דוגמא לפסק דין בנושא תאונה בטיול חמורים / אתונות: 1. התובע, יליד 1963. ביום 29.4.06 השתתף התובע בטיול קבוצתי שכלל גם רכיבה על אתונות. לטענת התובע, במהלך הרכיבה עצרה לפתע האתון עליה רכב, קפצה פעמיים, והוא נפל ארצה ונגרמו לו נזקי הגוף, אותם הוא תובע מהנתבעת 1, חברת התיירות שסיפקה את שרותי הרכיבה ומהמבטחת שלה (להלן: "הנתבעת" וה"מבטחת" בהתאמה). 2. הנתבעת הודתה שבמועד האירוע התקיים טיול בו השתתפה קבוצתו של התובע, אך הכחישה את הנפילה, וטענה כי ככל שזו התרחשה, היא ארעה בשל התנהגותה הפרועה של הקבוצה, שהפרה את הוראות הבטיחות במקום ולא נשמעה להנחיות המדריכים, ובנסיבות אלה אין להטיל עליה כל אחריות לאירוע ודין התביעה נגדה להידחות. 3. התובע תיאר בתצהירו את נסיבות האירוע; לדבריו, ביום 29.4.06 בשעות הבוקר, הוא יצא מאום אל פאחם עם קבוצה של כ- 100 אנשים לטיול באזור טבריה, אשר כלל גם רכיבה על אתונות בחוות "אורחה" שבמושב ארבל (להלן: "החווה" או "הנתבעת"). עם הגעת הקבוצה לחווה, חולקו המשתתפים לזוגות וכל זוג קיבל אתון, וההדרכה היחידה שקיבלו הייתה שעליהם להתחלק ברכיבה, כך שאחד רוכב על האתון בכל כיוון, כשהשני מוליך אותה באמצעות חבל. לדברי התובע, בן זוגו לרכיבה, סאמר מחאמיד (להלן: "סאמר"), עלה ראשון על האתון, ועם סיום המסלול בכיוון אחד הם התחלפו ביניהם, כשהפעם התובע רכב על האתון וסאמר אחז בחבל והוביל אותה חזרה לחווה. לטענת התובע, מיד כשעלה לרכב על האתון, הוא הרגיש שהשמיכה שמשמשת לישיבה מתחת לאוכף - מתנדנדת, והוא לא מצא מקום לאחוז ולייצב את עצמו, ולכן נאלץ לתפוס בצוואר ובשערות האתון. ואז, לקראת סיום המסלול, האתון קפצה ונעצרה בפתאומיות, והוא הועף ממנה ונחת בחוזקה על הקרקע. לטענת התובע, בנסיבות אלו חלה על הנתבעת האחריות לאירוע ולנזקים שנגרמו לו כתוצאה ממנו. 4. מטעם הנתבעת הוגש תצהירו של עופר ליאון, מדריך ומנהל החווה (להלן: "ליאון"). ליאון מסר בתצהירו, שטיולי הרכיבה בחווה נערכים על גבי אתונות המורגלות בהולכת אנשים, כשעל גבם קשורים ומחוזקים אוכפים, אשר כל תפקידם הוא לרכך את הישיבה על האתון. בטרם היציאה לטיול, כל קבוצת רוכבים מקבלת הדרכה מפורטת ממדריך באשר לאופן הרכיבה על האתונות וכללי ההתנהגות במהלך הרכיבה, ובין היתר מובהר כי הרכיבה על אתונות דורשת זהירות וכרוכה בסיכון אשר נובע מעצם הרכיבה, כשאותן אזהרות מופיעות גם על גבי שלטים שפזורים בחווה. ליאון היה זה שהדריך באופן אישי את קבוצתו של התובע, ולדבריו המשתתפים התנהגו בפראות, "התנפלו על האתונות" והתעלמו מההנחיות, ובין היתר מההנחיה לפיה עליהם לבצע את הרכיבה בזוגות, והחלו לצאת עם האתונות לכיוון מסלול הרכיבה. משראה שאלה הם פני הדברים, הוא סירב להוציא את הקבוצה לרכיבה, עד אשר האחראי על הקבוצה, אחד בשם ג'מיל, חתם על מסמך לפיו הוא לוקח את האחריות על הקבוצה במהלך הרכיבה, ורק אז הסכים להתיר את יציאתם לטיול. ליאון הוסיף, שגם במהלך הרכיבה המשיכה הקבוצה לדרבן את האתונות, ולא שעתה לאזהרות, והגם שהוא עצמו היה במקום הוא לא הבחין בכל נפילה של רוכב, ורק בסיום הטיול פנה אליו האחראי על הקבוצה וסיפר לו שאחד המשתתפים נפל. 5. יש צורך לבחון תחילה כיצד נפגע התובע ומה היו נסיבות הנפילה. התובע העיד שהטיול נקבע על ידי "קבוצה במסגד ושם הוחלט שאנחנו רוצים ללכת לטבריה", וכן שההחלטה לצאת לטיול רכיבה על אתונות התקבלה בזמן הנסיעה באוטובוס לטבריה. לדבריו, הוא הגיע עם הקבוצה לחווה בין השעות 10:00-11:00 בבוקר, ולאחר המתנה של כרבע שעה "המדריך דיבר איתנו 3 דקות ואמר את המשפט היחיד שנלך בזוגות", ואז הוא יצא לרכיבה עם סאמר, באופן ש"הוא היה בהלוך ואני בחזרה". לאחר שהתחלפו, והתובע עלה לרכב על האתון, הוא הרגיש שהשמיכה אינה יציבה, ולמרות זאת החליט להמשיך ברכיבה, ורק "30 מטר לפני סוף המסלול בחווה... פתאום החמור עצר וקפץ פעם אחת ועוד פעם קפץ והשמיכה זזה ואני נפלתי ימינה על היד". התובע נשאל מדוע לא פנה לאחד המדריכים והודיע על הבעיה בשמיכה, והוא השיב במעין התרסה: "לא ידעתי שאפול אז המשכתי כמו שכולם המשיכו" (עמודים 12- 14, 16). 6. בן זוגו של התובע לרכיבה, סאמר, העיד אף הוא על הנסיבות. לדבריו, הוא היה הראשון לרכב על האתון, וגם הוא חש בשמיכה המתנדנדת: "מייד בעת עלייתי על החמור אבחנתי בזאת כי לא היה שם במה לאחוז וישבתי על שמיכה קשורה בחבל רך והיא התנדנדה לי לאורך כל זמן רכיבתי על החמור". סאמר הוסיף כי לאחר שהתחלף עם התובע, וכ- 20 מטר לפני ההגעה לחווה: "פתאום עצר החמור והתחיל לקפוץ, התובע ניסה לאחוז במשהו ללא הצלחה, ולא ידעתי מה לעשות כי לא קיבלתי שום הדרכה על מקרים מהסוג הזה... וכך פתאום החמור העיף את התובע מעל גביו" (ת/2). גם סאמר העיד שלא פנה למי מהמדריכים בעניין השמיכה הלא יציבה, כי "לא יכולתי לעצור בכל הדרך ולחכות שהמדריך יבוא... המשכתי כל הדרך עם השמיכה ככה" (עמוד 19). 7. ליאון, שעבד כמנהל החווה ומדריך קבוצות רכיבה, העיד שבמועד האירוע קיבל קבוצה של 100 אנשים מאום אל פאחם שהזמינה מראש את הטיול ליום שבת. לדבריו: "היו 100 איש אבל על החמורים עלו רק 60 בערך לפי מספר החמורים. אני יודע שהיו 30 חמורים... החלק האחר נשאר" והקבוצה לוותה על ידי שני מלווים "אחד מקדימה ואחד מאחורה... הוא (המלווה הקדמי - ג.צ.) יכול לראות עד האמצע. האחורי אמור לראות עד האמצע השני". ליאון הוסיף שהוא עצמו ליווה את הקבוצה ברכב, מאחר שהתרשם כי קבוצה זו מצריכה ליווי נוסף: "הגעתי לתחנה הראשונה ושם ירדתי מהרכב... קיבלתי טלפון מאחד החמרים שהקבוצה לא מתנהגת 'כראוי' ירדתי מרכב כדי לצפות בקבוצה... יכולתי לראות את כל המשתתפים" (עמוד 26-27). 8. גרסתו של התובע, לפיה נפל במהלך הרכיבה, עולה גם מדבריו סאמר וגם מדבריו של ליאון, שאישר כי בסיום הטיול פנה אליו האחראי על הקבוצה ודיווח לו שאחד ממשתתפי הקבוצה נפל (ת/2, נ/7). לפיכך, אני מקבלת את גרסתו של התובע בכל הנוגע לכך שנפל במסגרת טיול הרכיבה. אלא שלגבי נסיבות הנפילה ומה היו הגורמים לה, מתעורר קושי בקבלת גרסתו של התובע, כפי שיפורט להלן; 9. התובע ביסס את נפילתו על מספר גורמים: השמיכה שהתנדנדה במהלך הרכיבה, העדר מקום לאחוז בו את ידיו, ואי מתן הדרכה בטרם הרכיבה, לרבות הוראות בטיחות וכללי התנהגות במצבים חריגים. בכל הקשור לאוכף, לשמיכה המתנדנדת שתחתיו ולמקום האחיזה בזמן הרכיבה, נתגלו סתירות בגרסתו של התובע, והיא נמסרה באופן לא משכנע ומעורר תמיהות - כיצד המשיך התובע לרכוב על האתון לאורך כל המסלול ובמשך כחצי שעה, כשהוא חש שהאוכף אינו יציב ומשהו בו אינו כשורה, מבלי שהסב את תשומת ליבם של המדריכים, או לפחות אמר דבר מה לבן זוגו לגבי חוסר היציבות שחש, ויש להניח שאילו התגלתה בעיה כלשהי, היה התובע משתף את סאמר או פונה לעזרת אחרים. ויצויין, כי בהקשר זה היתה עדותו של התובע לאקונית, והוא לא סיפק כל הסבר הגיוני ומניח את הדעת, מדוע המשיך ברכיבה מיטלטלת ולא יציבה על האתון: "ש. אז התחלפתם ועלית על החמור ת. כן. הרגשתי שהשמיכה מתנדנדת. ש. מה עשית עם הידיעה הזו ת. המשכתי עד שנפלתי... כל הדרך רכבתי כשהשמיכה מתנדנדת. ש. איך המשכת לרכוב במשך 20 דקות מבלי להגיד לאף אחד. ת. אם הייתי יודע שאפול הייתי אומר. ש. למה לא קראת למדרך להגיד שמשהו לא בסדר. ת. לא ידעתי שאפול אז המשכתי כמו שכולם המשיכו" (עמוד 15-16). תשובה זו, לפיה לא פנה התובע לעזרת המלווים כי "לא ידע שיפול", אינה מתיישבת עם האמור בתצהיר, ולפיו מיד כשעלה על האתון הוא חש פחד שמא יפול (סעיף 10 לת/1). כלומר, אם התובע חשש שיפול בשל אי יציבות השמיכה, מדוע לא התריע על כך באוזני בן זוגו לרכיבה, או מי מאנשי הקבוצה האחרים, או המלווים מטעם החווה, ובוודאי אין זה סביר שבעודו חושש מנפילה הוא המשיך לרכוב על האתון, נהנה מהחוויה, "דיבר וצחק" עם סאמר והתנהג באופן רגיל וכמי שאינו מוטרד מדבר, כפי שתיאר בעדותו (עמוד 15). 10. תמיהה נוספת מתעוררת לגבי השאלה מתי נודע לתובע שקיימת בעיה הקשורה בשמיכה שעל גבי האתון. התובע מסר בתצהיר שרק בשלב בו התיישב על האתון הוא גילה שהשמיכה אינה יציבה, אולם בעדותו טען כי ידע על כך כבר בשלב בו סאמר רכב, ואם אכן כך הדבר, גדלה התמיהה מדוע לא הקדים ופנה למדריכים בטרם עלה על האתון, וכבר בשלב בו החליף עם סאמר את התפקידים: "ש. סאמר אמר משהו כשעלה על החמור. ת. דיברנו וצחקנו. ש. כל אותו זמן שסאמר היה על החמור הכל היה בסדר עם החמור ת. כן. לא אמר לי שיש בעיה. הוא אמר לי שהשמיכה שעל החמור מתנדנדת וזהו. ש. למה זה לא רשום בתצהיר ת. אני לא זוכר את זה. אני אמרתי את זה. ש. באיזה שלב זה היה כשסאמר אמר לך ת. כמעט לפני סיום המסלול כשהוא היה על החמור. זה היה בהלוך" (עמוד 15). אלא, שמסתבר כי סאמר אינו תומך בגירסה זו ולדבריו לא אמר לאף אחד שהאוכף אינו יציב, וההסברים שסיפק היו שונים ומגוונים, וביניהם: "למי אומר?", "המדריך היה רחוק", "היינו בעליה", דיברנו אחד עם השני, ואין באף אחד מהם להניח את הדעת ולשכנע כי אכן היתה בעיה בתנאי הרכיבה או באוכף שעל גבי האתון (ת/2, עמוד 19). לתמיהות לעיל יש להוסיף את התנהגותם של התובע ושל סאמר במהלך הרכיבה, כאשר הם המשיכו לרכב ללא חשש, תוך כדי צחוק ודיבורים, באופן המחזק את הרושם שלא נפל כל פגם באוכף עליו ישבו בזמן הרכיבה, לא מבחינת יציבותו ולא מבחינת המקום לאחיזת ידיהם. מסקנה זו מתיישבת גם עם עדותו של ליאון, לפיה על כל אוכף יש ספוג מצופה ברזל ושם צריך לאחוז בזמן הרכיבה, שהאוכפים נקשרו היטב על ידי החמרים לפני היציאה לטיול: "אני משגיח עליהם... ואם יש טיול נוסף אז בין לבין אנחנו בודקים שוב את הקשירה... יש עצירה אחת במהלך הטיול ואז החמרים הולכים ומחזקים את האוכפים". את האתון שלגופה קשור האוכף ניתן לראות בתמונה שצורפה, כשחלקו הקדמי של האוכף מרופד ובולט כלפי מעלה, והוא נראה נגיש ונוח לאחיזת ידיים ללא כל מאמץ מיוחד (עמוד 23-25, נספח א' לנ/7). בנסיבות אלו לא הוכח כי נפילתו של התובע נגרמה עקב ליקויים הקשורים באוכף עליו ישב בזמן הרכיבה. 11. באשר לטענה בדבר העדר הדרכה - התובע טען שלא קיבל שום הדרכה לגבי הרכיבה על האתונות, או כל הסבר שיכול היה לסייע לו להתמודד עם מצבים חריגים במהלך הרכיבה, ואשר יכול היה למנוע את נפילתו. לדבריו, ההנחיה היחידה היתה "שנלך בזוגות". אלא שגם עדותו בהקשר זה לא היתה משכנעת, וניתן היה להתרשם שתשובותיו מהוססות ומתחמקות והוא בחר להתלות בחוסר זכרון, ככל שהוצגו לו שאלות לגבי טיב ההדרכה שקיבל: "ש. מה היה באותם 10 דקות. ת. נתנו לנו הנחיה שאחד ירכב ואחד יתפוס את החמור. אמרו שהם שקטים ומאולפים. ש. זה כל מה שאמרו לכם. ת. כן. לא אמרו לנו עוד דברים... ש. המדריך יבוא לכאן ויגיד שנתן לכם תדרוך הרבה מעבר ללכת בזוגות ת. זה מה ששמעתי... ש. יכול להיות שלא הקשבת ת. הקשבתי לדברים האלה. אני לא זוכר אם היו עוד דברים שאמר..." (עמוד 14). 12. מנגד מסר ליאון, שקבוצתו של התובע, ככל קבוצה אחרת, הגיעה לחווה ונערך תדריך למשתתפים, שכלל בין היתר את הדברים הבאים: "אנחנו מתדרכים אותם שמדובר באתונות והן רגועות... אנחנו מסבירים שאתון שמובילים אותה היא לא רצה, ואם לא מדרבנים אותה אין סיבה שתרוץ... יש מלווים שלנו שמלווים את הטיול ועוזרים למי שצריך.. תדרכו אותם שלא יקחו סיכונים מיותרים... בוצע תדרוך כזה והוסבר להם על התנהגות בעלי החיים. הסברנו להם שאסור לעמוד מאחורי בעל החיים..." (עמודים 22-23). ליאון הציג תמונות בהן נראים שלטים שפזורים ברחבי החווה, ובהם אזהרות: "הרכיבה על החמורים ללא מלווה צמוד - מסוכנת! יש להישמע להוראות המדריך"; "אין לרכב על החמור ללא מלווה צמוד שאוחז ברצועת ההולכה לאורך כל הטיול... הרכיבה על החמור דורשת מיומנות וזהירות והרוכב נוטל על עצמו סיכון אפשרי הכרוך ברכיבה... אין לסטות מהשבילים" (נספח ב' לנ/7). מעדותו של ליאון עולה, כי הוא היה אחראי על ההדרכות בחווה ובטרם יציאה לטיול הוא נהג להסביר על האתונות, על כללי התנהגות בזמן הרכיבה והוסיף אזהרות בדבר אי לקיחת סיכונים מיותרים, ופנייה למלווים במקרה הצורך: "אם מישהו זקוק לעזרה במהלך הרכיבה הוא פונה לחמרים וזה תפקידם" (עמוד 25). בנוסף להוראות שנמסרו בעל פה, נרשמו הוראות הרכיבה גם על שלטים שפוזרו ברחבי החווה, ובתמונות שצורפו הם נראים קריאים ובולטים לעין, וקשה שלא להבחין בהם. עדותו של ליאון באשר להדרכה נתמכה בטופס הוראות בטיחות, אשר נחתם על ידי נציג קבוצתו של התובע, ולפיו: "הקבוצה עודכנה בהוראות הבטיחות ונוהלי הרכיבה על חמורים" (עמוד 27, נספח ג' לנ/7). חיזוק מסוים לדבריו של ליאון ניתן למצוא גם בעדותו של התובע, שבניגוד לאמור בתצהיר, הודה שבטרם היציאה לרכיבה נאמר לו שהאתונות "שקטות ומאולפות", ולא רק חלוקה לזוגות, כפי שטען. לכל אלו ניתן להוסיף גם את פרק הזמן - למעלה מעשר דקות - בו המתינו חברי הקבוצה ברחבה של החווה, ואין זה סביר בעיניי שהמתנה כזו, כפי שתיאר התובע, כללה רק הנחיה אחת לעניין החלוקה לזוגות, והוא לא נתן כל טעם או הסבר אחר מה אירע במשך כל אותו זמן בו המתינו ברחבה. 13. לאור כל האמור לעיל, איני מקבלת גרסתו של התובע לפיה לא קיבל הדרכה בטרם היציאה לרכיבה, ושוכנעתי כי ניתנו ההנחיות הדרושות לרכיבה, לרבות ההנחיה לפיה עליו לפנות לעזרת המלווים כאשר מתעורר הצורך בעזרה. משכך, אני דוחה גם את טענת התובע כי הנפילה נגרמה בשל אי מתן הדרכה מתאימה לרכיבה על האתונות. 14. התובע טען, כאמור, כי לקראת סיום המסלול האתון עצרה וקפצה בפתאומיות, וקפיצה נוספת העיפה אותו מעל גבה והוא נחת בחוזקה על הקרקע. אלא שגם תיאור הנפילה הינו תיאור לאקוני ואינו מפרט באופן מספק את הנסיבות שקדמו לנפילה, כגון קצב הרכיבה, תנאי השטח, אופן קפיצת האתון, באם קדמה לכך התראה מסוימת, מה היה המרחק בין רגליו של התובע לקרקע וכן הלאה נתונים שיכולים לשפוך אור על נסיבות הנפילה (ת/1, עמוד 16). אמנם התובע תמך את גרסתו בעד מטעמו, סאמר, שלטענתו צפה בנפילה, אלא שלא ברור כיצד סאמר שתפקידו היה לאחוז בחבל ולהוליך את האתון אחריו, כשפניו צופות קדימה - וכפי שתיאר בתצהיר: "השני הולך הרגל, אוחז בחבל הקשור לחמור, ומוליך אותו אחריו" - ראה מה קורה מאחוריו, ובמיוחד כך כשהתובע כלל לא התריע בפניו על בעיה כלשהי (ת/1, ת/2). בנסיבות אלה, לא מתקבל על הדעת שסאמר ראה מה היתה סיבת נפילתו של התובע. כך, לא הובא לעדות מי מחברי קבוצתו של התובע שראו את הנפילה, וההסבר לפיו "אם עוה"ד היה מבקש ממני הייתי מביא עוד 2-3" אינו משכנע ופועל לחובת התובע (עמוד 17). ניתן היה להתרשם כי התובע וסאמר מסרו את עדותם בנקודות מסוימות באופן זהה, השיבו על שאלות שבחרו להשיב באופן לאקוני, וכאשר נדרשו לתת פרטים מלאים יותר התחמקו ממתן תשובות ענייניות, באופן שמקשה על מתן אמון מלא בדבריהם. בעדותם אף נמנעו התובע וסאמר מלהתייחס לסביבתם ולהתרחשויות שאירעו במהלך הרכיבה, ובין היתר האם היו בקבוצה אתונות אחרות שקפצו או נעצרו במהלך המסלול, האם התעוררו בעיות באוכפים שעל גבי יתר האתונות, האם חברי הקבוצה שרכבו מצאו מקום לאחוז את ידיהם, האם היו קריאות לעזרת המלווים וכן הלאה פרטים שיסייעו בהבהרת הרקע לנפילה. אף עדותו של ליאון, שהינו בעל ניסיון ברכיבה על אתונות ומכיר את התנהגותן, ולפיה הרכיבה על האתון הינה איטית ורגועה, ו"מהניסיון שלי אתון לא מתפרצת סתם... אם מישהו נותן מכה עם שוט הוא יתחיל לרוץ... מי שהתנהג לפי הכללים לא קרה שום דבר" (עמודים 24-25), מעמידה בספק את גרסתו של התובע לכך שהנפילה ארעה עקב עצירה וקפיצה פתאומית של האתון, שעה שלא הוכחה כל נסיבה שיכלה לגרור תגובה חריגה ויוצאת דופן כקפיצה. 15. בהקשר זה יוער, כי בעצם הרכיבה על אתון יש משום סיכון מסוים, שאינו מוביל בהכרח להטלת אחריות, ויש להוכיח בכל מקרה כי הרכיבה היתה יוצאת דופן או שיצרה סיכון חריג עבור הרוכב. בע"א 3474/09 ליאת שם טוב נ' ד.ב.ש גידול סוסים בע"מ (פורסם במאגרים, ניתן ביום 8.3.10), דחה בית המשפט המחוזי בירושלים ערעור של תלמידת רכיבה על סוסים שנפלה תוך כדי לימוד רכיבה: "מדובר בפעילות ספורט הכרוכה במגע וטיפול בבעלי חיים, ועל כן היה על המערערת לדעת כי טמון בה סיכון מסויים, ובאופן ספיציפי סיכון הכרוך בנפילה מהסוס. זהו סיכון שהמערערת בחרה ליטול על עצמה כאשר החליטה ללמוד לרכב על סוסים באופן עצמאי. מפני סיכון טבעי ורגיל אין צורך להזהיר אדם בגיר שאין סיבה להניח שלא היה מודע לו". כך, בת"א (חי') 7987-06 סיגל לוי נ' וייל ג'יל "אורוות קיסר" ואח' (פורסם במאגרים), דן בית המשפט בתביעה של תלמידת רכיבה על סוסים שנפלה תוך כדי קפיצה מעל מכשול, וקבע: "מדובר על סיכון שהנו אכן מסיכוניה הטבעיים של הפעילות הספורטיבית בה עסקינן... הסוס הרגוע ביותר עשוי להגיב לעתים באופן לא צפוי, בלא סיבה נחזית, ואין עסקינן במכונה. בנוסף, קפיצות מעל משוכה מציבות אכן סיכון טבעי מוגבר לנפילת הרוכב בשל אובדן רגעי של שווי המשקל ומיצובו של הרוכב באוכף, גם בלא כשל "סביבתי" או כשל של הסוס... אין להיזקק לכל כשל או פגם אחרים - שכן לא הוכחה כל סיבתיות עובדתית בינם לבין התאונה... התרשלויות יכולות להיות למכביר, במעשה או מחדל, אך ההתרשלות הרלבנטית בסופו של יום, הנה רק זו לגביה מתקיים אף קשר סבתי לנזק". במקרה זה לא הוכח כי נפילתו של התובע נגרמה מסיכון שאינו טבעי לפעולת הרכיבה על אתונות, או שהיה קיים מכשול או פגם אחר שגרם לנפילה ושעל הנתבעת היה לצפות אותו, ובנסיבות אלה בהן לא הונחה תשתית עובדתית מספקת איני נדרשת לכל גורם אחר שעלול היה להוביל לנפילה. עוד יש לזכור, כי התובע הינו אדם בוגר כבן 43 במועד התאונה, ולא רק שהיה עליו להיות ערני וקשוב להוראות, אלא שהסתבר כי לא היתה זו הפעם הראשונה בה רכב על חמור, ויש להניח שידע מהו אופייה של הפעילות בה הוא משתתף, מה נדרש ממנו ומהי החשיבות לפעול בהתאם להוראות שקיבל. 16. לאחר שבחנתי את כלל הראיות והעדויות, התרשמתי כי ריבוי הגורמים והנסיבות להם טען התובע, מצביע על ניסיון "לתפוס את המרובה", באופן שיגדיל את סיכוייו "לפגוע" בגורם אחד שיוכל לסייע לו להרים את הנטל המוטל עליו. ואולם, משלא הוכח אף גורם מאלו שלטענתו הובילו לנפילה, ואף תיאור ממשי של הנפילה לא הובא - לא הונחה התשתית הראייתית המספקת להוכחת התביעה. לאור מסקנה זו, איני נדרשת לדון בטענות ההגנה שהעלתה הנתבעת, ובין היתר בטענה שהקבוצה התפרעה והתנהגה באופן לא ראוי לאתונות, וממילא לא הובא לעדות אותו ג'מיל שכנטען לקח אחריות על הקבוצה בזמן הרכיבה, ואף חתם כאחראי. 17. לאור כל האמור לעיל, התובע לא הוכיח ברמה הנדרשת מה היו נסיבות נפילתו מהאתון, ומה היה הסיכון החריג והבלתי סביר שבגינו יש להטיל אחריות על הנתבעת, ובנסיבות אלו אני מורה על דחיית התביעה. לאור פציעתו של התובע, ישא כל צד בהוצאותיו, אולם התובע ישלם שכ"ט עו"ד הנתבעת בסך של 8,500 ₪. תאונות בטיולים