התובעים טוענים, כי החל מיום 1.1.2011 הפסיק הנתבע לשלם דמי שכירות וממועד זה לא שילם להם דבר. מאחר שבחוזה השכירות נקבע, כי יש לשלם את דמי השכירות "חצי שנה למפרע", אזי אי תשלום דמי השכירות מהווה הפרה של חוזה השכירות המקנה לתובעים עילת פינוי כנגד הנתבע. מומלץ לקרוא את הקטע להלן אשר נבחר מפסיקת הערכאות השיפוטיות בנושא אי תשלום דמי השכירות מהווה הפרת חוזה: בפני תביעת פינוי. רקע 1. התובעים הינם הבעלים הרשומים של בניין ברח' רבי עקיבא 15, פינת רח' גדרה 22, תל אביב (להלן: "הבניין"). הנתבע ומר שלום מוזיוב ז"ל שכרו מהבעלים הקודמים של הבניין חנות הנמצאת בקומה הראשונה של הבניין (להלן: "החנות"), וזאת על פי חוזה שכירות מיום 22.12.66 (להלן: "חוזה השכירות"). הנתבע ומר מוזיוב ז"ל חילקו ביניהם את החנות על ידי בניית מחיצה, כך שלמעשה נוצרו שני מושכרים נפרדים, האחד בחזקתו של מר מוזיוב ז"ל והשני בחזקתו של הנתבע. תביעה זו מתייחסת למושכר שבחזקת הנתבע (להלן: "המושכר"). 2. להשלמת התמונה יצוין, כי ביחס לאותו מושכר, הגישו התובעים בשנת 1994 תביעת פינוי כנגד הנתבע בת.א 60224/94 (להלן: "התביעה הקודמת"). כב' השופט גולדין קיבל את התביעה הקודמת והורה על פינוי הנתבע מהמושכר. הנתבע לא השלים עם תוצאת פסק הדין והגיש ערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור באופן חלקי, באופן שהעניק לנתבע סעד מן הצדק, וכך נקבע: "אנו מקבלים את הערעור במובן זה שפסק דין הפינוי שניתן כנגד המערער בבית-משפט השלום, ישאר אמנם על כנו, אולם, המערער יהיה פטור מלמלא אחריו, אם ישלם למשיבים... 15,000 ₪..." (ע"א (מחוזי ת"א) 315/96 כהן נ' דרזנר (14.7.97), להלן: " פסק הדין בערעור"). תמצית טענות התובעים 3. התובעים טוענים, כי החל מיום 1.1.2011 הפסיק הנתבע לשלם דמי שכירות וממועד זה לא שילם להם דבר. מאחר שבחוזה השכירות נקבע, כי יש לשלם את דמי השכירות "חצי שנה למפרע", אזי אי תשלום דמי השכירות מהווה הפרה של חוזה השכירות המקנה לתובעים עילת פינוי כנגד הנתבע. תמצית טענות הנתבע 4. במהלך כל תקופת השכירות שולמו דמי השכירות חצי שנה מראש לאחר שפורסם המדד החודשי ביום 16 לחודש. התשלום בוצע חצי שנה מראש על אף שהוסכם עם הבעלים הקודמים של המושכר כי התשלום יבוצע בסוף כל מחצית שנת שכירות, כנהוג בעסקים המושכרים בשכירות מוגנת. ביום 20.1.11 שלח הנתבע באמצעות שליח, את דמי השכירות למשרד התובע 2, אך הלה סירב לקבלם. ארבעה ימים לאחר מכן הגישו התובעים את תביעתם ובכך יש התנהלות בחוסר תום לב. לחילופין מתבקש סעד מן הצדק. המסגרת הראייתית 5. מטעם התביעה העידו התובע 2 (להלן: "התובע") ועו"ד הדס ברון (עת/1, להלן: "עו"ד ברון"). מטעם ההגנה העידו הנתבע ובנו, מר ארז כהן (ענ/1, להלן: "ארז" או "בנו של הנתבע"). דיון ומסקנות 6. באשר לאופן תשלום דמי השכירות נקבע בחוזה השכירות, כי דמי השכירות ישולמו: "חצי שנה למפרע החל מיום 1.1.1967". הנתבע תולה יהבו בפרשנות הכפולה של המונח "למפרע". ואכן, עיון במילון אבן שושן, מלמד כי למונח "למפרע" קיימים שני פירושים אשר לכאורה סותרים זה את זה: הפירוש האחד- "לאחור, לשעבר על מה שהיה קודם לכן", הפירוש השני-"מראש, על מה שעתיד לבוא". דע עקא, אין בכך כדי לסייע לנתבע שכן סוגיית פרשנות המונח "למפרע", כבר נדונה והוכרעה בפסק הדין בתביעה הקודמת, בו נקבע כי : "למד אני כי הפירוש הסביר היחיד הינו כי כוונת המנסחים היתה ביצוע תשלום החל מ-1.1.67 עבור חצי שנה מראש." (עמ' 8 שורות 11-13 לפסק הדין בתביעה הקודמת). הנה כי כן, פרשנות המונח "למפרע", המצוין בחוזה השכירות, נדונה והוכרעה בין הצדדים בתביעה הקודמת, אושרה בפסק הדין בערעור, ואין מקום לשוב ולהידרש אליה. 7. בתצהירו טוען הנתבע כי "התשלום שולם מראש לחצי שנה על אף שהוסכם עם הבעלים הראשון של החנות כי התשלום יבוצע בסוף כל מחצית של שנת שכירות כנהוג בעסקים אשר מושכרים בשכירות מוגנת" (סעיף 5 לתצהיר הנתבע). אינני מקבלת טענה זו, שכן מלבד אמירה בעלמא בדבר הסכמה עם בעל הבית הקודם, לא הובאו כל ראיות לביסוסה. עוד יצוין, כי בחקירתו הנגדית הסכים הנתבע עם התובע כי עליו לשלם את דמי השכירות מראש: "ש. אתה מסכים איתי שאתה צריך לשלם מראש ולא לאחר מעשה? ת. כן. ואני משלם מראש" (עמ' 13 שורות 7-8 לפרוטוקול). 8. הנתבע ציין בתצהירו כי "במהלך כל תקופת השכירות ולרבות בתקופה בה היו התובעים בעלי חנויות שולמו דמי השכירות חצי שנה מראש לאחר שפורסם המדד החודשי ביום 16 לחודש" (סעיף 4 לתצהיר הנתבע). בחקירתו הנגדית המשיך הנתבע וטען כי "חשבתי שאם אני הולך לשלם שנה מראש, אני אתן את המדד החדש שמתפרסם ב-15 לינואר, ואת זה עשיתי כל שנה" (עמ' 12 שורות 11-12 לפרוטוקול). אין בידי לקבל טענה זו, שכן אין היא נתמכת בבדל ראיה. הנתבע לא צירף לתצהירו כל קבלה המעידה על מועד תשלום דמי השכירות באופן המאפשר ללמוד על תשלום קבוע לאחר ה-16 בחודש. יתרה מכך, במסגרת חקירתו הנגדית, הודה הנתבע, כי אינו זוכר באיזה תאריך שילם עבור שנת 2010, והקבלה שהוצגה בפניו (ת/2) מלמדת כי התשלום בוצע דווקא ביום 14.12.09, דהיינו לפני מועד פרסום מדד חודש ינואר. 9. על יסוד המקובץ, הריני קובעת, כי על הנתבע היה לשלם את דמי השכירות ביום 1.1.11 עבור חצי שנה מראש. אין מחלוקת כי הנתבע לא שילם את דמי השכירות ביום 1.1.11. למעשה הנתבע עצמו מודה כי התשלום לא בוצע במועד. כבר בדיון הראשון אמר ב"כ הנתבע: "אין מחלוקת שהתשלום לא בוצע במועד. התשלום בוצע באיחור מתוך טעות וממניעים סובייקטיביים של הנתבע" (עמ' 1 שורות 21-22 לפרוטוקול). 10. מן הראיות עולה, כי ביום 20.1.11 הגיע נציג הנתבע למשרדי התובע, כשבידו שיק, ואולם הצדדים חלוקים בגרסאותיהם באשר לאירוע אותו יום. לגרסת הנתבע, ביום 20.1.11 שלח את בנו ארז למשרד התובע, לצורך תשלום דמי השכירות עבור שנת 2011. ארז ביקש למסור לתובע שיק על סך 234.10 ₪, אולם התובע סירב לקבלו והפנה את ארז למזכירה. גם המזכירה במשרד התובע סירבה לאשר את קבלת השיק ולהוציא לנתבע קבלה עבור התשלום. משכך, הורה הנתבע לארז שלא להשאיר את השיק במשרד התובע. בחקירתו הנגדית השיב הנתבע לשאלות התובע והסביר כי שלח את דמי השכירות אחרי שפורסם מדד ינואר "שלא יהיה לך פתחון פה", עוד ציין כי "האיחור היה מתוך כוונה לתת לך את המקסימום לכלול את המדד האחרון, וזו היתה הכוונה..." (עמ' 13 לפרוטוקול). מטעם הנתבע העיד בנו, ארז (ענ/1). ארז העיד, כי המזכירה במשרד התובע סירבה ליתן לו קבלה עבור השיק ומסרה לו כי הוא יכול להשאירו במשרד וקבלה תישלח מאוחר יותר. ארז הוסיף כי לא הוצע לו לקבל צילום של השיק עם חותמת "נתקבל" כפי שנטען ע"י התובע. בחקירתו ציין ארז שלו היה מוצע לקבל אישור על השארת השיק הוא היה מסכים לכך. (עמ' 11 לפרוטוקול). 11. לגרסת התובע, ביום 20.1.11 הגיע שליח (בנו של הנתבע) למשרד התובע ללא תיאום מראש. מאחר שהתובע היה עסוק בחדרו בפגישה, הוצע לשליח להמתין. השליח סירב ועל כן הוצע לו לקבל צילום של השיק עליו יוטבע חותמת "נתקבל" והקבלה תשלח בדואר לאחר מכן. השליח עזב את המשרד מבלי להשאיר את הקבלה. מטעם התובעים העידה עו"ד ברון (עת/1) אשר נכחה במשרד התובע ביום 20.1.11. עו"ד ברון חזרה על גרסת התובע לפיה שליח הנתבע סירב להשאיר את השיק במשרד התובע. בחקירתה הנגדית הסבירה עו"ד ברון כי זו "לא הפעם הראשונה שמגיע אדם למשרד, ומבקש לשלם דבר כלשהו ששייך לתובעים או לחברות שלהם, בלי קשר למשרד, אני וגם מנהלת החשבונות לא יכולים להוציא קבלה במקרים כאלה, כי הם לא קשורים למשרד, אבל תמיד אנחנו מציעים להם, או אני או המזכירה שימתינו או שישאירו ויקבלו חותמת נתקבל ואחר כך תקבל קבלה בדואר" (עמ' 7 שורות 18-21 לפרוטוקול). עוד ראוי לציין, כי ביום 30.1.11 שלח ב"כ הנתבע לתובע מכתב בצירוף השיק מיום 20.1.11 (נספח ה' לתצהיר התובע). במענה מיום 6.2.11, הודיע עו"ד נמרוד דרזנר, בנו של התובע, כי התנהגות הנתבע "מלמדת על זלזול חמור מצידו של מרשך, ומהווה הפרה של חוזה השכירות. בנסיבות אלה, אין בידי לקבל את התשלום באיחור, והשיק שצורף למכתבך שבסימוכין מוחזר בזאת לידך" (נספח ו' לתצהיר התובע). התובע מציין בתצהירו כי בכך הפר הנתבע את חוזה השכירות בשנית, "כאשר התמהמה במשלוח ההמחאה 11 ימים נוספים עד ששיגר אותה בדואר" (סעיף 14 לתצהיר התובע). בסיכומי התובעים צויין כי הנתבע "גם לא הסכים לשלם את התשלום ע"ח דמי שימוש ראויים כל עוד התביעה תלויה ועומדת (נ/2), וגם לא טרח להפקיד דמי שכירות בקופת בית המשפט" (עמ' 3 לסיכומי התובעים). 12. לשיטת התובעים לא היתה כל סיבה שבנו של הנתבע, לא ישאיר את השיק במשרד התובע, ומשלא עשה כן, והנתבע לא שילם עד היום את דמי השכירות, יש לראות בנתבע כמי שחדל לשלם דמי שכירות. לעומת זאת, לשיטת הנתבע, מאחר שהתובע הוא שסירב ליתן קבלה או לאשר את מתן השיק ביום 20.1.11, יש לראות במועד זה את יום תשלום דמי השכירות. אינני רואה הכרח להידרש לפרטי הגירסאות של הצדדים ולקבוע מה היתה ההתרחשות במשרדו של התובע ביום 20.1.11. בהינתן העובדה שבנו של הנתבע הגיע למשרדי התובע ביום 20.1.11 עם שיק עבור דמי השכירות, הריני קובעת כי זהו המועד בו יש לראות את הנתבע כמי שהביע נכונות ממשית לתשלום דמי השכירות. העובדה שבסופו של יום, לא נמסר השיק בידי התובע, היא כשלעצמה איננה עומדת לנתבע לרועץ. ואולם, הקושי העומד בפני הנתבע נעוץ בעובדה, כי נכונותו לשלם את דמי השכירות היתה ביום 20.1.11 ולא במועד אשר היה אמור להיות ביום 1.11.11. בנסיבות העניין, יש לראות את הנתבע כמי ששילם את דמי השכירות באיחור של 20 יום. 13. הריני דוחה את טענת התובעים כאילו דמי השכירות לא שולמו עד היום. כאמור, התובע סירב לקבל את דמי השכירות שנשלחו לו ביום 30.1.11, דהיינו 10 ימים בלבד לאחר שבנו של הנתבע הגיע למשרדו. לעניין סירוב בעל הבית לקבל דמי שכירות, קובעת ההלכה הפסוקה כי: "כאשר בעל בית מסרב אפילו פעם אחת לקבל דמי שכירות, וברור שלא שינה את עמדתו, אין הדייר חייב לחזור על פעולה ריקה מתוכן ולהציע אותם כל פעם מחדש" (ד. בר-אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר, עמ' 7, להלן: "בר אופיר"). הווה אומר, לאחר שהתובע סירב לקבל את דמי השכירות, הנתבע לא היה צריך לשוב ולהציע אותם, לא כל שכן להפקידם בקופת בית המשפט. זאת ועוד. על פי ההלכה הפסוקה, פסק דין של פינוי דייר מוגן הינו קונסטיטוטיבי ולא דקלרטיבי, במובן זה שרק בעקבותיו מגיעה לקיצה זכות השכירות של הדייר המוגן (ע"א 264/76 מרקוס נ' "שלף" שותפות מוגבלת, פ"ד לא(2) 622 (1977)). לאור האמור, לא היה זכאי התובע לקבל דמי שימוש ראויים עבור התקופה שקדמה למתן פסק הדין, ואין יסוד לטענתו כי על הנתבע היה לשלם את דמי השכירות על חשבון "דמי שימוש ראויים". 14. לאור האמור, הריני קובעת כי דמי השכירות עבור שנת 2011 שולמו באיחור של 20 יום. סעיף 131(1) לחוק 15. סעיף 131(1) לחוק חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972 (להלן: "החוק") , קובע כי עילת פינוי קמה אם: "הדייר לא המשיך בתשלום דמי השכירות המגיעים ממנו". האם אי תשלום דמי שכירות במשך 20 ימים מקים עילת פינוי מכוח סעיף 131 (1) לחוק?- התשובה על כך שלילית. הפסיקה פירשה את סעיף 131(1) כמחייב ניתוק קבוע בהמשכיות התשלומים, וניתוק כזה הוא תנאי בל יעבור לקיומה של עילת פינוי לפי סעיף זה (ע"א 582/61 בוכול נ' בוכהלטר, פ"ד טו 1320 (1962), וכן: רע"א 1901/99 כראם נ' זוהר (1999)). לעניין זה נקבע: "לא כל הפסקה בתשלום דמי השכירות נותנת לבעל הבית עילת פינוי נגד דיירו החוקי. עילה זו תקום רק כאשר הפסקת התשלום תהפוך לעניין של קבע" (בר-אופיר, בעמ' 2). אי תשלום דמי שכירות במשך 20 ימים אינו בגדר נתק בתשלומים באופן המקים עילת פינוי לפי סעיף 131(1) לחוק. על כן עילת הפינוי מכוח סעיף 131(1) - נדחית. סעיף 131(2) - אי קיום תנאי מתנאי השכירות 16. סעיף 131(2) לחוק קובע כי עילת פינוי קמה אם: "הדייר לא קיים תנאי מתנאי השכירות אשר אי קיומו מעניק לבעל הבית לפי תנאי השכירות את הזכות לתבוע פינוי".   בכדי לבסס את עילת הפינוי האמורה, על התובעים להוכיח שלושה יסודות מצטברים: א. תנאי מפורש בחוזה השכירות אשר אוסר או מחייב פעולות מסוימות. ב. הפרת התנאי על ידי הנתבע. ג. חוזה השכירות קובע כי הפרת התנאי המפורש, מעניקה לבעל הבית זכות לתבוע את פינוי הנתבע מהמושכר. (בר אופיר, עמ' 65, וכן ע"א 460/77 דרוקר נ' פלטין פ"ד לב(2), 869 (1978)). 17. במבוא לחוזה השכירות נקבע: "אופן התשלום של שכר הדירה במזומנים: חצי שנה, למפרע החל מ 1.1.1967" סעיף א' לחוזה השכירות קובע: "... ואם עבר השוכר על תנאי זה... או לא שלם שטר אחר או תשלום אחר בזמנו הקבוע בחוזה זה, הרי זו היא הפרת חוזה והרשות בידי המשכיר לדרוש את פנוי הדירה מיד..." סעיף ח' לחוזה השכירות קובע: "כל סעיפי החוזה עומדים בתקפם למשך זמן השכירות והפרת סעיף אחד או חלק ממנו נחשב כהפרת החוזה והרשות ביד המשכיר לבטל את החוזה ולדרוש פנוי הדירה". הנה כי כן, חוזה השכירות קובע כי יש לשלם את דמי השכירות כל חצי שנה, למפרע, החל מיום 1.1.1976 (סעיף המבוא). עוד קובע חוזה השכירות כי קמה חובת תשלום דמי שכירות במועד (סעיף א'), ובנוסף, נקבע כי אי תשלום במועד או הפרת תנאי בחוזה מקים עילת פינוי (סעיפים א' ו-ח'). אין חולק כי דמי השכירות לא שולמו ביום 1.1.11. נוכח האמור, הוכח כי הנתבע הפר תנאי מתנאי השכירות, באופן המקים עילת פינוי מכוח סעיף 131(2) לחוק. סיכום ביניים 18. הנתבע הפר את חוזה השכירות בגין איחור של 20 ימים בתשלום דמי השכירות, ובכך, ומכוח סעיף 131(2) לחוק, קמה לתובעים עילת פינוי. סעד מן הצדק 19. הקביעה בדבר קיומה של עילת פינוי אינה מהווה את סיום הדיון, שכן סעיף 132 לחוק קובע: "(א) על אף קיומה של עילת פינוי רשאי בית המשפט לסרב לתת פסק דין של פינוי אם שוכנע שבנסיבות הענין לא יהיה זה צודק לתתו. (ב) ניתן פסק דין בתביעת פינוי, והוגש עליו ערעור, רשאי בית המשפט לערעורים לשקול מחדש אם היה זה צודק לתת את פסק הדין". סעיף 132 לחוק בא להגן, משיקולים של צדק, על דייר שהוכחה לגביו עילת פינוי. החוק מקנה בידי בית המשפט את הסמכות לסרב ליתן פסק דין לפינוי אם הדבר אינו צודק בנסיבות העניין. בין השיקולים, יש לשקול את גודל "החטא" טיבו ואופיו וכן את התנהגות הדייר ושאלת תיקון ההפרה (בר אופיר, בעמ' 163-168). במסגרת הדיון בשאלה האם יש הצדקה לנהוג לפנים משורת הדין וליתן סעד מן הצדק, יש לבחון את חומרת התוצאה של הפינוי לעומת הפרת החוק וחומרת המעשה או המחדל מצד הדייר. הסעד יינתן כאשר משתכנע בית המשפט כי תוצאות הפינוי עולות בצורה ממשית בחומרתן על חומרת ההפרה, כאשר יש להיזהר מנטייה מופרזת לקולא לצד הדייר "שמא יהא הסעד לדבר של כלל, והפינוי, על אף קיום עילה לכך, לדבר של יוצא מן הכלל" (רע"א 1238/02 חיר נ' לידאי פ"ד נז(3) 949, 957 (2003)). בין יתר השיקולים, יש ליתן את הדעת לכך שבמשטר החוקתי השורר במדינה כאשר זכות הקניין עלתה לרמה של זכות יסוד, יש להקפיד על מילוי חובותיו של דייר מוגן יותר מבעבר. (רע"א 6842/96 שוס נ' קלמן, פ"ד נב(2) 625, 634 (1998)). 20. וביישום לענייננו - הגם שנקבע כי קמה עילת פינוי בשל אי תשלום דמי שכירות במועד, הרי זהו איחור קל, של עשרים יום בלבד. ויודגש, אין מדובר בזלזול מתמשך של אי תשלום דמי שכירות, אלא באיחור של תשלום אחד בלבד, ובאיחור בלתי משמעותי. בנסיבות אלה, חומרת התוצאה של פינוי המושכר, עולה לאין ערוך על ההפרה המינורית מצד הנתבע. אכן הפרה אמנם היתה, אך בנסיבות העניין, חומרתה הינה זעירה ואינה שקולה כנגד חומרת תוצאת פינוי המושכר. בהקשר זה, אין להתעלם מכך שלחובת הנתבע עומדת העובדה כי בעבר כבר קיבל סעד מן הצדק, ואולם, עובדה זו כשלעצמה, אינה מכריעה את הכף לחובתו, שכן בתי המשפט הכירו באפשרות ליתן לנתבע סעד מן הצדק, יותר מפעם אחת. (ע"א 76/81 בוקובזה נ' שירי, פ"ד לז(3) 622, 626 (1983), וכן: ע"א (מחוזי ת"א) 2642/05 לוי נ' מעוז (17.7.05)). עוד ראוי לציין, כי המושכר אינו מהווה מקור פרנסתו של הנתבע, שכן הנתבע אישר כי המושכר משמש לו מחסן, בעוד שעסקיו מתנהלים בחנות ברח' אלנבי 33 תל אביב ובדוכנים בשוק הכרמל (עמ' 14 שורות 12-28 לפרוטוקול). נתתי דעתי לנתונים אלה, והגעתי למסקנה כי אין בהם כדי לשלול מתן סעד מן הצדק, אלא יש להביאם בחשבון לעניין שיעור הפיצוי אותו יחויב הנתבע לשלם. באשר לשיעורו של הפיצוי, יש להתחשב, בין היתר, גם בשוויו של המושכר. אין בפני חוות דעת שמאית לענין זה, ואולם מן החומר שבפני עולה כי מדובר במושכר ששטחו כ- 12 מ"ר בלבד. לאחר ששקלתי את הדברים בכובד ראש, הריני קובעת כי יש ליתן לנתבע סעד מן הצדק, אשר שיעורו ייקבע בשים לב למכלול הנסיבות כפי שתוארו לעיל. סוף דבר 21. התביעה מתקבלת. על הנתבע לפנות את המושכר ולהשיבו לתובעים נקי מכל אדם וחפץ וזאת בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין (להלן: "פסק הדן לפינוי"). על אף האמור, ניתן לנתבע סעד מן הצדק באופן שפסק הדין לפינוי לא יבוצע באם ישלם הנתבע לתובעים סך של 36,000 ₪ בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין. הנתבע יישא בהוצאות, לרבות בשכ"ט עו"ד בסך כולל של 15,000 ₪. הפרת חוזהחוזהשכירותדמי שכירות