דוגמא לפסק דין בנושא תביעה נגד הפרקליטות: 1. בפני תביעה לפיצויים בגין נזקים כספיים בסכום של 305,000 ₪ (לצרכי אגרה), אשר לטענת התובעת, נגרמו לה כתוצאה מרשלנות הנתבעת (להלן גם: ה"משטרה"), בגין אי ביצוע חקירה כנדרש ביחס לתלונות שהוגשו על ידה. לטענת התובעת, כמפורט בתצהיר מנהלה, מר אמנון פורת (להלן: "פורת"), קיבלה פסק דין כנגד משה בצר ואריק וענונו (להלן: "החייבים"), בגין ציוד שמכרה להם ואשר לא שילמו תמורתו. במסגרת תיק ההוצל"פ שנפתח לביצוע אותו פסק דין, ניסתה התובעת באמצעות מנהלה ובאת כוחה דאז, לבצע עיקול במאפיית לב אל לב בע"מ (להל"ן: "המאפייה"), אשר החייבים היו מנהליה. לטענת התובעת אחד בשם חיים פחימה הכשיל את ביצוע העיקול, בין היתר, באמצעות איום ושליפת חרב ובשל כך, הוגשה ביום 2.2.2000 תלונה בתחנת משטרת זבולון (להלן: "התלונה הראשונה"). בעקבות הגשת התלונה הראשונה הוצבו 2 שוטרים, אשר איפשרו ביצוע העיקול ברישום. בהמשך ניתנה החלטה בתיק ההוצל"פ המאשרת הוצאת המעוקלים. אולם, בעקבות בקשה שהגיש אותו חיים פחימה, ביחד עם אחד בשם מאיר פחימה, במסגרת ה"פ 1037/00 ובה ביקשו להצהיר כי הציוד במאפייה הינו שלהם, ניתנה החלטה המורה על עיכוב הוצאת המעוקלים. לפיכך, לא בוצע הליך התפיסה וההוצאה של המעוקלים. בתאריך 27.6.2000 בוטל עיכוב ההליכים, ואולם אז הסתבר כי הציוד שעוקל ברישום, הועלם מהמאפייה. בעקבות העלמת המעוקלים, הוגשה ביום 23.7.2000 תלונה נוספת למשטרה (להלן: "התלונה השניה"). לטענת מר פורת, צרף לתלונה מכתב מפורט לעניין הציוד שעוקל, שוויו, והכשלת העיקול. בתאריך 18.11.04 הוגשה תלונה נוספת, הפעם לתחנת המשטרה בת"א בגין מרמה ועוקץ, אשר לטענת התובעת ביצע פחימה. לטענת התובעת, המשטרה לא טיפלה בתלונותיה והסתבר כי התלונות אף אינן קיימות אצלה. התובעת טענה כי בכך שהנתבעת לא זימנה את פחימה לחקירה לאחר הגשת התלונה הראשונה, לא מנעה את המשך זלזולו והעלמת הציוד על ידו. לטענת התובעת אילו הייתה המשטרה מזמנת את פחימה לחקירה, היה נמצא לאן הועלם הציוד. התובעת טענה, כי גם ע"פ נהלי המשטרה, יש חובה לטפל בתלונות עד לסיום החקירה וכי תלונה אינה יכולה להיסגר, אלא מסיבה מוגדרת כגון חוסר אשמה, או חוסר עניין לציבור. לטענת התובעת, בעצם העובדה שתלונותיה לא נמצאו אצל המשטרה, יש כדי להעיד על רשלנות הנתבעת. 2. הנתבעת טענה כי יש לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות, שכן מאז הגשת התלונות (הראשונה והשנייה), חלפה תקופת ההתיישנות. גם ביחס לתלונה השלישית נטען כי התביעה התיישנה, שכן עניינה של התלונה היה אותה מסכת עובדתית נשוא התלונה הראשונה. הנתבעת הוסיפה כי לכל הפחות צריכה התביעה להידחות מחמת השיהוי הניכר בהגשתה. לטענת הנתבעת כתוצאה מהשיהוי ולאור תקופת הביעור של תיקים לגביהם לא הוגשה תביעה ביחס לעבירות מסוג חטא ועוון (תקופה של 5 שנים), כבר בוערו התיקים. לפיכך נטען לנזק ראייתי שגרמה התובעת לנתבעת בהגשת התביעה בשיהוי. הנתבעת טענה כי התביעה הוגשה בחוסר תום לב ורק על מנת למצוא "כיס עמוק" לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לתובעת ע"י החייבים, או ע"י פחימה. 3. מטעם התובעת העיד מנהלה מר פורת. מטעם הנתבעת העידה יועצת משפטית מהלשכה המשפטית של משטרת ישראל. העדה עמדה על הטענה כי למעט המכתב שצורף לתצהירה, לא נמצא כל חומר מתיקי החקירה וכי בהתאם לנהלי המשטרה, התיקים ביחס לתלונות היו אמורים להיות כבר מבוערים במועד הגשת התביעה. הנוהל צורף לתצהירה. דיון: 4. לאחר שעיינתי בכל החומר שבתיק ושקלתי את טענות הצדדים, שוכנעתי כי דין התביעה להידחות. המדובר בתביעה בעוולת הרשלנות אשר אף, שכפי שיפורט, לא מצאתי לנכון לדחותה בשל טענת ההתיישנות שהעלתה הנתבעת, הרי שיש בשיהוי בהגשתה כדי להשפיע על הוכחת רכיב הפרת חובת הזהירות. בנוסף, לא הוכח קשר סיבתי בגין ההפרה הנטענת לנזק הנטען. 5. בהתאם לסעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין לצורך קבלת תביעה בטענה לרשלנות, על התובעת היה להוכיח: א) כי לנתבעת הייתה חובת זהירות מושגית וכן קונקרטית ביחס לתובעת. ב) כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות. ג) כי קיים נזק וכן קשר סיבתי בין ההפרה של אותה חובת זהירות לבין הנזק הנטען. 6. בהתאם להלכה הפסוקה וכמפורט בע"א 1678/01 מדינת ישראל נ. משה וייס פ"ד נ"ח (5) 167, למשטרה חובת זהירות מושגית כלפי הציבור, ואף חובת זהירות קונקרטית ביחס למתלוננים. בעצם הגשת התלונה "מתקרבים" המתלוננים אל המשטרה ויוצרים את החובה הקונקרטית כלפיהם. בפס"ד וייס עוצב היקף חובה זו תוך הבאה בחשבון של שיקול הדעת הרחב העומד למשטרה בדבר אופן טיפולה בתלונה וכן העומס המוטל על המשטרה וסדרי העדיפויות במסגרת ביצוע משימות. כן נקבע שיש להישמר מפני הרתעת יתר שתפגע בפעילות השוטפת של המשטרה, תביא לסרבול בקבלת החלטותיה וכן יש להישמר מפני "הצפה" של תביעות אזרחיות כלפי המשטרה. לאור האמור, אין חולק כי על הנתבעת הייתה מוטלת חובת זהירות כלפי התובעת מטעמה הוגשו התלונות. 7. יחד עם זאת, ושעה שמגיעים אנו לבחינת שאלת הפרת החובה, יש ליתן משקל לשיהוי הרב בהגשת התביעה. התביעה הוגשה 11.5 שנים לאחר הגשת התלונה הראשונה, 11 שנים לאחר הגשת התלונה השנייה וכמעט 7 שנים לאחר הגשת התלונה השלישית. גם אם אין בתקופה שחלפה מאז הגשת התלונה האחרונה כדי להביא לדחיית התביעה בשל התיישנות, יש במועד הגשת התביעה כדי להוות שיהוי של ממש העומד לתובעת לרועץ בהרמת נטל הראיה המוטל עליה להוכחת הפרת חובת הזהירות של הנתבעת. אציין כי דחיית טענת ההתיישנות שהעלתה הנתבעת, אף היא אינה חד משמעית. אולם, לאור מדיניות הפסיקה לצמצם סגירת דלתות ביה"מ בעילות סף, לא מצאתי לנכון לקבל את הטענה: בהתאם לסעיף 6 לחוק ההתיישנות תשי"ח - 1958: "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". ע"פ סעיף 8 לחוק: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום בו נודעו לתובע עובדות אלה". מאחר שלטענת התובעת, לא קיבלה כל הודעה על סגירת תיקי החקירה, אינני מוצאת לקבוע כי התובעת ידעה 7 שנים לפני הגשת התביעה את העובדות הנטענות על ידה, לעניין העדר טיפול המשטרה בתלונות. יחד עם זאת וכאמור דחיית תחילת תקופת ההתיישנות ע"פ סעיף 8 מחמת העדר ידיעת העובדות מותנית בכך שהעובדות לא היו ידועות לתובע מסיבות שאינן תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנען. העובדה שמר פורת מצא לנכון לשוב ולהגיש את התלונה בגין אותם אירועים, ביום 18.11.2004. (ודוק התובע לא פרט בתצהירו אירועים נוספים שאירעו מאז שנת 2000 אשר יכלו להוות טעם להגשת תלונה חדשה), מצביעה על כך שהתובע חידש למעשה את אותה תלונה. לפיכך, מן הראוי היה שהתובע יבדוק לכל הפחות במועד הגשת התלונה השלישית מה עלה בגורל 2 התלונות שהגיש 4 שנים קודם לכן. לפיכך, ספק אם מדובר באי ידיעת העובדות מסיבות שאינן תלויות בתובעת. למרות האמור, ההלכה הינה כי יש לפרש הוראות המונעות או חוסמות אדם מפנייה לערכאות, ובכללן את דיני ההתיישנות, במשורה וזאת לאור זכות הגישה לערכאות שהוכרה כזכות חוקתית ממדרגה ראשונה. ראה ע"א 2728/06 פלונית נ' מרכז רפואי סורוקה: "עינינו הרואות כי בסופו של יום תר הדין - מפי המחוקק והפסיקה - אחר האיזון הראוי, וכשלעצמי סבורני כי אכן במקרים שבהם כפות המאזניים מעוינות, נכון יהיה לפרש הוראות התישנות על דרך הצמצום, מה שאין כן שעה שהכף נוטה אל נכון ומימושו של דבר המחוקק בדבר ההתישנות נהיר." (עמ' 6) לאור האמור, אינני מוצאת לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות ואניח לטובת התובעת כי ניסתה לברר מה עלה בגורל תלונותיה, אך נסיונותיה לא צלחו. 8. יחד עם זאת, אין ספק כי התביעה הוגשה בשיהוי ניכר: מאז העלמת המעוקלים ועד להגשת התביעה חלפו למעלה מ- 11.5 שנים. התלונות, הראשונה והשנייה, הוגשו עוד בשנת 2,000 כשהתלונה השלישית הינה למעשה מחזור של אותן תלונות. ראה עדות מר פורת: "כל התלונות הן תלונות שנולדו מהתלונה העיקרית במשטרת זבולון ועם העלמה של העיקול. מה שבררתי יוצא שמדובר בעוקץ יותר גדול" (עמ' 14 שורות 1-2). מהנספחים שצורפו לתצהיר מר פורת, לרבות מכתביו, עולה כאמור, כי אין מדובר באירועים נוספים של העלמת המעוקלים, או כאילו המעוקלים אותרו ונעשה מעשה מרמה נוסף לגביהם. המדובר למעשה בתלונה בגין אותו אירוע של העלמת המעוקלים, אשר קדם לו האירוע של הכשלת העיקול ברישום. מנספחי תצהיר מר פורת ואף מעדותו עולה לפיכך כי ה"מרמה והעוקץ", הינם אותם אירועים משנת 2000 - הכשלת העיקול (לטענת מר פורת תוך שימוש בחרב), והעלמת הציוד מהמאפייה: "לא זה התחיל כשהכשילו את העיקול. זה כולל מרמה, איומים, חרב. כמה שבררתי עליהם כל מה שאמרו, אני האמנתי. הסוף של כל הפרשה שכל הציוד היה במאפייה שנקראת לב אל לב בע"מ ומאפיית פחימה וכל זה אמרתי למשטרה והיא לא עשתה כלום" (עמ' 14 שורות 5-8). כלומר, ה"סוף של הפרשה" היה אותו אירוע של העלמת המעוקלים מהמאפייה. לא מצאתי כאמור כי התובעת הוכיחה שלאחר הגשת התלונות נודע לה מידע חדש כגון,היכן הציוד, או כאילו הציוד הועלם שוב ואף כיום לא הצביעה התובעת על כל עובדות חדשות ביחס לתלונה משנת 2004. התובעת לא מצאה לנכון להגיש תביעתה, אלא 11 שנים לאחר הגשת התלונות ו-7 שנים לאחר שלכאורה "הבינה" כי בהעדר כל התייחסות מטעם המשטרה עליה להגיש תלונה נוספת המשחזרת את אותן תלונות, (אם כי עתה כונו בשם מרמה ועוקץ). למרות האמור, וללא שהציגה כל הסבר לשיהוי הרב, פנתה התובעת במכתב התראה לנתבעת רק בשנת 2010 והגישה תביעה זו רק בשנת 2011. 9. ברגיל, מעבירה דוקטרינת הנזק הראייתי את נטל ההוכחה מהתובע לנתבע הגורם ברשלנותו נזק ראייתי לתובע (ראה ע"א 361/00 דאהר ואח' נ. סבן יואב ואח' פד"י נט' (4) 310). במקרה דנן ממילא מוטל נטל הראיה על התובע. יחד עם זאת לנזק הראייתי שנגרם בגין הגשת התביעה בשהוי כה רב, יש כדי להוות משקל כנגד טענת התובעת כי על המשטרה להראות כי פעלה לחקירת התלונות. התלונה הראשונה הוגשה בגין הכשלת הליך שיפוטי שהינה עבירת עוון. באישור שצרפה התובעת לעניין הגשת התלונה השנייה לא מופיע נושא התלונה ואולם גם היא מתייחסת ע"פ עובדות האירוע, להכשלת הליך שיפוטי - העלמת מעוקלים ואי יכולת עיקולם. המדובר בעבירת עוון, אשר ע"פ הנוהל שצרפה הנתבעת, תיקי החקירה בכגון דא מבוערים לאחר 5 שנים מסגירת התיקים. עדת הנתבעת הצהירה כי תיקי החקירה בגין התלונה הראשונה והשנייה נסגרו כבר בשנת 2000 והתיק בגין התלונה השלישית נסגר בשנת 2004. המצהירה לא נחקרה לגבי מועד סגירת התיקים והצהרתה זו לא נסתרה. גם אם התלונה השנייה התייחסה לעבירות פשע וגם אילו היה נרשם ביחס לתלונה הראשונה כי הוגשה גם בגין איומים, כטענת מר פורת (אף שכפי שיפורט בהמשך, לא נמצא לכך סימוכין), הרי ע"פ הנוהל שצורף, ניתן היה לבער את התיקים כבר לאחר 10 שנים - ביום 23.7.10. התביעה הוגשה רק כשנה לאחר המועד לביעור התיקים. אמנם התלונה משנת 2004 הינה בדבר מרמה ועוקץ. אולם, כפי שפורט לעיל, מר פורת העיד: "כל התלונות שלי הן תלונות שנולדו מהתלונה המקורית במשטרת זבולון ועם ההעלמה של העיקול" (עמ' 14 שורות 1-2) וכן: "כשהלכתי לפתוח בת"א הם אמרו לי שהם ירכיבו הכל על התיק המקורי מזבולון. אולי גם הם סמכו על משטרת זבולון כי שם היה תיק האם" (עמ' 14 שורות 17-18). כלומר, התלונה השלישית הייתה למעשה תלונה חוזרת ביחס לאותן תלונות ואין לפסול את האפשרות כי שולבה בתיקי התלונות הקודמות ובוערה עימם. על מנת לקבוע כי המשטרה הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה ולא ביצעה את הטיפול הנדרש בתלונות הנידונות, יש לבחון את הפעולות שננקטו ביחס לאותן תלונות. אולם, בשל השיהוי הרב בהגשת התביעה, התיקים הרלוונטיים כבר אינם קיימים אצל הנתבעת. טענת התובעת בסעיף 20 לסיכומיה הינה, כי המשטרה לא זימנה את פחימה לחקירה. אולם, מאחר שהתביעה הוגשה בשיהוי כה ניכר ולאחר שהתיקים כבר בוערו, לא ניתן לקבוע כי פחימה לא זומן לחקירה, או מה הייתה סיבת אי חקירתו אם וככל שלא נחקר, או מה היו תוצאות חקירתו, ככל שכן נחקר. התובעת לא הציגה כל הסבר לשיהוי הרב בהגשת התביעה ויש בשיהוי זה כדי לפגוע בהרמת הנטל המוטל עליה להפרת החובה. במצב בו לאור השיהוי הרב, לא קיים כבר תיעוד לפעולות שבוצעו, לא ניתן לקבוע כי המשטרה לא פעלה כראוי. וראה לדוגמא ת"א 30260-10-10 מירון נ. המוסד לביטוח לאומי: "עם זאת, לאור חלוף הזמן הרב והשיהוי הרב, לא ניתן היום לברר מה נאמר לתובעת על ידי מוקדני הנתבע בשיחות הטלפון ובשל השיהוי הרב, נגרם לנתבע נזק ראייתי שכן לא ניתן לאתר את המוקדנים הרלוונטיים לאחר שנים כה רבות, וגם אם היו מאותרים, הרי אין ספק שלא ניתן היה לברר עימם ממרחק זמן של 7 שנים מה נאמר באותן שיחות ואלו הנחיות הונחו לתת למבוטחים באותה עת. לא מצאתי כל תימוכין להסבריה של התובעת בדבר השיהוי הרב בהגשת התביעה ... לאור זאת, גם אם היה פגם בהתנהלות הנתבע, הרי שהתנהלותה של התובעת והשיהוי בהגשת התביעה במשך זמן כה ממושך, מנתק את הקשר הסיבתי בין מחדלי הנתבע, אם היו, להפסד הקצבה הנטען על ידי התובעת" וכן ראה - ת"א (ים) 7598/03 מרכוס נ. מדינת ישראל המשרד לענייני דתות, שם קיבל כב' השופט סולברג טענת התיישנות ואף הסכים עם טענת המדינה כי נגרם לה נזק ראייתי בשל כך שרישומי הנהלת החשבונות כבר בוערו. 10. גם אילו היה מוכח שהמשטרה לא חקרה כראוי את התלונות ולא זימנה את פחימה, או את החייבים לחקירה (ולאור השיהוי הרב, לא הוכחה הטענה), הרי שבכל מקרה, דין התביעה היה להידחות בשל העדר קשר סיבתי לנזקים הנתבעים. אין ספק שהגורם לנזקי התובעת הם החייבים עצמם (או פחימה), שלטענתה, העלימו את הרכוש. כבר נקבע כי על ביה"מ להיזהר לבל יהפוך את כיסה העמוק של המדינה תחליף לפיצוי הנפגע ע"י המעוולים או העבריינים האמיתיים. בעניין זה ראה ת"ק (עפולה) 38115-01-10 חנניה נ. משטרת ישראל. התובע הגיש שם תביעה נגד המשטרה לפיצויים בשווי רכוש שנגנב ממנו - מוטות ברזל, בטענה כי המשטרה לא חקרה כראוי את התלונה שהגיש. ביה"מ קבע כי לא הוכח קשר סיבתי בין הרשלנות הנטענת של המשטרה לבין הנזק שנגרם: "השאלה השנייה שטעונה הכרעה, היא אם התרשלות המשטרה היא שגרמה לנזק של התובע, אם לאו. נראה לי, כי התשובה לשאלה זו הינה שלילית. על התובע להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין המחדלים הנטענים מצד המשטרה לבין הנזק הנטען ... בהקשר זה, עלינו להיזהר ולהישמר בל נהפוך את "כיסה העמוק" של המדינה כתחליף לפיצוי הנפגע על ידי המעוולים או העבריינים "האמיתיים" או כפטור מביטוח רכוש ... התובע לא הוכיח, במידת ההוכחה הנדרשת, כי אילו הייתה המשטרה פועלת לאיתור הבעלים של השטח בו נמצאו המוטות החשודים כגנובים, הדבר היה מוביל לאיתור זהות מבצעי העבירה או להשבת המוטות הגנובים לידיו של התובע. זאת, מאחר ולפי גרסת התובע עצמו, המוטות כבר לא היו קיימות בשטח, וכי כל שאותר על ידו בשטח היה כ-40 מוטות בלבד (מתוך 1600 מוטות שנגנבו). עוד לא הוכח בפניי, כי אילו חקרה המשטרה את הבעלים של השטח החשוד, הנזק לתובע היה נמנע." 11. במקרה דנן לא הוכח, כי אילו פחימה, או החייבים, היו מוזמנים לחקירה (ודוק, לאור השיהוי הרב, בהגשת התביעה, אין לדעת אם לא זומנו), ניתן היה לאתר את הציוד שהועלם. וראה דברים שנאמרו בעניין בת"א 9198/04 הילאל מוחמד עבדאת נ. מדינת ישראל: "התובע טוען שאלמלא התרשלה המשטרה כאמור לעיל, היה עולה בידיה לאתר את העדר הגנוב ולהשיבו לידיו, או לפחות לאתר את הגנבים, ובכך לפתוח לו פתח להגשת תביעה אזרחית נגדם. לדעתי, אין קשר סיבתי בין האיחור ביציאת הסיור השני לבין הנזקים הנטענים, כיוון שאין כל הוכחה שאם הסיור היה יוצא בזמן, אזי היתה המשטרה מצליחה לאתר את העדר. כמו כן, אני דוחה את טענת התובע לפיה אלמלא התרשלה המשטרה היו הגנבים נתפסים. גם טענה זו לא הוכחה, כיוון שלא ניתן להניח כדבר מובן מאליו, שאילו היה הסיור יוצא בזמן, או שאם היו מאפשרים לתובע לבדוק את הכבשים במכלאה, אזי היו הגנבים נתפסים. ניסיון החיים מלמד שלא כל העבירות מפוענחות גם כאשר החקירה מתנהלת כסדרה וללא כל רשלנות. אכן, יתכן שהתובע היה יכול לנסות לבסס טיעון לפיו מחדלי המשטרה הפחיתו את הסיכוי לתפיסת הגנבים, בדומה לדוקטרינה שעניינה אובדן סיכויי החלמה (ראו - ע"א 231/84 קופת חולים נ. פתאח פ"ד מב (3) 312 ; ע"א 1892/92 אבו סעדה נ. שירות בתי הסוהר פ"ד נ"א (2) 704), אולם התובע לא טען טענה זו, ומכל מקום הוא לא הניח תשתית עובדתית מנימלית שתאפשר לקבוע את שיעור אובדן סיכויי תפיסת הגנבים עקב מחדלי המשטרה. כך למשל, לא הציג התובע נתונים לגבי פיענוח עבירות בכלל, ופיענוח עבירות רכוש בשטחי יהודה ושומרון בפרט." ההלכה הינה, כי ללא הוכחת קשר סיבתי בין ההתרשלות הנטענת לבין הנזק, לא ניתן לקבל את התביעה, אפילו מוכחת הרשלנות. לפיכך, היה על התובעת להוכיח כי במועד הגשת תלונותיה, ניתן היה לאתר את הציוד שהועלם. בהעדר נתונים היכן היה הציוד ולאן הועלם, לא ניתן לקבוע כי פעולות חקירה שלא בוצעו לטענתה, (ושוב, לאור השיהוי בהגשת התביעה, לא ניתן לקבוע כלל מה בוצע), היו מצליחות לאתרו. התובעת לא הוכיחה כי אילו הייתה המשטרה פועלת באופן הנטען, הייתה מאתרת ומחזירה את המעוקלים. טענת התובעת בסעיף 23 סיפא לסיכומיה כי המשטרה הייתה מוצאת את הציוד שנעלם, נטענה על דרך הסתם ללא כל ראיה כי ניתן היה לדעת באותו מועד לאן הועלם הציוד. בעניין זה יש להוסיף כי ע"פ דו"ח לשכת ההוצל"פ מיום 29.5.00 (צורף כהמשך לנספח ט' לתצהיר פורת), נרשם: "החייב היה במקום לפני חודשים ועזב, במקום יש אנשים אחרים". הנה כי כן, כבר חודש בטרם ניתנה החלטת ביהמ"ש המאפשרת הוצאת המעוקלים (ניתנה ביום 27.6.00), הועלמו המעוקלים מן המאפיה. המדובר בנכסי מיטלטלין, אשר לא הייתה כל מניעה למכרם ובדרך זו להעלימם באופן שלא ניתן יהיה לאתרם. התלונה השנייה שהגישה התובעת הינה מיום 23.7.00. הסיכויים הקלושים לאיתור מטלטלין שכברההועלמו, והסיכויים שכבר פוזרו ונמכרו, הינם יותר מסבירים ואינם מאפשרים קביעת קשר סיבתי לנזקים הנטענים. גם העובדה שפורת ציין במכתבו מיום 23.8.10 כי משרד חקירות מטעם התובעת צילם את הוצאת הציוד מהמאפיה ללא שדו"ח החקירה צורף, אף היא עומדת נגד טענת התובעת כי המשטרה יכלה לאתר את המעוקלים. על פי האמור במכתב, החוקר צילם את הוצאת המעוקלים בעת התרחשותה. אולם, ללא הגשת הדו"ח המעיד על מועד הצילום, לא ניתן לדעת כי המעוקלים הוצאו בסמוך להגשת התלונה השנייה (כאמור, בהתאם לדו"ח ההוצל"פ, לא היו במקום כבר חודשיים לפני הגשת התלונה). בכל מקרה, אם חוקר התובעת צילם את הוצאת המעוקלים, לא ברור מדוע לא ידעה התובעת לאן הועברו המעוקלים ומדוע לא פנתה מיידית לראש ההוצל"פ ולבקש לתפסם במקום אליו הועברו. 12. עוד אוסיף, כי גם אם היה מוכח שפחימה לא נחקר לאחר הגשת התלונה הראשונה, לא מצאתי כי ניתן לקבוע שהיה בכך משום הפרת חובת הזהירות. התלונה הראשונה מיום 2.2.00 הוגשה בגין "הכשלת ביצוע הליך שיפוטי". טענת פורת כי התלונה הוגשה גם בגין איומים ושליפת חרב, לא נתמכה בכל עדות נוספת. התובעת לא זימנה לעדות את עו"ד קנר, כדי שתעיד בעניין. בהעדר עדות מטעמה של עו"ד קנר, הרי שההצהרה שצורפה מטעמה, אינה קבילה. למעלה מן הצורך אציין כי גם בתצהיר שצורף (ואשר ללא שעו"ד קנר זומנה להעיד, אינו קביל), לא הזכירה עו"ד קנר כלל שליפת סכין או איומים והתייחסה רק להכשלת ביצוע העיקול כפי שגם נרשם גם בתלונה שהוגשה. לפיכך, טענת פורת כי כבר מהגשת התלונה הראשונה יכלה המשטרה לצפות כי פחימה הינו אדם מסוכן וכי יבצע את ה"עוקץ" הנטען, לא הוכחה ואילו התלונה השנייה הוגשה כאמור, לאחר שכבר הועלמו המעוקלים. בעקבות פניית עו"ד קנר, הגיעו 2 שוטרים אשר סייעו לה בביצוע העיקול ברישום ובכך טופלה התלונה ביחס להכשלת ביצוע ההליך השיפוטי ובוצע העיקול ברישום. לא הוכח כי מעבר לעצם הכשלת העיקול ברישום, מעשה אשר טופל בהגעת השוטרים שאפשרו רישום העיקול, בוצעה עבירה נוספת כאמור. אי זימונה של עו"ד קנר לעדות עומדת כנגד גרסתו של פורת ובהתאם להלכה הפסוקה, יש להניח כי אילו הייתה מגיעה להעיד, לא הייתה תומכת בטענתו לעניין האיומים ושליפת החרב. לעניין אי העדת עד רלוונטי כמעוררת חשד כי בעל הדין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו וחשיפתו לחקירה, ראה ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ. פרץ רוזנברג ואח' פ"ד מ"ז (2) 605, וכן ע"א 548/78 אלמונית ואח' נ. פלוני פ"ד ל"ח (1) 736). גם בטענת התובעת לעניין אי הצגת נתוני הרישום הפלילי ביחס לפחימה, אין כדי לסייע לתובעת בהוכחת קשר סיבתי לנזק הנטען ואין בה כדי להוכיח שבידי המשטרה היתה יכולת לאתר את המעוקלים במועד הגשת התלונה השניה. תהא אשר תהיה סיבת סגירת התיקים, וגם אם הייתה מוגשת התביעה ללא שיהוי והיה מוכח שהמשטרה התרשלה בחקירת התלונה, אין בכך להביא למסקנה כי מעבר להגשת כתב אישום והרשעת פחימה ושותפיו, ניתן היה לאתר אז את הציוד. ראה גם ת"א (נתניה) 8387/02 בנין יעקב נ. מדינת ישאל: "נזק התובעים כמפורט בכתב תביעתם לא נגרם בשל התנהגות והתנהלות המשטרה והפרקליטות בתיק זה, אלא לאור העובדה שלטענתם מר באום גנב מהם כספים ועל כן נגרמו להם נזקים כספיים ואף עוגמת נפש. הנתבעות אינן חבות בנזק זה, שכן לא רשלנותן היא שגרמה לו, אלא פעולות מר באום. לאור סעיף 64 (2) לפקודת הנזיקין אין להטיל אחריות על אדם אם אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק. הנזק אותו תובעים התובעים נגרם בשל אשמו המכריע של מר באום שכן אף בטרם התרשלות הנתבעות היו התובעים ניזוקים בסכום הכספי שנגנב מהם לטענתם." 13. בעניין זה, יש להפנות גם לפסק הדין בת"א 1153/01 שניתן בתביעה שהגישו התובעת ופורת כנגד עו"ד, אשר לטענתם שיתף פעולה בביצוע הכשלת העיקול והברחת המעוקלים. ביהמ"ש דחה שם את התביעה ודבריו יפים אף לענייננו: " ... את כל טענותיהם היו צריכים התובעים להעלות במסגרת תביעה כנגד אותם לקוחות אשר לטענתם הונו אותם, ולא להסתפק בהגשת כתב תביעה כנגד עו"ד שייצג אותם, נראה כי הדין עם הנתבע ותרופתם של התובעים הינה בנקיטת הליכים משפטיים כנגד מי שלטענתם הונה ורימה אותם וכנגד מי שחתום על ההתחייבות שהוצאה כתנאי להוצאת צו המניעה הזמני 4 א' הנ"ל". אכן את הנזקים לתובעת גרמו פחימה והחייבים ולא המשטרה. אולם, למרות זאת ,עד היום לא תבעה התובעת את נזקיה מהאחראים האמיתיים להברחת המיטלטלין. נדמה כי תביעה זו, כמו גם התביעה שהוגשה בעבר נגד עו"ד, מבלי שהתובעת טרחה להגיש במהלך כל השנים תביעה כנגד פחימה והחייבים, לא נועדה אלא כדי למצוא כיס עמוק ממנו ניתן לתבוע נזקים שנגרמו לתובעת ע"י אחרים. 14. מעבר לאמור, אציין כי צודקת הנתבעת בטענתה כי גם סכום הנזק הנטען לא הוכח, שכן אין זהות בין הציוד שנמכר ע"י התובעת - כמפורט בנספח יד' לתצהיר פורת, לבין המעוקלים שעוקלו ברישום ולטענת התובעת הועלמו, כמפורט בנספח ב' לתצהיר פורת. יתכן שחלק מהמיטלטלין נשוא חשבוניות המכירה הועלמו, אף קודם לביצוע העיקול ברישום. לאור כל האמור לא הרימה התובעת את נטל ההוכחה המוטל עליה להוכיח רכיבי תביעתה ודין התביעה להידחות. 15. למרות דחיית התביעה, ולפנים משורת הדין, אינני מוצאת בנסיבות לפסוק הוצאות לחובת התובעת. בעניין זה אפנה לבר"ע (ב"ש) 590/04 ניסים חגאי נ. משטרת ישראל, שם דחה ביה"מ ערעור על דחיית תביעה בטענה להעדר טיפול של המשטרה. יחד עם זאת קבע ביה"מ, כי הגם שהעדר תיעוד המשטרה אינו מקנה למבקש זכות לפיצויים, די בכך כדי להצדיק אי פסיקת הוצאת כנגדו. לפיכך, אני מורה על דחיית התביעה ולפנים משורת הדין אינני מחייבת את התובעת בהוצאות. פרקליטות המדינהפרקליטים