##דוגמא לכתב תביעה:## ## א. תיאור בעלי הדין ## 1. התובע, מר _______ ת.ז. _________, הינו עוסק מורשה המנהל עסק למתן שירותי פרסום בעיתון, ברדיו ובאינטרנט, תחת השם "_______ לפרסום מקבוצת _______ למדיה" (להלן: "התובע"). התובע הוא הבעלים והמנהל בפועל של העסק, והוא זה שקשר את העסקה נשוא התביעה עם הנתבעת. 2. הנתבעת, _______ בע"מ ח.פ. _________, הינה חברה העוסקת בייצור דודי שמש וחשמל, אשר משרדיה ממוקמים ב_________, _______ (להלן: "הנתבעת"). הנתבעת היא הגורם אשר קיבל את שירותי הפרסום מהתובע. ## ב. הסעד המבוקש ## 3. כבוד בית המשפט מתבקש לחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 6,750 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.7.2009 ועד ליום התשלום המלא בפועל. 4. כבוד בית המשפט מתבקש לחייב את הנתבעת בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בתוספת מע"מ, כפי שיקבע בית המשפט הנכבד. ## ג. העובדות הנחוצות לביסוסה של עילת התביעה ומתי נולדה ## 5. עילת התביעה נולדה בסוף שנת 2008 או בתחילת שנת 2009, עת פנתה הנתבעת, באמצעות מנהלה, אל התובע בבקשה לקבל שירותי פרסום עבור עסקיה. בין הצדדים נכרת הסכם בעל פה למתן שירותי פרסום בעיתון וברדיו, אשר בוצעו בפועל על ידי התובע. 6. התובע סיפק לנתבעת שירותי פרסום בעיתון "_______" במשך 22 שבועות, בתקופה שבין 30.1.2009 ל-26.6.2009, וכן שירותי פרסום ברדיו "_______" במשך 3 חודשים, החל מסוף ינואר 2009. 7. התמורה המוסכמת עבור שירותי הפרסום בעיתון עמדה על סך של 750 ₪ לחודש (כולל מע"מ), ובגין 5 חודשי פרסום מגיעים לתובע 3,750 ₪. התמורה המוסכמת עבור שירותי הפרסום ברדיו עמדה על סך של 2,000 ₪ לחודש (כולל מע"מ), ובגין 3 חודשי פרסום מגיעים לתובע 6,000 ₪. 8. הנתבעת שילמה לתובע מקדמה בסך 3,000 ₪ בלבד, ונותרה חייבת לתובע סך כולל של 6,750 ₪ (3,750 ₪ עבור פרסום בעיתון + 3,000 ₪ עבור פרסום ברדיו). חוב זה לא שולם עד היום, למרות דרישות חוזרות ונשנות מצד התובע. ## ד. העובדות המקנות סמכות לבית המשפט ## 9. סכום התביעה נופל בגדר סמכותו העניינית של בית משפט השלום. מקום מושבה של הנתבעת, וכן מקום ביצוע ההסכם ומתן השירותים, מצויים בתחום סמכותו המקומית של בית משפט נכבד זה. ## ה. פירוט הטענות ## ## קיום הסכם למתן שירותי פרסום ## 10. התובע יטען כי בין הצדדים נכרת הסכם מחייב למתן שירותי פרסום, אשר כלל פרסום בעיתון וברדיו, וזאת על בסיס פגישות והסכמות בעל פה שהושגו בין נציגי הצדדים, כפי שאף הוכח בפסק הדין המקורי. 11. הנתבעת, באמצעות מנהלה, הזמינה במפורש את שירותי הפרסום מהתובע, והסכמות אלו גובשו בפגישה הראשונה שהתקיימה בנוכחות מר _______, אשר שימש כמתווך וכגורם מעורב בעסקה. 12. התובע מילא את חלקו בהסכם במלואו, וסיפק את שירותי הפרסום כפי שסוכם, הן בעיתון והן ברדיו, וזאת במשך התקופות שנקבעו על ידי בית המשפט בפסק הדין המקורי. 13. העובדה שהנתבעת לא פעלה להפסקת הפרסום, אף לאחר שנודע לה על היקפו ועל המשכו, מחזקת את הטענה כי הייתה הסכמה מפורשת מצדה לקבלת שירותים אלו, וכי היא נהנתה מהם. 14. התנהלות הנתבעת, אשר כללה הכחשות גורפות וסתירות בגרסאותיה, מחזקת את אמינות גרסת התובע בדבר קיום ההסכם והיקפו, כפי שנקבע על ידי בית המשפט. ## ביצוע שירותי הפרסום בפועל ## 15. התובע יטען כי הוכיח באופן חד משמעי את ביצוע שירותי הפרסום בעיתון, באמצעות הצגת העיתונים המקוריים בהם הופיעה הפרסומת של הנתבעת, וזאת במשך 22 שבועות רצופים. 16. ביצוע הפרסום ברדיו הוכח אף הוא, כאשר הנתבע עצמו הודה כי שמע את הפרסומת משודרת, ככל הנראה יותר מפעם אחת, וזאת בניגוד לטענותיו הראשוניות בדבר אי ידיעה על הפרסום. 17. התובע הציג הקלטה של הפרסומת כפי ששודרה ברדיו, אשר תוכנה תאם את נוסחי הפרסום בעיתון, ובכך חיזק את טענתו בדבר ביצוע הפרסום בפועל. 18. העובדה שהנתבעת לא פנתה לתובע בטענה כי הפרסום אינו משודר או אינו מבוצע כנדרש, במשך תקופת ההסכם, מהווה ראיה נוספת לכך שהפרסום בוצע לשביעות רצונה. 19. בית המשפט הנכבד קבע בפסק הדין המקורי כי התובע הרים את הנטל להוכחת הפרסום ברדיו לתקופה של 3 חודשים, וכן להוכחת הפרסום בעיתון לתקופה של 22 שבועות. ## התמורה המוסכמת עבור הפרסום בעיתון ## 20. התובע יטען כי התמורה המוסכמת עבור הפרסום בעיתון עמדה על סך של 750 ₪ לחודש (כולל מע"מ), וזאת בהתאם לעדותו העקבית והאמינה של התובע, אשר לא נסתרה. 21. התובע הבהיר כי מחיר זה ניתן לנתבעת בהנחה מיוחדת, בהתחשב בהיקף הפרסום, וכי מחיר זה נמוך מהמחיר שנגבה מלקוחות אחרים עבור שירותים דומים. 22. בהיעדר פירוט אחר בכתב התביעה המקורי, ובהתאם לקביעת בית המשפט, יש לקבל את גרסת התובע בדבר חיוב חודשי עבור הפרסום בעיתון, ולא חיוב פר פרסום. 23. הנתבעת לא הציגה כל גרסה נגדית אמינה או ראיות לסתור בנוגע לתמורה המוסכמת עבור הפרסום בעיתון, ובכך חיזקה את גרסת התובע. 24. בהתאם לקביעת בית המשפט, עבור 5 חודשי פרסום בעיתון, מגיע לתובע סך של 3,750 ₪ (5 חודשים 750 ₪ לחודש). ## התמורה המוסכמת עבור הפרסום ברדיו ## 25. התובע יטען כי התמורה המוסכמת עבור הפרסום ברדיו עמדה על סך של 2,000 ₪ לחודש (כולל מע"מ), וזאת בהתאם לעדותו המפורטת והאמינה של התובע. 26. גרסת הנתבע בדבר תמורה של 1,000 ₪ לחודש נדחתה על ידי בית המשפט, אשר קבע כי היא אינה הגיונית ואינה עולה בקנה אחד עם נסיבות העניין. 27. התובע הציג ראיות לכך שמחיר זה תואם את המחירים שנגבו מלקוחות אחרים עבור שירותי פרסום דומים ברדיו, ובכך חיזק את אמינות גרסתו. 28. בית המשפט קבע כי התשלום בסך 3,000 ₪ ששולם על ידי הנתבעת היווה מקדמה בלבד על חשבון התמורה הכוללת, ולא תשלום מלא עבור הפרסום. 29. בהתאם לקביעת בית המשפט, עבור 3 חודשי פרסום ברדיו, מגיע לתובע סך של 6,000 ₪ (3 חודשים 2,000 ₪ לחודש), ומכיוון ששולמה מקדמה בסך 3,000 ₪, נותר חוב בסך 3,000 ₪. ## דחיית טענות הנתבעת בדבר היקף ההסכם ## 30. התובע יטען כי טענות הנתבעת בדבר הסכמה לפרסום ברדיו בלבד, לתקופת ניסיון של 3 חודשים בלבד, נדחו על ידי בית המשפט בפסק הדין המקורי. 31. גרסת הנתבעת, אשר כללה הכחשות גורפות וסתירות מהותיות, נמצאה בלתי אמינה על ידי בית המשפט, ובכך נחלשה עמדתה באופן משמעותי. 32. העובדה שהנתבעת לא זימנה את מר _______ לעדות, למרות שהיה נוכח בפגישה הראשונה ויכול היה לשפוך אור על ההסכמות, נזקפה לחובתה. 33. התנהלות הנתבעת, אשר לא פעלה להפסקת הפרסום בעיתון אף לאחר שנודע לה עליו, סותרת את טענתה כי לא הזמינה פרסום זה מלכתחילה. 34. בית המשפט קבע כי התובע הרים את הנטל להוכחת הסכמה לפרסום הן בעיתון והן ברדיו, וזאת בניגוד לטענות הנתבעת. ## חובת תשלום בגין שירותים שניתנו ## 35. התובע יטען כי הנתבעת קיבלה שירותי פרסום בפועל, נהנתה מהם, ולכן חלה עליה חובה לשלם את התמורה המוסכמת בגינם, בהתאם לעקרונות דיני החוזים ועשיית עושר ולא במשפט. 36. אי תשלום התמורה המלאה עבור שירותי הפרסום מהווה הפרה יסודית של ההסכם שנכרת בין הצדדים, ומזכה את התובע בסעדים המבוקשים. 37. הנתבעת לא הציגה כל טענה מהותית או ראיה לכך שהשירותים לא סופקו כנדרש, או שהייתה לה עילה לביטול ההסכם או להפסקת התשלומים. 38. העובדה שהנתבעת שילמה מקדמה בסך 3,000 ₪ מחזקת את הטענה כי הייתה מודעת לחובתה לשלם עבור השירותים, וכי התשלום המלא טרם בוצע. 39. בית המשפט קבע כי הנתבעת חייבת בתשלום עבור שירותי הפרסום שקיבלה, וכי טענותיה בדבר אי קיום ההסכם או אי ביצוע השירותים נדחו. ## דחיית טענות הנתבעת בדבר העדר יריבות ## 40. התובע יטען כי טענות הנתבעת בדבר העדר יריבות אישית כלפי מנהלה נדחו על ידי בית המשפט, אשר קבע כי התביעה נגד הנתבעת 2 (החברה) מתקבלת. 41. הנתבעת 2 היא הגורם המשפטי אשר הזמין את שירותי הפרסום וקיבל אותם, ולכן היא החייבת בתשלום התמורה בגינם. 42. התובע פעל מול הנתבעת 2 כחברה, וסיפק לה את השירותים, ולכן היריבות קיימת באופן מובהק מול הנתבעת 2. 43. טענות הנתבעת בדבר העדר יריבות אישית כלפי מנהלה אינן רלוונטיות לתביעה זו, אשר מוגשת כנגד הנתבעת 2 כחברה. 44. בית המשפט קבע כי התביעה נגד הנתבעת 2 מתקבלת, ובכך אישר את קיומה של יריבות משפטית בין התובע לבין הנתבעת 2. ## אי זימון עד מרכזי ## 45. התובע יטען כי אי זימונו של מר _______ לעדות, אשר היה נוכח בפגישה הראשונה בין הצדדים ויכול היה לשפוך אור על ההסכמות, נזקף לחובת הנתבעת. 46. מר _______ היה הגורם שיזם את הפגישה בין הצדדים והיה מעורב בעצמו בשיווק מוצרי הנתבעת, ולכן עדותו הייתה קריטית להבהרת המחלוקות. 47. הנטל להוכחת פרטי ההזמנה רובץ על התובע, אך אי זימונו של עד כה חשוב על ידי הנתבעת, אשר טענה לגרסה שונה, מחזק את גרסת התובע. 48. בית המשפט קבע כי עדותו של מר _______ הייתה חשובה להוכחת טיעוני התובע, וכי אי זימונו נזקף לחובתו של התובע, אך לא מנע קבלת התביעה בחלקה. 49. למרות אי זימונו של עד זה, בית המשפט מצא כי די בראיות שהוצגו על ידי התובע כדי להניח תשתית ראייתית מספקת להוכחת התביעה. ## אמינות עדויות הצדדים ## 50. התובע יטען כי עדותו הייתה אמינה, עקבית ונתמכה בראיות שהוצגו, ובכך זכתה לאמון בית המשפט בפסק הדין המקורי. 51. לעומת זאת, עדותו של מנהל הנתבעת נמצאה בלתי אמינה, כללה הכחשות גורפות וסתירות מהותיות, ובכך פגעה קשות באמינותו. 52. בית המשפט התרשם כי מטרת מנהל הנתבעת הייתה להרחיק את עצמו מכל הסכם עם התובע ולהכחיש את "הכל", אך הודאותיו בדיעבד פגעו באמינותו. 53. קביעות בית המשפט בדבר אמינות העדויות מהוות בסיס איתן לקבלת גרסת התובע ודחיית גרסת הנתבעת. 54. התובע עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו, בין היתר, בזכות אמינות עדותו והראיות שהציג, אשר גברו על הכחשות הנתבעת. ## חישוב החוב המדויק ## 55. התובע יטען כי החוב המדויק של הנתבעת לתובע עומד על סך של 6,750 ₪, וזאת בהתאם לחישובים שבוצעו על ידי בית המשפט בפסק הדין המקורי. 56. חישוב זה כולל 3,750 ₪ עבור פרסום בעיתון (5 חודשים 750 ₪ לחודש) ו-3,000 ₪ עבור פרסום ברדיו (6,000 ₪ פחות מקדמה של 3,000 ₪). 57. הסכומים שנקבעו על ידי בית המשפט משקפים את התמורה הראויה והמוסכמת עבור השירותים שניתנו בפועל על ידי התובע. 58. הנתבעת לא הציגה כל חישוב חלופי או ראיה לסתור את החישובים שבוצעו על ידי בית המשפט, ובכך קיבלה למעשה את הסכומים שנקבעו. 59. התובע זכאי לקבל את הסכומים הללו בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.7.2009, כפי שנקבע בפסק הדין המקורי. אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, יהא זה מן הדין ומן הצדק לקבל את התביעה על כל חלקיה. ##דוגמא לפסק דין בנושא תביעה בגין שירותי פרסום:## רקע כללי לפני תביעה כספית ע"ס של 36,080 ₪ שהוגשה נגד הנתבעים ועניינה יתרת חוב בגין שירותי פרסום שהתובע טוען כי העניק להם. התביעה הוגשה ע"י "ר.נ. לפרסום מקבוצת השלום למדיה", עסק של מתן שירותי פרסום בעיתון, ברדיו ובאינטרנט, באמצעות מנהלה מר תוהאמא X. מהעדויות עולה כי מדובר בעסק שאינו מאוגד כאישיות משפטית נפרדת וכי הוא מנוהל כעוסק מורשה הנושא מספר תעודת זהותו של מר תוהאמא X, ומכאן שיש לראות באחרון זה כתובע בפועל והוא ייקרא להלן "התובע". הנתבעת 2 הינה חברה העוסקת בייצור דודי שמש וחשמל (להלן: "הנתבעת") ועפ"י הנטען היא נמצאת בבעלותו ותחת ניהולו של הנתבע מס' 1 (להלן: "הנתבע"). המחלוקת בין הצדדים השתרעה על החזית כולה. הם חלוקים בנוגע לעצם הזמנת הפרסום, לתוכן ההזמנה, אופן הפרסום, ביצוע הפרסום בפועל ובנוגע לתמורה בגינו. הם חלוקים גם בדבר המעמד שיש לתובע לדרוש את עלויות הפרסום והם חלוקים בדבר היריבות שיש כלפי הנתבע באופן אישי (במובחן מהחברה). התביעה התבססה על תצהירו של התובע ומנגד התבססו הנתבעים על תצהירו של הנתבע. אלה נחקרו, בישיבת ההוכחות, בחקירה נגדית ובהמשך סיכמו הצדדים את טענותיהם בכתב. טענות הצדדים בתמצית התובע טוען כי הוא נתבקש ע"י הנתבע, לספק עבור הנתבעת שירותי פרסום באינטרנט ובעיתון בין החודשים 1-6/2009, ולאחר תשלום חלק מהשכר המוסכם, נותרו הנתבעים חייבים לתובעת סך של 32,416 ₪, ובשערוכו ליום הגשת התביעה סך של 36,080 ₪. בכתב התביעה נטען כי הנתבע התחייב להיות ערב אישי לחובותיה של הנתבעת כלפי התובע ומכאן מוגשת התביעה גם נגדו. לכתב התביעה צורפה חשבונית מס, הנושאת תאריך 10.7.2009, שהופקה ל"אמין נאסר וחם מיד" ע"ס של 32,416 ₪. מהחשבונית עולה כי הנתבעים (או מי מהם) חויבו בסך של 20,416 ₪, עבור שירותי הפרסום בעיתון אל סאלם (להלן: "העיתון") ובסך של 15,000 ₪, עבור הפרסום ברדיו אינטרנט. מתוך הסכום הכולל נוכה סך של 3,000 ₪ - סכום ששולם ע"י הנתבעים. החיוב עבור הפרסום בעיתון מבוסס על טבלה, ערוכה ע"י התובע, בה נרשמו מועדי הפרסום בעיתון, ממנה עולה כי בוצעו 22 פרסומים בין התאריכים 30.1.2009 עד 26.6.2009 (להלן: "טבלת הפרסום בעיתון"). מעבר לטבלה זו, צורפה לתביעה רשימה הכוללת מועדי שידור הפרסומת ב"רדיו אל סלאם" (להלן: "הרדיו"), בין התאריכים 29.1.2009 עד 5.7.2009 (להלן: "רשימת מועדי השידור ברדיו"). התובע לא הבהיר, בתביעה, בתצהיר או בחשבונית, אופן עריכת החישוב והסתפק בציון הסכום הכולל עבור הפרסומים. הנתבע הכחיש את טענות התובע וטען, בין היתר, להעדר עילה ולחוסר יריבות. בתצהירו טען כי, בסוף שנת 2008 ניגש התובע למשרדי הנתבעת והציג את עצמו כנציג של "רדיו אל-סלאם", הוא הסביר את עלויות הפרסום והציע כי ייעשה פרסום ברדיו לתקופה ממושכת, הנתבע לא הבין את ההסברים שנתן התובע לעלויות הפרסום ולא הסכים להצעה. לאור כך, הציע התובע להתחיל בפרסום לתקופה של 3 חודשים, שניתן להאריכה ככל שיניב הפרסום תוצאות חיוביות. בתום הפגישה מסר הנתבע לידי התובע שני שיקים על סך של 3,000 ₪ בתמורה לפרסום במשך 3 חודשים. הנתבע הצהיר כי מעולם לא שמע את הפרסום ברדיו ואינו יודע אם בוצע בפועל וטען כי ככל שבוצעו פרסומים בפועל, אלה בוצעו בניגוד ומעבר למוסכם בין הצדדים. אשר לחשבונית, הנתבעים הכחישו מכל וכל קבלתה והכחישו קבלת כל התראה שנשלחה בגין החוב טרם הגשת התביעה. לטענת הנתבע, הפרסום הוזמן עבור החברה (הנתבעת) ובשם החברה וביקש לדחות את התביעה נגדו באופן אישי, מחוסר עילה והעדר יריבות. דיון אסיר תחילה מכשול מדרכי, מכשול הנוגע לעצם הגשת התביעה ע"י התובע. ב"כ הנתבע הקדיש לנושא זה לא מעט בחקירה הנגדית וגם בסיכומיו, כאשר טרונייתו עניינה הגשת התביעה ע"י התובע ביחס לחוב שמקורו בפרסום בשנת 2009, כאשר בזמנים אלה התובע היה מנהל בעסק ורק לאחר מכן נהיה הבעלים שלו. אכן התובע העיד כי בזמן מתן שירותי הפרסום וכריתת העסקה עם הנתבעים, הוא היה המנהל ולא הבעלים של משרד הפרסום. בחקירתו הנגדית הוא טען כי מדובר בעסק משפחתי הקיים משנת 1998, על שם אחותו ונשא את תעודת הזהות שלה, כאשר בשנת 2008 או 2009 בערך, הועבר לבעלותו והוא ממשיך להתנהל עד היום. בעדותו של התובע לא הובהר באיזה מסגרת משפטית (צורת התאגדות) התנהל העסק על שם אחותו ומתי וכיצד הועבר העסק לבעלותו. התובע, וחרף העובדה כי נתונים אלה נמצאים באמתחתו, לא סיפק פרטים ומועדים מדויקים הנוגעים להעברת העסק על שמו ובנסיבות אלה ראוי היה לצרף את אחותו כתובעת נוספת. עם זאת, מאחר ואין מחלוקת כי התובע היה זה שקשר את העסקה עם הנתבעים, הוא הבעלים של העיתון בו בוצע הפרסום, הוא היה הרוח החיה מאחורי כל ההסכמות ונוכח הצהרתו כי הוא קיבל את כל החובות והזכויות של העסק הקודם (ראה עדותו בעמ' 7 לפרוט', שור' 2 ואילך), איני מוצאת באי צירופה של האחות כעילה לדחיית התביעה על הסף. ואולם ולמען הזהירות אני מתנה ביצוע כל תשלום בו יחוייבו הנתבעים בפס"ד זה לידיו של התובע, בחתימתו של זה על כתב שיפוי למקרה ובעתיד תגיש אחותו (של התובע) תביעה חדשה נגד הנתבעים בגין החיובים נשוא התביעה דנא. ולעוד מכשול - הצדדים, ובעיקר התובע לא עשו הבחנה בין שירותי הפרסום ברדיו לבין שירותי הפרסום באינטרנט, כך בכתב התביעה לא הוזכר עניין הפרסום ברדיו באופן מפורש, ונטען כי התובע סיפק לנתבעים שירותי פרסום באינטרנט ובעיתון. בתצהיר טען התובע, תחילה, כי הפרסומים בוצעו בעיתון ובאתר האינטרנט השייך לעיתון "אל סלאם" (סעיפים 4 ו- 5), אך בסעיף 8 לתצהיר התייחס לפרסומים ברדיו ובאינטרנט כמקשה אחת וכך נכתב "...ברדיו באתר האינטרנט ...". בדיון הובהר כי מדובר ב"רדיו אינטרנט", רדיו שניתן לשמוע באופן רגיל או דרך האינטרנט (שורות 8-10 עמ' 13) באתר השייך לתובע. מכאן, ומאחר והנתבע לא טען אחרת, גם בפסה"ד תהיה התייחסות לפרסומים ברדיו ובאינטרנט כמקשה אחת, תחת הכותרת הפרסום ברדיו. הזמנת הפרסום הצדדים אינם חלוקים בדבר קיומן של הסכמות בע"פ בעניין פרסום עסקה של הנתבעת. הסכם זה לא הועלה על הכתב והצדדים חלוקים לגבי תוכנו ובכלל זה בדבר אופן הפרסום שסוכם (אם ברדיו בלבד או ברדיו ובעיתון), תקופת הפרסום והתמורה בגינו. בעוד התובע טוען להזמנת פרסום בעיתון וברדיו, במשך 6 חודשים (שורות 20-18 עמ' 8 לפרוטוקול) תמורת 35,416 ₪, טוען הנתבע מנגד כי סוכם על פרסום ברדיו בלבד, לתקופת ניסיון, של 3 חודשים, תמורת 3,000 ₪ בלבד. (שו' 3-2 עמ' 15 לפרוט', 12,13 ו- 25 עמ' 16). הנתבע גם הכחיש את עצם ביצוע הפרסום בפועל ברדיו, באינטרנט ובעיתון. לאחר שנשמעו עדויותיהם של הצדדים, אין עוד חולק כי המפגש הראשון ביניהם היה בסוף שנת 2008 או בתחילת שנת 2009, בעיר שפרעם, בעסקו של מר סלים בראנסי וביוזמתו של זה (להלן: "בראנסי"). בראנסי יצר קשר טלפוני עם התובע והזמין אותו לפגישה משותפת עימו ועם הנתבע שנכח בעסקו באותה עת. בתצהירו טען הנתבע כי התובע היה זה שפנה למשרדי הנתבעת (בכפר כנא), אך בניגוד לגרסה זו העיד בדיון כי "הייתי במקרה אצל בראנסי, בראנסי אמר שהוא מעוניין שנשתף פעולה שנינו ואז התקשר לתובע וביקש שהוא יגיע, הוא הגיע באותה שעה ישבנו ביחד שלושתנו וסיכמנו תקופת נסיון" [שו' 3-1, עמ' 15 לפרוט']. התובע עצמו העיד כי הפגישה הראשונה שלו עם הנתבע היתה אצל בראנסי, וכי הגיע לפגישה לאחר שהנתבע ובראנסי התקשרו אליו. הרקע למפגש היה רצונו של הנתבע לשתף פעולה עם בראנסי, לשיווק מוצרי הנתבעת בעיר שפרעם באמצעותו של אותו בראנסי, ובכך להתחרות עם עסק אחר בעיר [ראה עדותו של התובע, שו' 18-19, עמ' 8 לפרוט' ועדותו של הנתבע בשו' 21-20 ו- 29-28 , עמ' 14 לפרוט']. הצדדים מסכימים כי היו פגישות נוספות ביניהם, אך עניין הפרסום סוכם כבר בפגישה הראשונה, בנוכחותו של בראנסי. על אף המחלוקת הנטושה בין הצדדים בדבר ההסכמות שהושגו ביניהם ועל אף שעדותו של בראנסי יכלה להשליך אור על ההסכמות שהיו, הואיל והיה נוכח באותו מעמד, הוא לא זומן למתן עדות. לשיטת ב"כ התובע, הזמנתו של בראנסי למתן עדות הינה אינטרס בלעדי של הנתבעים כדי להפריך את טענת התובע לגבי הסיכום הנטען על ידו, ואולם אין בידי לקבל טיעון זה. נטל השכנוע והנטל הראשוני להבאת הראיות באשר לפרטי ההזמנה שבוצעה רובצים על שכמו של התובע, וזאת בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה". מאחר ובראנסי היה מי שיזם את הפגישה בין הצדדים והיה מעורב ומעוניין בעצמו בשיווק מוצרי הנתבעת ומכירתם באמצעות עסקו, מאחר והיה עד להסכמות בין הצדדים, ואף לשיטת התובע היה עד לאישור הנתבע לנוסח הפרסום בעיתון והשידור ברדיו, עדותו הינה עדות חשובה להוכחת טיעוני התובע ואי זימונו נזקף לחובתו. עם זאת, ונוכח הכחשתו הכללית והגורפת של הנתבע והסתירות שעלו בגרסתו, סבורתני כי די בראיות שהוצגו מטעם התובע כדי להניח תשתית ראייתית בדבר פרסום עסק הנתבעת בעיתון, במשך 22 שבועות וכדי להניח תשתית ראשונית בדבר פרסום העסק ברדיו, באופן המעביר אל הנתבעים את נטל הבאת הראיות בחלק מהשאלות השנויות במחלוקת, הכל כפי שיפורט בהמשך. הפרסום ברדיו בדיון נשמעה הקלטה של הפרסומת כפי ששודרה, לטענת התובע, ברדיו. התובע העיד כי הקליט את הפרסום בעצמו והקול הנשמע בהקלטה הוא שלו. המדובר בשתי פרסומות הזהות בנוסחן לנוסחי הפרסום בעיתון, כפי שצורפו לרשימת המסמכים מטעם התובע [נספח 1 ו-2]. לעניין תקופת ומועדי הפרסום, התובע ביקש להישען על רשימה המפרטת את מועדי שידור הפרסומת (רשימה שצורפה לתביעה) כשהוא טוען כי מדובר בכרטסת של הרדיו וכך הוא העיד: "את הכרטסת של הרדיו, קיבלתי מתחנת הרדיו. ביקשתי מהם להדפיס לי את מועדי השידור. זה נמצא בתוך תוכנה ואף אחד לא יכול לזייף את זה" (שור' 3-4 עמ' 10 לפרו'). התובע טוען, למעשה, כי מדובר ברשומה מסודית שניתן להתבסס עליה להוכחת תוכנה. מיד אומר כי לא הוכחו התנאים הקבועים בסע' 36 לפקודת הראיות, הנוגעים לרשימה מוסדית ולא שוכנעתי כי ניתן להתבסס על הרשימה כדי להוכיח את מועדי שידור הפרסומות בפועל, וזאת אף אם אתעלם משאלת הקבילות של המסמך; אלה נימוקיי : מדובר ברשימה המופיעה במכתב הממוען לנתבעת וכותרתו "פריסת שידורי המודעה ברדיו "אל סלאם". המכתב לא נושא תאריך, לא ברור מי הכינו והוא אינו חתום ע"י מאן דהוא. הנתבע מכחיש כי הוא קיבל את המסמך. (ולהזכיר מושכלות יסוד - מסמך ניתן להגיש באמצעות עורכו או מי שקיבלו). אין במכתב או ברשימה כל נתון לגבי המועד בו נערך או הופק המידע ולא ברור אם הרדיו, שהפיק כנטען את הרשימה, נוהג לערוך רישום של מועדי שידור הפרסומות ברדיו, סמוך למועד שידורן. מכל מקום, התובע לא הזמין את מי מהעובדים ברדיו או האחראי על השידור, כדי להעיד על אופן רישום המידע ברשימה (וכאן יוטעם כי התובע הכחיש כי הוא הבעלים של הרדיו). אופן הופעת הנתונים ברשימה מלמד, לטעמי, כי אין מדובר ברשימה ממוחשבת ואבהיר - ברשימה פורטו תאריכים החל מיום 29.1.2009 עד 5.7.2009 כשליד כל תאריך פורטו 15 מועדים, בין השעות 8:00 עד 20:30. שעות הפרסום סודרו בטבלה, בסדר הבא: 8:00, 10:00, 10:30, 11:30, 12:30, 14:30, 15:00, 16:00, 17:00, 19:00, 19:30, 20:30, 12:00, 16:30, 9:00. אם אכן היה מדובר במידע ממוחשב (או במידע שהוזן לתוכנת מחשב), כפי שנטען, סביר להניח כי השעות היו מסודרות בסדר עוקב, לפי מועדי השידור ברדיו, מה שלא נעשה בפועל. תדירות שידור הפרסומת כפי שעולה מהרשימה (15 שידורים ביום) אינה תואמת את עדותו של התובע לגבי שידורה בפועל, לפיה היא שודרה 12 פעמים ביום, כפי שסוכם עם הנתבע לטענתו. התובע העיד כי "הייתי מפרסם לו 12 פעמים ביום" (שו' 31-32 עמ' 8 לפרוט') ובהמשך "אנחנו מבקשים מהרדיו 12,13 פעמים להשמיע את הפרסומת" (שו' 1-2 עמ' 9 לפרוט'). התובע העיד כי פרסום עסק הנתבעת ברדיו היה במשך 6 חודשים "אני עשיתי לו פרסום ברדיו ל- 6 חודשים" (שו' 30-31 עמ' 8 לפרוט'), כאשר מהרשימה עולה כי הפרסום נמשך תקופה של חמישה חודשים ושבוע אחד. מנגד, איני מקבלת את הכחשתו הכללית של הנתבע לגבי עצם קיומו של פרסום ברדיו. טענתו הנחרצת של הנתבע בתצהיר, לפיה לא שמע את הפרסום ולא ידע אם בוצע בפועל, נסתרה בעדותו בדיון, במסגרתה אישר כי הוא שמע את הפרסום פעם אחת ובהמשך לא שלל כי שמע אותו יותר מפעם אחת. (שו' 29-30 עמ' 16 לפרו', ושו' 7-8 עמ' 17 לפרו'). בהקשר זה אציין כי למשמע עדותו של הנתבע לא ניתן היה שלא להתרשם כי המטרה היתה להרחיק את עצמו מכל הסכם עם התובע ולהכחיש את "הכל", אלא שהודאה בדיעבד בחלק מהטענות של התובע, פגעה קשות באמינותו של הנתבע. טענתו הבסיסית של הנתבע היתה שההסכמה בין הצדדים עניינה פרסום יומי ברדיו במשך 3 חודשים ובלשונו "סיכמנו על פרסום ברדיו במשך 3 חודשים, לא דנו במספר הפעמים ביום" [שו' 25 עמ' 16 לפרוט'). הנתבע הודה כי שמע את שידור הפרסומת ברדיו, ככל הנראה יותר מפעם אחת, ומשלא טען כי פנה משך התקופה הרלוונטית לתובע - ואנו כבר יודעים כי הם נפגשו מספר פעמים לאחר הפגישה הראשונה אצל בראנסי - בטענה כי הפרסומת לא משודרת כמוסכם, במשך התקופה שלטענתו סוכמה בין הצדדים (3 חודשים), סביר להניח כי התובע מילא את חלקו ביחס לפרסום לתקופה זו. העובדה כי הנתבע לא פנה לתובע, אף לא פעם אחת, במועדים הרלוונטיים ובכלל, בטענה להפרת ההסכם בדבר הפרסום לתקופה של 3 חודשים (כשמבחינתו הוא שילם את כל המחיר עבור הפרסום), כאשר הוא אישר כי שמע את הפרסום יותר מפעם אחת ונוכח עדותו של התובע, אני קובעת כי הורם הנטל המוטל על התובע להוכחת הפרסום ברדיו לתקופה של 3 חודשים. לא שוכנעתי כי ניתן להסתפק בעדות התובע, לבדה, להוכחת פרסום העסק מעבר לתקופה זו. התמורה עבור הפרסום ברדיו ראשית דבר אציין כי עדותו של התובע לעניין התמורה שסוכמה בין הצדדים בעד הפרסום ברדיו, אינה תואמת את כתבי הטענות והסכום הנתבע על ידו. בכתב התביעה הועמדה התמורה בגין שידורי הפרסומת ברדיו ע"ס של 15,000 ₪, כאשר בהתאם למכתב ההתראה שנשלח לנתבעים טרם הגשת תביעה, סכום זה חושב לפי תמורה חודשית של 2,500 ₪ (כולל מע"מ) לתקופת פרסום של 6 חודשים. בעדותו, טען התובע תחילה כי עלות הפרסום משך 6 חודשים היא 20,000 ₪ והוא מהווה "מחיר גלובלי" בגין הפרסום (שו' 31 עמ' 8). בהמשך טען כי הסיכום עבור הפרסום ברדיו היה 2,000 ₪ לחודש (שו' 13-14, עמ' 13 לפרו') והעיד כי המחיר שסוכם עם לקוח אחר בשם "משיעל" היה אף הוא 2,000 ₪. מבין שתי גרסאותיו של התובע, מבכרת אני גרסה זו שכן ברי כי אילו החישוב שנערך במכתב ההתראה היה נכון, התובע היה עומד מאחוריו. הנתבע מנגד, טען כי הסיכום בין הצדדים היה שבתמורה ל- 3,000 ₪ ייעשה פרסום ברדיו במשך 3 חודשים, ולפי עדותו "מבחינתי זה היה 1,000 ₪ לחודש, כך סוכם" (שו' 27 עמ' 16 לפרו'). אלא שבתצהירו טען כי מסר שני שיקים לתובע ע"ס 3,000 ₪ "כדי לסיים את הפגישה" (ראה סע' 6 לתצהיר הנתבע), ובעדותו לא ידע לומר היכן סוכם המחיר עבור הפרסום, אם בנוכחות בראנסי או אצלו בעסק, והעיד כי "אולי" שילם את הסך של 3,000 ₪ אצלו במשרד. טענתו של הנתבע כי שילם את התמורה המלאה עבור הפרסום ברדיו, מראש, כבר בפגישה הראשונה עם התובע, מבלי להכיר את התובע או את הרדיו לפני כן, מבלי שראה/שמע את הפרסומת ואת הנוסח שלה ומבלי שנחתם הסכם בכתב בין הצדדים, אינה הגיונית ואיני מוצאת לקבלה, בייחוד לאחר שהתרשמתי מעדותו של הנתבע, כי כל מטרתה היא להדוף את טענותיו של התובע, אף על דרך הכחשות כלליות שהוא עצמו לא יכל לעמוד מאחוריהן בחקירה הנגדית. בנסיבות אלה, ונוכח הסתירה בין גרסאותיו של הנתבע, כאמור, אני דוחה את הטענה כי מדובר בכל התמורה עבור הפרסום שסוכם בין הצדדים. ההיגיון ונסיון החיים תומכים יותר במסקנה כי מדובר במקדמה בלבד על חשבון התמורה שסוכמה, כפי שטען התובע. משהוכח הפרסום בפועל ברדיו, הואיל ומוסכם בין הצדדים כי התמורה בגין הפרסום הינה חודשית (ולא לכל פרסומת בנפרד), לאחר שקבעתי כי התובע זכאי לתשלום בגין 3 חודשים בלבד ולאחר שנדחתה גרסתו של הנתבע בעניין התמורה שסוכמה, אני קובעת כי הסכום שזכאי התובע לקבל עבור הפרסום ברדיו הוא 2,000 ₪ (כולל מע"מ) לחודש. משאין מחלוקת לגבי תשלום מקדמה ע"ס 3,000 ₪, הסכום הנותר לתשלום עבור שידור הפרסום ברדיו הינו 3,000 ₪ בלבד. הפרסום בעיתון ב"טבלת הפרסום בעיתון" מופיעים 22 תאריכים בתקופה שבין 30.1.2009 עד 26.6.2009, בהם פורסם העיתון. בדיון הציג התובע את כל העיתונים (מקור) מלבד העיתון מיום 6.2.2009. מעיון בעיתונים עולה כי הפרסומת הופיעה בשני נוסחים שונים. בשניהם הופיעה הכותרת "חם ומיד דודי שמש וחשמל" עם לוגו העסק, מספר טלפון, פרטי הסוכן או מורשה החברה בשפרעם, חשמל בראנסי, כאשר באחד משני הנוסחים נכללו גם המחירים של המוצרים. מבין גרסאות הצדדים, אני מבכרת את גרסתו של התובע. עדותו של זה כי הנתבעים הזמינו גם פרסום בעיתון היתה עדות אמינה ועקבית ונמצאה אמינה עלי ואין ספק כי הצגת העיתונים בפועל מחזקת את העדות במידה ניכרת. מנגד קיימות הכחשותיו הכלליות והגורפות של הנתבע, הכחשות שהחל לחזור בו מהן אט אט ואף שהכחיש כי ידע על הפרסום בעיתון (שו' 12 עמ' 16 לפרוט'), בהמשך חקירתו הנגדית ובתשובתו לשאלת ביהמ"ש, הודה כי ראה את הפרסום בעיתון (שו' 21-19 עמ' 16 לפר'). הנתבע לא טען כי פנה לתובע לברר אודות הפרסום בעיתון (והרי זה מה שהיה מתבקש למקרה שלא ביקש פרסום כזה) ולא טען כי פנה לתובע להפסיק את הפרסום ורק לאחר שנשאל מפורשות ע"י ביהמ"ש, השיב "אני לא אמרתי לו שיפסיק לפרסם, אמרתי לו שסגרתי על רדיו ואני לא מעוניין שיפרסם בעיתון" (שו' 23 עמ' 16 לפר'). הנתבע אף העיד כי ידע על המשך הפרסום בעיתון, לאחר פנייתו זו לתובע (שו' 22 עמ' 16 לפר') ולא עשה מאום, דבר המחליש את גרסתו בהקשר זה, שהרי ברור כי אם התובע ממשיך בפרסום העסק בעיתון, הוא יבוא בדרישה לתשלום עבור הפרסום ואם הנתבע לא היה מעוניין בו היה עליו לפנות בדרישה להפסיקו. פרסום עסק הנתבעת בעיתון משך תקופה ממושכת, מבלי שהנתבע דאג להפסיקו מחזקת את טיעונו של התובע כי מלכתחילה היתה הסכמה על פרסום בעיתון, וסביר להניח כי התובע לא היה 'מתנדב' לפרסם את העסק אלמלא היתה הסכמה בינו לבין הנתבע בעניין. לאור כל האמור, אני מקבלת את גרסת התובע בדבר הזמנת שירותי פרסום בעיתון לתקופה מיום 30.1.09 ועד ליום 26.6.2009. התמורה עבור הפרסום בעיתון כאמור, אין בכתב התביעה כל פירוט לאופן חישוב החוב הנתבע והתובע הסתפק בעניין זה בהפניה למכתב ההתראה שנשלחה, לטענתו, לנתבעים. ממכתב זה עולה כי הסכום שסוכם עבור הפרסום בעיתון הינו 20,416 ₪ שהוא המכפלה של 925 ₪ (מחיר כל פרסום כולל מע"מ) ב-22 (מספר הפרסומים כאשר כל פרסומת השתרעה על פני עמוד שלם של העיתון). מספר הפרסומים אינו שנוי במחלוקת עוד, שכן התובע הציג את כל העיתונים בהם הופיעה הפרסומת. אל מול הסכום שנדרש בהתראה עבור כל פרסום, העיד התובע כי המחיר שסוכם עם הנתבע הוא 750 ₪ עבור חודש פרסום בעיתון וכך העיד התובע : "עמוד אצלנו בעיתון עולה 900 ₪. מי שעושה ל- 6 חודשים, אני עושה הנחה 800 ₪ לפרסום. אני אפילו לנתבע 750 ₪ לפרסום שזה המחיר הכי נמוך, אמרתי לו שאני עושה את זה בשבילו. העיתון הוא עיתון שבועי... הסיכום היה 750 ₪ לחודש, 4 פעמים בחודש, אם בחודש יש 5 שבועות, אני מזכה אותו על זה, על השבוע החמישי. 750 ₪ כולל מע"מ" (שו' 26-21 עמ' 8 לפרו'). הוא גם העיד כי לקוח אחר שלו, בשם משיעל, שילם 800 ₪ עבור חודש פרסום בעיתון, בגין עמוד בעיתון השבועי (שו' 12 עמ' 9 לפרו'). התובע ניסה ללא הצלחה להסביר כיצד חושב סכום התביעה ואכן לא ממש הובהר אם הסכום בו נקב התובע, בגין הפרסום בעיתון, הוא בגין חודש פרסום (כשמדובר בעיתון שבועי בו הופיעה הפרסומת על גבי עמוד שלם) או שמא בגין כל פרסום ופרסום, ואולם משלא הובא כל פירוט בכתב התביעה, וגם לא בתצהיר, לאופן חישוב החיוב בגין הפרסומים אין לי אלא לקבל את גרסתו המאוחרת של התובע לפיה החיוב הוא חודשי; ככל שההסכמה בין הצדדים היתה אחרת, הרי שאין לתובע - אשר בחר שלא לערוך הסכם מסודר עם הנתבעים ולא ידע להצביע על מדד חישוב ברור - להלין אלא על עצמו. מכאן, ובהעדר כל גרסה נגדית מטעם הנתבעים, אני קובעת כי התובעת זכאית לקבל סך של 750 ₪ בגין כל חודש פרסום בעיתון. התובע הוכיח כי הפרסום נמשך 22 שבועות על פני תקופה של 5 חודשים ומכאן שהסכום המגיע לתובע עבור הפרסום בעיתון הינו סך של 3,750 ₪ (כולל מע"מ). עילת תביעה נגד הנתבע משהגעתי כאן אתייחס בתמצית למחלוקת בין הצדדים בנוגע לחיובו האישי של הנתבע ואומר כי לאחר שבחנתי את טענות הצדדים בכגון דא שוכנעתי כי לא עלה בידי התובע להוכיח עילה אישית נגד הנתבע ודין התביעה נגד אחרון זה להידחות. התובע מבקש לבסס את החיוב האישי כנגד הנתבע על שתי טענות : האחת, ערבות אישית לחובות החברה כלפי התובע; השנייה, אי ידיעה של התובע כי מאחורי הנתבע עומדת חברה בע"מ וסברתו של זה כי "חם מדי" אינו אלא השם המסחרי לעסק של הנתבע ואולם שתי טענות אלה, מלבד היותן טענות עובדתית סותרות, הן לא הוכחו. טענתו של התובע, כי לא ידע כי הנתבעת הינה חברה בע"מ כלל וכי הנתבע פעל להסתרת זאת מעיני התובע, הינה טענה שבמהותה יכולה להביא לחיובו האישי של הנתבע, אלא שמדובר בטענה שלא עלתה בכתב התביעה וגם לא בתצהיר שהגיש התובע והיא עלתה לראשונה בסיכומיו (סע' 18 לסיכומים). מעבר לכך, טענה זו סותרת בעליל את טענתו של התובע בדבר ערבותו האישית של הנתבע, שכן אם לא ידע על קיומה של החברה מה לו לנתבע לערוב לחובותיה באופן אישי !!! וכך הוא טען בתביעה "הנתבע התחייב כלפי התובעת להיות ערב אישי לחובותיה של הנתבעת כלפי התובעת" ובסע' 8 לתצהירו טען "...הריני להצהיר כי פנייתו של הנתבע הנ"ל לביצוע הפרסומים באה על רקע העובדה שהוא הבעלים של הנתבעת וכן הוא היה ערב אישית לחובותיה של הנתבעת ...". דברים אלה משמיטים את הקרקע מתחת לטיעון שהתובע לא ידע כי הנתבעת הינה חברה בע"מ, שכן אם מדובר בעסק של הנתבע בשם "חם מדי", לא היה צורך כי יערוב לחובותיו. טענתו המקורית של התובע לפיה הנתבע ערב באופן אישי לחובות הנתבעת לא הוכחה והיא נטענה בעלמא, כאשר התובע לא הזמין את מי שנכח במעמד הפגישות בין הצדדים ולא הגיש כל מסמך (כתב ערבות את התחייבות אישית) היכול לתמוך בה. לא זו אף זו, הטענה נסתרה בעדותו של התובע עצמו לפיה הנתבע אינו ערב אישי (שו' 24, עמ' 11 לפרו'). למעלה מן הצורך אומר כי טענותיו של התובע לעניין הרמת מסך ההתאגדות בין הנתבעים הינן טענות חדשות שעלו לראשונה בסיכומים. התובע לא טען, בכתב התביעה, לקיום אחת או יותר מהעילות הקבועות בדין, ולפיהן ניתן להטיל את חיוביה של החברה על בעלי המניות שלה או המנהלים בחברה באופן אישי. טענתו להרמת מסך הועלתה לראשונה בסיכומי בא כוחו, בצורה כללית, ודי בכך כדי להורות על דחייתה. סוף דבר התביעה נגד הנתבע מס' 1 נדחית בהעדר עילה והיא מתקבלת בחלקה, כנגד הנתבעת 2. הנתבעת תשלם לתובעת סך של 6,750 ₪ (הסכומים שהופיעו בסעיפים 24 ו- 31 לפסה"ד), בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.7.09 ועד ליום התשלום בפועל, וזאת בכפוף לחתימת התובע על כתב שיפוי, כאמור בסע' 9 לפסה"ד. כן תשלם הנתבעת לתובע אגרת בימ"ש בנוסף לשכ"ט עו"ד בסך של 1,200 ₪ (כולל מע"מ). בקביעת סכום זה לקחתי בחשבון את דחיית התביעה נגד הנתבע מס' 1 (כשלנגד עיני עמדה העובדה כי הנתבעת נמצאת בבעלותו של הנתבע). הסכומים שנפסקו ישולמו תוך 30 מיום המצאת פסה"ד, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. כתב תביעהמסמכיםפרסוםשירותי פרסוםחוב