גניבת רכב מהמוסך

מומלץ לקרוא את הקטע להלן אשר נבחר מפסיקת הערכאות השיפוטיות בנושא גניבת רכב מהמוסך: מונחת בפני תביעת שיבוב להחזר תגמולי ביטוח ששילמה התובעת למבוטחתה, חברת גלגל עומר בע"מ - חברה להשכרת רכב (להלן: "המבוטחת"), בגין טענה של גניבת רכב שנמסר למוסך הנתבעת (להלן: "המוסך"), כחלק ממלאי רכבים חליפיים שמספקת המבוטחת. התובעת ביטחה את רכב המבוטחת מסוג דהייטסו הנושא מספר רישוי 31-059-62 (להלן: "הרכב"). בהתאם לתנאי הפוליסה שילמה התובעת למבוטחת סך של 60,555 ₪ (59,137 ₪ - תשלום למבוטחת עפ"י תנאי הפוליסה וסך 1,418 ₪ - שכ"ט חוקר). על מנת לסבר את האוזן, עיסוקה של הנתבעת הינו בתיקון רכבים - פחחות ומכונאות רכב, ובמסגרת התקשרותה עם מבוטחת התובעת סופקו על-ידי זו האחרונה רכבים חלופיים עבור לקוחות הנתבעת, אשר מסרו את רכביהם במוסכה של הנתבעת. לטענת התובעת, ביום 2.12.2008 מבוטחתה מסרה את הרכב למוסך הנתבעת, וביום 5.12.2008 הוברר למנהל המבוטחת כי הרכב נגנב מהמוסך (להלן: "אירוע הגניבה"). ביום 7.12.08 דווח למשטרה ולמוסך הנתבעת אודות האירוע. הצדדים חלוקים ביניהם בדבר מסירת הרכב לנתבעת, ובדבר אירוע הגניבה שהתרחש מהמוסך. לאור האמור מתעוררות שאלות הדורשות הכרעה. מטעם התובעת העידו מר אילן לוי, שהינו מנכ"ל המבוטחת (להלן: "מר לוי"), מר דורון כהן שהינו החוקר שערך את הדו"ח לאחר אירוע הגניבה הנטען (להלן: "החוקר"), העידה הגב' ענבר פרחי שהינה מזכירת המבוטחת (להלן: "הגב' פרחי"), והעיד מר עוזיאל שמעון שהינו הנהג אצל המבוטחת (להלן: "הנהג"). מטעם הנתבעת העיד מנכ"ל הנתבעת, מר יוסף שפייזמן (להלן: "מר שפייזמן"). עיקר טענות הצדדים לטענת התובעת, הרכב נמסר למוסך הנתבעת על-ידי נהג מטעם המבוטחת, כחלק ממלאי רכבים חליפיים שמספקת מבוטחת התובעת למוסך הנתבעת. לגרסת התובעת, הנהג ברכב המבוטחת מסר בידי עובדי המוסך את מפתחות הרכב ועזב את המוסך. לטענתה, ביום 5.12.08 בבדיקה שיגרתית של מנהל המבוטחת אצל לקוחותיו התברר כי הרכב אינו נמצא במוסך הנתבעת, ולשיטתה הרכב נגנב מהמוסך. לפיכך, התובעת טוענת כי על הנתבעת לשפותה מכוח אחריותה כ"שומר שכר" של רכב המבוטחת, מכוח חוק השומרים, ולחילופין בשל התרשלותה בשמירתו. יודגש, התובעת זנחה בסיכומיה באשר לחוק חוזה קבלנות. לטענת הנתבעת, ביום האירוע הנטען לא התקבל במשרדי הנתבעת הרכב, ואם נגנב, נגנב ממקום אחר. מכל מקום, מוסך הנתבעת לא התרשל ואין עליו חבות כלשהיא בגין אירוע הגניבה הנטען. ככל שהרכב נגנב ממקום כלשהו, האחריות לקרות הגניבה הינה באחריותה המלאה והבלעדית של המבוטחת, עקב רשלנותה המכרעת והבלעדית. עוד טוענת הנתבעת, כי התובעת לא הביאה ולו ראשית ראיה למסירת הרכב ולאחריותו של המוסך בדבר אירוע הגניבה. הנתבעת מציינת, כי במסגרת התקשרותה עם מבוטחת התובעת, סיפקה המבוטחת ללקוחותיה רכבים חלופיים, כאשר אלה מסרו את רכביהם לתיקון. ומדגישה, כי מעולם לא ביצעה למבוטחת התובעת כל שירות, לרבות שירותי שמירה על רכב זה או אחר, ובמיוחד נכונים הדברים שעה שעיסוקה הבלעדי של הנתבעת הינו תיקון רכבים. הגם שבמסגרת התקשרותה של מבוטחת התובעת סופקו רכבים חלופיים בעבור תשלום דמי שכירות יומיים ישירות מלקוחות הנתבעת. דיון והכרעה המחלוקת בין הצדדים נסובה סביב שתי נקודות עיקריות: המחלוקת העובדתית - האם הרכב הובא למוסך הנתבעת, ונגנב משם כטענת התובעת, או האם מעולם לא הגיע למוסך, ועל כן לא נגנב מהמוסך, כטענת הנתבעת. המחלוקת המשפטית - בהגדרת הנתבעת כ"שומר שכר" על פי חוק השומרים, תשכ"ז - 1967 (להלן: "חוק השומרים") ובהתאם בשאלת אחריותה לאירוע הגניבה. באשר לשאלה הראשונה, האם הרכב הגיע למוסך הנתבעת: בקליפת אגוז, במשפט האזרחי השתרש הכלל - "המוציא מחברו עליו הראיה" (משנה בבא קמא ג' יא). דהיינו, כאשר פלוני תובע את אלמוני, מוטלת עליו החובה להוכיח בראיות כי אכן אלמוני חייב לו. על שכמו של התובע מוטלת גם חובת השכנוע. שהרי, מידת ההוכחה במשפט האזרחי היא הטיית מאזן ההסתברות למעלה מ- 51%, בעל דין שיזכה במשפט, לאחר הליך של שמיעת ראיות, הוא זה אשר שכנע את בית המשפט כי נכונות גרסתו מסתברת יותר מזו של יריבו. הלכה למעשה, משמעותה של מידת ההוכחה האמורה היא שלדעת בית המשפט על בסיס הראיות שהונחו בפניו, כמותן, דיותן, והמשקל הראייתי שיש להעניק להן, מסתברת יותר ומתקבלת יותר על הדעת מהגרסה שכנגד. באופן ציורי נוהגים לומר שדרושה רק רמת נטל ההוכחה עד למעלה מ-50%, דהיינו, די לנושא בנטל השכנוע שגרסתו תשכנע את בית המשפט ב-51% מתוך 100% המבטאים וודאות מוחלטת, על מנת שיצא ידי חובתו. ובת"א (תל אביב) 3056/86 לויזדה נ' ההסתדרות העובדים הכללית של העובדים בא"י, בעמ' 1198 נאמר: "הקריטריון לעקרון הוא מאזן ההסתברויות ונטייתה. שמות נרדפים משקפים את הרעיון: מהימנות גרסה מול גרסה, שהיא צריכה להיות ברורה, מוצקת משכנעת ועולה על האחרת; הגיונם של דברים; התרשמות; שכל ישר וסבירות; כמות הראיות ודיותן; האיזון הראוי; עודף ראייתי; הקרבה לאמת; אפשרות קרובה; וכדומה; וכל זה בשים לב ובשקלול מכלול הראיות שבאו בפני בית המשפט, שיש בהן להשליך אור לגבי גרסה זו או אחרת. בנוסף לאבני הבוחן האמורים שישומם לא תמיד קל, הייתי מוסיף נדבך נוסף בשקלול הכולל המחייב זהירות נוספת והוא כי יש אינטרס הן לתובע והן לנתבע בתוצאות המשפט...". ומן הכלל אל הפרט: החוקר מטעם התובעת, ביום 23.12.2008 חקר את הנוגעים בדבר אירוע הגניבה. במסגרת החקירה נחקרו על ידו מנכ"ל החברה המבוטחת, מר לוי, מזכירת המבוטחת - גב' פרחי , וכן הנהג אשר לכאורה ביצע את מסירת הרכב בפועל. בחקירתם טענו מר לוי וגב' פרחי כי הרכב נמסר למוסך הנתבעת. הנהג לא זכר את פעולת מסירת הרכב באופן ספציפי, מאחר וביום עבודה מבצע מספר מסירות ואיסופים של כלי רכב. בחקירה שקיים החוקר במוסך הנתבעת הכחישו בתוקף כי הרכב ומפתחותיו נמסרו והגיעו לידיהם או נמסרו למי מעובדי המוסך. בעת ביקור החוקר במוסך הבחין כי בעמדת הקבלה מוצבת סלסלה ובה מפתחות שונים. מנהל הנתבעת, מר שפייזמן סירב לאפשר לבחון את סרט הצילום ששייך למצלמה שמוצבת בעמדת הקבלה והדגיש כי מבחינתו הרכב לא הגיע אליו כלל. גב' פרחי מסרה בהודעתה לחוקר כדלהלן: "אני פרחי ענבר עובדת כמזכירה בחברת גלגל עומר בע"מ מזה 4 שנים. בנוגע לרכב שנגנב, היות ואני מכירה היטב את צי כלי הרכב של החברה, אני בטוחה כי הרכב הנ"ל שמספרו 31-059-62 שהיה כאן במשרד בתאריך 2.12.08 שהובא למשרד והוא הובא ממוסך שחק בפ"ת ע"י רולנד. אני ראיתי את הרכב וקיבלתי את המפתחות. הרכב היה בניקיון והוכן למסירה, באותו יום בצהריים נלקח הרכב ע"י שמעון מהמשרד כשאני מסרתי לשמעון את המפתח של הרכב והוא הועבר למוקד הרכב בת"א. מה קרה לאחר מכן סיפר לך אילן. אני יכולה לומר לך בוודאות כי הרכב היה כאן במשרד ונלקח למוסך בתאריך 2.12.08 למוקד הרכב ת"א". בעדותה בפניי חזרה גב' פרחי על גרסתה ותיארה את נוהל עבודתה בכל הקשור להעברת רכבים: "ש. שאת אומרת לנהג תעביר את הרכב ממקום א' למקום ב' את נוקבת במספר רכב. ת. כן. ש. מאיפה את יודעת, למה דווקא העברת הרכב היתה למוסך של מוקד הרכב. ת. אני שלחתי אותו לשם. זה נוהל שאנחנו מביאים את המכוניות למשרד רוחצים ומנקים, ואז שולחים למוסכים שאנו עובדים איתם כרכב חליפי" (עמ' 14 ש'20-24). הנהג אף הוא העיד בפני וחזר על דבריו בהודעה שמסר לחוקר. לטענתו, בשל העובדה שהוא מעביר מספר רכבים בכל יום עבודה, לא יכול היה לזכור האם הרכב אותו הוא העביר לנתבעת הוא אכן הרכב שנגנב. אולם, לדבריו הוא פועל לפי הוראותיה של גב' פרחי ואם היא הורתה לו להעביר את הרכב לנתבעת לא יכול להיות שהרכב לא הגיע לשם (עמ' 18 ש' 18). כמו כן, העיד הנהג, כי גב' פרחי מנהלת יומן מסודר המתעד את העברת הרכבים ואם היא רשמה שהוא העביר את הרכב אזי הרכב, הועבר (עמ' 18 ש' 13). עוד העיד הנהג, כי אינו זוכר אם הוא מסר את מפתחות הרכב לפקידת הנתבעת או שהניחם על השולחן, אך לדבריו הוא בדרך כלל מוסר אותם לפקידה (עמ' 16 ש' 17). מר לוי הצהיר והעיד, כי תיעוד העברת הרכבים נעשה באמצעות רישום. במסגרת גילוי המסמכים הוצג מסמך ערוך בכתב ידם של מר לוי וגב' פרחי וסומן ת/1 (להלן: "ת/1"). לדברי מר לוי, בכל מספר דקות מתבצעת העברת רכב בחברה, ותיעוד העברות נעשה ברישום ידני, המסמך שצורף המתעד את העברת הרכבים בין התאריכים 2.12.08-5.12.08, כפי שמצא ביטויו ב- ת/1. מר לוי הסביר כי מהרישום עולה, שנכון למועדים אלו הרכב היה אצל הנתבעת ומשם הוא נגנב. ב"כ הנתבעת ציין כי מר לוי העיד שנערכה בדיקה אודות הימצאותו של הרכב גם במוסכים אחרים, ויש בכך כדי ללמד כי המבוטחת לא ידעה היכן הרכב. לטעמי, אין בכך כדי לשלול כי אכן הרכב נמסר למוסך הנתבעת. לדידי, עדי התובעת, מסרו גרסה עקבית וברורה, עדותם השתלבה היטב אחת בשנייה, וכן עלתה בקנה אחד עם גרסתם בתצהירים ועם תיאור העבודות כפי שנמסרו בהודעתם לחוקר. מנגד, מטעם הנתבעת העיד מר שפייזמן בלבד. בתצהירו הכחיש מר שפייזמן כי הרכב התקבל אצל הנתבעת. אולם, לאחר שמיעת עדותו התברר כי למעשה כלל לא הייתה לו יכולת לדעת האם הרכב הועבר לנתבעת מאחר והוא אינו מתעסק בקבלת הרכבים, ועל כן הכחשתו הייתה סתמית ובלתי מבוססת: "ש. הפקידה שלך מקבלת מפתחות של כלי רכב חלופיים שמגיעים מחברות ההשכרה. ת. חב' השכרה אחת. או הפקידה מקבלת או מנהל העבודה. אך לא אני. אם אני נמצא באזור אז מוסרים לי. בדרך כלל הנהג נכנס למשרד מניח את זה בקופסה או אצל הפקידה. ש. זאת אומרת שאתה לא יכול להכחיש או לאשר שמפתחות של רכב הגיעו למוסך באותו היום. ת. להערכתי לא הגיעו המפתחות. ש. האם אתה בעצמך יכול להכחיש או לאשר שהמפתחות הגיעו למשרד באותו היום. ת. אין לי מושג". (הדגשות שלי). משום מה הנתבעת לא זימנה לעדות מטעמה את הפקידה או את מנהל המוסך שלפי עדות מר שפייזמן הם האחראים על קבלת הרכבים, ויכלו להעיד האם קבלו את מפתחות הרכב, אם לאו. הימנעותה של הנתבעת מלזמן את אותם עדים על אף שהיה בידיה לעשות כן, ומבלי שנתנה לכך כל הסבר, אומרת דרשני ובנסיבות העניין הדבר פועל לרעתה. זאת ועוד, מעדות מר שפייזמן והחוקר עולה כי במוסך היו מותקנות מצלמות אבטחה, הנתבעת נמנעה מלבדוק את צילומי האבטחה ולברר האם ביום 2.12.08 הרכב הוכנס למוסך או נמסרו מפתחות לפקידה. מר שפייזמן נשאל על כך בעדותו ומעבר לחזרה על ההכחשה כי הרכב נמסר לנתבעת, הוא לא נימק מדוע נמנע מלזמן את עובדיו לעדות ומדוע לא בדק את מצלמות האבטחה. "לשאלת בית המשפט: נטען שהרכב נגנב מהמוסך, ויש מצלמות, האם המצלמות היו ברשותך והיה אפשר לראות מהם מה קורה. ת. לא בטוח. לא בדקתי. ש. היית יכול לבדוק. ת. סביר להניח. ש. אם לא בדקת ואתה בעצמך לא יודע שהרכב באמת לא הגיע למוסך. ת. הרכב לא הגיע למוסך" (עמ' 21 שו' 8-22). לאור האמור, ניתן להיווכח כי הנתבעת נמנעה מלהביא לעדות עדים רלוונטיים שיכלו לאשש את גרסתה, וכן נמנעה מלנסות להביא ראיות רלוונטיות. כבר נאמר לא אחת שצד הנמנע מלהביא עד רלוונטי, הדבר מעורר מדרך הטבע את החשד כי יש דברים בגו, ושבעל הדין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד, הגם שאי הבאת ראייה רלוונטית מעוררת אף היא את החשד. השופט י. קדמי בספרו על הראיות - הפן האזרחי (תשמ"ט) קובע כדלקמן: "יש והדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בביהמ"ש הינה בעלת משמעות ראייתית, כאילו היתה זו ראיה נסיבתית. כך ניתן להעניק משמעות ראייתית: לאי הבאת ראיה, לאי השמעת עד, לאי הצגת שאלות לעד או להימנעות מחקירה נגדית של מי שעדותו הוגשה בתעודה בכתב שנחתמה על ידו. התנהגות כזו, בהעדר הסבר אמין וסביר, פועלת לחובתו של הנוקט בה, באשר על פניה, מתחייבת ממנה הסקת המסקנה, שאילו הובאה הראיה, או הושמע העד, או הוצגו השאלות או קויימה החקירה הנגדית - היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב. הימנעות מהבאת ראיה - במשמעות הרחבה של המושג כמוסבר לעיל - מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהגיון ובנסיון החיים, לפיה: דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, היתה פועלת לחובת הנמנע. בדרך זו, ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה. הבוחר שלא להביא את המסמכים הרלוונטיים, לא רק שבעיני המתבונן האובייקטיבי עולה מסקנה שאין לו תימוכין לגרסתו, אלא אף חזקה עליו שהוא מודע לחובת נטל ההוכחה, וברור לו שרק במקרים נדירים יטה בית המשפט להאמין לגרסתו". לאור כל האמור אני מעדיפה את גרסת עדי התובעת שלא נסתרה, ולפיה ביום 2.12.08, הנהג העביר את הרכב למוסך הנתבעת, ומסר את מפתחות הרכב במשרדי הנתבעת. באשר לשאלה השנייה - אחריות הנתבעת לגניבת הרכב: לטענת התובעת, הרכב הובא למוסך הנתבעת כחלק ממלאי רכבים חליפיים שמספקת המבוטחת לנתבעת. טענה זו נתמכה בעדותם של עדי התובעת. מנגד, הנתבעת הכחישה כי היא מחזיקה מלאי רכבים ברשותה, ולטענה היא רק מפנה את הבקשות בצירוף פרטי כרטיס אשראי ורישיון נהיגה למבוטחת לצורך הקמת חוזה השכרה. לאחר אישורה של חברת ההשכרה מועבר החוזה למוסך אשר מחתים את הלקוח על הסכם השכרת הרכב אל מול חברת ההשכרה. מר שפייזמן העיד כי רכבים חלופיים מוזמנים רק לאחר פתיחת הסכם השכרה מול המבוטחת. טענות מר שפייזמן עומדות בסתירה לתוכן ההודעה שמסר מנהל מוסך הנתבעת - מר סילברה קמי, לדבריו: "במסגרת העבודה במוסך אנו מספקים כלי רכב חליפיים של חברת ההשכרה גלגל עומר בע"מ. בדרך כלל ותלוי על פי קצב העבודה יש לנו במלאי של רכבים חלופיים שניים או שלושה כלי רכב, אם אני צריך יותר אז אני מודיע לו". מנהל העבודה של הנתבעת מאשר בצורה מפורשת כי לפי ההסדר עם המבוטחת הנתבעת מחזיקה מלאי של 2 או 3 רכבים חלופיים. המסגרת הנורמטיבית סעיף 1 לחוק השומרים מגדיר את סוגי השומרים השונים כדלקמן: "1.(א)  שמירת נכס היא החזקתו כדין שלא מכוח בעלות.      (ב)  השומר נכס שאין לו בשמירתו טובת הנאה לעצמו, הוא שומר חינם. (ג)  השומר נכס המקבל תמורה בעד השמירה או שיש לו בשמירתו טובת הנאה אחרת לעצמו, ואיננו שואל, הוא שומר שכר.     (ד)  השומר נכס כדי להשתמש בו או ליהנות ממנו בלי ליתן תמורה, הוא שואל". סעיף 2 בחוק השומרים קובע את היקף אחריותם של כל אחד מסוגי השומרים. היקף האחריות של שני הסוגים של שומר שכר נקבעה בסעיף 2(ב) הקובע כך:        "2.(א)  שומר חנם אחראי לאבדן הנכס או לנזקו אם נגרמו ברשלנותו. (ב)  שומר שכר אחראי לאבדן הנכס או לנזקו, זולת אם נגרמו עקב נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש ולא יכול היה למנוע תוצאותיהן; אך כשהמטרה לשמור על הנכס היתה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו, פטור השומר אם אבדן הנכס או נזקו נגרמו שלא ברשלנותו." סעיף 2 לחוק השומרים קובע את מידת האחריות שיש להטיל על השומרים השונים לפי סוגיהם. רמות האחריות מקרינות על רמת הזהירות הנדרשת. בע"א 341/80 חוסיין אסעד עלי נ' רחמים ששון נקבע: "חובתו של שומר בשכר בעל האחריות המוגברת היא להשיג את התוצאה של שמירת הנכס וחובתו של שומר בחינם או שומר שכר שאחריותו מופחתת לנקוט בכל האמצעים הסבירים להשגת תוצאה זו". שומר חינם- אחראי לאבדן או לנזק רק אם יוכח שנגרמו ברשלנותו. לעניין שומר שכר, יש להבחין בין שומר שכר שהשמירה היא המטרה העיקרית להחזקת הנכס, ובין שומר שכר שהשמירה היא טפלה למטרה העיקרית שבהחזקתו. הקריטריון העיקרי לאבחנה בין השניים היא התמורה שנותן בעל הנכס לשומר בגין השמירה. ברע"א 9488/02 חן שחר נ' עטיה גד נפסק: "מטעם זה גם חמורה רמת אחריותו של שומר השכר העיקרי שהתמורה שהוא מקבל היא כולה עבור השמירה, מאחריותו של שומר השכר הטפל שמקצתה של השמירה שהוא מקבל היא עבור השמירה ורובה עבור מטרה אחרת". ובהמשך, באשר למשמעות האבחנה אשר יש בה כדי להשליך על מידת אחריות השומרים, נקבע: "שומר שכר טפל אחראי איפוא לאובדן הנכס או לנזקו, אלא אם כן הוכיח שלא התרשל. לעומתו, שומר שכר עיקרי אחראי לאובדן הנכס או לנזקו, אפילו לא התרשל, אלא אם כן הוכיח שהאובדן או הנזק נגרמו עקב נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש והוא לא יכול היה למנוע את תוצאותיהן". בענייננו, טוענת התובעת כי הנתבעת מוגדרת כשומר שכר הואיל והיא מפיקה טובת הנאה מהעמדת הרכב ברשותה. אולם, יש לדון, במקרה זה האם טובת ההנאה שמקבלת הנתבעת מהחזקת הרכבים "ניתנת" לה תמורת שמירה על הרכב, ובמידה וכן, האם התמורה כולה היא עבור השמירה או שרק מקצתה עבור השמירה ורובה עבור מטרה אחרת. מעדויות הצדדים עולה כי אין הסכם בכתב המסדיר את יחסי הצדדים, וההתנהלות כפי שעלתה מכל המקובץ לעיל התגבשה עם הזמן מבלי שתוסדר בהסכם. לפיכך, יש לבחון את מערכת היחסים ולעמוד על האינטרסים של שני הצדדים בהתאם לנסיבות המקרה המתוארות. מהעדויות עולה, כי החזקת מלאי רכבים במוסך הנתבעת משרתת את האינטרסים של שני הצדדים- הן לתובעת החוסכת עלויות של לוגיסטיקה והעברה מיותרת של רכבים ממקום למקום. לעניין זה, ראה הודעת מר לוי לחוקר בעמ' 6 לדו"ח החוקר "וזה דבר שבשגרה שכלי רכב נמצאים במוסכים בחניה שלהם כדי למנוע שינועים מיותרים". והן למוסך הנתבעת, לה יש מלאי זמין של רכבים חלופיים דבר המסייע לה לספק שירות טוב יותר ללקוחותיה. לפי עדות מר שפייזמן, הנתבעת מציינת בפרסומיה כי היא יכולה להעמיד "רכב חלופי מידי בתיקון תאונה" (עמ' 19 ש' 22). ההנחה המתקבלת על הדעת בנסיבות אלה היא שמערכת היחסים בין הצדדים מבוססת על אינטרס משותף של הצדדים בהעמדת מלאי רכבים במוסכים, ושני הצדדים מפיקים מכך תועלת רבה במידה שווה פחות או יותר. משכך, עולה המסקנה שהנתבעת מוגדרת לכל היותר כשומר שכר באחריות מופחתת, הואיל והשמירה הייתה טפלה למטרה העיקרית שהינה בתיקון הרכב. לפיכך, בהתאם לסעיף 2 (ב) לחוק השומרים פטור השומר, אם אובדן הנכס או נזקו נגרמו שלא ברשלנותו. הנתבעת, כמוסך אחראית לרכבים שנמצאים ברשותה, עצם ההחזקה מטילה על המחזיק חובות שמירה כלפי בעל הנכס. היחס של שמירה גורר חובת זהירות סטטוטורית. במונחי דיני הרשלנות ניתן לומר כי עצם ההחזקה יוצרת יחסי קירבה, דהיינו יחסי השמירה יוצרים את החובה לשמור. אולם, השמירה משתנה בהתאם לאופי השמירה. כפי שציינתי לעיל, חוק השומרים קובע רמות שונות של אחריות בהתאם לאופי השמירה, וברי הוא שאופי השמירה משליך על רמת הזהירות הנדרשת. כמו כן, כאשר עסקינן ב"שומר חינם" נטל השכנוע לקיומה של רשלנות מוטל על הצד הטוען לקיומה, ואילו כאשר מדובר ב"שומר שכר", כבענייננו, נטל השכנוע לאי קיומה של רשלנות מוטל על "שומר השכר". יובהר, הנתבעת לא זימנה לעדות את הפקידה או את מנהל המוסך באותה התקופה על-מנת לגולל בפני בית-המשפט את דרך התנהלותה בכלל, ובפרט, כאשר היא מקבלת רכבים מהמבוטחת, וכיצד היא נוהגת עם מפתחות הרכב - האם שמה אותם במקום סגור עם שמירה, אם לאו. מר שפייזמן לא ידע לומר כלל האם המפתחות הגיעו למוסך באותו היום, אלא ציין כי למיטב הערכתו לא הגיעו המפתחות. לטעמי, לא ניתן ללמוד מעדות זו דבר כיצד נוהגת הנתבעת כאשר היא מקבלת לידיה מפתחות של רכב המגיע למוסך. יחד עם זאת, הנהג העיד שכאשר הוא מביא רכב למוסך, הוא נוהג לשים את המפתחות בתוך קופסא, או שהוא מוסר אותם לפקידה. כשנשאל על-ידי בית המשפט כיצד נהג במקרה דכאן - השיב כי למיטב זכרונו נתן אותם לפקידה, הגם שציין כי בדרך-כלל הוא נוהג למסור את המפתחות לפקידה, אך לא ידע לומר זאת בוודאות למקרה היום נשוא התביעה (עמ' 16). לא זו אף זו, באשר למיקום השמת הרכב מר לוי העיד כי הוא אינו מנחה את עובדיו להחנות את הרכבים בתוך המוסך, והשיב כי העניין תלוי במה שקורה בתוך המוסך, דהיינו אם המוסך מלא ומורים להחנות בחוץ, אז מחנים בחוץ (עמ' 6 שורות 9-16). כשנשאל האם הוא מאשר לרכב המגיע למוסך להיות מחוץ למוסך, השיב (עמ' 7 שורה 23): "במהלך היום. המוסך בדרך כלל מחנה את המכוניות בלילה או במוסך או בחניון שלו". כמו כן, שנשאל מה קורה שהמוסך מלא, השיב: "אין דבר כזה". מר לוי העיד מפורשות כי אין הוראה כתובה מטעמו הקובעת כי יש להכניס את הרכבים בסוף היום למוסכים. בנוסף לאמור, ציין כי יש נוהל של קודן הרכב, ועובדי המוסך מכירים אותו. לאור האמור והמפורט לעיל עולה כי הנתבעת פעלה לא כפי שמצופה ממוסך סביר לפעול, ואינה מילאה אחר רמת האחריות הנדרשת מאת המוסך. לפיכך, יש לייחס לנתבעת רשלנות בהתנהלותה בנסיבות המקרה דכאן, בשיעור של 50%. לטעמי, גם אם היינו רואים במוסך "שומר חינם", התוצאה לא הייתה משתנה. גניבת רכב מתוך מוסך מצויה בתחום הצפיה של בעל מוסך, ועושה הרושם כי לא ננקטו האמצעים הנדרשים כדי למנוע את הגניבה של הרכב. יחד עם זאת, יש לייחס למבוטחת רשלנות תורמת בשיעור של 50% לקרות האירוע. שהרי, המבוטחת ידעה כי יתכן כי הרכבים שלה יחנו ברחוב, מחוץ למוסך, הגם שלא הקפידה שנהגיה יקפידו למסור את מפתחות הרכב פיזית לפקידה. לא זו אף זו, ידעה כי עובדי המוסך מכירים את נוהל קודן הרכב. באשר לערך הרכב הנטען, לא קיימת מחלוקת בעניין זה, ועל כן החלטתי לקבל את פירוט התובעת באשר לתגמולי הביטוח ששילמה למבוטחת. סוף דבר לאור המקובץ לעיל, ישלמו הנתבעים לתובעת סך של 30,277 ₪ בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום 2.12.2008, בתוספת אגרת משפט כפי ששולמה. הוצאות העדים כפי שנפסק במהלך הדיון ושכ"ט עו"ד בסכום של 6,000 ₪. הסכום הכולל ישולם תוך 30 יום. ביטוח גניבת רכברכבגניבת רכבמוסך