דוגמא לפסק דין בנושא שימוש בצ'ק ביטחון: לפניי מונחת תביעה שטרית העוסקת בשטר ביטחון שנמסר לתובע להבטחת חובות השוכר, בנו של הנתבע, במסגרת הסכם שכירות שנחתם בין הצדדים. ראשיתו של ההליך בבקשה לביצוע שטר ע"ס 7,330 ₪ שהגיש התובע ביום 07.12.09 במסגרת תיק הוצל"פ שמספרו 0905730097. עסקינן בשיק ביטחון שמסר הנתבע לתובע במעמד החתימה על הסכם שכירות מיום 29.12.03 להבטחת התחייבויות השוכר עפ"י ההסכם. הנתבע, הגיש התנגדות לביצוע שטר. בהחלטת כבוד הרשמת ג'. ג'בארין-כליפה (כתוארה אז) מיום 31.05.11, ניתנה לנתבע רשות להתגונן בהסכמה והתיק העבר לדיון בסדר דין מהיר. עיקר טענות התובע התובע טוען, כי ביום 29.12.03 נערך ונחתם הסכם שכירות בינו לבין הנתבע, ולפיו שכר האחרון עבור בנו דירה שבבעלות התובע השוכנת במושב מלאה (להלן: "הדירה"). אמנם, הסכם השכירות נחתם ע"י הנתבע, ואולם מי ששכר את הדירה בפועל והתגורר בה במהלך תקופת השכירות היה בנו של הנתבע, מר רונן פרץ (להלן: "רונן"). עפ"י סעיף 9 להסכם השכירות, התחייב הנתבע לשלם דמי שכירות חודשיים בסך 1,014 ₪ (230$). עוד התחייב הנתבע לשאת בהוצאות השוטפות של אחזקת הדירה משך כל תקופת השכירות ובתיקון כל נזק שייגרם למושכר על חשבונו. במעמד החתימה על הסכם השכירות, מסר הנתבע בידי התובע שיק בטחון מס' 00231768 עבור חובות השוכר עפ"י הסכם השכירות (סעיף 9.2 להסכם). התובע טוען, כי הנתבע התחייב עפ"י סעיף 8 לסכם, לשכור את הדירה לתקופה מינימאלית של שנה, אך בפועל התגורר רונן בדירה תקופה קצרה יותר שנמשכה, לטענת התובע, כחצי שנה בלבד, מחודש 01/04 ועד סוף חודש 06/04. עוד היפר הנתבע את התחייבותו בהסכם השכירות, בכך שלא שילם את דמי השכירות עבור החודשים אפריל 2004 ועד לחודש יוני 2004 (כולל). עוד לא נשא הנתבע בהוצאות אחזקת הדירה השוטפות, כגון מים וחשמל, ונטש את הדירה בטרם סיום מועד השכירות ללא מתן הודעה מוקדמת ותוך הסבת נזקים למושכר המסתכמים בסך של 7,330 ₪. לתובע נודע, לראשונה, על עזיבת רונן את המושכר רק ביום 30.06.04, עת התייצב בדירה על מנת לדרוש מרונן את תשלומי השכירות שלא שולמו ולא מצאו בדירה. לאחר שאיתר התובע את רונן, היפנה האחרון אותו אל אביו הנתבע, הצד הישיר בהסכם, על מנת להסדיר עמו את חובות השכירות. בעקבות הפרת הסכם השכירות ע"י הנתבע, כאמור, ומשכל פניותיו של התובע אל הנתבע לסילוק החובות לא נענו, הפקיד התובע את שיק הביטחון בחשבונו, אך השיק חולל והוחזר מסיבת 'אכ"מ'. עקב כך, ביום 07.12.09 נקט התובע בהליכי הוצאה לפועל כנגד הנתבע. תחילה עמד סכום החוב הנטען על סך של 7,300 לפי הפירוט הבא: 3,042 ₪ עבור דמי השכירות שלא שולמו בחודשים 04/04 ועד 06/04 (כולל) ; חוב חשמל בסך 1,800 ₪; חוב מים בסך 898 ₪ ועלות שיפוץ הדירה בסך 1,700 ₪, סה"כ 7,300 ובתוספת ריבית והצמדה ממועד פינוי הדירה ביום 30.06.04 ועד למועד התשלום בפועל. בהתייחס לטענת הנתבע, כי נשא בכל התשלומים עפ"י הסכם השכירות ואינו חב מאומה לתובע, נטען כי הנתבע לא צירף ולו בדל ראיה להוכחת תשלומים שטען, כי שילם עבור השכירות ויתר התשלומים השוטפים. עוד נטען, כי אין ליתן אימון בגרסתם של רונן והנתבע, משום שעדויותיהם לא היו אחידות. כך למשל, בתחילה טען הנתבע ששילם עבור השכירות בהמחאות שקיבל מלקוחותיו, ואילו במהלך הדיון העיד, בחקירה נגדית, כי שילם במזומן. לאחר מכן, שינה את עדותו וטען, כי חלק מהתשלומים שילם במזומן וחלק בשיקים, והכול מבלי לצרף כל אסמכתא בדבר התשלום הנטען. עוד היפנה התובע לסתירות פנימיות מהותיות שנתגלו בעדותו של רונן עצמו, וכן לסתירות בין עדותו של הנתבע לבין עדות רונן בעניין אופן תשלום חובות השכירות וההוצאות הנלוות, באופן הנטל את מהימנותן. התובע טוען, כי לו הייתה גרסת הנתבע אמת ולפיה שילם את כל התשלומים עפ"י הסכם השכירות, חזקה עליו שהיה דורש מהתובע לקבל לידיו את שטר הביטחון בחזרה או היה נותן בגינו הוראות ביטול לבנק, דבר שלא נעשה בענייננו. התובע ביקש להיתמך על הקלטה של שיחה שהתקיימה בינו לבין רונן לאחר הגשת התובענה והמהווה, לשיטת התובע, הודאה של רונן בחוב אביו הנתבע עפ"י הסכם השכירות. במענה לטענת הנתבע, כי רונן היה שיכור במהלך השיחה המוקלטת, טוען התובע כי אין כל אמת בטענה זו ולראיה, התובע ורונן הצטלמו יחדיו באותו מועד. יתרה מכך, טוען התובע כי העובדה שטענה זו לא נטענה כלל לפני החקירה הנגדית של רונן והנתבע והועלתה רק לאחר מכן אומרת דרשני. באשר למשך תקופת השכירות בה התגורר רונן בדירה, טוען התובע כי הנתבע מסר גרסאות סותרות ושונות בנושא זה, כך שפעם העיד בחקירה נגדית, כי רונן שהה בדירה מחודש 1/2004 ועד 12/2004 ובגין תקופה זו שולמו דמי השכירות והוצאות נלוות של מים וחשמל, במלואם. ואילו בהמשך חקירתו, שינה הנתבע את גרסתו וטען כי רונן עזב את המושכר באמצע השכירות באופן פתאומי. מנגד, העיד רונן כי הוא עזב את הדירה בחודש 11/2004, לאחר שמסר הודעה מוקדמת על כך לתובע, ובכך למעשה סתר את עדות הנתבע שמסר כי רונן נטש את הדירה בפתאומיות בטרם תמה תקופת השכירות עפ"י ההסכם. עוד העיד הנתבע, כי ידע אודות עזיבת בנו את המושכר רק כעבור יומיים ממועד עזיבתו, ואילו רונן, בניגוד לעדות הנתבע, העיד כי הודיע לאביו על עזיבתו את הדירה. באשר לחוב בגין צריכת החשמל, טוען התובע כי מפיהם של רונן והנתבע נשמעו גרסאות שונות שכלל לא הוכחו. כך למשל, הנתבע העלה טענה כי התובע השכיר יחידה נוספת לצד שלישי מבלי שטרח לזמן עדים להוכחתה. בנוסף, רונן אישר בתצהירו כי התובע חייב את הנתבע בתשלום החשמל לפי צריכתו ואף ציין, כי התובע התקין שעון חשמל משני בדירה. לעניין צריכת המים מסר רונן בתצהירו, כי התובע עשה הערכה גם של צריכת המים בהתאם לחלקו, באופן המעיד כי כוונת התובע הייתה לחייב את השוכר לפי צריכתו, ולא מעבר לכך. לעניין מצב המושכר לאחר הפינוי, טוען התובע כי במהלך הפגישות שקיים עם הנתבע לפני הגשת התביעה ואשר במסגרתן עתר לסילוק החובות-ונדחה, הוא גם התריע בפני הנתבע אודות מצבה הגרוע של הדירה ודרש ממנו לתקן את הליקויים שנתגלו בדירה לאחר פינויה. ברם, משלא נענה הנתבע לדרישה הנ"ל, נאלץ התובע לבצע את התיקונים באמצעות בעלי מקצוע מטעמו ועל חשבונו. בניסיון להסביר את הזמן הניכר שחלף בין המועד בו גילה את הנטישה הפתאומית של המושכר בשנת 2004 ועד למועד הפקדת שיק הביטחון לביצוע בהוצל"פ בשנת 2009, הטעמים התובע כי נעשו פניות חוזרות ונשנות אל הנתבע, כאשר בכל פעם הבטיח לדאוג לפירעון תשלומי השכירות של רונן. ברם, כאשר הבין התובע כי אין בכוונת הנתבע לשאת בתשלום חובות השכירות, חרף חובתו לעשות כן עפ"י ההסכם, הוא נקט בלית ברירה בהליכי ההוצל"פ כנגדו. טענות הנתבע בסיכומים הנתבע טוען, כי דין התביעה להידחות על הסף. לגרסתו, התביעה הוגשה לבית המשפט בשיהוי ניכר, לאחר 5.5 שנים ממועד סיום השימוש בדירה, באופן שיש בו כדי להרע את מצבו של הנתבע בכל הקשור להוכחת טענות הגנתו ותוך גרימת נזק ראייתי. שיהוי זה מלמד על חוסר תום לבו של התובע ומידת מהימנותו ויש בו כדי לסתום את הגולל על תביעתו. הנתבע טוען, כי יש לדחות את התביעה אף לגופה. לטענתו, אין ליתן אימון בתובע באשר עדותו לא הייתה עקבית ולא נתמכה בתשתית ראייתית כלשהיא. עוד טוען הנתבע, כי התובע לא מסר גרסה ברורה ונהירה אודות משך התקופה בה התגורר רונן במושכר וגובה חוב דמי השכירות הנטען בגינה. בהקשר זה, הצביע הנתבע על הסתירות שבהן, לטענתו, לקתה גרסתו של התובע, כאשר תחילה טען במהלך הדיון בהתנגדות כי רונן התגורר בדירה עד חודש 05/04 וחב עבור שני חודשי שכירות בלבד, לעומת האמור בתצהיר עדותו הראשית של התובע, שם נאמר כי רונן עזב את המושכר באופן פתאומי בחודש 6/04, ובכך נותר חייב לתובע עבור 3 חודשי שכירות. לטענת הנתבע, הגרסאות הסותרות שמסר התובע באשר למשך תקופת השכירות, כאמור, שוללות ממנו את הזכות לדרוש את חוב דמי השכירות הנטען. לחלופין, ככל שייקבע כי התובע זכאי לדמי שכירות, הרי שיש לאמץ את גרסתו הראשונית של התובע ולפסוק לו על פיה דמי שכירות עבור חודשיים בלבד בסך של 2,028 ₪. באשר לנזקים למושכר, טוען הנתבע כי התובע לא השכיל להניח לפני בית המשפט ולו בדל של ראיה המוכיחה את הנזקים הנטענים ועצם תיקונם, לרבות הקשר הסיבתי בין השימוש שעשה רונן בדירה לבין התרחשות הנזקים הנטענים. כל שצורף ע"י התובע היו קבלות כלליות בגין שיפוץ דירה אשר בוצע בתאריכים 22.8.04 ו-30.08.04, חודשים רבים לאחר סיום השימוש במושכר ע"י רונן. באשר לחשבונות השוטפים בגין מים וחשמל, נטען כי במשק המושכר קיים שעון חשמל אחד בגין כל היחידות שבמשק והחיוב מתבצע באופן יחסי בהתאם לצריכת כל דייר. חרף האמור, מבקש התובע לייחס, הלכה למעשה, את כל החיוב לנתבע בגין תקופות שבמהלכן התובע בעצמו מודה, כי רונן כבר לא היה במושכר. כך הוא המצב לגבי תשלום הוצאות החשמל. התובע מייחס לנתבע חוב בגין צריכת חשמל עבור החודשים, שלטענתו, שולמו בגינם מלוא תשלומי השכירות. לחלופין, במידה ותתקבל גרסת התובע בהקשר זה, הרי שכל החיוב הרובץ לפתחו של הנתבע מסתכם בסך של 550 ₪ בלבד ולא בסך של 1,800 ₪, כפי טענת התובע. באשר לחשבון המים, נטען כי ככל שיש להטיל על הנתבע חיוב בגין צריכת מים, הרי מדובר בשני חודשי שכירות בלבד, ובגין תקופה זו יש להטיל חיוב יחסי בסך של 300 ₪ בלבד. בהתייחס לדבריו של רונן העולים מהקלטת, נטען ע"י הנתבע בסיכומיו כי אין בקיומה של הודאה מטעם רונן כדי להביא לחיובו של הנתבע, כמי שהתקשר עם התובע בחוזה השכירות, בהיות רונן 'דייר אורח'. רונן לא ידע ולא יכול היה לדעת לעניין סילוק החוב על ידי אביו, אם לאו, וממילא דמי השכירות מעולם לא שולמו על ידו. התובע שתל גרסאות בפיו של רונן, כל זאת ביודעו כי רונן שתוי ואינו שולט בדבריו. לטענת הנתבע, רונן הוקלט על ידי התובע תוך שימוש באמצעים פסולים, ולכן אין מקום לייחס לדבריו של רונן העולים מהקלטת כל משקל ראייתי. לסיום, טוען הנתבע כי מדובר בתביעה קנטרנית שנולדה אך בעקבות דרישתו של הנתבע לקבל את יתרת התשלום המגיע לו עבור תנור שרכש ממנו התובע. התובע נמנע מהגשת השיק לביצוע אף שהחזיק בו משך 5.5 שנים עד שהתגלעה ביניהם המחלוקת בעניין התנור. נטען כי דובר בהתנהלות חסרת תום לב מצד התובע שיש בה כדי להוביל לדחיית התביעה, או למצער, אי חיובו בגין הפרשי הצמדה וריבית. דיון ומסקנות לאחר שעניינתי בכתבי הטענות על צרופותיהם, שקלתי את עדויות הצדדים ובחנתי את הראיות המצויות בתיק, אני מחליטה לקבל את התביעה, כפי שיפורט להלן. מאחר ותביעה זו נוהלה בסדר דין מהיר, פסק הדין יהיה מנומק באופן תמציתי, כקבוע בתקנה 214 ט"ז לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. אין חולק, כי בין התובע לבין הנתבע נערך ונחתם ביום 29.12.03 הסכם שכירות, ולפיו שכר הנתבע עבור רונן את דירתו של התובע הנמצאת במושב מלאה. בהתאם לאמור בסעיף 9 להסכם השכירות, התחייב הנתבע לתשלומי שכירות חודשיים בסך של 1,014 ₪ לחודש (230$), נוסף על התחייבותו לשאת בהוצאות אחזקת הדירה השוטפת משך כל תקופת השכירות ובתיקון כל נזק שייגרם למושכר. במסגרת ההסכם, התחייב הנתבע לשלם לתובע 'את מלוא דמי השכירות עבור כל תקופת השכירות וזאת בין אם ישתמש במושכר ובין אם לאו' (סעיף 9.3 להסכם). נוסף על האמור, אין מחלוקת כי ההסכם אמנם נכרת בין התובע לבין הנתבע, אך מי שהתגורר בפועל במושכר היה רונן. עוד אין חולקין, כי על פי הוראות ההסכם, מוטל על הנתבע הנטל לתקן כל נזק או קלקול במושכר (סעיפים 12.2, 13 ו- 15.1 להסכם) זאת לאחר שהאחרון הצהיר כי המושכר נמסר לידיו במצב תקין, כאמור בסעיף 6.1 להסכם. במעמד החתימה על הסכם השכירות מסר הנתבע בידי התובע שטר בטחון עבור "כל בעיה ו/או אי תשלום במועד, ו/או יצירת חובות אשר במידה ולא ישולמו, ישמש לכך צ'יק הביטחון", כמצוין בסעיף 9.2 להסכם. שטר ביטחון זה עומד במרכזה של התובענה דנן על רקע טענות התובע להפרת הסכם השכירות ע"י הנתבע. הלכה מושרשת היא, כי 'שטר בטחון' ניתן בידי צד לחוזה כדי שתהיה לו זכות תביעה מכוח השטר בנפרד מזכות התביעה העומדת לו מכוח החוזה, ומבלי שיצטרך להוכיח את זכותו על-פי החוזה. הצדדים לחוזה המתנים כי החייב ייתן שטרות מתכוונים לכך, שלנושה יהיה שטר שבהרבה מובנים הוא 'שווה כסף' ולפחות שיוכל לתבוע את סכום השטר בדיון נפרד ויקבל תשלום. לו היה מקבל שטר בטחון יכול לממש את זכותו לפרוע את השטר רק אם הוכיח את זכותו מכוח החוזה, כי אז התועלת שאותה התכוונו הצדדים להשיג על ידי נתינת שטר הביטחון הייתה מסוכלת (ראו: ע"א 421/74 זכריה נ' אהרון (1974), והאזכורים שם). בע"א 333/63 דן שמולוביץ נ' "סיקו" חברת דרום אפריקה ישראל לקונסטרוקציה, שותפות מוגבלת, פ"די, כרך י"ח, עמ' 550 נקבע, כי "אין כל יסוד לטענת בא כוח המערער כי על המשיבה היה להוכיח את הפרת החוזה על ידי המערער ואת נזקה, כדי לזכות בסכום השטרות. עילת התביעה לא היתה הפרת חוזה, אלא התחייבות המערער על ידי שטרות, ואף 'שטרי בטחון' בכלל 'שטרות' המה. חזקת התמורה לפי סעיף 29(א) פועלת במקרה מסוג זה באופן שנטל ההוכחה לעובדות המצדיקות את 'מימוש הביטחון' על ידי אוחז השטר אינו מוטל עליו, אלא על חותם השטר מוטל נטל ההוכחה כי אוחז השטר אינו רשאי לתבוע על פיו 'מוציא מחברו על הראיה'; שטר יוצר 'חזקה' לטובת האוחז בו, וחותם השטר הוא בגדר 'המוציא מחברו' לפי סעיף 29(א)" (שם, בעמ' 553). כאשר מדובר בשטר חוב שניתן לביטחון, טענתו של עושה שטר הביטחון שאינו חייב על פי השטר, צריכה הוכחה בשתי אלה: ראשית, כי אמנם ניתן השטר לביטחון, היינו על תנאי, ושנית, כי העסקה שלביטחונה ניתן השטר לא התקיימה או נפגמה, כלומר כי התנאי לחבות לא התקיים. בענייננו, קובע סעיף 9 להסכם השכירות שבין הצדדים כי "כמו כן ייתן למשכיר צ'יק ביטחון עבור כל בעיה ו/או אי תשלום במועד, ו/או יצירת חובות אשר במידה ולא ישולמו, ישמש לכך צ'ק הביטחון". הנתבע לא חלק על היותו של השטר מושא התובענה, שטר ביטחון שנועד כבטוחה לשאת בהתחייבויותיו כשוכר בהתאם להסכם השכירות מיום 29.12.03, וכן לא חלק על כך כי מי שהתגורר בפועל היה רונן, ובכך התקיים בענייננו היסוד הראשון של ההוכחה [ראו בהקשר זה: עדות הנתבע בעמוד 1 לפרוט' מיום 31.05.10, ש' 15-26 ובעמ' 2, ש' 1-14); וכן ראו והשוו: רע"א 2157/07 מנחם אדאטו נ' אמיל רנתיסי (02.08.2007)]. באשר ליסוד ההוכחה השני- הלכה פסוקה היא, כי הנטל להוכחת קיומו של תנאי במסירה, תכנו ואי קיומו בפועל של התנאי, מוטל על שכמו של הנתבע (ע"א 205/87 ס.מ.ל סוכנות מרכזית לביטוח בע"מ נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מג(4) 680, בעמ' 692-693). ניתנת עדיפות מהותית, ראייתית ודיונית לאוחז בשטר, שכן מדיניות הפסיקה היא להעביר את כלל נטלי הראיה בתביעה שטרית לשכמו של הנתבע, כדי להעמיק את הפער בין העילה השטרית לבין העילה החוזית. נטילת שטר לחיזוק התחייבות חוזית, מלמדת שהצדדים התכוונו להעניק לתובע יתרונות שונים שלא היו לו על פי העילה החוזית (ש' לרנר, דיני שטרות, מהדורה שניה, בעמ' 350-351). בע"א 421/74 שגן נ' מצר, פ"ד כט (1), 445 נפסק כי "לו היה מקבל שטר ביטחון יכול לממש את זכותו לפרוע שטר רק אם הוכיח את זכותו מכוח החוזה, כי אז התועלת שאותה התכוונו הצדדים להשיג על ידי נתינת שטר הביטחון הייתה מסוכלת". ובחזרה לענייננו. האם בנסיבות המקרה שלפנינו הרים הנתבע את הנטל לסתור חזקה זו שמוטלת על כתפיו. לדעתי, התשובה לכך הינה בשלילה, ואבהיר. אמנם, זכאי הנתבע להעלות כנגד התובע, האוחז בשטר ואשר עמו כרת את החוזה, טענות הנובעות מעסקת היסוד שביניהם, קרי הסכם השכירות, ואולם מאחר והעילה מכוחה הוגשה התביעה דנן הינה עילה שטרית, הרי שהנטל אינו רובץ על כתפי התובע להוכיח קיומו של חוב, אלא הנטל רובץ על הנתבע להוכיח אחת מטענות ההגנה כנגד השטר, כאשר טענתו המרכזית של הנתבע בנסיבות העניין שלפנינו הינה מסוג 'טענת 'פרעתי', דהיינו שהנתבע כבר פרע את חובו הנטען לתובע. כפי שכבר צוין לעיל, התובע טוען כי רונן התגורר בדירה משך כחצי שנה ונותר חייב לתובע דמי שכירות עבור החודשים 4,5 ו- 6 לשנת 2004, לפי סכום חודשי של 1,104 ₪, ובסה"כ 3,312 ₪. אין חולק, אף לגרסת התובע, כי שולמו דמי השכירות עבור שלושת החודשים הראשונים של השכירות. תחילה אסיר מדרכי את טענת הנתבע, לפיה לא השכיל התובע להוכיח את תקופת השכירות בגינה הוא תובע תשלום דמי שכירות. ייאמר כבר עתה, כי אין בידי לקבל טענה זו וכל יתר טענותיו של הנתבע הקשורות למשך תקופת השכירות והחוב בגינה. עיון בהסכם השכירות, סעיף 8.1, מלמד כי תקופת השכירות נקבעה ל- 3 חודשים, החל מיום 1.1.04 ועד 1.04.03 (מדובר בטעות דפוס והכוונה היא ל- 1.4.04). אלה מאי, הצדדים הסכימו מראש כי לשוכר (רונן) מוקנית האופציה להאריך את תקופת השכירות למשך 12 חודשים נוספים, החל מיום 1.4.04 עד ליום 1.4.05. עוד הוסכם, כי במידה וישתמש השוכר בברירה של הארכת השכירות, יחולו עליה כל תנאי ההסכם (סעיפים 8.2 ו- 8.3 להסכם). בתצהיר עדותו הראשית, מסר רונן כי התגורר בדירה החל מיום 1.1.04 ועד לחודש 11/04 בקירוב (סעיף 3 לתצהיר). במהלך הדיון, הודה רונן כי עזב את המושכר לאחר חודש אפריל לשנת 2004 בתקופה הנופלת בגדר תקופת האופציה הקבועה בהסכם (עמ' 32 לפרוט', ש' 16-18). משכך, לא יכולה להיות מחלוקת, כי הצדדים הסכימו על ידי התנהגות על הארכת החוזה וניצול תקופת האופציה, בחלקה, ואין מדובר בתקופה של שלושת החודשים הראשונים ההתחלתיים של ההסכם. מכל מקום, התובע אינו עותר לחיוב הנתבע בתשלום דמי השכירות עבור מלוא תקופת האופציה, החל מחודש יולי 2004 ועד לחודש אפריל 2005, אלא רק עבור דמי השכירות בגין החודשים 4-6/04 (כולל). עיון בהתנגדות לביצוע שטר שהגיש הנתבע מעלה, כי הטענה היחידה שעורר הנתבע לא עסקה כלל במשך תקופת השכירות ובגובה חוב דמי השכירות הנתבע, שהרי טענות אלו עלו בשלב יותר מאוחר של ההליך. בענייננו, טענתו העיקרית של הנתבע שהשמיע במהלך הדיון בהתנגדות לביצוע השטר הייתה, כי הוא פרע את מלוא חוב דמי השכירות הנטען. בתחילה טען הנתבע, כי שיק הביטחון נמסר רק בגין דמי השכירות. ברם, כאשר עומת בהמשך עדותו עם האמור בסעיף 9 להסכם השכירות, טען הלה כי הוא פרע את מלוא החוב הנטען, כולל התשלומים הנלווים, כגון מים, חשמל וארנונה. משכך, הגנתו המרכזית של הנתבע הינה מסוג טענת 'פרעתי', דהיינו שהנתבע כבר החזיר את חובו לתובע. בעניין נטל ההוכחה בטענת 'פרעתי', קבע כבוד השופט ס. ג'ובראן ברע"א 5438/09 עו"ד יוסף גרוסמן נ' שמואל אסי אסלן (19.11.09), כי "נטל השכנוע בטענת פרעתי, על פי סעיף 19, קבוע ומוטל תמיד על החייב. נטל זה הינו נטל ראשוני והא אינו עובר אל הזוכה לעולם, מכיוון שהמוציא מחברו עליו נטל הראיה [...] במהלך הדיון יכול לעבור אל הזוכה, הנטל המשני של הבאת ראיות לסתור, 'זאת כאשר החייב מביא למשל מסמכים אשר תומכים לכאורה בטענותיו. ולנוכח מצב דברים כזה, צריך הזוכה להראות כי פני הדברים שונים ממה שהם נראים על פי טענת החייב [...]. אך חשוב לזכור כי גם במצב דברים זה נטל השכנוע העיקרי הראשוני מוטל על כתפי החייב, ובמה הדברים אמורים? אם בסוף הדיון עדיין נשאר ספק באשר לביצוע או אי-ביצוע פסק הדין, או כאשר כפות המאזניים באשר לעובדות הן מעוינות, מוכרע הדין לרעת הצד שעליו מוטל נטל השכנוע, קרי, החייב במקרה של טענת פרעתי" [ראו והשוו: ע"א (חי') 8653-03-09 הנרי עמר נ' אברבנאל (31.12.09)]. בענייננו, הנתבע אשר טען כי סילק את כל חובו לתובע, כשל בלהרים את נטל ההוכחה המוטל על כתפיו, כפי שיבואר להלן. הנתבע לא הניח לפתחו של בית המשפט תשתית ראייתית, ולו מינימאלית, להוכחת 'טענת פרעתי'. הנתבע נמנע מלהציג אסמכתאות, בדמות קבלות או שאר ראיות אחרות התומכות בטענתו בדבר פירעון מלוא החובות לתובע שנוצרו על רקע הסכם השכירות. ואם לא די בכך, הרי שעדותו של הנתבע בנושא זה לא הייתה עקבית ולקתה בסתירות מהותיות היורדות לשורשו של עניין. כך למשל, העיד הנתבע כי נשא בתשלומי השכירות במזומן. דא עקא, בהמשך חקירתו שינה הנתבע את גרסתו וטען, כי שילם לתובע באמצעות המחאות של לקוחות (עדות הנתבע בעמ' 2 לפרוט' מיום 31.05.10, ש' 15-33 עמ' 3, ש' 1-15 ועמ' 4, ש' 16-21 ועמ' 24 מפרוט' מיום 22.03.12). חרף זאת, לא טרח הנתבע להציג בפני בית המשפט העתק צילומי מהמחאות אלו או אסמכתא בדבר פירעונן. יתרה מכך, במהלך הדיון בהתנגדות, עדותו של הנתבע הייתה כללית ובלתי מפורטת, שכן הלה לא ידע לנקוב בגובה תשלומי השכירות, מועדי התשלום, מספר התשלומים ועבור איזו תקופה הם שולמו (עמ' 25 לפרוט' מיום 22.03.12, ש' 3-33). בנושא אופן סילוק החוב, גם רונן מסר גרסה בלתי אחידה העומדת בסתירה עם גרסת הנתבע. כך למשל, ציין רונן בתצהירו כי הנתבע שילם לתובע את דמי השכירות ויתר התשלומים הנלווים במזומן (סעיף 8). הצהרה זו עומדת בסתירה עם הגרסה שמסר הנתבע במהלך הדיון, כאשר העיד כי התשלום בוצע באמצעות המחאות של לקוחות. רונן שינה את גרסתו הראשונית שנמסרה בתצהיר, ובמהלך הדיון העיד כי התשלום ע"י הנתבע היה גם בשיקים וגם במזומן (עמ' 25, ש' 19-20). אלה מאי, כאשר נשאל הנתבע, בחקירה נגדית ע"י ב"כ התובע, מדוע אם כך לא ביקש לקבל לידיו את שיק הביטחון בחזרה, הלה השיב כי "ביקשתי מחגי ולא קיבלתי". בהמשך דבריו, ציין כי ביקש את השטר מהתובע "פעם אחת. בדיבור". לאחר מכן, נשאל הנתבע כיצד הגיב כאשר סירב התובע להשיב לידיו את שטר הביטחון, והלה ענה כי "שום דבר. אני מכרתי לו תנור והוא לא שילם לי כסף" (עמ' 3 לפרוט' מיום 31.5.10 ש' 16-26; עמ' 26 לפרוט' מיום 22.03.12 ש' 17-19). כאשר עומת הנתבע עם השאלה, כיצד הוא ביצע עסקת מכר התנור ולא ביקש לקבל לידיו אישור גמר חשבון או החזרת השיק לידיו, ענה בתשובה בלתי הגיונית הסותרת את דבריו לפני כן, לפיה "מה פתאום שאבקש, את ערכת את החוזה" (עמ' 4 לפרוטוקול מיום 31.05.10 ש' 1-6). מחדלו של הנתבע לבקש חזרה את השיק לידיו עם עזיבת המושכר ע"י רונן, אינו סביר בשים לב לעיסוקו כאיש עסקים ולעדותו המצוטטת מעלה. לצד עדותו של הנתבע בדיון בהתנגדות לביצוע השטר מיום 31.05.10, קיימת גם חקירתו בדיון ההוכחות שהתקיים בפניי ביום 22.03.12, וגם במעמד זה חזר הנתבע על גרסתו, לפיה פרע את מלוא חוב השכירות והתשלומים השוטפים, הן במזומן והן בהמחאות שקיבל מלקוחותיו (עמ' 24 לפרוט' ש' 7-25). אף שדיון ההוכחות התקיים למעלה משנתיים ממועד הדיון בהתנגדות, נמנע הנתבע, גם הפעם, מהבאת ראיות לביסוס טענותיו בדבר ביצוע התשלום בגין הסכם השכירות, על החיובים השונים הנובעים ממנו, ללא שנתן למחדלו זה כל הסבר, לא כל שכן הסבר המניח את הדעת. כאשר נשאל הנתבע מדוע הוא לא הביא אסמכתאות לתמיכה בגרסתו, הוא מסר תשובות מתחמקות שאין להן ולעניין שבמחלוקת ולא כלום. כך למשל, כאשר נשאל הנתבע האם ישנה סיבה לאי צירוף אסמכתאות בדבר ההמחאות של הלקוחות שמסר בידי התובע לסילוק חובות השכירות, מסר הנתבע תשובה בלתי עניינית באומרו כי "היינו כמו חברים, הייתי קונה ממנו בשר 80 ק"ג לחג ונותן לו שיקים של לקוחות" (עמ' 24, 28-29). כאשר נתבקש לאשר שאין לו ספחי שיקים או צילומי של השיקים להראות לבית המשפט, השיב הנתבע "זה של לקוחות" (שם, ש' 30-31). עת נשאל הנתבע, כמה פעמים שילם לתובע במזומן וכמה פעמים שילם באמצעות שיקים, הלה ענה "לא יכול לזוכר. ברגע שאני משלם זה באמונה ובתמימות" (שם, ש' 32-33 ועמ' 25, ש' 4-11). הראיה היחידה שהביא הנתבע לתמיכה בגרסתו, הייתה בדמות עדות בנו רונן, השוכר בפועל. אולם, לא היה בעדות זו כדי להושיע לנתבע בביסוס טענות הגנתו, מכיוון שרונן לא הוכיח סילוק החובות המיוחסים לנתבע. בסעיף 8 לתצהיר עדותו הראשית, מסר רונן גרסה נחרצת ולפיה הנתבע שילם לתובע במזומן הן את דמי השכירות והן את התשלומים הנלווים. ברם, במהלך הדיון לא ידע רונן למסור דבר אודות פרטי ההתקשרות בין התובע לנתבע, התשלומים ששולמו, לטענתו, ע"י הנתבע ומספרם. כך נשמעה עדותו של רונן בהקשר זה: "אבא שלי אמר לי שכרתי עבורך את הדירה של חגי, אין לי מושג מה היה מוסכם ביניכם וזה לא עניין אותי בכלל. אבא שלי לא נוהג לספר לי עבור מה הוא משלם ואני לא יודע כמה הוא מרוויח" (עמ' 34, ש' 23-24). רונן נשאל בחקירה נגדית ע"י ב"כ התובע, אילו תשלומים וסכומים שילם הנתבע בפועל, הלה השיב שאינו יודע (שם, 23-26). לנתבע ולרונן ניתנו ספור הזדמנויות במהלך החקירות להביא להשלמת החסר ולהוכיח כיצד בוצע התשלום, אלא כפי שכבר ציטטתי למעלה וכפי שאראה להלן, הם לא נתנו תשובות מספקות כלל ועיקר. רונן נחקר שוב ושוב בעניין 'טענת פרעתי', בין היתר, כאשר נשאל האם ראה בפועל את אביו מעביר תשלום כלשהוא לתובע, הלה השיב "לא זכור לי". כאשר נשאל האם הוא ראה את אביו משלם לתובע במזומן, רונן השיב כי "אני מעריך שזה במזומן או בשיקים, בוודאות לא". תשובתו זו עומדת בסתירה עם האמור בסעיף 8 לתצהירו שם ציין, כאמור, שהתשלום בוצע במזומן. כאשר עומת רונן עם העובדה, כי האמור בסעיף 8 בתצהירו אינו מתיישב עם עדותו בבית המשפט, השיב הלה בצורה לקונית כי "תיארתי לעצמי שזה במזומן. זה לא העניין איך שולם, העיקר ששולם". למיותר לציין, כי השינויים והתמורות שעברו גרסאותיהם של רונן והנתבע, ככל שהתקדם ההליך, פוגמת במהימנותן ונוגסות מהמשקל הראייתי שניתן לייחס לעדויות הללו. ניתן היה בשלב זה לחתום את הדיון, שכן די בכל האמור לעיל כדי להוביל לקבלת התביעה, במלואה. למעלה מן הנדרש, אתייחס להלן גם להקלטת השיחה שניהלו התובע ורונן לאחר הגשת התובענה ואשר צורפה כראיה מטעם התובע. הקשבתי הקשב היטב לקלטת ומצאתי בה תימוכין למכביר לגרסת התובע. התרשמתי, כי רונן היה מודע לדברים שנאמרו מפיו ולא שוכנעתי כי מדובר באדם שאין הוא שולט בדבריו. למשמע הקלטת עולה, כי רונן גילה בקיאות בפרטי המחלוקת והשתלשלותה וכי מודעותו להליך המשפטי שתלוי ועומד לא מנעה ממנו ליטול חלק פעיל בשיחה עם התובע ולהיכנס עמו לעובי קורת המחלוקת בין הצדדים. למשמע דבריו של רונן בקלטת עולה, כי הוא מודה בריש גלי כי נטש את המושכר בפתאומיות בטרם נסתיימה תקופת השכירות משיקוליו האישיים (מעבר לעיר נתניה) ולצורכי עבודה (עמוד 4, ש' 15-24). אמרה זו עומדת בסתירה גמורה לאמור בסעיף 7 לתצהירו ולעדות שמסר בביהמ"ש, לפיהם מסר לתובע כי הוא עוזב את הדירה בטרם עת. עוד מודה רונן בחוב שנוצר אגב השכרת הדירה, וכן מאשר כי לא בוצע כל תשלום בגינו. רונן אף מציין כי אין ביכולתו לומר את הדברים הללו בפני בית המשפט מחמת הכבוד שהוא שרוכש לאביו, על אף הסכסוך הכספי שקיים בין שניהם בנושאים אחרים (עמ' 3 לתמליל ש' 13-25, עמ' 4, עמ' 5 ש' 1-5 וש' 20, עמוד 6 ש' 1-10, עמ' 7 ש' 1-14, ועמ' 12 ש' 15-18). רונן אף הביע נכונות מלאה לשאת באופן אישי בתשלום חוב השכירות (עמ' 8 ש' 13-19, עמ' 11 ש' 10-22 ועמ' 14 ש' 24-25) ואף הציע הסדר תשלומים בסך 50 ₪ לכל חודש (עמ' 12 לתמליל ש' 11-12 וש' 21-23). למקרא עדויות הצדדים המשתרעות על פני שלוש ישיבות שהתקיימו בתיק זה, עולה כי לא עלה בידי הנתבע להרים את הנטל המוטל עליו ולהוכיח שרונן פינה את הדירה בהסכמה וכי פרע את חובות השכירות במלואם. לדעתי, הוכח במידת ההסתברות הראויה, שרונן החליט מטעמים שלא היו קשורים בתובע או במושכר, לעזוב את הדירה ולהתגורר בנתניה, ובתוך כך הפר באופן חד צדדי של הסכם השכירות. שאדן נאשף אבו אחמד לכל האמור לעיל, יש להוסיף כי בהתאם לסעיף 19 לפקודת השטרות (נוסח חדש), רשאי האוחז בשטר להשלים את הפרטים החסרים בשטר, ככל שנראה לו, ובלבד שהפרטים הושלמו תוך זמן סביר ובדיוק לפי ההרשאה שניתנה, שאם לא כן, זכותו של האוחז בשטר בטלה. בהתאם לחזקה זו, השלים התובע את שיק הביטחון שנמסר לידיו בהתאם להסכם השכירות, לאחר שמילא את סכום החוב ומועד הפירעון והפקידו בבנק. השתכנעתי, כי התובע אכן פנה אל הנתבע בדרישה לסלק את החוב, ללא הועיל. עוד התרשמתי, כי עדותו של הנתבע הייתה בלתי אמינה, רוויה בסתירות ומבולבלת, והעיקר היא נטענה בעלמא ללא שנתמכה בראיות כלשהן, ומשכך דינה להידחות. עפ"י ההלכה הפסוקה, על הנתבע הנטל להוכיח כי התובע אינו רשאי לתבוע על פי השיק, ברם נטל זה לא הורם כלל ועיקר. לתובע עומדת חזקת התמורה שבסעיף 29(א) לפקודת השטרות, ולא מוטלת עליו החובה להוכיח את העובדות המצדיקות את פירעון השיק, היוצר זכות תביעה שונה ונפרדת מזכות התביעה בהתאם להסכם שבין הצדדים. כל המקובץ לעיל, מביא לכלל מסקנה, לפיה דין התביעה להתקבל. סוף דבר אני מורה על קבלת התביעה, ובהתאם לכך התובע רשאי להמשיך בנקיטת הליכי הוצאה לפועל נגד הנתבע למימוש השיק במסגרת תיק הוצל"פ מס' 09-05730-09-7. כמו כן, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע הוצאות משפט בגין אגרה ששולמה משוערכת, וכן שכ"ט עו"ד בסך של 2,000 ₪. התשלום הנ"ל יבוצע תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, שאם לא כן, יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל. שיקים