מומלץ לקרוא את הקטע להלן אשר נבחר מפסיקת הערכאות השיפוטיות בנושא הסכם לבניית קירות: 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופטת ר' ניב) אשר ניתן ביום 5/4/11 בת.א 69441-03, לפיו חויבה המערערת לשלם למשיבה סך 504,520 ₪ בצירוף התייקרויות וריבית הפיגורים המוסכמת, וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום של 50,000 ₪. 2. המשיבה הינה בעלת זיכיון לבנות קירות תמך מסוג "קיסטון". המערערת היא חברה פרטית שהתאגדה לשותפות ביחד עם המשיבה הפורמאלית (להלן - השותפות). בין המשיבה לבין השותפות נחתם ביום 13/6/01 הסכם לבניית קירות תמך ברח' ויצו בחיפה (להלן - ההסכם). התמורה לעבודה, הנסמכת על כתב כמויות, הוגדרה כפאושלית, ועומדת על סך של 1,600,000 ₪, למעט סעיפים ספציפיים שהוחרגו. 3. העבודה עלתה על שרטון מסיבות שונות. ביום 13/3/03 הודיעה המשיבה, שעבודתה הוקפאה וחודשה, והיא אף החזיקה בידיה שיק מחולל של השותפות, כי לא תחדש את העבודה. 4. המשיבה הגישה לבית משפט קמא תביעה כספית כנגד השותפות ומנהלי יחידי השותפות. נוכח חילוקי הדעות בתחום ההנדסי מינה בית משפט קמא ביום 30/5/05 מומחה, אשר תפקידו הוגדר בזו הלשון: "לבחון את העבודות נשוא כתב התביעה ולחוות דעתו בנושאים הבאים: א. מהן העבודות שביצעה המשיבה. ב. מהי התמורה המגיעה לתובעת לאור העבודה שבוצעה בפועל מול המחירים המוסכמים והכספים ששולמו בהתאם לחשבונות החלקיים. ג. האם חלו עיכובים בביצוע העבודות, אילו עיכובים ומי אחראי לכל עיכוב בביצוע העבודות." 5. המומחה קיים הליך ארוך ויסודי של שמיעת טענות הצדדים ובדיקתן, לרבות ביקור במקום ועריכת פגישות מרובות עם הצדדים. כפי שציין המומחה בחוות דעתו: "בפגישות אלו נדונו כל המחלוקות כולל הראיות שהובאו לבית המשפט בצורה חופשית. יש לציין כי מפגישות אלו שנערכו במתכונת זאת, ניתן היה לעמוד בצורה יסודית על עיקרי המחלוקת בין הצדדים." בחוות דעת מפורטת ומנומקת היטב בחן המומחה את הדרישות הכספיות אחת לאחת. בסופו של יום ייחס המומחה את עיקר האחריות להימשכות הפרויקט לשותפות (14 חודשי עיכוב), כאשר למשיבה יוחסה אחריות משנית (ל-6 חודשי עיכוב). בסופם של דברים קבע המומחה כי סכום הפיצוי המגיע למשיבה הנו 504,520 ₪ בצירוף התייקרויות, מתוכו סך 245,962 ₪ פיצוי בגין ניהול מתמשך. 6. בהחלטה מיום 11/4/07, אשר התקבלה לאחר הגשתה של חוות דעת המומחה, אפשר בית משפט קמא לצדדים להמציא למומחה שאלות הבהרה תוך שציין, כי ניתן יהיה לזמנו לחקירה על חוות דעתו. בה בעת נקבע כי פרשת הראיות בשאלת חבותם האישית של מנהלי יחידי השותפות תנוהל בדרך של הגשת תצהירי עדויות ראשיות ותיקי מוצגים. 7. בישיבה מיום 3/5/09 נחקר המומחה על חוות דעתו. בישיבות נוספות מתאריכים 11/6/09 ו-17/6/09 נחקרו עדי הצדדים בשאלת חבותם האישית של מנהלי יחידי השותפות. בפסק דין חלקי מיום 13/6/10 דחה בית משפט קמא את התביעה נגד מנהלי יחידי השותפות. עם מתן פסק הדין החלקי עתרה המשיבה למתן פסק דין משלים נגד המערערת והמשיבה הפורמאלית (שיכונו להלן כאחת: המערערת), אך אלו התנגדו לכך. בהחלטתו מיום 11/1/11 קבע בית משפט קמא, כי "...אין...ליתן פסק דין על אתר על פי חוות הדעת, אלא שיש ליתן לצדדים הזדמנות לטעון לעניין גובה הנזק ולתקוף את חוות דעת המומחה, ככל שסבורות הנתבעות כי יש לעשות כן". לבקשתה של ב"כ המערערת ניתנה לה ארכה "להגיש את עמדתה לבית המשפט ולהראות כי נותרו עניינים שבמחלוקת, שאינם שאלות משפטיות ויש לבררם באמצעות ראיות". 8. בהתאם להחלטה דלעיל הגישה המערערת כתב עמדה מפורט ובו העלתה מספר טענות: ראשית, המומחה לא הוסמך לקבוע מהי הנפקות הכספית של התארכות העבודות ומכאן שקביעתו לפיה יש לשלם למשיבה סכום של 245,962 ₪ עבור ניהול מתמשך נעשתה בחוסר סמכות; שנית, המערערת טענה בכתב הגנתה כי היא זכאית לקזז מהסכומים המגיעים למשיבה את נזקיה בגין התארכות העבודות וסכום הקיזוז, אשר המומחה לא היה מוסמך להתייחס אליו, צריך להתברר בבית המשפט, וזאת לאחר שתינתן למערערת הזדמנות להביא לגביו ראיות. שלישית, המומחה זקף לחובת המערערת עיכובים שנבעו מצווי הפסקת עבודה שהוצאו בשל בניה בניגוד להיתר, תוך שהתעלם מכך שהחובה לבנות על פי היתר הבניה הייתה מוטלת על המשיבה, זאת נוכח מעמדה כ"קבלן ראשי". על יסוד נימוקים אלו עתרה המערערת לקבוע את התיק לישיבת קדם משפט נוספת, שבה ייקבע הסדר דיוני להגשת ראיות הצדדים. המשיבה, מצידה, שבה ועתרה למתן פסק דין על יסוד חוות דעת המומחה וחקירתו בבית המשפט. 9. בפסק דינו מיום 5/4/11 נעתר בית משפט קמא לעתירתה של המשיבה, תוך שקבע כדלקמן: א. בנסיבות העניין אין עילה שלא לאמץ את חוות דעתו של המומחה. ב. ההסכם בין הצדדים אינו מזכיר כלל את היתר הבניה ולנוכח הצהרת המשיבה בסעיף 14.1 להסכם, לפיה ידוע לה "שתכניות הבניה והמפרטים אינם סופיים וכי התמורה כהגדרתה להלן כוללת גם את התשלום בגין שינויים שיוכנסו בתכניות על ידי המזמין ו/או המפקח" - אין יסוד להשגות המערערת על קביעת המומחה לפיה הסתמכה המשיבה על התכניות שקיבלה. ג. קביעת סכום הפיצויים המגיע למשיבה בגין התארכות העבודות אינה חורגת מגדר סמכויותיו של המומחה, שהרי לקביעת הגורם האחראי לאיחור אין כל משמעות אלא אם היא מכומתת לסכום כסף, מה עוד שכימות זה יכול להיעשות רק באמצעות חוות דעת מומחה. נוכח נימוקים אלו חייב בית משפט קמא את המערערת לשלם למשיבה את הסכומים המפורטים ברישא. הטענות בערעור 10. בעיקרי טיעונה ובמהלך הדיון לפנינו חזרה המערערת על הטענות שהעלתה לפני בית משפט קמא בכתב העמדה שתואר בפסקה 8 לעיל. לשיטתה של המערערת, לא זו בלבד שהמומחה לא הוסמך לקבוע את נפקותה הכספית של התארכות העבודות, אלא שסוגיה זו גם אינה נמצאת בתחום מומחיותו. בהקשר זה הדגישה המערערת, כי בכתב הגנתה טענה כי בעקבות התארכות העבודות פרץ סכסוך בינה לבין הבנק המלווה, מספר רוכשים ביטלו את הסכמי הרכישה והמשיבות נאלצו להשיב להם את כספם. כך גם נגרם עיכוב בכניסת התקבולים לחשבון הפרויקט ועלויות המימון שלו גדלו בשל חיובים בריבית חריגה. המומחה, שהוא מהנדס במקצועו, אינו כשיר לקבוע ממצאים בסוגיות כספיות אלו. מטעם זה נמנעה המערערת להוכיחן לפני המומחה, ובית משפט קמא היה חייב להידרש אליהן במסגרת שלב הוכחות, אשר לא התקיים. ביסוסו של פסק הדין על חוות דעת המומחה לוקה אפוא בשניים: מצד אחד, הקביעה לפיה המשיבה זכאית לפיצוי בסך 245,962 ₪ בגין ניהול מתמשך התקבלה על ידי המומחה בחוסר סמכות; מצד שני, לא נדונו ולא הוכרעו טענות ההגנה של המערערת. המערערת הוסיפה וטענה, כי סכום הפיצויים שנפסק בגין ניהול מתמשך חורג מהסכום שנתבע בגין פריט נזק זה בכתב התביעה. עוד טענה המערערת, כי המומחה זקף לחובתה תקופה שבה הופסקו העבודות על פי צו בית משפט לעניינים מקומיים בשל שפיכת פסולת חפירה בוואדי, בעוד שלפי ההסכם והיתר הבניה, מי שהייתה חייבת לבנות קיר דיפון מגן טרם ביצוע החפירה למניעת ההתדרדרות הייתה המשיבה. ולסיום הלינה המערערת על כך שבית משפט קמא לא אפשר לה להגיש סיכומים קודם למתן פסק דינו. 11. המשיבה, מנגד, תמכה בפסק דינה של הערכאה הראשונה. דיון והכרעה 12. בפתח הדברים יצוין כי הדעת אינה נוחה מכך, שפסק הדין בסכסוך כספי שאינו מורכב במיוחד, בין מזמין לקבלן, ניתן רק לאחר חלוף כשמונה שנים מהגשת התביעה. בחינת תיקה של הערכאה הראשונה מלמדת, כי אחת מהסיבות העיקריות להתמשכותו הבלתי סבירה של ההליך הייתה פיצול הדיון ושמיעתו של התיק ב"פרוסות" (החלטה שהתקבלה בראשית ההליכים על ידי המותב הקודם שטיפל בתיק בבית משפט קמא). לא רק שפיצול הדיון כאמור לא הביא עמו תועלת כלשהי, אלא שהוא אף סרבל את הדיון והניב הליכי סרק שונים. יפים לעניין זה הדברים שנאמרו אך לא מכבר על ידי כב' השופט זילברטל ברע"א 4878/12, 4884 מנהלת המחלקה לרפואה תעסוקתית קופ"ח כללית נ' פלוני: "יש לזכור שלא אחת גורם הפיצול דווקא להתארכות ההליך ולסיבוכו, והמקרה דנא הוא דוגמא מובהקת לכך" (שם, בפסקה 10). אין כלל ספק, כי הימנעות מפיצול הדיון ושמיעתם של המומחה ושל עדי הצדדים בהינף אחד, ובהמשך לכך שמיעת סיכומים ממוקדים בעל פה - היו מאפשרים לבית משפט קמא להוציא מלפניו תוך זמן סביר פסק דין המכריע במחלוקות בכללותן. 13. לעצם העניין אקדים ואומר כי לאחר ששקלתי את טענותיהם של הצדדים הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות. אפתח בבחינת טענתה של המערערת שעניינה בחוסר סמכותו של המומחה לעסוק במשמעותם הכספית של העיכובים בביצוע העבודות: כתב המינוי הסמיך את המומחה לבחון, בין היתר, "האם חלו עיכובים בביצוע העבודות, אילו עיכובים ומי אחראי לכל עיכוב בביצוע העבודות". נוסח זה אכן אינו כולל הסמכה מפורשת לעסוק בהשלכותיהם הכספיות של העיכובים. אלא שמצד שני יש להביא בחשבון, כי תרגומם לכסף של עיכובים בביצוע עבודות נעשה על ידי מומחים בתחום ההנדסי כדבר שבשגרה ובנסיבות אלה אין זה מן הנמנע, כי ביסוד העדר הסמכה מפורשת של המומחה לעסוק בנושא לא עמדה כוונת מכוון. ואמנם בחינת אופן התנהלותם של הצדדים בפועל מעלה, כי "בזמן אמת" סברו שניהם כאחד שהמומחה מוסמך לעסוק בנושא זה: המערערת השתתפה באופן פעיל בדיונים שהתקיימו במשרד המומחה, שבהם הועלו כלפיה טענות כספיות של המשיבה בנושא העיכובים שהמערערת השיבה להן; למערערת ניתנה הזדמנות להעלות את טענותיה הכספיות באשר לנזקים הנובעים מעיכובי המשיבה (עדות המומחה בעמ' 10 לישיבת 3/5/09); המומחה אף "קנס" את המשיבה בגין 6 חודשי העיכוב שהיא אחראית להם (עמ' 12 ש' 21 - עמ' 13 ש' 5); ואם בכך לא די, הרי גם עם המצאת חוות דעת המומחה, כמו גם בישיבות הרבות שהתקיימו בבית משפט קמא לאחר מכן (בתאריכים 11/4/07, 3/5/09, 11/6/09 ו-17/6/09), אשר באחת מהן אף נחקר המומחה, לא העלתה המערערת ולו ברמז את הטענה לפיה פעל המומחה בחוסר סמכות. התנהלות זו מלמדת, כי הצדדים הסכימו - ולו במשתמע או מכוח התנהגותם - שהמומחה יוכל לעסוק גם בנושא זה (ראו והשוו: ע"א 472/95, 553 זלוצקין נ' דיור לעולה, פ"ד נ(2) 858, 866 מול ד). מכל מקום, לו חפצה המערערת להשיג על סמכותו של המומחה לעסוק בנושא דנן, היה עליה לעשות כן כבר בעת הדיונים אצל המומחה, או לכל המאוחר עם הגשתה של חוות דעת בשנת 2007. המערערת כבשה את טענותיה במשך כארבע שנים תמימות שבהן המשיך התיק להתנהל, ואין סיבה לגולל אל כתפי המשיבה את תוצאות מחדלה זה. 14. המערערת טוענת, כי ביסוסו של פסק הדין על חוות דעתו של המומחה קיפח את זכותה להביא ראיות אודות נזקיה עקב 6 חודשי העיכוב שהמשיבה אחראית להם. אין ממש בטענה זו: ראשית, דבר לא מנע מהמערערת להביא את ראיותיה לפני המומחה, כפי שהדבר נעשה על ידי המשיבה (ללא שהמערערת מחתה על כך). שנית, עיון בכתב הגנתה של המערערת, ובפרט בסעיפים 49, 56 ו-57 שבהם טענה לנזקיה, מגלה, כי אלו לא כומתו באופן המאפשר למערערת לקזזם (לחובת כימותה של טענת קיזוז ראו: ע"א 687/89 לירן נ' גבריאל, פ"ד מה(2) 189, 196). זאת ועוד: עם קבלת חוות דעתו של המומחה הייתה המערערת זכאית - מכוחה של תקנה 136 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 - לתקן את כתב הגנתה ללא נטילת רשות ולכמת את הסכומים שברצונה לקזז, אך היא בחרה שלא לעשות כן. לאחר שהמערערת בחרה פעם אחר פעם להימנע מיצירתה של מסגרת דיונית המאפשרת קיזוז, ממילא שלא היה מקום להתיר לה להביא ראיות בעניין זה. 15. טענתה של המערערת, לפיה סכום הפיצויים שנפסק בגין ניהול מתמשך חורג מהסכום שנתבע בפריט זה בכתב התביעה, לא נכללה בהודעת הערעור ודינה להידחות ולו מטעם זה. בשולי הדברים אעיר כי אין מאום בטענת המערערת כי בגין סכום זה לא שלמה המשיבה אגרה, שהרי מדובר בפריט אחד בלבד מבין פריטי התביעה, כאשר הסכום הכולל שבו חויבה המערערת קטן באופן משמעותי מסכום התביעה. 16. המערערת מלינה על כך שהמומחה זקף לחובתה תקופת עיכוב שנבעה מצו הפסקת עבודה עקב אי בנייתו של קיר דיפון מגן בפני התדרדרות כפי שנדרש בהיתר הבניה, אלא שגם דינה של טענה זו להידחות. בהתאם להלכה הפסוקה, בהיעדרם של נימוקים יוצאי דופן יאמץ בית המשפט את ממצאיו ומסקנותיו של מומחה שמונה על ידו. וכך נוסחה ההלכה בע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' רבי: "משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. אכן עד מומחה כמוהו ככל עד - שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שיקול דעתו של בית המשפט. אך כאמור לא יטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהיעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן..." בענייננו קבע המומחה, כי "...רוב האיחורים בתקופה הכוללת נבעו מהתנהלותם העסקית הבעייתית של הנתבעים, שעיקרה הפסקות עבודה, היעדר תשלומים, חזרת צ'קים, פיטורי מפקח 3 פעמים, שגרמה להתמשכות העבודה. ויש בתיק מסמכים רבים המעידים על כך" (עמ' 16 לישיבת 3/5/09). דברים דומים נאמרו בחוות הדעת (ראו לדוגמא את סעיפים 5, ו- 7). המומחה בדק ומצא כי מקורה העיקרי של הפסולת שנתגלתה בואדי, אשר הובילה להפסקת העבודה, הנו באירועים שהתרחשו עוד קודם לחתימתו של ההסכם בין הצדדים, כאשר למשיבה לא ניתנה במסמכי ההסכם כל הוראה או התראה בעניין זה (סעיף 9 לחוות הדעת). המפרט והתכניות אשר הוכנו על ידי המערערת והוו חלק מן ההסכם, אשר לפיהם תומחרה התמורה המוסכמת, לא כללו דרישה לקיר דיפון מגן בפני התדרדרות עודפי חפירה מקומיים (סעיף 9.4 לחוות הדעת). במצב דברים זה, ואף אם מניחים כי כ"קבלן ראשי", כמשמעו בתקנות התכנון והבנייה, הייתה המשיבה חייבת לבנות על פי ההיתר קיר תומך, אין עילה להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא לאמץ את קביעת המומחה בדבר חלוקת האחריות הפנימית בין הצדדים: 70% המבטאים 14 חודשי עיכוב על המערערת, ו-30% המבטאים 6 חודשי עיכוב על המשיבה. 17. בחינת כתב העמדה שהגישה המערערת עובר למתן פסק הדין (כמתואר בפסקה 8 לעיל) מלמדת, כי כל טענותיה פורטו בו כדבעי. עולה מכאן, כי העובדה שבית משפט קמא לא הורה על שמיעת "סיכומים" לא גרמה לכל עוות דין. 18. נוכח המקובץ לעיל אציע לחבריי להורות על דחיית הערעור, תוך חיובה של המערערת בהוצאות הערעור ובשכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪. העירבון יועבר למשיבה באמצעות בא כוחה על חשבון ההוצאות שנפסקו. יצחק ענבר, שופט השופטת יהודית שבח: אני מסכימה לתוצאה שאליה הגיע חברי, השופט ענבר. יהודית שבח, שופטת השופט שאול שוחט: אני מסכים. תפקידי המומחה הוגדרו בהחלטת בית המשפט מיום 30.5.05: "לבחון את העבודות נשוא כתב התביעה ולחוות דעתו בנושאים הבאים: א. מהן העבודות שביצעה התובעת. ב. מהי התמורה המגיעה לתובעת לאור העבודה שבוצעה בפועל אל מול המחירים המוסכמים והכספים ששולמו בהתאם לחשבונות החלקיים. ג. האם חלו עיכובים בביצוע העבודות, אילו עיכובים ומי אחראי לכל עיכוב בביצוע העבודות". חוות הדעת נחלקה לשלושה חלקים: בחלק הראשון קבע המומחה ממצאים בדבר העבודה שביצעה המשיבה (התובעת בביהמ"ש קמא) ובדבר העיכובים שחלו בביצוע העבודות והאחראי להם. בחלק השני סקר את המחלוקות והטענות של הצדדים לרבות בנושא התמורה, שאותה כן התבקש לקבוע: "התמורה המגיעה לתובעת לאור העבודה שבוצעה בפועל מול המחירים המוסכמים והכספים ששולמו בהתאם לחשבונות החלקיים". בחלק השלישי קבע את הסכומים לתשלום. משכך, אין לקבל את טענת המערערת כי המומחה הוסמך ליתן חוות דעת אך ורק בשאלות "האם חלו עיכובים בביצוע העבודות ומי אחראי לכל עיכוב" (ס' 27 לעיקרי הטיעון מטעם המערערת). משהוסמך המומחה לקבוע את התמורה המגיעה למשיבה מכאן ולקבוע ממצאים בנוגע לעיכובים מכאן, לא ניתן לומר שלא הוסמך לכמת ולקבוע סכומים לתשלום, בפרט כשהמערערת שיתפה פעולה בהקשר זה, בבחינת "סברה וקיבלה" (ר' לעניין שיתוף הפעולה של התובעת עמ' 12; 18; 21 ואילך לחוות הדעת ועדות המומחה בפרוטוקול). אכן המומחה ציין בחוות דעתו, כי לא נדרש לטענות שכנגד שהיו למערערת נגד התביעה שכן לא הוגשה תביעה בהקשר זה, לא באספקט של תביעה שכנגד (עמ' 13 לחוות הדעת) ולא באספקט של קיזוז (עמ' 9-10 לפרוטוקול ישיבת יום 3.5.09). משכך, כל שנותר הוא טענת המערערת כי חוות הדעת, משום עניין זה - הקיזוזים - אינה שלמה וכי המומחה "הותיר לפתחו של בית המשפט הכרעות עובדתיות כאלו ואחרות, שישפיעו על הסכומים". טענה זו, שנשמעה מפי ב"כ המערערת, לאחר חקירת המומחה, לא מכוונת לחריגה מסמכות אלא לצורך בהשלמת חוות הדעת על דרך של הבאת ראיות (ראו בהקשר זה ובאותו מובן את הטענות שנטענו בתגובה לבקשה למתן פסק דין משלים, מוצג י"ג למוצגי המערערת). משכך, נוכח טענות אלה, נכון נהג בית המשפט קמא משקבע, בהחלטתו מיום 1.9.10, כי לאור טענה זו לא יינתן פסק דין נגד המערערת וקבע ישיבת קד"מ לשם "קביעת" הדרך להמשך ההליך. בישיבת קד"מ שהתקיימה בהמשך להחלטה זו, נקבעה הדרך לפיה תוגש עמדת המערערת בקשר להמשך ההליכים בתובענה במסגרתה התבקשה לשכנע את בית המשפט כי נותרו עניינים שבמחלוקת שאינן שאלות משפטיות ושיש לבררן באמצעות ראיות (החלטה מיום 11.1.11 מוצג ט"ו למוצגי המערערת ונייר העמדה מטעם המערערת מוצג ט"ז למוצגי המערערת). משהונחו טענות המערערת בעניין זה, לפני בית המשפט, ובמרכזן טענות הקיזוז, רשאי היה בית המשפט לקבוע כי משלא פורטה הטענה כדבעי, כנדרש, אין מקום להידרש לה, מה גם שביהמ"ש חווה דעתו בהקשר זה עוד בישיבה בה נחקר המומחה מיום 3.5.09 ומני אז לא טרחה המערערת לתקן את כתב תביעתה ולפרט את טענות הקיזוז. בנסיבות אלה, אני מצטרף לחוות דעתו של חברי השופט ענבר, ומסכים לדחיית הערעור ולפסיקת ההוצאות. שאול שוחט, שופט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ענבר. חוזהבניהחוזה בניהקירות