מומלץ לקרוא את הקטע להלן אשר נבחר מפסיקת הערכאות השיפוטיות בנושא אי תשלום דמי שכירות במשך 10 שנים: תביעת פינוי ותביעה כספית בסך 6,436 ₪. רקע 1. התובעים הם הבעלים של בניין ברחוב דיזינגוף 294 תל אביב (להלן: "הבניין"). הנתבעים הם דיירים מוגנים בדירה בת שלושה חדרים בשטח של כ - 100 מ"ר, בקומת הקרקע בבניין (להלן: "המושכר" או "הדירה"). הנתבעים שכרו את הדירה, על פי חוזה שכירות מיום 23.7.1969 (להלן: "חוזה השכירות") מהתובעים ואמם המנוחה ז"ל (להלן: "המנוחה"). המחלוקת 2. לטענת התובעים, הנתבעים אינם משלמים דמי שכירות מעל עשר שנים, ועל כן קמו נגדם שתי עילות פינוי, מכוח סעיפים 131 (1) ו-131(2) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] התשל"ב - 1972 (להלן: "החוק"). מנגד טוענים הנתבעים, כי הם משלמים את דמי השכירות מדי חודש בחודשו בדרך של הוראת קבע והפקדה לחשבון הבנק של התובעים. יצוין, כי דמי השכירות המוגנים, אשר נמשכו מחשבון הנתבעים נעים בין סך של 13.49 ₪ לבין סך של 19.19 ₪ לחודש! תמצית גרסת התובעים 3. התובעים טוענים, כי הנתבעים חדלו לשלם דמי שכירות החל מחודש אוגוסט 2000. החשבון אליו מתיימרים הנתבעים להעביר את דמי השכירות הוא חשבונם הפרטי המתנהל באותו סניף בנק בו מתנהל חשבונם הפרטי האחר. לחשבון זה אין לתובעים כל נגיעה וממילא לא יכולה להיות. התובעים לא התירו את פתיחת החשבון האמור מהסיבה שאיש לא פנה אליהם בעניין זה. במאמר מוסגר ובשל התמיהה העולה באשר לשיעורם המזערי של דמי השכירות, ראוי להביא את הסברו של התובע לעניין זה: "היתה תקופה שהיינו שולחים דרישות להעלאת דמי שכירות לפי התקנות, והדרישות האלה נענו בסירוב מצד הנתבעים, להעלאת דמי השכירות, והשלב הבא צריך להיות בבית דין לשכירות אבל את זה נמנענו מלעשות מתוך חישוב פרקטי של עלות ההליך שבסוף הדרך מחכה תוצאה שבמקום לקבל פרוטות +, אז ויתרנו על התענוג הזה" (עמ' 7 שורות 15-18 לפרוטוקול). תמצית גרסת הנתבעים 4. לגרסת הנתבעים, עד לשנת 1985 הם שילמו את דמי השכירות ישירות לתובעים אשר התגוררו בקומה העליונה בבניין בו נמצאת הדירה. בשנת 1985 עזבו התובעים את הבניין והנתבעים המשיכו להעביר להם את דמי השכירות, חרף הקשיים הטכניים שהיו כרוכים בכך. הנתבעים טוענים, כי בשנת 1986 הם ביקשו וקיבלו מהתובעים אישור לפתוח חשבון על שם המנוחה, בכדי להפקיד בו את דמי השכירות בדרך של הוראת קבע וכך שילמו את דמי השכירות כל השנים. לטענת הנתבעים, בהסכמת התובעים, הם פתחו חשבון בבנק הפועלים, סניף 674, ח"ן 8723. שם החשבון: טבי טוביה עבור מאיר בלומה ז"ל (להלן: "חשבון 8723" או "חשבון הנתבעים עבור המנוחה"). הנתבעת העידה כי שוחחה עם התובע 2 אודות פתיחת החשבון והודיעה לו כי מדי חודש מועברים בהוראת קבע תשלומי השכירות לחשבון המנוחה. הנתבעים צירפו אישור (נספח א' לתצהיר הנתבעים) בו מצוין כי הוקמה הוראת קבע בבנק הפועלים, סניף הנמל, ח"ן 91957 (להלן: "חשבון 91957" או "חשבונם הפרטי של הנתבעים") לטובת חשבון 8723 באותו סניף, הוא חשבון הנתבעים עבור המנוחה. הנתבעים הפנו גם לאישור מטעם בנק הפועלים (נספח ג' לתצהיר הנתבעים) בו נאמר: "הרינו לאשר בזאת כי בתאריך 02.03.1986 הוקמה הוראת קבע בחשבון 91957 אשר מתנהל בסניף 674 הנמל לחשבון 8723 בסניף 674. סכום הוראת הקבע היה 13.49 ₪ ובתאריך 23.04.2002 בוצע שינוי בסכום ל 19.19 ₪, לבקשת הלקוח. האישור הנ"ל מתייחס לקיום הוראת הקבע בחשבון בלבד ואינו מתייחס לרצף התשלומים שבוצעו". בנוסף, הציגו הנתבעים דפי חשבון מחשבונם, חשבון 91957, (נספח ב' לתצהיר הנתבעים). מדפי חשבון אלה עולה כי החל מיום 17.2.97 נמשכו מחשבונם של הנתבעים הוראות קבע מדי חודש בחודשו בסכומים של 13.49 ₪ לחודש, ובהמשך בסך 19.19 ₪ לחודש. אומר כבר כעת, כי אכן דפי החשבון מלמדים על כך שבמשך כל השנים באופן רציף הועברו מחשבונם הפרטי של הנתבעים תשלומים חודשיים בשיעור דמי השכירות, אלא שיעדם של אותם תשלומים השתנה. בעוד שמדפי החשבון לשנים 1997-1998 (נספח ב' לתצהיר הנתבעים) עולה כי בשנים אלה נעשו ההעברות לחשבון מס' 5045 בבנק מרכנתיל דיסקונט, סניף 657 (אשר עפ"י ת/3 זהו חשבון של המנוחה, להלן: "חשבון המנוחה בבנק מרכנתיל דיסקונט"), הרי מדפי החשבון המתייחסים לשנת 2002 ואילך (נספחי ד' לתצהיר הנתבעים) עולה כי ההעברות החודשיות נעשו לחשבון 8723, הוא חשבון הנתבעים עבור המנוחה. לשינוי האמור בחשבון הנעבר, אתייחס בהמשך. הכרעה 5. לאחר שבחנתי את החומר שבפני, הריני קובעת כי קמה עילת פינוי כנגד הנתבעים, אך יחד עם זאת יש ליתן להם סעד מן הצדק. ואפרט: 6. על יסוד הראיות, כפי שהונחו בפני הריני קובעת כי התשתית העובדתית הינה כדלקמן: במשך השנים 1997-2000 נעשו העברות חודשיות באמצעות הוראת קבע מחשבונם הפרטי של הנתבעים לחשבון המנוחה בבנק מרכנתיל דיסקונט (נספח ב' לתצהיר הנתבעים). התשלום האחרון לחשבון המנוחה בבנק מרכנתיל דיסקונט הוא ביום 2.7.2000 (מוצג ת/3). תשלומים אלה, אשר נעשו לחשבון המנוחה בבנק מרכנתיל דיסקונט, מהווים תשלום דמי השכירות. על כן, עד שנת 2000 שולמו דמי השכירות. דא עקא, לאחר שנת 2000, ולמצער משנת 2002, חדלו ההעברות לחשבון המנוחה בבנק מרכנתיל דיסקונט, והחלו העברות לחשבון אחר, הוא חשבון הנתבעים עבור המנוחה. העברות לחשבון זה מוצאות את ביטוין בדפי חשבון משנת 2002 ואילך (נספחים ד'-ה' לתצהירי הנתבעים). 7. יצוין, כי מנספח ג' לתצהיר הנתבעים עולה, כי בתאריך 2.3.1986 הקימו הנתבעים הוראת קבע להעברת דמי שכירות מחשבון 91957, הוא חשבונם הפרטי של הנתבעים, לחשבון 8723, הוא חשבון הנתבעים עבור המנוחה. הגם שלפי האמור בנספח זה הוקמה הוראת הקבע בשנת 1986, הרי כאמור, במשך השנים משנת 1997 ועד שנת 2000 הועברו התשלומים לחשבון המנוחה בבנק מרכנתיל דיסקונט, ואילו ההעברות לחשבון 8723 החלו להתבצע בשלב מאוחר יותר. הנתבעים לא נתנו הסבר לעניין זה ולא הבהירו מדוע הוחלפו, בשלב מסוים פרטי החשבון אליו נעשו ההעברות. ויודגש. חשבון הנתבעים עבור המנוחה (חשבון 8723) הוא חשבון השייך לנתבעים לכל דבר ועניין. העובדה שהנתבעים בחרו לייחד את הכספים המצויים בחשבון זה "עבור מאיר בלומה ז"ל" עדיין אינה מאפשרת לתובעים כל נגיעה אליו, שכן התובעים אינם מוטבים בחשבון זה. הנתבעים לא נתנו כל הסבר לתמיהה מדוע חדלו להעביר את דמי השכירות לחשבון המנוחה בבנק מרכנתיל דיסקונט ומדוע החלו להעביר את הכספים לחשבון 8723, שהוא אומנם חשבון המיועד למנוחה אך אינו חשבונה ולתובעים אין ולא יכולה להיות כל גישה אליו. 8. חרף הראיות האמורות, המלמדות על שינוי פרטי החשבון אליו הועברו דמי השכירות, הנתבעים לא הזכירו בתצהיריהם או בעדותם את העובדה כי בתקופה מסוימת העבירו את תשלומי הוראת הקבע לחשבון המנוחה בבנק מרכנתיל דיסקונט ואילו בשלב כלשהו חדלו להעביר את התשלומים לחשבון זה והחלו להעבירם לחשבון אחר. הנתבעים עמדו על טענתם כי פתחו את חשבון 8723 בבנק הפועלים עבור המנוחה בשנת 1986, ומאז העבירו ברצף מדי חודש, ללא כל שינוי את דמי השכירות. הנתבעת טענה בנחרצות בהקשר לאופן תשלום דמי השכירות, כי לא נעשה על ידה כל שינוי מאז שנת 1986 (עמ' 15 שורה 2 ושורה 10 לפרוטוקול). גם הנתבע העיד: "ש. לשאלת בית המשפט- מתוך המסמכים עולה כי בשלב כלשהו שונו פרטי החשבון אליו הועברה הוראת הקבע מחשבונכם, ידוע לך משהו על כך. ת. לא ברור לי, אין לי הסבר, לא זכור לי דבר כזה. אני לא מבין למה היה צורך לעשות את הדבר הזה. זה חשבון שאני לא נוגע בו..." (עמ' 17 שורות 11-14 לפרוטוקול). עמדת הנתבעים לפיה לא חל שינוי בפרטי חשבון הבנק אליו הועברו דמי השכירות, אינה מתיישבת עם המסמכים המלמדים כאמור, כי עד שנת 2000 הועברו דמי השכירות לחשבון המנוחה בבנק מרכנתיל דיסקונט, ולאחר מועד זה הועברו הכספים לחשבון הנתבעים עבור המנוחה בבנק הפועלים. כאמור, הנתבעים לא סיפקו כל הסבר לשינוי בדבר החשבון אליו הועברו דמי השכירות, ומחדל זה עומד לחובתם. המסקנה העולה מן המקובץ היא, כי ככל שניתנה הסכמת התובעים להפקדת דמי השכירות לחשבון בנק, הרי היתה זו הסכמה המתייחסת להעברת הכספים לחשבון המנוחה בבנק מרכנתיל דיסקונט, חשבון עליו היתה לתובעים שליטה. הנתבעים לא הוכיחו כי לאחר שנת 2000 יידעו את התובעים בדבר שינוי פרטי החשבון הנעבר, או מסרו להם אודות קיומו של חשבון 8723 שמתנהל על ידם עבור המנוחה. 9. משמעות הדברים היא, כי הגם שמדי חודש בחודשו נעשו העברות מחשבונם של הנתבעים, הרי החל משנת 2000 ואילך, לא הגיעו תשלומים אלה לחשבון המנוחה ואף לא לחשבון אחר אליו היתה לתובעים זיקה. החל משנת 2000, אכן המשיכו לצאת התשלומים מחשבונם הפרטי של הנתבעים אלא שתשלומים אלה הועברו לחשבון אחר שלהם, אשר אמנם היה מיועד עבור המנוחה אולם לתובעים לא היתה ולא יכולה היתה להיות כל נגישות אליו. התובעים לא ידעו על התשלומים האמורים המועברים לחשבון זה, ולא היתה להם יכולת למשוך את הכספים שהועברו אליו. התוצאה היא, אם כן, כי החל משנת 2000 לא שילמו הנתבעים לתובעים את דמי השכירות. אי תשלום דמי השכירות מאז שנת 2000 מקים עילת פינוי הן מכוח סעיף 131(1) לחוק בשל ניתוק בתשלום דמי השכירות, והן מכוח סעיף 131(2) לחוק, בשל הפרה אשר לפי הוראות סעיף א' כמו גם סעיף ח1 לחוזה השכירות, מקימה עילת פינוי. סעד מן הצדק 10. סעיף 132 לחוק הגנת הדייר קובע לאמור: "(א) על אף קיומה של עילת פינוי רשאי בית המשפט לסרב לתת פסק דין של פינוי אם שוכנע שבנסיבות הענין לא יהיה זה צודק לתתו. (ב) ניתן פסק דין בתביעת פינוי, והוגש עליו ערעור, רשאי בית המשפט לערעורים לשקול מחדש אם היה זה צודק לתת את פסק הדין". סעיף 132 לחוק הגנת הדייר בא להגן, משיקולים של צדק, על דייר שהוכחה לגביו עילת פינוי. החוק מקנה בידי בית המשפט את הסמכות לסרב ליתן פסק דין לפינוי אם הדבר אינו צודק בנסיבות העניין. בין השיקולים, יש לשקול את גודל "החטא", טיבו ואופיו, וכן את התנהגות הדייר ושאלת תיקון ההפרה (ד. בר אופיר סוגיות בדיני הגנת הדייר- מהדורה 2, מרץ 2007 עמ' 168 - 163), תוך שימת לב לכך שבמשטר החוקתי השורר במדינה המכיר בזכות הקניין כזכות יסוד, יש להקפיד על מילוי חובותיו של דייר מוגן יותר מבעבר. במסגרת הדיון בשאלה האם יש הצדקה לנהוג לפנים משורת הדין וליתן סעד מן הצדק, יש לבחון את חומרת התוצאה של הפינוי לעומת הפרת החוק וחומרת המעשה או המחדל מצד הדייר. בחינה זו תיעשה על פי כל הנסיבות המתייחסות הן לתוצאת הפינוי והן למידת ההפרה. הסעד יינתן כאשר משתכנע בית המשפט כי תוצאות הפינוי עולות בצורה ממשית בחומרתן על חומרת ההפרה. במסגרת דיון זה, יש להיזהר מנטייה מופרזת לקולא לצד הדייר "שמא יהא הסעד לדבר של כלל, והפינוי, על אף קיום עילה לכך, לדבר של יוצא מן הכלל". (רע"א 1238/02 חיר נ' חיר וכן רע"א 8334/07 דאלי (מיסודה של אבנעל) בע"מ נ' גיורא בירמן). סעד מן הצדק, הוא תרופה יוצאת דופן שפניה בעיקר אל הנסיבות האישיות של הנוגעים בדבר והיא נועדה לאפשר התחשבות מיוחדת במצבים קשים אשר יכולים לנבוע מן היישום הפורמאלי והאוטומטי של הדין (רע"א 4740/92 אדלר נ' חן,). 11. באשר לטיבו של הסעד מן הצדק, ראוי להביא את תיאורו הציורי של כב' השופט בייסקי: "שטח הפסיקה בסוגית סעד מן הצדק משול לגן ורדים גדול ובו הרבה זנים, וכל דיכפין יבוא ויבחר לעצמו הזן המתאים לו ביותר אותה עת. ואין תימה לדבר: אמנם במשך השנים נתגבשו בפסיקה מספר כללים מנחים (שאין צורך כאן לפרטם), אולם בעיקרו של דבר אין הסעד מן הצדק סעד סטנדרטי אלא אינדיווידואלי ומתחשב בכל תנאיו וצרכיו של הדייר מחד ושל המשכיר מאידך והנסיבות הספציפיות הכוללות של כל מקרה." (ע"א 5/79 רייכמן נ' רוזנבלום, פ"ד לד(2) 208, 213-212). 22). במסגרת שיקול הדעת לבחירת "הזן המתאים" כסעד מן הצדק, על פי רוב פוסקים בתי המשפט פיצוי אשר כנגד תשלומו, לא יבוצע צו הפינוי. ואולם, במקרים מסוימים הכירו בתי המשפט באפשרות למתן סעד מן הצדק "הפוך", אשר משמעותו מתן פיצוי כנגד הפינוי. דרך זו הותוותה לראשונה בת.א (ת"א) 2103/98 מנהל מקרקעי ישראל נ' כהן ובעקבותיו ניתן פסק הדין בע"א (ת"א) 3309/04 נעמי מדני נ' מזל מסיקה (להלן: "עניין מדני"). בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי נדחתה. מגמה זו צברה תאוצה בפסקי דין נוספים (ראו לדוגמא: ת.א (ראשל"צ) 5605/07 מגן דוד אדום נ' אנמוט, ת.א (ראשל"צ) 8030/04 יוסף נ' קבוצה קאופרטיבית לתרבות ואומנות מגדל חולון ואח', ת.א (ראשל"צ) 2401-02-10 יניב נ' פז, וכן ת.א (ת"א) 27916/05 דיאמנט נ' קופרשטיין). בעניין מדני קבע בית המשפט, כי אין כל מניעה ליתן סעד מן הצדק באופן שבית המשפט יורה על פינוי, בתנאי שבעל הבית יקיים תנאי מסוים. בית המשפט ביסס את מסקנתו, בין היתר, על עקרונות הצדק הכלליים, שהם המסד להוראת סעיף 132 לחוק, וציטט מדבריו של כב' השופט גולדברג בדנ"א 2401/95 נחמני נ' נחמני, פ"ד נ(4), 661 ,עמ' 733-734 (1996): "השאיפה לפתרון צודק אוצלת על שיקול הדעת השיפוטי, והיא משמשת נר לרגלי השופט התר אחר נתיב ההכרעה בסיכסוך. וכבר נאמר כי 'התפקיד לתרגם הלכת המחוקק למעשה צדק מופקד בידי השופט, ובכך ניתנה לו ההזדמנות הסופית לעשות צדק בין הצדדים' . . . אכן, אין בכוחה של שאיפה זו ליצור יש מאין. מקום בו נפרד המשפט, המכתיב תוצאה מסויימת, מהצדק, אין בית המשפט רשאי ליטול לעצמו שיקול דעת שאינו מסור לו. אולם במקרה בו מופקד בידי השופט שיקול דעת, או אז 'המשפט והצדק, שדרכיהם נפרדות לעיתים קרובות, נפגשים בצומת של שיקול הדעת השיפוטי'...". 12. לטעמי, במקרים המתאימים לכך, ניתן ליתן סעד מן הצדק "הפוך", דהיינו, להורות על פינוי הדייר המוגן, בכפוף לתשלום שישלם לו בעל הבית. ראוי להדגיש, כי במסגרת בירור שאלת התאמת המקרה למתן סעד מן הצדק "הפוך" יש ליתן את הדעת, בין היתר, לעמדתו של בעל הבית. בטרם יינתן סעד מן הצדק המחייב את בעל הבית בתשלום, יש לוודא נכונות מצד בעל הבית לשלם כנגד הפינוי, שאם לא כן עשוי להיווצר מצב שבו בעל הבית אינו מעוניין או אינו יכול מבחינה כלכלית לשלם לדייר, ובמקרה זה תימנע האפשרות לפינוי. בענייננו, לאחר תום שמיעת הראיות, מצאתי לנכון לזמן את הצדדים לתזכורת פשרה במהלכה העליתי את האפשרות לפיה, יינתן פסק דין לפינוי ובד בבד יינתן סעד מן הצדק "הפוך". התובעים הביעו נכונות למתן סעד מן הצדק באופן האמור, כמו גם למינוי שמאי מטעם בית המשפט. הנתבעים הביעו סירוב, אך כפי שקבעתי (בהחלטה מיום 18.1.12) אין בסירובם כדי להעלות או להוריד לעניין סמכותו של בית המשפט ליתן סעד מן הצדק כפי שימצא לנכון. לאחר שבחנתי בכובד ראש את מכלול השיקולים הרלבנטיים, תוך שנתתי דעתי בין היתר לחוות דעתה של השמאית שמונתה על ידי בית המשפט, הגעתי למסקנה כי יש ליתן לנתבעים סעד מן הצדק במתכונת המסורתית, דהיינו, חיובם לשלם פיצוי לתובעים, אשר עם תשלומו לא יבוצע פסק הדין לפינוי. 13. ראשית, יש ליתן את הדעת לכך כי הדירה הינה דירת המגורים של הנתבעים, בה הם מתגוררים מאז שנת 1969, וכי בעת כניסתם לדירה שילמו דמי מפתח (כעולה מסעיף 3 לכתב התביעה). 14. זאת ועוד. במקרה דנן, אין מדובר בנתבעים סרבני תשלום. מחשבון הבנק של הנתבעים הועברו מדי חודש בחודשו דמי השכירות באמצעות הוראת קבע. אכן בשל סיבה שלא הובררה, בשלב מסוים חדלו התשלומים מלעבור לחשבון המנוחה בבנק מרכנתיל דיסקונט, והחלו לעבור לחשבון הנתבעים עבור המנוחה (ועל כן קבעתי כי קמה עילת פינוי), ואולם לא הוצגה בפני כל ראיה המלמדת על כך שהשינוי האמור בחשבון הנעבר נעשה בחוסר תום לב ובניסיון למנוע את קבלת דמי השכירות על ידי התובעים. בהקשר זה יש ליתן את הדעת לשיעורם המזערי של דמי השכירות, אשר אינם עולים על 20 ₪ לחודש. קשה להלום, כי הנתבעים יתחמקו מלשלם דמי שכירות בשיעור זעום שכזה ויסתכנו בפינוי מהדירה בשל אי תשלומו. 15. בין יתר השיקולים יש ליתן את הדעת לכך שהתובעים עצמם, לא פנו מעולם לנתבעים בדרישה לעניין דמי השכירות. הגם שאין חובה שבדין המחייבת את בעל הבית "לרדוף" אחר הדייר בבקשה לקבל ממנו את דמי השכירות, עדיין עקרון תום הלב מחייב כי התובעים יפנו את תשומת ליבם של הנתבעים לכך שדמי השכירות לא מגיעים אליהם. לעניין זה נאמר: "בעל הבית איננו חייב להתרות בדייר לפני שהוא מגיש תביעת פינוי בשל אי המשכת תשלום דמי שכירות. שום דייר איננו רשאי להאמין שרק אחרי אזהרה עלולה הפסקה משמעותית בתשלום דמי השכירות לשמש עילת פינוי, לא רק להכלה אלא גם למעשה. ניתן לצפות שמשלוח אתראה מוקדמת תהיה ביחסים בין בני אדם מעין מצוות אנשים מלומדה, טבעית ואוטומטית גם אם איננה חובה מן הדין. אך ברור שהדין איננו מחייב לשוח אזהרה מוקדמת כדי שתיווצר עילת פינוי של אי המשכת תשלום דמי שכירות." (ד. בר אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר, מהדורה שניה, עמ' 1-2). אכן, חובת תשלום דמי השכירות כסדרם מוטלת על הנתבעים, ואין לדרוש מהתובעים לשלוח דרישות תשלום, ואולם הפניית תשומת לבם של הנתבעים, ולו באופן חד פעמי, עשויה היתה לפקוח את עיני הנתבעים ולהביאם להסדיר את העברת תשלום דמי השכירות לחשבון הנכון. מאחר שהנתבעים ידעו כי דמי השכירות מועברים מחשבונם ומכיוון שלא קיבלו, במשך השנים כל פנייה מהתובעים, אין לזקוף לחובתם את העובדה שהניחו כי דמי השכירות מגיעים ליעדם. 16. במסגרת הטיעונים שהעלו התובעים בסוגיית הסעד מן הצדק, הלינו התובעים על כך שמאז הגשת התביעה לא תיקנו הנתבעים את מחדלם ולא שילמו את מלוא חוב דמי השכירות. אין בידי לקבל טרוניה זו, שכן עוד בראשית ההתדיינות הודיעו הנתבעים כי דמי השכירות מופקדים בחשבון ואין מניעה להעבירם לתובעים לאלתר, אלא שהתובעים הצהירו לפרוטוקול: "שמענו את הצעת בית המשפט לקבל את הכספים שהפקידו הנתבעים וזאת בלא לפגוע בזכויות, ולא ניתנת הסכמתנו" (עמ' 2 שורות 7-8 לפרוטוקול). על כן, לא היה מקום להעלות טיעון זה כנגד הנתבעים. 17. במקרה הנדון, סבורני כי תוצאת הפינוי מהווה סנקציה חמורה מדי ובלתי צודקת ביחס להפרה הקונקרטית (הגם שאין להמעיט מחומרתה), ועל כן ובשים לב למכלול הנסיבות, הריני מוצאת כי יהיה נכון ליתן לנתבעים סעד מן הצדק. הגם ששקלתי ליתן סעד מן הצדק "הפוך" (והגם שהתובעים הביעו נכונות לכך), הגעתי למסקנה כי אין מקום לכך, בעיקר מאחר שמדובר בדירת המגורים של הנתבעים, וכן בשים לב לכך שהפיצוי שיינתן לא יאפשר להם רכישת דירה חלופית. על כן הריני קובעת כי יהיה מקום ליתן לנתבעים סעד מן הצדק לפיו יחויבו לשלם לתובעים פיצוי כספי. בקביעת סכום הפיצוי שיושת על הנתבעים במסגרת הסעד מן הצדק, הבאתי בחשבון את חומרת ההפרה - אי תשלום דמי שכירות במשך כעשר שנים. כמו כן, ניתן משקל לשיעורם של דמי השכירות. דווקא שיעורם הזעום של דמי השכירות מחייב את הנתבעים להקפיד הקפדה יתרה על תשלומם במועדם וכסדרם תוך שהם מוודאים כי התשלומים לא רק יוצאים מחשבונם הפרטי אלא מגיעים ליעדם - לידי התובעים - וזאת לא עשו. מחדל הנתבעים מקבל משנה תוקף בשים לב להקפדתם היתרה על דיוק בשיעור דמי השכירות, אשר במשך תקופה הועמדו על ידם ע"ס 13.49 ₪ ובהמשך הועלו ל- 19.19 ₪ (!). הקפדה דומה, על קוצו של יוד, בבדיקת יעדם של התשלומים, היתה מונעת את התקלה שגרמה לאי תשלום דמי השכירות במשך השנים. בנסיבות העניין, לאחר שנתתי דעתי למכלול השיקולים, הריני מעמידה את סכום הפיצוי שעל הנתבעים לשלם לתובעים, כסעד מן הצדק, על סך של 36,000 ₪. למניעת ספק יובהר, כי סכום זה הינו בנוסף לתשלום דמי השכירות שעל הנתבעים לשלם לתובעים. באשר לתביעה הכספית 17. התביעה הכספית עניינה החזר הוצאות תיקונים בגין תיקונים שנעשו במושכר בשנת 1999. הסמכות העניינית לדון בתביעה להחזר הוצאות תיקונים במושכר מוגן מסורה לבית הדין לשכירות. על כן, אינני נעתרת לה במתכונתה ומורה על מחיקתה. סוף דבר 18. על הנתבעים לפנות את הדירה שברח' דיזנגוף 294 תל אביב ולהחזירה לתובעים נקייה מכל אדם וחפץ (להלן: "צו הפינוי"). עם זאת, ניתן לנתבעים סעד מן הצדק, כמפורט להלן. צו הפינוי לא יבוצע באם ישלמו הנתבעים לתובעים סך של 36,000 ש"ח בשלושה תשלומים חודשים שווים ורצופים, תשלום ראשון בתוך 60 יום ממועד קבלת פסק הדין, ושני התשלומים האחרים בכל חודש עוקב לאחר מכן. הנתבעים יישאו בהוצאות, לרבות בשכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪. שכירותדמי שכירות