תאונת דרכים הולך רגל עם סוס

דוגמא לפסק דין בנושא תאונת דרכים הולך רגל עם סוס: מבוא התובע, יליד 18.3.62, נפגע לפי הנטען בתאונת דרכים ביום 24.10.02. בכתב התביעה נכתב כי בעת שהתובע חצה רגלית יחד עם הסוס האישי והקטן שלו את הכביש לכיוון הבית של בן דודו, פגע בו רכב לבן מסוג פורד טרנזיט. התובע מתאר כי ראה את הרכב מגיח במהירות, סימן לו לעצור אך הלה המשיך בנסיעתו, פגע בו בעוצמה רבה והעיף אותו למרחק של שני מטרים. התובע מתאר כי איבד את ההכרה ופונה לבית חולים מוקאסד ולאחר מכן לבית חולים הדסה. מומחים מטעם בית המשפט קבעו את נכויותיו הצמיתות דלהלן: בתחום הנוירולוגי נקבעו 5% בגין נגע תוך-מוחי שנצפה לראשונה לאחר התאונה; בתחום אף-אוזן-גרון נקבעו 10% בגין ליקוי שמיעה; ובתחום הפה והלסת נקבעו 5% בשל הגבלה בתנועות הלסת. נכותו המשוקללת היא, אפוא, בשיעור של 18.775%. המחלוקת בתיק זה נוגעת הן לשאלת החבות והן לשאלת הנזק. המחלוקת בשאלת החבות נסובה סביב השאלה האם התובע נפגע כהולך רגל מרכב חולף, ולכן מדובר בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה - 1975 ועל הנתבעת לפצותו, או שמא התובע נפל מסוס שעליו רכב, כטענת הנתבעת, ולכן התאונה אינה "תאונת דרכים" והנתבעת אינה חבה בפיצוי התובע. לשם הבנת בסיס המחלוקת בין הצדדים ייאמר כבר עתה, כי גרסת הנתבעת מתבססת על תעודת חדר מיון מבית החולים מוקאסד, שהעתקה הוגש במהלך החקירה הראשית של ד"ר עלי חוסייני וסומנה נ/2 (להלן: "תעודת חדר מיון מוקאסד"). מטעם התובע העידו הוא ושלושה בני דודיו: מר האני טוטח, מר מוחמד טוטח ומר ערפאת טוטח. מטעם הנתבעת העידו מנהל חדר המיון בבית החולים מוקאסד, ד"ר עלי חוסייני, ורופא חדר המיון בבית החולים מוקאסד, ד"ר סלאם מילחם. הצדדים המציאו מסמכים שונים וסיכמו את טענותיהם. גרסת התובע התובע הגיש תצהיר עדות ראשית. בתצהיר טוען התובע כי בעת שחצה כביש בשכונת ואדי ג'וז ("דרך הר הצופים"), בדרך לבית של בן דודו האני טוטח, בעודו אוחז בידו "סוס אישי וקטן" (סיחה) השייך לבן דודו האני טוטח, פגע בו רכב מסוג פורד טרנזיט, שהמשיך בנסיעתו. התובע טוען כי קודם לפגיעה הבחין ברכב, ניסה לסמן לו לעצור אך הלה המשיך בנסיעה ופגע בו. הוא הועף אל הכביש, נחבל ואיבד את הכרתו. הוא פונה ע"י בני דודיו ברכבם לבית החולים מוקאסד ומשם הופנה לטענתו (כפי שנמסר לו על ידי בני דודיו, שכן לטענתו היה מחוסר הכרה,) על ידי בית החולים מוקאסד, לבית החולים הדסה, בשל מורכבות הפציעה. בהמשך מתאר התובע כי הכרתו שבה אליו רק בבית חולים הדסה (סעיף 6 ד' לתצהיר), וכי אמבולנס של מד"א פינה אותו מבית חולים מוקאסד לבית חולים הדסה (סעיף 8 ב' לתצהיר). לנוכח טענת הנתבעת לפיה התובע נפל מסוס ולא נפגע בתאונת דרכים, ועל מנת להפריך טענה זו, הציג התובע בתצהירו עובדות לגבי משקל גופו וגודלה של הסוסה/סיחה (להלן: "הסוס" או "הסיחה"). לטענתו, משקל גופו במועד התאונה היה 130 ק"ג לפחות, ואילו הסוסה לא היתה אלא סייחה קטנה, כבת שנה וחצי, בבעלות בן-הדוד האני טוטח. לטענתו לא מתקבל על הדעת כי רכב על הסיחה במועד התאונה (סעיף 5 ב'-ד' לתצהירו). לביסוס טענתו צירף תמונה שלו (מתקופת התאונה) ותמונה של הסיחה. לתצהיר העדות הראשית של התובע צרף התובע כנספח ו'2 תצהיר נוסף שלו, מתאריך 12.11.02 (כעשרים ימים לאחר התאונה). התצהיר ניתן לשם תמיכה בבקשת התובע לקבל את דו"ח המשטרה על תאונת הדרכים הנטענת (להלן: "התצהיר הראשון"). בתצהיר הראשון מתאר התובע את אופן התרחשות התאונה באופן דומה לזה המתואר בתצהיר העדות הראשית, אולם בעוד שבתצהיר העדות הראשית מתאר התובע סיחה בבעלות בן הדוד, בתצהיר הראשון מתאר התובע סוס בבעלותו שלו. כמו כן אין בתצהיר הראשון כל זכר לפינוי התובע לבית חולים מוקאסד; התובע מתאר בו כי פונה על ידי אנשים לבית חולים הדסה בעת שהיה מחוסר הכרה וכי רק בבית החולים התעורר (סעיף 6 לתצהיר הראשון). בחקירתו הנגדית התבקש התובע לאשר כי פונה לאחר התאונה לבית חולים מוקאסד. התובע השיב כי אינו יכול לאשר כי "אני לא יודע, הייתי במצב של חוסר הכרה" ו -"אני לא יודע לאן לקחו אותי" וכי "כשהתעוררתי מחוסר הכרה הייתי בהדסה". לשאלת בית המשפט האם אין לו שום זיכרון מהשהות בבית חולים מוקאסד, השיב התובע "לא" (עמ' 8 שורות 5-18, עמ' 9 שורה 6). לענין חוסר ההכרה ציין התובע בחקירתו הנגדית כי שב להכרה רק יום אחרי שהתאשפז בהדסה. (עמ' 16 שורה 25). התובע הסביר בעדותו כי לא התייחס לשהות בבית חולים מוקאסד בתצהיר הראשון כמו גם בבקשתו לתשלום תכוף בשנת 2003, כיוון ששהה שם רק 10 דקות, לא טופל שם, לא אושפז שם ולא קיבל משם שום מסמך (עמ' 10 שורות 25,30 ,5,9,10 ). לענין הבעלות על הסיחה, חזר התובע בעדותו על האמור בכתב התביעה לפיו היא שייכת לבן הדוד. לדבריו, הגרסה בתצהיר הראשון ובכתב התביעה מקורה בטעות של עורך דינו (עמ' 7 שורה 4). עוד ציין, כי היא הגיעה לידיו לאחר שברחה מבן דודה ושכנים תפסו אותה והוא לקחה על מנת להשיבה לבעליה. (עמ' 12 ש' 1). לענין האופן שבו פונה התובע לבית חולים הדסה, סיפר התובע בחקירתו הנגדית כי בני דודיו סיפרו לו כי במהלך הפינוי החליפו את האמבולנס שפינה אותו מאמבולנס פרטי לאמבולנס של מד"א (עמ' 16 ש' 11). עדויות בני הדודים בן הדוד האני טוטח (להלן: "האני") הגיש תצהיר עדות ראשית. בתצהיר מתאר האני כי היה בעלים של סיחה בת שנה וחצי שלא ניתן היה לרכב עליה, בוודאי לא גבר במשקל גופו של התובע בזמן התאונה. האני מתאר כי בשעת התאונה ישב בביתו יחד עם בן דודו ערפאת טוטח (להלן: "ערפאת"), במרחק של 300 מטרים ממקום התאונה. יחד הם שמעו צעקות וקריאות לעזרה מן הכביש. השניים רצו לכביש וראו את התובע חבול ומחוסר הכרה מוטל על הכביש. האני מוסיף כי בן דוד נוסף בשם מוחמד טוטח (להלן:"מוחמד") הגיע עם רכבו לאזור התאונה, ראה אנשים רבים סביב התובע ופינה אותו ברכבו יחד בני הדודים האחרים האני וערפאת לבית חולים מוקאסד. האני מתאר כי בעת שמוחמד החנה את רכבו בבית החולים, הוא וערפאת העלו את התובע, שעדיין היה מחוסר הכרה, אל חדר המיון. האני מתאר כי לאחר שמוחמד החנה את רכבו הוא המתין להם באזור שליד הקבלה. לדבריו, מעולם לא מסר לנציגה של בית החולים כי התובע נפל מסוס וכי נציגת בית החולים היתה מופתעת מעוצמת המכה ולכן הפנתה את התובע לבית חולים הדסה. עוד סיפר, כי אמבולנס של מד"א פינה את התובע מבית חולים מוקאסד לבית חולים הדסה, כי לאורך כל פרק הזמן שחלף מאז הפציעה ועד הפינוי להדסה התובע היה מחוסר הכרה וכי רק בתוך בית חולים הדסה שבה אליו הכרתו. בחקירתו הנגדית אישר האני כי לא ראה את התאונה וכי אנשים שהיו באזור התאונה סיפרו לו שרכב פגע בתובע. לשאלת ב"כ הנתבעת, מדוע לא אמר לנציגת בית חולים מוקאסד כי התובע נפגע בתאונת דרכים, השיב האני כי הוא כן אמר זאת לנציגה (עמ' 48 שורה 1). כמו כן תאר האני כי בעת שהביא את התובע לבית החולים יצא לו דם מן האוזניים, העיניים שלו היו "מהופכות אז יצא מהפה שלו אוכל". האני תאר בעדותו כי בכל מהלך שהותו של התובע בבית חולים מוקאסד עד לפינויו להדסה , הוא היה צמוד אל התובע ובכל אותה עת לא בדק אותו רופא (עמ' 48 ש' 30 ,26). בן הדוד, ערפאת, הגיש תצהיר כמעט זהה לזה של האני (החלקים השונים נוגעים לבעלות של האני על הסיחה). בחקירתו הנגדית העיד ערפאת כי לא ראה את התאונה ולא את הסיחה. הוא ציין כי אנשים אמרו לו שראו מכונית שפגעה בתובע וברחה. גם הוא, כמו האני, ציין כי נציגת בית חולים מוקאסד אמרה כי אין באפשרותם לטפל בתובע בשל מצבו. ערפאת העיד כי נציגת בית החולים הזמינה אמבולנס וכי היו בבית החולים מוקאסד "משהו כמו 10 דקות". כמו כן העיד, כמו האני, כי במהלך שהותו של התובע במוקאסד שום רופא לא בדק אותו וכי היה מחוסר הכרה. בן הדוד מוחמד הגיש אף הוא תצהיר עדות ראשית שאף הוא כמעט זהה לזה של בני הדודים האחרים. כמו בני הדודים ציין גם מוחמד, כי בעת שבני הדודים הכניסו את התובע לבית חולים מוקאסד הוא הלך לחפש חניה ולאחר מכן שב לבית החולים והמתין באזור שליד הקבלה. העדים מטעם הנתבעת מטעם הנתבעת העידו שני רופאים מבי"ח מוקאסד. ד"ר עלי חוסייני, מנהל חדר המיון, העיד כי תעודת חדר המיון שסומנה נ/2 הינה העתק מדויק של תעודת חדר המיון שנמצאת בארכיב של בית החולים, וכי ההעתק הינו צילום של התעודה המקורית. כמו כן העיד ד"ר חוסייני כי על פי הנהלים של בית החולים תעודה מקורית נוספת מוענקת לכל חולה בעת הוא משתחרר מן המיון. לשאלת ב"כ התובע מדוע לא הביא את העותק המקורי השיב, כי לשם כך דרוש צו של בית משפט וצו כזה לא הוצא. ד"ר חוסייני העיד כי בתעודת חדר המיון נרשמים הדברים בזמן הביקור, בזמן אמת. כמו כן הסביר את משמעות מדד "גלזגו" המופיע בתעודת חדר המיון, :הוא בוחן את מידת ההכרה של המטופל, מדד 15 מעיד על הכרה מלאה ומדד 3-15 זו רמת ההכרה הנמוכה ביותר. לשאלת ב"כ התובע באשר לפרשנות תעודת חדר המיון השיב העד כי על פי הרשום בתעודה, החולה היה בהכרה מלאה "גי. סי. אס. 15/15". (יצוין כי במהלך החקירה העד ציין כי טעה כאשר קרא תחילה את הקו הראשון כסליש, שכן אילו כך היו פני הדברים המשמעות היא כי המדד לכאורה 5/15 ולא יתכן כי זה היה מצבו של החולה כי במצב של 3/15 האדם מת). העד ציין כי אמנם מצוין בתעודת חדר המיון, בחלק המפרט את תלונות החולה, כי איבד את ההכרה, אולם אלו דברים שנכתבים מפי החולה ואינם מהווים אבחנה רפואית. יחד עם זאת ציין העד כי בתעודה, בחלק של הערות האחות, מופיע כי החולה ישנוני וכי ה -""CASE NO CLEAR. ב"כ הנתבעת הציג בפני העד מסמך נוסף מתאריך 18.2.2004, הממוען "TO WHOME IT MAY CONCORN". המסמך כולל תיאור, או שמא פרשנות, של תעודת חדר המיון. המסמך הוגש וסומן נ/3 (להלן: "המסמך משנת 2004"). העד ציין כי הוא מזהה את הלוגו של בית החולים ואת הרופא החתום על המסמך. ב"כ התובע שאל את העד לגבי נסיבות הוצאתו של המסמך משנת 2004 והעד השיב כי אינו יודע (עמ' 26 שורה 3). עד נוסף מטעם הנתבעת הינו ד"ר סאלם פתחי עבדאללה מילחם. ד"ר מילחם הינו הרופא החתום על תעודת חדר המיון וכן על המסמך משנת 2004. בחקירתו הראשית אישר ד"ר מילחם את חתימתו על תעודת חדר המיון וכן כי כתב היד המופיע בחלק הימני של תעודת חדר המיון הינו כתב ידו וכי העמודות בשני החלקים האחרים של התעודה הם של האחות. הרופא הסביר את התעודה וציין כי מן התעודה עולה כי החולה שהה לפחות חצי שעה בחדר המיון שכן בדקו לו לחץ דם בכניסתו לחדר המיון בשעה 5:20 ושוב בשעה 5:50. הרופא פרט את שכתב בכתב ידו בצד הימני של התעודה ותיאר כי החולה מסר לו שנפל מסוס וכי היה בהכרה בעת הבדיקה. (עמ' 27 משורה 22 ואילך). בהמשך מתאר הרופא כי רשם שני סימני שאלה ליד F.D (ראשי תיבות FALLING DOWN) כיוון שלא הבין מהחולה כיצד נפל מהסוס, ואולם לגבי עצם העובדה שהחולה אמר לו כי נפל מהסוס לא היו לו סימני שאלה (עמ' 28 שורה 26-26 וכן בחקירה הנגדית עמ' 29 שורות 8-32). הרופא ציין בחקירתו כי אינו זוכר את המקרה אך אישר כי המסמך נרשם סמוך מאד לבדיקת החולה וכי כאשר הוא מעיין במסמך הוא נזכר בדברים (עמ' 28 שורה 30). בחקירתו הנגדית עומת ד"ר מילחם עם השאלה, האם יתכן כי לא הבין את החולה וכי החולה נפל ליד הסוס ולא מהסוס. ד"ר מילחם השיב "אנו בדרך כלל רושמים פרטים שחשובים לנו. מאוד חשוב לנו אם הסוס עומד או רץ כי זה שונה מבחינה רפואית. אבל אני רשמתי שהוא נפל מהסוס אז הוא נפל מהסוס" (עמ' 31 ש' 10-11). לענין מנגנון החבלה, נשאל ד"ר מילחם בחקירתו הנגדית האם תיאור החבלה יכול להתיישב עם גרסת התובע לפיה הלך ליד סוס ורכב פגע בו, והוא השיב כי אין הבדל (עמ' 31 ש' 6) (כלומר לדעתו מנגנון החבלה יכול להתאים לשתי הגרסאות, מ.א). לענין הרישומים של האחות בחלק השמאלי של התעודה תאר הרופא כי האחות רשמה כי כאשר החולה הגיע הוא הזיע, כאב לו הראש, היו לו בחילות וסחרחורת וכי הסיבה לכך לא ידועה. הרופא סיפר בעדותו, כי הוא משער שהאחות שאלה את בני המשפחה שליוו את התובע לסיבת החבלה והם כנראה השיבו שהם לא יודעים (עמ' 32 ש' 28). כמו כן תאר ד"ר מילחם כי האחות כתבה שיש דם נוזל מן האוזן (עמ' 34 ש' 5). לשאלה האם ההעברה לבית החולים הדסה היתה לבקשת המשפחה או על פי החלטה של בית חולים מוקאסד, השיב הרופא, כי בתעודה כתוב שהחולה הועבר לבית חולים הדסה אך לא כתוב לבקשת מי הוא הועבר. הרופא ציין כי אילו הייתה זו החלטה של בית החולים היה נרשם כי נעשה תיאום עם בית החולים האחר והיו רושמים את שם הרופא שעימו זה תואם (עמ' 33 ש' 8). לגבי נסיבות הוצאתו של המסמך משנת 2004, תאר ד"ר מילחם בחקירתו הנגדית כי אישורים כאלו ניתנים לבקשת החולה ואולם הוא לא נפגש עם החולה אלא המזכירה מטפלת בזה (עמ' 30 שורה 17). טענות הצדדים התובע טוען כי יש לקבל את גרסתו, שכן עדויות התביעה היו עקביות ולא נסתרו בחקירה הנגדית. לדבריו, אין לייחס חשיבות לשינוי הגרסה בדבר הבעלות על הסוס או בדבר היות בעל החיים סיחה או סוס, שכן הגרסה הראשונית נכתבה בטעות על ידי עורך דינו. כמו כן טוען התובע כי תעודת חדר המיון של מוקאסד מלאה סתירות ואין ליתן לה כל משקל, ומכל מקום היה על הנתבעת להביא את המסמך המקורי ומשהגישה רק את ההעתק אין להסתמך עליו. באשר למסמך משנת 2004 טוען התובע כי המסמך הוזמן על ידי הנתבעת וכי הוא סותר את תעודת חדר המיון מוקאסד. מנגד סבורה הנתבעת, כי הוצגו בפני בית המשפט ראיות המצדדות בגרסתה כי התובע נפל מסוס. הדבר עולה לטענתה הן מתעודת חדר המיון מוקאסד והן מעדותו של רופא חדר המיון מוקאסד, ד"ר מלחם. בנוסף טוענת הנתבעת, כי העובדה שהתובע לא הביא אף עד ראִיה לתמוך בגרסתו- אומרת דרשני. לטענתה, לחיזוק גרסת התובע נודע צורך במיוחד במקרה דנן, מקום בו אין בנמצא ממצאים אובייקטיביים המאששים את גרסתו ומשלא המציא כאלו נשענת התביעה על אדני עדותו היחידה. עוד טוענת הנתבעת כי היה על התובע להביא עדויות של אנשים שהיו בזירת האירוע שכן האירוע התרחש בסביבת מגורי המשפחה, ומשכך ניתן היה לאתר אנשים מוכרים שנכחו באירוע, לכן יש לזקוף לחובתו את העובדה שלא הובאו עדים נוספים. עוד טוענת הנתבעת כי על אף שהתובע פונה תחילה לבית חולים מוקאסד, הוא לא טרח להביא כל מסמך מבית החולים. גם דו"ח הפינוי של האמבולנס הפרטי ממנו הועבר התובע לאמבולנס של מד"א לא הוגש על ידי התובע. לטענת הנתבעת, יש סתירות בעדויות התובע במספר עניינים: גרסתו לענין המקום שאליו פונָה לאחר התאונה, גרסתו לענין אבדן ההכרה וגרסתו לענין הבעלות על סוס ונסיבות החזקתו. התובע השיב לטענות הנתבעת במהלך העדויות ובסיכומים. לטענה לגבי פינויו למוקאסד השיב התובע באומרו, כי מעולם לא התכוון להסתיר את עובדת פינויו למוקאסד, אלא שהדבר לא היה ידוע לו תחילה משום שלא היה בהכרה; טיעון בו המשיך לדבוק גם בתצהירו (ס' 6ג) וכן בעדותו, בתשובה לשאלה האם נלקח למוקאסד, ענה: "אני לא יודע, הייתי במצב של חוסר הכרה...כשהתעוררתי מחוסר הכרה הייתי בהדסה, כל הבדיקות הם מהדסה" (עמ' 8 ש' 7-13). בהתייחסו לתעודת חדר המיון מוקאסד טוען התובע כי עד למועד הגשת התצהיר (נובמבר 2010) לא היה מודע כלל לקיומו של המסמך, וממילא לא מסר לצוות בית החולים כל גרסה על שאירע; הוא מצביע על כך שתיאור המקרה נותר עמום וצוין לגביו “Case no clear”, וכן הצביע על שני סימני שאלה שצוינו במקום אחר במסמך- תחת תיאור "התלונה", ולאחר ציון הקיצור "F.D" falling down)). גם לגבי המסמך משנת 2004, הכחיש התובע כל היכרות קודמת עמו. הוא שב והצהיר כי "מעולם לא נפלתי מעל סוס כלשהו", וכי בכניסתו למוקאסד היה מחוסר הכרה, בניגוד לעולה מהמכתב האמור (ס' 7 ב.1- ב.2 לתצהיר). בסיכומו (עמ' 8) הוסיף וטען כי מדובר במסמך יזום אשר "הוזמן מאחורי גבו ושלא בידיעתו של התובע" בחלוף כשנה וחצי ממועד התאונה. אשר לבעלות על הסוסה, הבהיר התובע כי מדובר ב"טעות טכנית" שנפלה בכתב התביעה, וזו תוקנה בבקשה שהוגשה בצירוף תצהיר ב- 11.10.09, והוסיף בסיכומיו (ס' 7) כי מקור הטעות בתצהיר שנחתם ע"י התובע שמונה-עשר יום לאחר המקרה, אותה הוא מייחס לחבלת הראש שלו שגרמה לליקוי בזיכרונו. הערכת הראיות והכרעה לענין השאלה העובדתית, האם התאונה אירעה כפי שהתובע טוען, מצאתי לאחר שמיעת הראיות וקריאת הסיכומים, כי התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח את תביעתו ולכן דין התביעה להידחות. אמנם, אין לשלול לחלוטין את האפשרות שאירוע הפגיעה- יהיו נסיבותיו אשר יהיו - גרם לתובע בלבול שהביאוֹ לשכחת חלק מהפרטים, לפחות לפרק זמן. אולם, גם לאחר שנלקחו בחשבון נסיבות אלו, מכלול הראיות בתיק איננו מתגבש לכדי תמונה מבוססת ואמינה דיה של האירוע הנטען, ואין בו כדי לבסס את חיוב הנתבעת. יאמר כבר בראשית הערכת הראיות כי גרסת התובע לפיה היה מחוסר הכרה במועד הגעתו לבית החולים הדסה אינה אמינה עלי כלל ועיקר. משקבעתי זאת, מתערערת אמינותם של כל עדיו כמו גם כל הסבריו לגבי התהיות העולות מאופן התנהלותו ממועד קרות התאונה ועד להגשת התביעה. עדי הנתבעת, ד"ר מילחם וד"ר עלי, הינם עדים אובייקטיביים שהותירו עלי רושם אמין ביותר. ד"ר מילחם העיד כי הוא זה שחתום על תעודת חדר המיון מוקאסד וכי העמודה הימנית נרשמה על ידו. בנוסף העיד מנהל בית החולים ד"ר עלי כי תעודה זו הינה העתק מדויק של המקור המצוי בארכיב בית החולים. בנסיבות אלו איני מקבלת את טענת התובע, לפיה אין לקבל את המסמך בהעדר המסמך המקורי. בנוסף יש לתמוה מאד על טענה זו של התובע, אשר על אף שעליו הנטל להוכיח את גרסתו בחר שלא להביא את התעודה הרפואית הראשונה שהוצאה בקשר לתאונה. ודוק: לפי כתב התביעה שלו עצמו, התובע פונה תחילה לבית חולים מוקאסד ורק לאחר מכן עבר לבית חולים הדסה. בנסיבות אלו, יש לקבל את תעודת חדר המיון מוקאסד כמקור מהימן לתוכנה. באשר למצב ההכרה של התובע - גם ד"ר מילחם וגם ד"ר עלי העידו כי מן הכתוב בתעודה עולה בבירור כי התובע היה בהכרה בעת שהותו בבית חולים מוקאסד. בנוסף, כפי שמפרטת הנתבעת בסיכומיה, גם מן המסמכים הרפואיים שנערכו לאחר הביקור בבית חולים מוקאסד, דו"ח מד"א (נספח ז' לתצהיר התובע) וסיכום המחלה של בית חולים הדסה (נספח ח' לתצהיר התובע), עולה בבירור כי בעת הפינוי מבית חולים מוקאסד ובעת כניסתו של התובע לבית חולים הדסה, התובע היה בהכרה. כך, בדו"ח מד"א נרשם מפורשות כי התובע "בהכרה מלאה", ובסיכום המחלה של בית חולים הדסה, נרשם כי "לא ברור עם איבד הכרתו" משמע בעת שהתקבל להדסה היה בהכרה. ממצאים אלו עומדים בניגוד מוחלט לעדויות התובע ובני דודיו. משכך, אין לי אלא לקבוע כי גרסת התובע ועדיו בכל הנוגע למצב הכרתו אינה אמינה. אמנם מדו"ח מד"א ומתעודת חדר המיון של הדסה לא ניתן להסיק לגבי מצב הכרתו של התובע בבית חולים מוקאסד (להבדיל ממצב הכרתו בעת הפנוי ובעת הכניסה להדסה), ואולם מתערערת בבירור גרסת התובע בקשר למצב הכרתו בעת הפינוי ובעת הגעתו להדסה הרי שמתערערת גרסתו לגבי מצב הכרתו בבית חולים מוקאסד. לכך מצטרפת התרשמותי באשר לאמינות עדי הנתבעת ואמינות תעודת חדר המיון מוקאסד. מששוכנעתי כי התובע היה בהכרה בעת שהותו בבית חולים מוקאסד, נשאלת השאלה כיצד ניתן להסביר את התנהלותו מעת קרות התאונה ועד להגשת התביעה?כיצד ניתן להסביר את העובדה כי הן בתצהיר הראשון והן בבקשתו לתשלום תכוף בשנת 2003 נמנע התובע מלהזכיר את שהותו בחדר מיון מוקאסד? תשובות התובע המתבססות על אבדן הכרה בעת השהות במוקאסד לא יכולות להתקבל ואין לי אלא לומר כי נותרתי עם תהיות עמוקות מאוד לגבי אופן התנהלותו. לבד מן התהיות העולות למקרא גרסתו באשר לשהותו בבית חולים מוקאסד, עולות בגרסת התובע תהיות נוספות. כך לגבי שאלת הבעלות על הסוס (האם של התובע או של בן הדוד), שאלת היותו של בעל החיים סוס או סיחה (כאשר ברור מלשון השפה הערבית כי יש הבדל משמעותי בין הכינויים (עמ' 9 שורות 25-30)), הגרסאות השונות בקשר לנסיבות אחיזתו של התובע בסיחה (ר' עדות התובע עמ' 12 ש' 1, לעומת עדות האני עמ' 49 ש' 5 ו -17-18) והגרסאות השונות לגבי אופן הפינוי מבית החולים מוקאסד (האם על ידי אמבולנס של מד"א כפי שציין התובע בסעיף 8ב' לתצהיר עדותו הראשית, או שמא פונה תחילה על ידי אמבולנס פרטי ורק לאחר מכן עבר לאמבולנס של מד"א כפי שהעיד בחקירתו הנגדית. (ראו פיסקה 13 לעיל). יצוין, כי על אף שיתכן כי ניתן ליישב ולהסביר את הסתירות בעדויות התביעה באופנים שונים כפי שאכן ניסה התובע לישבן, ועל אף שהסתירות בעדויות התובע ובני דודיו אינן בנושאים מרכזיים, הרי שכאשר מדובר בתאונה שאין לגבי אופן התרחשותה ראיות חיצוניות לבד מעדות התובע, יש לנקוט משנה זהירות בעת בחינת הפרטים והסתירות. כידוע, לעיתים כאשר מתגלים סתירות בפרטי הדברים יש בכך כדי להפריך את הגרסה בכללותה (ראו דברי כב' הש' נתניהו בע"א 463/89 האפוטרופוס על נכסי נפקדים נ' חסנה עלי סארי שדידה, פ"ד מה (5) 857, 864-865). אכן, נראה כי זהו המקרה שבו הפרטים המופרכים מביאים לנפילת הגרסה בכללותה. אולם גם אם נתעלם מן הפרטים המופרכים ולא נייחס להם חשיבות, ואף אם נקבל את הסבריו של התובע בניסיון ליישבם, הרי שבמקרה דנן עדותם של עדי הנתבעת כמו גם המסמכים הרפואיים, מערערים באופן יסודי ביותר את גרסת התובע. ד"ר מלחם נחקר אודות תעודת חדר המיון אותה כתב (בחלקה) ועליה חתם, ולפיה שמע מהתובע כי נפל מסוס. בעדותו הבהיר: "החולה אמר לנו שהוא נפל מסוס...". לשאלת ב"כ הנתבעת: "זאת אומרת שהחולה הוא זה שסיפר לך שהוא נפל מסוס?", השיב: "נכון" (עמ' 27 ש' 24-27). לגבי הרישום "“F.D.??, אודותיו נשאל בחקירתו הנגדית, הבהיר: "איך שהוא נפל אני לא יודע, אבל נפילה מסוס זה מה שהיה. עצם העובדה שכתבתי את סימני השאלה אחרי הסוס ולא לפני, זה אומר שאת הפרטים של הנפילה לא בטוח, אך הנפילה זה מה שאמרו, שנפל מהסוס..". התובע, בסיכומיו, ניסה לדלות מהעדות בהקשר זה גם מסקנה אפשרית של הרופא, ולפיה "ד"ר מלחם לא הוציא מכלל אפשרות כי התובע "נפל על רצפת אספלט""(ס' 29 לסיכומי התובע), אולם בחינת דבריו בהקשרם מעלה תמונה הפוכה: לד"ר מלחם לא היה ספק כי שמע מהתובע שנפל מסוס, וסימני השאלה, כאמור, הצביעו על אי ידיעה לגבי הדרך והאופן המדויק: "לדוגמה אם הוא נפל מהסוס כשהיה דוהר או שהיה על הסוס או שנפל על רצפה (צ"ל: רצפת) אספלט או על חול, ואם הוא לא נותן לי תשובות מדויקות אז אני רושם 2 סימני שאלה. ש: כל מה שקשור על נפילה מהסוס אין סימני שאלה אלא על אופי הנפילה? ת: נכון. על נפילה מהסוס אין סימני שאלה אלא על אופן הנפילה" (עמ' 28 ש' 22-27). בנוסף, עדות התובע לפיה הוא לא טופל כלל בבית החולים מוקאסד וכי שהה שם 10 דקות (עמ' 10 ש' 9) עומדת בסתירה מובהקת לתעודת חדר המיון מוקאסד, בצירוף עדות ד"ר מלחם, מהם עולה בבירור כי הנפגע שהה בחדר המיון של מוקאסד לפחות חצי שעה, מ- 17:20 ועד 17:50, במהלכן נבדקו ונרשמו מדדי לחץ הדם והדופק. ודוק, משקבעתי כי התובע היה בהכרה בעת השהות בבית חולים מוקאסד, הרי ממילא מתערערת אמינותו גם בהקשר זה. גם מעדויות בני הדודים עולות סתירות לעדות הרופא המטפל ומסמכי בית החולים, מהן עולה בעליל כי התובע הגיע לחדר המיון של בית החולים "מוקאסד" ונבדק ע"י הרופא. כך, העיד מר האני טוטח לגבי ביקור זה: "אפילו לא נגעו בו, אפילו לא נתנו לו כדור אחד..." ולשאלה האם הרופא, ד"ר מלחם, שיקר כשסיפר כי ראה אותו ושוחח איתו, ולמעשה לא ראה את התובע ולא דיבר איתו - השיב: "אני לא יודע אם הוא משקר או לא...מה שכן הוא לא פגש את החולה." ובהמשך: "לא ראינו שום רופא שטיפל בו..לא ראיתי את שני הרופאים שהיו כאן היום בבית המשפט להעיד" (עמ' 48 ש' 18-27). כך גם בעדות מר ערפאת טוטח: "אני לא ראיתי שראה את התובע רופא. רק ראיתי את האשה הזאת..לא היה שום רופא, ראיתי רק אשה" (עמ' 54 ש' 1-13). גם אם ניתן ליישב (ויש להטעים: בדוחק) מקצת מפרטי העדויות, ולומר כי התובע שהה בחדר המיון ב"מוקאסד" זמן קצר יחסית, שממרחק השנים יש קושי להעריכו במדויק; וגם אם יתכן שלכולי עלמא הוא לא קיבל טיפול של ממש (כגון תרופות או צילום רנטגן) בטרם הופנה להדסה- עדיין עומדת בעינה סתירה שאינה ניתנת ליישוב, משהתעקשו העדים כי שום רופא לא ראה את התובע וכי הוא לא נבדק כלל. העולה מהאמור, הוא כי אני מתקשה לתת אמון בגרסת העדים. זאת, מעבר להיותה למעשה עדות עקיפה לגבי האירוע עצמו מושא התובענה, כפי שיובהר להלן. בני דודיו של התובע, שהעידו מטעמו, לא חלקו על כך כי לא ראו את המקרה עצמו אלא הגיעו למקום לאחר מעשה. כך, בעדות מר האני טוטח: "אני לא ראיתי את התאונה" (עמ' 47 ש' 12); וכן בעדות מר ערפאת טוטח: "ש: אתה לא ראית את התאונה? ת: לא...באנו וראינו את מאג'ד על הכביש..." עמ' 52 ש' 25-28). אלו, אפוא, עדויות שמיעה שלאחר מעשה, ומשכך, עדותו של התובע נותרה כעדות יחידה. הנתבעת בקשה לדחות את גרסת התובע גם מן הטעם שהתובע נמנע מהבאת עדים שהיו במקום בעת האירוע ולכן יש לזקוף זאת לחובתו. התובע מצידו טען כי לא היה בידו לאתר את האנשים. לאור מסקנתי לעיל בכל נוגע לאמינות גרסת התובע איני נדרשת להכריע בשאלה זו. הנתבעת בקשה ללמוד גם מאופי ההתרחשות והפגיעה. לטענתה התובע לא אובחן כסובל מפגיעות בעמוד השדרה או בגפיים - פגיעות שהימצאותן עשויה הייתה, בהסתברות גבוהה, להיות תוצאה של תאונה בה נפגע כהולך רגל מרכב חולף, ולהוות חיזוק לגרסת התובע. לטענתה החבלות שאותרו היו פגיעות ראש (פגיעה נוירולוגית קלה) ופנים (בלסת וליקוי שמיעה) שאופיין מתאים דווקא לחבלת ראש ולהתרחשות המתוארת בגרסת הנתבעת, דהיינו- לחבלה שהיא תוצאת נפילה. בעניין זה העיד ד"ר מילחם (ראו פסקה 30 לעיל) כי מנגנון הפגיעה המתואר על ידי התובע יכול להתאים לחבלותיו ולכן אין בידי לקבל טענה זו של הנתבעת. עוד יצויין כי בניתוח הראיות לא נתתי כל משקל למסמך משנת 2004 היות וגם ד"ר עלי וגם ד"ר מילחם לא ידעו להעיד על נסיבות הוצאתו. מכל מקום לנוכח עדותו של ד"ר מילחם בקשר לתעודת חדר מיון מוקאסד, הרי שהתייתר ממילא הצורך בניתוח המסמך משנת 2004 שהינו פרשנות שנתן ד"ר מילחם לתעודת חדר המיון מוקאסד. סיכום התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח את אירוע התאונה כנטען בכתב התביעה. התביעה נדחית. התובע ישלם לנתבעת שכר טרחת עורך דין בסכום של 10,000 ₪ וכן ישלם לה הוצאות משפט כפי שיאמוד אותם הרשם. הולך רגלתאונת דרכיםדריסה