דין הערעורים להידחות על הסף מחמת שיהוי קיצוני בהגשתם. לפי תקנה 471ג(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984.    דוגמא לפסק דין בנושא דחייה על הסף מחמת שיהוי קיצוני: ערעורים על החלטות בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת א' קובו) מיום 3.10.2003 ומיום 8.10.2003, שלא לפסול עצמו מלדון בעתירות המינהליות שהגישו המערערות. אני מחליט בזאת על איחוד שני הערעורים, ופוסק בהם במשותף.      1. המערערים בשני הערעורים הגישו עתירות מנהליות לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. עתירותיהם של המערערים בע"פ 142/04 מופנות נגד הועדה המחוזית לתכנון ולבניה במחוז מרכז, ונגד יושב-הראש של אותה ועדה (עת"מ 1180/02, 1181, 1182, עת"מ 1599/02, 1600, 1601; להלן - "עתירות פרידמן"). עתירתה של המערערת בע"פ 145/04 מופנית נגד עיריית תל-אביב-יפו ונגד הועדה המקומית לתכנון ולבניה בתל-אביב-יפו (עת"מ 1478/02; להלן - "עתירת וין דור"). עניינן של העתירות - השגות על החלטות שונות של המשיבים, הנוגעות לנכסים שלמערערים עניין בהם. כל העתירות נקבעו לדיון בפני השופטת א' קובו.   2. בפתח הדיון המקדמי בעתירות פרידמן (שנשמעו במאוחד), ביום 14.4.2003, הציע בית המשפט לצדדים, כי יינתן פסק דין על יסוד החומר שלפניו (כתב העתירה ותגובת המשיבים). משדחו העותרים את ההצעה, התיר בית המשפט לצדדים להגיש סיכומים בכתב, באורך מוגבל. בקשת העותרים להארכת הסיכומים נדחתה. בהמשך, ביום 3.9.2003, טרם הגשת הסיכומים, הגישו העותרים (המערערים בע"א 142/04) לבית המשפט המחוזי בקשה, כי זה יפסול עצמו מלשבת בעתירותיהם (בש"א 31146/03). בד בבד, נדונה עתירת וין דור. אף בפתח הדיון המקדמי בעתירה זו (ביום 8.4.2003) הציע בית המשפט כי יינתן פסק דין על סמך החומר שבפניו. נוכח התנגדות העותרת, הורה בית המשפט על הגשת תצהיר מטעם המשיבות בתיק, וכן על הגשת סיכומים בכתב. משהוגש התצהיר, ביקשה העותרת לחקור את המצהירה על תוכנו. בקשה זו נדחתה על-ידי בית המשפט (ביום 25.3.2003). בהמשך הוגשו הסיכומים. לאחר מכן, ביום 10.9.2003, הגישה אף עותרת זו (המערערת בע"א 145/04) בקשה כי בית המשפט יפסול עצמו (בש"א 31213/03).   3. ומה ארע בראשית חודש ספטמבר 2003, שהביא את המערערים לבקש, לפתע, כי בית המשפט יפסול עצמו מלשבת בשתי העתירות? מסתבר, שכמה ימים לפני כן נתן בית המשפט המחוזי, גם כן מפי השופטת א' קובו, פסק דין בעתירה אחרת, שהוגשה נגד הועדות המחוזית והמקומית לתכנון ולבניה במחוז תל-אביב-יפו (עת"מ 1107/02, 1163; להלן - "עתירת וינברג"). עתירה זו, שנוהלה, כפי הנראה, בידי בא-כוחם של המערערים בשני הערעורים שלפניי, נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי, והעותרות בה חויבו בתשלום הוצאות המשיבים בסך 60,000 ש"ח. לטענת המערערים, גם בפתח הדיון בעתירת וינברג הציע בית המשפט לתת פסק דין על יסוד החומר שבפניו; ובהמשך הטיפול באותה עתירה דחה בית המשפט בקשה לחקור את אחת המשיבות על תצהירה. נוכח התוצאה בעתירת וינברג, ותוצאות דומות של עתירות קודמות שהוגשו נגד ועדות תכנון ובניה ונדונו בפני השופטת קובו (עת"מ 2023/99 ועת"מ 1552/02 - שנדחו שתיהן תוך פסיקת הוצאות בסך 50,000 ש"ח), מתרשמים המערערים שדעתה של השופטת קובו נעולה לסיכול עתירות מנהליות נגד ועדות תכנון ובניה, לדחיית עתירות כאלו, ולהרתעת עותרים מפני הגשתן בדרך של פסיקת הוצאות מופרזות. כך טענו העותרים בבקשות הפסילה שהגישו בשני התיקים. שתי הבקשות נדחו. בהחלטות (מיום 3.10.2003 ומיום 8.10.2003) נקבע, שהבקשות לא הצביעו על עילה כלשהי לפסילה, ושמקומן של השגות על פסקי דין שניתנו על-ידי השופטת קובו הנו בערעור, ולא בהליך פסילה. על החלטות אלה הוגשו הערעורים שלפניי, המעלים את אותן טענות שהוצגו לעיל. המשיבות בעע"ם 145/04 הגישו תשובה לערעור. למותר לציין כי הן מתנגדות לוֹ, ולוּ מטעמיו של בית המשפט המחוזי.   4. ראשית לכל, דין ערעורים אלה להידחות על הסף מחמת שיהוי קיצוני בהגשתם. לפי תקנה 471ג(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (שראוי להחילה בענייננו כאמור בתקנה 20 לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), תשס"א-2001), ערעור על החלטה בבקשה לפסילת שופט יוגש "תוך עשרה ימים מהיום שבו הודעה לבעל הדין החלטת השופט". ההחלטות בתיקים שבפניי נמסרו למערערים ב-7.10.2003 וב-8.10.2003. ערעורים אלה הוגשו, משום מה, בחלוף שלושה חודשים מעת המצאת ההחלטות. די בכך כדי לדחותם, וזאת אף מבלי להידרש לטענת השיהוי בעצם הגשת בקשות הפסילה לבית המשפט המחוזי.   5. אך גם בהתעלם מן השיהוי האמור, ברי שדין הערעורים להידחות לגופם. למעשה, לא נטענה בהם אף טענה אמיתית של פסלות. כל טענותיהם של המערערים עוסקות בהחלטות ובפסיקות קודמות של השופטת קובו בתיקים אחרים, שעסקו גם כן בעתירות נגד ועדות תכנון ובניה. מתוצאות אותם הליכים מבקשים המערערים לנבא, כבאינדוקציה פשוטה, אף את התוצאות הצפויות לעתירותיהם-שלהם. המערערים לא הציגו אף נתון, שיש בו כדי ללמד על משוא פנים מצד בית המשפט ביחס לעתירות שלהם. כמדומה, באחד התיקים הם מתקוממים על דחיית בקשתם להארכת הסיכומים, ואילו בתיק השני נתקפת ההחלטה שלא להתיר חקירה של המצהיר. ואולם ידוע, שטענת פסלות אינה ההליך המתאים לערעור על החלטות ביניים, ודאי וודאי שלא בהליך אזרחי המאפשר עתירה לרשות ערעור על החלטות ביניים (ראו למשל: ע"א 108/00 רוצנצוויג נ' חיים (לא פורסם)). העובדה, שבעתירות אחרות פסק בית המשפט, מפי אותו מותב, כי הדין הוא עם משיבים מאותו סוג (ועדות תכנון ובניה), אינה מלמדת דבר וחצי דבר על התוצאות הצפויות בעתירות הנוכחיות. אכן: המערערים - ויותר מהם, כך נדמה, באי-כוחם - מתרעמים על החלטות ביניים שקיבלה השופטת קובו בהליכים קודמים ובהליכים הנוכחיים, על פסקי דין שנתנה, ואף על שיעור ההוצאות שהורתה לשלם בעבר. ואולם ההליך המתאים להעלאת השגות אלה הנו הליך הערעור (סעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה). ערעור מוגש בדיעבד, וביחס להחלטה מסוימת או לפסק דין מסוים בתיק נתון. ערעור אינו מוגש מראש (על פסק דין "צפוי"), ואינו מתייחס למכלול של החלטות ופסקי דין שניתנו בעבר בכמה תיקים. אף הליך פסילה לא נועד לאפשר זאת.   הערעורים נדחים. המערערת בעע"ם 145/04 תישא בהוצאות המשיבות באותו ערעור בסך 5,000 ש"ח.   שיהוידחיה על הסף