דוגמא לפסק דין בנושא תביעה לפינוי דייר שלא משלם שכירות: 1. התובעת השכירה לנתבעים דירת מגורים בקומה השניה של ביתה, ברח' גבעתי 6 ב' בנתניה. תקופת השכירות החלה ביום 10.11.09. על פי סעיף 7 לחוזה השכירות, תקופת השכירות היא עד 1.11.2010, אך ניתנה לשוכרים אופציה לשכור את הדירה לשנתיים נוספות, היינו - עד יום 1.11.12. השוכרים מימשו את האופציה. 2. התובעת הגישה תביעה לפינוי המושכר בטענה שהשוכרים לא עמדו בתשלום דמי השכירות במלואם ובמועדם, לא שילמו תשלומים שוטפים עבור חשמל וגז, לא הפקידו ערבויות כנדרש על פי החוזה, ואף מציקים לתובעת ומטרידים אותה באופן שמשבש קשות את חייה. התובעת טוענת כי אולצה לחתום על הסכם השכירות, בניגוד לרצונה. התובעת טוענת כי הנתבעים קדחו או שברו קיר, באופן שאבן גדולה צנחה אל תוך חצרה, וכי הנתבעים ניתקו את דירתה ממערכת החשמל והכבלים. ביום 2.2.12 הגישה התובעת כנגד הנתבע בקשה לצו למניעת הטרדה מאיימת (ה"ט 12-02-4827), וביום 4.3.12 הגישה כנגדו תלונה במשטרה. ביום 6.3.12 שיגרה ב"כ התובעת אל הנתבעים מכתב (נספח ה' לתביעה) ובו דרישה כי יפנו את הדירה לאלתר, ומספר ימים לאחר מכן הוגשה התביעה דנן לפינוי המושכר. בעוד התביעה תלוייה ועומדת ביקשה התובעת להגיש תצהיר משלים מטעמה, שנערך ביום 16.4.12, ובו העלתה טענות נוספות אודות מעשים שונים שהיא מייחסת לנתבע. בתחילת הדיון בתביעה, ביום 10.5.12, חזר בו ב"כ הנתבעים מהתנגדותו להגשת תצהיר זה (בעמ' 1 לפר'). 3. בכתב ההגנה טענו הנתבעים כי לדחות את התביעה על הסף בשל היותה נעדרת עילה, ואף קנטרנית וטורדנית. נטען כי בכתב התביעה אין פירוט של עילות שיצדיקו פינוי המושכר. הנתבעים כופרים בטענת התובעת כאילו אולצה לחתום על הסכם השכירות עמם. הם טוענים כי הסכם השכירות נערך על ידי ב"כ התובעת, וכי התובעת הציגה הסכם זה לנתבעים, בביתה, וחתמה עליו, היינו - היתה לה גמירות דעת מלאה להתקשר בו, ואין שחר לטענה כאילו אולצה לעשות כן. הנתבעים טוענים כי דווקא התובעת היא שהפרה את התחייבותה כלפי הנתבעים לבצע תיקונים במושכר, כמפורט בסעיף 35 של כתב ההגנה. עוד טענו שם הנתבעים כי התובעת ניתקה את אספקת המים החמים לדירתם, וכי לא התקינה מזגן כפי שהתחייבה, דבר שהצריך את הנתבעים לממן מכיסם התקנה של שני מאווררי תיקרה. עוד טענו הנתבעים כי התובעת הכניסה לדירתם, בהיעדרם, טכנאים מטעם חברת הכבלים, ובשל כך נאלצו הנתבעים להחליף את צילינדר המנעול בדלת הכניסה ואף הגישו תלונה כנגד התובעת במשטרה. בכתב ההגנה נאמר כי ביום 13.11.11 הגישה התובעת כנגד הנתבעים בקשה לצו למניעת הטרדה מאיימת (ה"ט 11-11-22674), אך היא לא התייצבה לדיון במעמד הצדדים, שנקבע ליום 16.11.11 וחלף זאת ביקשה למחוק את בקשתה. הנתבע דנן (שהיה המשיב באותה בקשה) התייצב לריק לדיון שנקבע, ואף הביא עמו עד, ובשל כך ביקש לחייב את התובעת בהוצאות. לגבי הבקשה הנוספת לצו למניעת הטרדה מאיימת, אשר צויינה בכתב התביעה, ואשר הוגשה מספר חודשים לאחר מכן, נאמר בכתב ההגנה כי בקשה זו נדחתה על ידי ביהמ"ש בדיון ביום 6.2.12, לאחר שכב' השופטת קיציס קבעה כי התובעת לא שיכנעה אותה, שהנתבע נגע בארון החשמל שלה (פרוטוקול הדיון האמור צורף לכתבי הטענות של שני הצדדים). הנה כי כן, טוענים הנתבעים, התובעת היא שמציקה להם ומטרידה אותם בתלונות שווא במשטרה ובהליכי סרק של בקשות לצו למניעת הטרדה מאיימת, וזאת על מנת להלך עליהם אימים, כנראה מתוך אי רצונה של התובעת לבצע את התיקונים הנדרשים במושכר, או מסיבה בלתי עניינית אחרת. 4. הנתבעים טוענים כי הם מצידם מקיימים את חוזה השכירות במלואו. הם שילמו את מלוא שכר הדירה לשתי שנות השכירות הראשונות. הם שלחו לתובעת, ביום 12.8.10, מכתב שבו הודיעו לה על מימוש האופציה על פי חוזה השכירות, ובו חזרו ודרשו ממנה לתקן את הליקויים במושכר, בהתאם להתחייבויותיה על פי זיכרון הדברים וחוזה השכירות, ואף לטפל בדחיפות בפיצוץ של צינור מים שגרם לניתוק אספקת המים למושכר (מכתב הנתבעים, נספח ו' לכתב ההגנה). לאחר מכן נפגשו התובעת והנתבע וחתמו, ביום 11.11.10, על מסמך שהוכתר "נספח להסכם שכירות" (צורף כנספח ז' לכתב ההגנה). במסמך זה מאשרת התובעת כי קיבלה שיקים עבור שכר הדירה לחודשים נובמבר 2010 עד ינואר 2011, וכי הוסדר תשלום חשבון החשמל. בינתיים שלח ב"כ הנתבעים אל התובעת מכתב נוסף, מיום 8.11.11 (נספח ח' לכתב ההגנה), שבו הודיע לה כי הנתבעים מבקשים לממש את האופציה לשנה נוספת וחזר ודרש מהתובעת לתקן את הליקויים במושכר ולהתקין בדירה את המזגן שהתחייבה להתקין. בכתב ההגנה נטען כי למרות שבכתב התביעה לא פורטה טענת התובעת בעניין תשלומי שכר הדירה, הרי ניתן להבין כי טענות כאלה יכולות להיות רק לגבי שכר הדירה לשנת 2012. לעניין זה טוענים הנתבעים כי הנתבע ביקש למסור לתובעת שיקים לתשלום שכר הדירה לתקופה החל מפברואר 2012, אך התובעת סירבה לקבלם ממנו. על כן השאיר הנתבע בתיבת הדואר של התובעת עשרה שיקים שהכין לתשלום שכר הדירה, בצירוף מכתב (נספח ט' לכתב ההגנה). במכתב זה כותב הנתבע לתובעת כי לנוכח סירובה לקבל ממנו את השיקים, הוא משאיר אותם עבורה. עוד כותב הוא כי אם אין ברצונה של התובעת לקבל את השיקים, וחלף זאת רצונה כי התשלומים יבוצעו בהעברה לחשבון הבנק שלה, הוא מבקש כי תודיע על כך לנתבעים בכתב (תצלומי עשרת השיקים שהנתבע משך צורפו כנספח י' לכתב ההגנה). הנתבעים ממשיכים וטוענים כי התובעת לא לקחה את השיקים שהושארו עבורה, וכעבור מספר ימים ניתקה את דוד החשמל לדירת הנתבעים. הנתבעים התלוננו על כך במשטרה, והגיעו שוטרים לבית. התובעת טענה בפני השוטרים כי ניתקה את דוד החשמל כיוון שהנתבעים אינם משלמים את שכר הדירה. הנתבע הסביר לשוטרים כי ניסה למסור לתובעת את השיקים עבור שכר הדירה, אך היא סירבה לקבלם. או אז הסתבר כי התובעת דורשת להעלות את שכר הדירה, אך השוטרים אמרו לה כי עליה לקבל את השיקים שהנתבעים מבקשים למסור לה. באותו מעמד קיבלה התובעת את השיקים הללו וחתמה על מסמך אישור, מיום 14.11.11 (נספח י' 1 לכתב ההגנה). הנתבעים טוענים כי תשלום אחד של שכר הדירה, בסך 3,300 ₪, שולם לתובעת במזומן, נוסף על עשרת השיקים. התובעת מאשרת קבלת התשלום האמור במזומן, אך טוענת כי הוא נועד עבור חשבון החשמל ולא עבור שכר דירה (דברי ב"כ התובעת בעמ' 1 לפר'). הנתבעים טוענים כי במתן עשרת השיקים האמורים, בצירוף תשלום במזומן של שכר הדירה לחודש אחד, הם שילמו עבור 11 חודשי שכירות, ונותר להם לשלם עבור חודש נוסף (האחרון לתקופת השכירות), אך הם מעכבים תשלום זה עד שהתובעת תעמוד בהתחייבויותיה לגבי התיקונים במושכר. לגבי תשלומי חשבון החשמל נטען בכתב ההגנה כי שעון החשמל הוא על שם התובעת, וחשבון החשמל יוצא על שמה. הנתבעים טוענים כי התובעת מסרבת לקבל מהם את תשלומי החשמל השוטפים. היא אינה מוכנה לקבל שיקים ומסרבת למסור פרטים של חשבון בנק להעברת התשלומים, ולפיכך אין הנתבעים יכולים לשלם את תשלומי החשמל השוטפים, למרות רצונם לעשות כן. 5. על פי כל אלה, טוענים הנתבעים כי הם לא הפרו את חוזה השכירות, אלא התובעת היא שהפרה אותו, ואין לתובעת עילה לתבוע את פינוי המושכר לפני תום תקופת השכירות. כך אמנם השיב ב"כ הנתבעים למכתב-דרישת-הפינוי של ב"כ התובעת, במכתבו אליה, מיום 6.3.12 (נספח א' לכתב ההגנה). 6. בדיון הראשון בתביעה, ביום 10.5.12, אישרה ב"כ התובעת, לגבי תשלומי שכר הדירה שבוצעו, כי "תשלומים אלה של שכר הדירה מכסים את התקופה עד סוף ספטמבר 2012" (בעמ' 1 לפר'). ב"כ התובעת הציגה שתי עילות לפינוי המושכר: א. אי עמידה בהתחייבויות כספיות, ובעיקר פיגורים בתשלום שכר הדירה. ב. העילה החשובה יותר לתובעת: הנתבעים מציקים לה ומשבשים את חייה באופן שאינה יכולה עוד להמשיך בשכירות. 7. התובעת מסרה בעדותה כי יש לנתבעים חוב חשמל משנתיים קודמות, אך אינה יודעת מה סכומו. ב"כ הנתבעים שאל את התובעת לגבי מעשה של תלישת ענפי עץ בגינתה, שאותו ייחסה לנתבע בתצהירה המשלים. התובעת השיבה כי היא לא ראתה את הנתבע תולש את הענפים, "אבל הנחתי שאילן עשה זאת, כי אשתו מחנה את המכונית שלה בדיוק מתחת לעץ, והענפים הפריעו לו והוא תלש" (בעמ' 3 לפר'). עוד שאל ב"כ הנתבעים את התובעת לגבי מעשה של גניבת אריחי קרמיקה ממעסיקו של הנתבע, שאף אותו ייחסה התובעת לנתבע, בסעיף 11 של תצהירה המשלים. הנתבעת השיבה כי מדובר באירוע מלפני כשנה וחצי, וכי הפקידה במקום עבודתו של הנתבע אמרה לה, שהמעסיק טען כי הנתבע גנב את האריחים. לא זו בלבד שעניין זה אינו נוגע כלל לתביעה לפינוי המושכר, אלא שמדובר בעדות שמיעה מ"תחנה שנייה", אשר ברור שאין לה כל ערך ראייתי. לתובעת אף לא היתה תשובה לשאלה: אם מדובר במקרה כה ותיק, מדוע לא הוכלל בתצהירה הראשון שהוגש ביחד עם כתב התביעה דנן. עוד שאל ב"כ הנתבעים את התובעת אם יש לה הוכחה למעשים שייחסה לנתבע בבקשתה לצו למניעת הטרדה מאיימת, משנת 2011, ובין היתר - כי הוא פרץ אל דירתה ונטל את חוזה השכירות ממגירה שליד מיטתה. התובעת השיבה כי העובדת הזרה שמטפלת בה היתה עדה לכך (התובעת היא נכה ונעזרת במטפלת צמודה). אולם התובעת לא נתנה הסבר: מדוע אם כך לא הוגש תצהיר של אותה מטפלת ומדוע לא זומנה להעיד. אשר לטענתה של התובעת, כי חתמה על חוזה השכירות מתוך אילוץ ובניגוד לרצונה: התובעת אישרה בעדותה כי החוזה נערך על ידי באת-כוחה וכי נחתם בביתה. משכך, ביקש ממנה ב"כ הנתבעים להסביר כיצד אילצו אותה לחתום על החוזה. התובעת השיבה: "אף אחד לא אילץ אותי לחתום" (בעמ' 4 לפר'). עולה איפוא כי אליבא דתובעת, אין כל שחר לטענת האילוץ שהועלתה בסעיף 4 לכתב התביעה. התובעת טענה בעדותה כי לאחר שהנתבע לקח ממנה את חוזה השכירות, על מנת להחתים את אמו ואת אחיו כערבים, הוא החזיר לה את החוזה, כאשר בסעיף 5 שלו תוספת בכתב יד: "דוד שמש חשמלי, מדרגות לעליית גג, מזגן" - דברים שהוספו לחוזה שלא על דעתה של התובעת, וללא חתימתה. לתובעת לא היתה תשובה: מדוע טענה זו לא נכללה בתצהירה. ב"כ הנתבעים שאל את התובעת: אם לטענתה נטלו הנתבעים את מפתח הדירה, מלכתחילה, ללא רשותה ונכנסו לדירה ללא רשותה - מדוע לא פעלה מייד לביטול חוזה השכירות. על כך השיבה התובעת: "כי קיבלתי 12 שיקים שכ"ד וחשבתי להתעלם מזה" (בעמ' 4 לפר'). משמע, טענה חמורה זו לגבי מעשם של הנתבעים, כבר בתחילת השכירות, לא היתה כה חשובה בעיני התובעת עצמה, ובזמן אמת היא בחרה להתעלם מהמעשה הנטען ולהמשיך בשכירות. אשר לטענתה, שהנתבע מנתק את אספקת החשמל לדירתה, העידה התובעת כי פנתה לשכנה בשם שרית רוזנברג וביקשה ממנה לשכנע את הנתבע לפתוח בחזרה את מתג החשמל, וכי הנתבע התפרץ בנוכחותה של אותה שכנה. לא היתה לתובעת תשובה: מדוע לא הוגש תצהיר של השכנה האמורה ומדוע לא זומנה להעיד. התובעת טענה כי היא תיקנה את הליקויים במושכר, אשר התחייבה לתקן, אך היא לא השיבה תשובה עניינית לשאלת ב"כ הנתבעים: מדוע, אם כך, לא השיבה (ישירות או באמצעות באת-כוחה) על מכתביו, שבהם חזר ודרש את תיקון הליקויים, בטענה שכבר תיקנה אותם. 8. לאחר שנשמעה עדות התובעת בחלקה, הצעתי לב"כ הצדדים להידבר ולהגיע להסכמה, אך לצערי לא הושגה הסכמה (וכך אף בדיון ביום 3.7.12 שבו נעשה ניסיון נוסף להגיע להסכמה, ללא הצלחה, ראו בעמ' 15 - 16 לפר'). ביום 24.6.12 הוגשה מטעם התובעת בקשה דחופה לצו עשה שמורה לנתבעים לאפשר לבעל מקצוע מטעם התובעת גישה לארון החשמל המשותף לצדדים, על מנת להפריד את אספקת החשמל של שתי יחידות הדיור ולבצע כל פעולה נדרשת על מנת להבטיח את אספקת החשמל לדירת התובעת. הטעם לבקשה היה תקלות חוזרות ונשנות באספקת החשמל לדירת התובעת, אשר התובעת חושדת כי נגרמו על ידי הנתבעים. לאחר שניתן צו ארעי, במעמד צד אחד, המציא ב"כ הנתבעים, ביום 26.6.12, תגובה בכתב. לתגובה צורפה תכתובת בין ב"כ הצדדים, שקדמה להגשת הבקשה, ובה כתב ב"כ הנתבעים, ביום 22.6.12, כי הנתבע מכחיש את טענות התובעת כאילו לא איפשר גישה של בעל מקצוע לארון החשמל "ומדובר שוב בהאשמות שווא שאין להן כל שחר". ב"כ הנתבעים הזמין את ב"כ התובעת לתאם עמו מועד לבואו של בעל המקצוע (הגישה לארון החשמל המשותף היתה מדירת הנתבעים ומכאן הצורך בתיאום). ב"כ הנתבעים כתב שם עוד, בהדגשה: "אין צורך לפנות לבתי משפט! חבל!". למרות זאת הוגשה, יומיים לאחר מכן, הבקשה לסעד הזמני. בתגובתו לבקשה כתב ב"כ הנתבעים כי לא היה לה בסיס ולא היה כל צורך בהגשתה. לגוף העניין, הסכים ב"כ הנתבעים למתן הצו הזמני שהתבקש, למרות שהבקשה היתה מיותרת, לטענתו. עוד ציין ב"כ הנתבעים בתגובתו כי בינתיים כבר טופלה התקלה בארון החשמל לשביעות רצון כל הצדדים (בדיון ביום 2.7.12 אישרו ב"כ שני הצדדים כי אספקת החשמל לשתי הדירות הופרדה, והותקנו ארונות חשמל נפרדים). 9. בדיון נוסף בתביעה, ביום 2.7.12, העידה התובעת כי הנתבעים הפרו את חוזה השכירות בכך שלא המציאו שטר חוב בחתימת שני ערבים, כפי שנדרש על פי סעיף 15 לחוזה. התובעת העידה כי אינה יודעת על מכתב ספציפי שנשלח אל הנתבעים ואשר דורש מהם לפנות את המושכר בשל אי המצאת שטר הביטחון כאמור. ב"כ הנתבעים העמיד את התובעת על כך שהתקנת שעון חשמל נפרד לדירה המושכרת היתה צריכה להתבצע עוד בתחילת השכירות, וזאת על פי סעיף 8.1 לחוזה השכירות. הוא שאל את התובעת מדוע לא דאגה להתקנת שעון חשמל נפרד לדירת הנתבעים; ואם הנתבע אמנם מנע או הפריע לכך, מדוע לא ביקשה את צו העשה הזמני מייד כשהיתה הפרעה כזאת, אלא רק כעבור כשנתיים וחצי (הלא היא הבקשה לצו עשה זמני שצויינה לעיל). התובעת השיבה: "הבאתי כמה פעמים חשמלאי, ואילן לא איפשר לו לבצע את ההפרדה. איני יודעת מדוע לא התבקש מבית המשפט צו עשה קודם לכן (אלא רק לפני כשבוע)" (בעמ' 12 לפר'). התובעת כפרה בדברים שהציג לה ב"כ הנתבעים: כי בשנת 2011 סוכם שהנתבעים יוסיפו על שכר הדירה עוד 200 ₪ לחודש עבור חשמל, אך אישרה כי בשנת 2011 היא קיבלה מהנתבעים, מידי חודש, שיק ע"ס 3,500 ₪ (שכר הדירה הוא 3,300 ₪). לשאלה מה הסכום שנותרו הנתבעים חייבים עבור אספקת החשמל השיבה התובעת כי בשנת השכירות השנייה הסדיר הנתבע, פחות או יותר, את חוב החשמל (כפי שתועד ב"נספח לחוזה שכירות" שצורף כנספח ז' לכתב ההגנה), אולם בשנת השכירות השלישית לא שילמו הנתבעים כלל עבור החשמל, ונוצר חוב. את השאלה מה סכום החוב יש לבדוק על פי המסמכים שהתובעת מסרה לבאת-כוחה. ב"כ התובעת ציינה לעניין זה כי הנתבעת המציאה לה את חשבונות החשמל רק לאחרונה (בעמ' 13 לפר'). 10. הנתבע בעדותו השיב לשאלות ב"כ התובעת בדבר הליקויים במושכר. לגבי הפרטים שהוסיף בשולי סעיף 5 של החוזה, השיב הנתבע כי עניין התקנת המזגן סוכם בין הנתבעים לבין התובעת, אך ב"כ התובעת לא כתבה זאת בחוזה. עוד העיד כי התובעת אישרה להוסיף בכתב יד גם את עניין דוד השמש ואת המדרגות לעליית הגג, אך הוא לא היה מודע שהצדדים צריכים לחתום על ההוספה, ועל כן איש מהם לא חתם לצידה. הנתבע טען כי לא היתה כל מניעה לתובעת להיכנס למושכר על מנת לבצע את התיקונים. אחת מהטענות שבכתב התביעה היתה כי הנתבעים פיגרו בתשלומי שכר הדירה. בתשובה לשאלת ב"כ התובעת בעניין זה הפנה אותה הנתבע לדברים שפורטו בכתב ההגנה ובתצהירו, בדבר סירובה של התובעת לקבל את השיקים של שכר הדירה, וכיצד קיבלה אותם רק לאחר התערבות המשטרה. הנתבע אישר כי אם מנתקים את אספקת החשמל מארון החשמל שמצוי במושכר, אזי הניתוק הוא בשתי הדירות. לגבי תשלומי החשמל העיד הנתבע כי בשנה השנייה הוא שילם מראש 200 ₪ עבור החשמל (כפי שצויין, התובעת אישרה כי בשנת 2011 היו השיקים החודשיים שקיבלה מהנתבעים ע"ס 3,500 ₪, כלומר 200 ₪ יותר משכר הדירה). עוד העיד הנתבע כי לאחר מכן, "כשבאתי לשלם ליהודית את החשמל, היא לטענתה אמרה שהיא לא רוצה לדבר אתי ואף רצתה להוציא צו הרחקה נגדי, ולא יכולתי לתקשר אתה" (בעמ' 20 לפר'). ב"כ התובעת לא חקרה כלל את הנתבע בעניין ההצקות וההטרדות כלפי התובעת, למרות שזו היא, לטענתה, העילה העיקרית לתביעה לפינוי המושכר. דיון והכרעה 11. התיקון לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: תקנות סד"א), בדבר ההליך המיוחד לפינוי מושכר (פרק ט"ז 4), נועד לאפשר למשכיר לפנות שוכר ש"התנחל" בנכס שלו ומסרב לפנותו גם לאחר שתמה תקופת השכירות; או שבמהלך תקופת השכירות חדל לשלם את תשלומי שכר הדירה או תשלומים אחרים שהוא חייב בהם לפי החוזה (כגון ארנונה, מים, חשמל וכיוצ"ב). ההליך המיוחד של פינוי המושכר נועד לאפשר למשכיר לפנות שוכר כזה מהנכס, בהליך קצר ומהיר, ולהשיב את הנכס לחזקתו, וזאת ללא צורך לבקש פיצול סעדים וללא צורך לדון, במסגרת הליך זה, בטענות כספיות או אחרות שיש לצדדים זה כנגד זה. כשמוגשת תביעה לפינוי מושכר לפני תום תקופת השכירות, כמו במקרה דנן, אזי נקודת המוצא היא, שהשוכר זכאי, מכוח חוזה השכירות, להחזיק במושכר עד תום תקופת השכירות. זכות זו של השוכר נסוגה מפני זכות הבעלים (המשכיר), רק מקום שהשוכר עצמו הפר את תנאי חוזה השכירות, שמקנה לו את הזכות הקניינית להחזיק במושכר. במילים אחרות: כאשר השוכר אינו משלם את דמי השכירות או את התשלומים האחרים שהוא חב בהם לפי החוזה, אזי הוא עצמו כורת את הענף של זכות החזקה שהוקנתה לו, ובמקרה כזה זכאי המשכיר לפנותו מהנכס ולהשיבו לחזקתו. זו מטרתו המובהקת של ההליך המיוחד והמהיר לפינוי מושכר. 12. במקרה דנן טענה התובעת כי הנתבעים פיגרו בתשלומי שכר הדירה; כי לא שילמו חוב עבור אספקת חשמל; ובעיקר - כי הנתבעים, ולמעשה הנתבע, מטרידים אותה ומציקים לה באופן שמשבש את חייה עד כדי הצדקת פינויים המיידי מהמושכר. 13. התברר כי אין ממש בטענת התובעת בדבר אי תשלום שכר הדירה. ככל שהנתבעים פיגרו בתשלומים בעבר - דבר שאף הוא לא הוכח - הרי אישרה התובעת, ואף באת-כוחה, כי הנתבעים שילמו את שכר הדירה עד סוף חודש ספטמבר 2012 (מועד עתידי). ב"כ התובעת טוענת בסיכומיה כי הנתבעים לא שילמו את שכר הדירה לחודש השכירות האחרון, אך חודש זה - אוקטובר 2012 - טרם הגיע. לפיכך, גם לשיטתה של התובעת, אין לחובת הנתבעים שכר דירה שלא שולם, לא במועד הגשת התביעה ואף לא במועד מתן פסק דין זה. על כן אין עומדת לתובעת עילת פינוי בשל אי תשלום שכר דירה. 14. עילת הפינוי השנייה נסבה על חוב-חשמל שלא שולם (הטענה בדבר חוב בגין אספקת גז, שאף היא הועלתה בכתב התביעה ללא כל פירוט, נזנחה במהלך בירור התביעה ואף בסיכומי ב"כ התובעת). התובעת לא המציאה פירוט וראיות לגבי חוב החשמל הנטען. אין מחלוקת כי חוב החשמל הוסדר, נכון לנובמבר 2010 (נספח ז' לכתב ההגנה, מסמך שנחתם בידי התובעת). לגבי התקופה שלאחר מכן אישרה התובעת כי הנתבעים שילמו לה, מידי חודש, תוספת של 200 ₪ על שכר הדירה. הנתבעים טוענים שתוספת זו נועדה לכסות את חשבון החשמל. אין מחלוקת כי עד לפני זמן קצר לא היה מונה חשמל נפרד במושכר, למרות שעל פי סעיף 8.1 לחוזה השכירות היה על התובעת לדאוג להתקנתו כבר עם תחילת תקופת השכירות. ב"כ הנתבעים טען בסיכומיו כי אין לתובעת להלין אלא על עצמה, משלא דאגה להתקנת המונה הנפרד, כפי שהיה עליה לעשות, ואף לא פירטה ולא הוכיחה איזה חלק מתוך צריכת החשמל, על פי המונה המשותף, היא מייחסת לנתבעים, ומה עלותה של צריכה מיוחסת זו. גם לו הומצא פירוט כזה, היה על התובעת לחשב מה יתרת חובם של הנתבעים עבור החשמל, ככל שיש יתרה כזאת, לאחר ניכוי הסכום הנוסף של 200 ₪ לחודש אשר הנתבעים שילמו (אוסיף כי אם התובעת עומדת על טענתה, כי הסכום של 3,300 ₪ במזומן, שקיבלה מהנתבע ביום 14.11.11, נועד לתשלום עבור חשמל, אזי היה עליה לנכות גם סכום זה בחישוב חובם של הנתבעים בגין החשמל). התובעת לא עשתה דבר מכל אלה. ב"כ התובעת מסרה כי חשבונות החשמל הומצאו לה רק לאחרונה, אך לא התבקש תיקון של כתב התביעה על מנת לכלול בו פרטים ואסמכתאות אודות הסכום של חוב החשמל הנטען. לפיכך אין לפני כל ראייה להוכחת החוב הנטען בגין החשמל. הפועל היוצא הוא כי אין אין עומדת לתובעת עילה לפינוי המושכר בגין הטענה בעניין חוב החשמל. 15. עילת הפינוי העיקרית, לטענת התובעת, היא מעשי ההצקה וההטרדה כלפיה, על ידי הנתבע. התובעת מתגוררת בקומה התחתונה של הבית, והדירה שהושכרה לנתבעים מצוייה בקומה השנייה שלו. התובעת טענה כי בשל מעשי ההצקה וההטרדה הללו מצד הנתבע, אינה מסוגלת עוד להמשיך במגורים עם הנתבעים באותו בית, ועל כן תבעה את פינויים מהמושכר. התובעת לא הוכיחה את טענותיה אלה. שתי בקשות שהתובעת הגישה כנגד הנתבע, לצו למניעת הטרדה מאיימת, נדחו. הבקשה הראשונה נמחקה על ידי התובעת עצמה, והבקשה השנייה נדחתה לאחר דיון במעמד הצדדים, שבו לא השתכנע ביהמ"ש מטענותיה של התובעת בעניין ניתוק זרם החשמל על ידי הנתבע. מחיקת הבקשה הראשונה על ידי התובעת, ודחיית הבקשה השנייה, תומכים לכאורה בטענת הנתבע, כי התובעת היא שמתאנה לו ומטרידה אותו בתלונות במשטרה ובהליכי סרק של צו למניעת הטרדה מאיימת. תלונות במשטרה הוגשו על ידי שני הצדדים אהדדי, ולא נטען כי איזו מהן הניבה כתב אישום, או אף אמצעים פחותים ממנו, כנגד מי מהצדדים. 16. על התובעת נטל הראייה, להוכיח את מעשי ההצקה וההטרדה שטענה להם. פירטתי לעיל קטעים רלבנטיים מתוך עדותה של התובעת, שמצביעים על העדר הוכחה כזאת. יתרה מכך, התובעת טענה כי בשני מקרים היו עדות ראייה למעשים, שהיא מייחסת לנתבע: במקרה אחד - המטפלת שלה, ובשני - שכנתה, גב' רוזנברג. אולם התובעת לא המציאה תצהיר ולא זימנה לעדות אף אחת משתי העדות הללו, מבלי שניתן הסבר למחדל זה. כידוע, אי הבאת עד נדרש, מבלי שניתנה לכך סיבה מוצדקת, שוקלת כנגד בעל הדין, שהיה מצופה להעיד אותו עד על מנת לתמוך בגירסתו. הוא הדין בטענה בדבר ניתוק זרם החשמל על ידי הנתבע. ב"כ התובעת טוענת בסיכומיה (וכך אף נטען בבקשה לצו עשה זמני), כי בכל פעם שהתובעת הזמינה חשמלאי לבדיקת התקלה שגרמה לניתוק זרם החשמל לדירתה, הסתבר כי אין כל תקלה במערכת החשמל, אלא מישהו הוריד את המתג; או שהתקלה נרפאה באורח פלא, כשהתובעת התלוננה במשטרה. הנתבע אישר בעדותו כי הורדת המתג בדירת הנתבעים תפסיק את זרם החשמל גם אל דירת התובעת. על כן מבקשת ב"כ התובעת לקבל את טענתה של התובעת, כי הנתבע הוא שניתק את זרם החשמל לדירתה. דא עקא, גם בעניין זה לא הביאה התובעת לעדות אף אחד מהחשמלאים, אשר לטענתה הוזמנו מספר פעמים ומצאו שהסיבה לניתוק הזרם היתה הורדת מתג, ולא תקלה אחרת. הנתבע כפר מכל וכל בטענה כי הוא זה שניתק את הזרם אל דירת התובעת. כפירתו זו של הנתבע היתה ידועה לתובעת ולבאת-כוחה (היא הועלתה על ידי הנתבע בדיון בבקשת התובעת לצו למניעת הטרדה מאיימת, בפברואר 2012, ואף בכתב ההגנה לתביעה דנן ובתכתובת בין ב"כ הצדדים עובר להגשת הבקשה לצו העשה הזמני). למרות זאת לא הביאה התובעת לעדות, ולו אחד מאותם חשמלאים שציינה בטיעוניה. אף מחדל זה שוקל לחובת התובעת, מהטעם שצויין לעיל. ב"כ הנתבעים עמד בסיכומיו אף על כך שב"כ התובעת נמנעה לחלוטין מלחקור את הנתבע, בחקירה הנגדית שערכה לו, בעניין ההצקות וההטרדות. הימנעות כזאת שוקלת אף היא כנגד גירסתה של התובעת (ב"כ הנתבעים הסתמך לעניין זה על ע"א 260/82, פ"ד ל"ח (4) 253). על פי הראיות שלפני, אין איפוא בידי לקבוע כי הנתבע ניתק את זרם החשמל לדירת התובעת. לסיכום, התובעת לא הוכיחה אף את מעשי ההצקה וההטרדה, אשר לטענתה הם הסיבה העיקרית לתביעתה לפינוי המושכר לאלתר. 17. למרבה הצער, היחסים בין הצדדים עכורים, אך בכך בלבד אין כדי להצדיק את פינויים של הנתבעים מדירתם לפני תום תקופת השכירות. הטענות בדבר הצקות והטרדות הן הדדיות, כפי שפורט בהרחבה בדיונים בשתי הבקשות שהתובעת הגישה כנגד הנתבע לצו למניעת הטרדה מאיימת. התובעת לא הוכיחה את מעשי ההטרדה שייחסה לנתבע, למרות שלדבריה היו עדות ראייה לפחות לשניים מהם. לגבי המעשה של תלישת ענפי עץ שבגינתה, העידה התובעת כי ייחוסו לנתבע היה על פי "הנחה" שלה, כיוון שהנתבעת מחנה את רכבה מתחת לעץ. בדומה לטענות האחרות של התובעת, לא הוכח, כעובדה, עצם המעשה הנטען; וככל אמנם נתלשו הענפים, אין די ב"הנחה" שהניחה התובעת כראייה לכך שאמנם הנתבע הוא שתלש את הענפים. העובדה שבתצהירה המשלים מייחסת התובעת לנתבע מעשים, שאינם נוגעים לענייננו, כמו גניבת אריחי קרמיקה ממעסיקו לפני כשנה וחצי; ואף זאת - רק על פי עדות שמיעה של דברים מפי פקידה, שאף הם אינם בגדר ראייה ישירה; מצביעה על מגמה של התובעת להכפיש את הנתבע ולהציגו כאדם "בלתי יציב ואף מסוכן", כפי שנטען בסעיף 14 לתצהיר. כל זאת, מבלי שהתובעת הוכיחה את העובדות שבבסיס טענותיה אלה. 18. סוף דבר, לא מצאתי ממש בתביעה זו. כפי שפורט לעיל, לא הוכחה אף אחת מעילות הפינוי, שהתובעת טענה להן. הסתבר כי הפרת החוזה היחידה, שהנתבעים אינם כופרים בה, היא כי לא המציאו שטר חוב חתום בידי הערבים (מדובר בערבים שחתמו על חוזה השכירות, אך לא הומצא גם שטר חוב בחתימתם). הפרה זו של תנייה בחוזה היתה קיימת מתחילת תקופת השכירות, היינו - במשך כשנתיים וחצי, מבלי שהתובעת ביקשה, בגינה, לפנות את הנתבעים מהמושכר. אין ספק שהפרה זו - כשהיא לבדה - אינה מקימה עילה לפינוי המושכר, זמן רב לאחר תחילת תקופת השכירות וזמן קצר מאד לפני סיומה. אין איפוא עילה שתצדיק פינויים של הנתבעים מהדירה ששכרו, כשלושה וחצי חודשים בלבד לפני תום תקופת השכירות, וכאשר אין מחלוקת שהנתבעים שילמו את שכר הדירה עד סוף חודש ספטמבר 2012, ולא הוכח כי יש להם חוב עבור אספקת החשמל. כאמור, התובעת לא הוכיחה אף את טענותיה בדבר הצקה והטרדה על ידי הנתבעים. בכתב התביעה, ואף בתצהיריה של התובעת, הועלו כלפי הנתבעים טענות שונות שנועדו ליצור את הרושם, במיוחד לגבי הנתבע, כי הוא אדם "מסוכן", שמפיל חיתיתו על התובעת, אולם טענות אלה לא הוכחו כלל. דוגמה בולטת היא הטענה שבכתב התביעה ובתצהירה של התובעת, כי אולצה לחתום על חוזה השכירות, טענה שהתובעת עצמה שללה מכל וכל בעדותה (ראו ציטוט תשובתה, בסעיף 7 לעיל). מצאתי איפוא כי דין התביעה להידחות, וכך אני מורה. 19. ב"כ התובעת ביקשה בסיכומיה סעדים נוספים על פינוי המושכר, אולם תקנה 215 ז' (ב) לתקנות סד"א מורה כי "תביעה לפינוי מושכר לפי פרק זה לא תכיל סעדים נוספים בשל אותה עילה...". על כן אני דוחה את הבקשות לסעדים הנוספים. אני דוחה אף את בקשתה החלופית של ב"כ התובעת: ליתן פסק דין כי על הנתבעים לפנות את המושכר לא יאוחר מיום 1.11.2012 (מועד תום השכירות). לא זו בלבד שמועד זה טרם הגיע, וממילא לא הפרו הנתבעים את חובתם לפנות את המושכר בתום תקופת השכירות; אלא שהנתבע ובא-כוחו אישרו במפורש, כי זה הוא מועד תום השכירות, וכי במועד זה על הנתבעים לפנות את המושכר (ראו בעמ' 15 לפר'), כך שעניין זה אינו שנוי במחלוקת. יש לציין כי בתחילת ההליך היתה מחלוקת בעניין המועד של תום תקופת האופציה הנוכחית, אשר לטענת ב"כ הנתבעים היתה צריכה להסתיים רק ביום 1.11.2014 (דברי ב"כ הנתבעים, בעמ' 1 לפר'). ב"כ הנתבעים חזר בו לאחר מכן מטענה זו (בעמ' 15 לפר') והצהיר על הסכמתם של הנתבעים לכך שעליהם לפנות את המושכר ביום 1.11.12. בשלב זה הצעתי לב"כ הצדדים להגיע להסכמה. לו הושגה הסכמה, ניתן היה לעגן במסגרתה גם את מועד הפינוי שהוסכם, ואזי היה ניתן לתת להסכמה זו תוקף של פסק דין. אולם משלא הושגה הסכמה, אין בסיס משפטי, ואף לא ענייני, ליתן פסק דין שמצווה על הנתבעים לפנות את המושכר בתום תקופת השכירות, שחל במועד עתידי. אני דוחה אף את בקשת ב"כ התובעת לחייב את הנתבעים, במסגרת פסק הדין, בהוצאות גם בגין הבקשה לצו העשה הזמני, בטענה שהתובעת נאלצה להגיש בקשה זו על מנת לקבל צו של ביהמ"ש שיורה לנתבעים לפתוח את דלתם על מנת להסדיר את עניין ארון החשמל. גם טענה זו לא הוכחה. על פי התכתובת, שב"כ הנתבעים צירף לתגובתו לבקשה האמורה, עולה כי עוד טרם הגשתה, הוא הציע לב"כ התובעת לתאם עמו את המועד לעבודה הנדרשת ואף כתב כי אין צורך לפנות בעניין זה לביהמ"ש. ב"כ התובעת לא הראתה כי עשתה ניסיון לתיאום כזה ולא זכתה לשיתוף פעולה מב"כ הנתבעים. לפיכך לא הוכחה גם הטענה כי התובעת נאלצה להגיש את הבקשה האמורה. 20. ב"כ הנתבעים ביקש לחייב את התובעת בהוצאות ושכ"ט עו"ד לדוגמה, בשל היות התביעה בלתי מבוססת ואף נגועה בחוסר תום לב, בטענות הקשות שהועלו כלפי הנתבע, לרבות בעניינים שאינם קשורים ליחסי השכירות, טענות שלא הוכחו. התחשבתי בטיעון זה, אך מאידך התחשבתי במידה מסויימת ב"השפעה לרעה" על ההליך, שהיתה לטענת הנתבעים, כי השכירות מסתיימת רק בנובמבר 2014, טענה שב"כ הנתבעים חזר בו ממנה בהמשך ההליך. 21. אני מחייבת את התובעת לשלם לנתבעים הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 7,000 ₪. אם לא ישולם הסכום תוך 30 יום, הוא יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל. פינוי מושכרתביעת פינוימקרקעיןשכירותפינויפינוי דירה