עתירה לבגץ נגד ההגבלות שהוטלו עקב משבר נגיף הקורונה: השופט ע' פוגלמן: 1. עניינה של העתירה שלפנינו, בין היתר, בבקשה כי נורה למשיבים, "ראש ממשלת ישראל ו/או שר הביטחון", ליתן טעם מדוע לא יורו על "ביטול מכלול ההחלטות וצווים (המגבילים ומבטלים את חופש העיסוק, ההתקהלות, החירות והתנועה) ... שניתנו על ידי המשיב/ים במסגרת המאבק במגפת הקורונה". עוד במסגרת העתירה מציע העותר כי בית משפט זה יורה על כינונה של וועדה מיוחדת לפיקוח על הצעדים הננקטים בהקשר זה. 2. לשיטת העותר, הצעדים שננקטים על ידי המשיבים במסגרת המאבק במגפת הקורונה מובילים לפגיעה משמעותית באזרחי המדינה – הן ברמה הפרטנית, הן ברמה הלאומית. לדבריו, יתכן שהצעדים הננקטים לא מוצדקים ולא יעילים וזאת, בין היתר, נוכח אי הודאות ביחס לאיום הנשקף מהמגפה. עוד טוען העותר כי נטל ההוכחה בדבר חוקיות ומידתיות ההגבלות הננקטות מוטל על המשיבים וכי עליהם לפעול תחת רמות גבוהות של בקרה ושקיפות. ביום 25.3.2020 הגיש העותר בקשה כי יקבע דיון דחוף בעתירה "בעניין סגר כללי על אזרחי ישראל". 3. לאחר שעיינתי בעתירה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות על הסף. ראשית, עיון בעתירה מעלה כי עובר להגשתה לא פנה העותר למי מהמשיבים וזאת בניגוד לחובה המוטלת עליו למצות הליכים בפני הרשויות המוסמכות (בג"ץ 355/19 עמותת הרצליה למען תושביה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 3 (15.1.2019); בג"ץ 7331/12 שמיר נ' רשות האכיפה (11.12.2012)). שנית, העתירה מנוסחת בצורה כוללנית, היא נעדרת תשתית עובדתית או משפטית הנדרשות לצורך הדיון בה ואף הסעדים המבוקשים בגדרה כוללניים (בג"ץ 2111/11 זר נ' משרד הרווחה, פסקה 5 (18.9.2011)). לבסוף, העתירה לא נתמכת בתצהיר, כנדרש בתקנה 4 לתקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק, התשמ"ד-1984. העתירה נדחית אפוא על הסף ומאליה נדחית גם הבקשה לקביעת דיון בה. אין צו להוצאות. בג"ץ (בית המשפט הגבוה לצדק)