דוגמא לפסק דין בנושא התעללות בשכנים: א. תובענה ובעלי הדין בפני תביעה שביסודה סכסוך שכנים שהעצים לכדי טענות בדבר חבלה ברכוש, זריעת פחד וחשש לפגיעות אלימות. התובעים מזה והנתבעת מזה התגוררו בתקופה הרלבנטית לתובענה זו בבנין ברחוב קרניצי 45 רמת גן (להלן: "הבנין") התובעים התגוררו בקומה השלישית של הבנין בעוד שהנתבעת התגוררה בדירה שמתחתם. ב. עיקר טענות התובעים 1. התובעים טוענים למסכת ממושכת של התעללות, גרימת נזק, השלטת טרור והפחדה מצד הנתבעת כלפיהם, ילדיהם ורכושם שתחילתה בחודש פברואר 2003. 2. בכתב התביעה פירטו התובעים טענות ותלונות בדבר חבלות חוזרות ונשנות (כ-10 במספר) ברכב לימוד נהיגה (להלן: "הרכב") השייך לתובעת מס' 2 (להלן: "אפרת") ומופעל על ידה לצורכי פרנסתה. 3. התובעים טוענים כי מלכתחילה לא היתה להם ידיעה בדבר זהות המתנכל לרכב אולם לאחר שהתקינו, על פי עצת המשטרה, מערכת מצלמות אבטחה לניטור אזור החניה של הרכב החונה בבנין, ופענוח התמונות, הסתבר להם כי בבוקרו של יום 1.1.05 חיבלה הנתבעת ברכב בכך שהטילה בו בקבוק יין וניפצה אותו על הרכב (להלן: "האירוע המתועד"). 4. בעקבות כך, פנו התובעים למשטרת ישראל והגישו תלונה נגד הנתבעת. התובעים לא הסתפקו בכך ופנו לנתבעת באמצעות חבר אשר הביא בפניה, בשמם של התובעים, דרישה לתשלום פיצויים בגין הנזקים שנגרמו להם. 5. להלן טענו התובעים כי עוד באותו יום הופיעה הנתבעת בדירתם והודתה בפניהם שמזה כשנתיים היא חיבלה מעת לעת ברכב וכי נימקה את מעשיה בכך שמנוחתה הוטרדה מחמת רעשים שמקורם בדירת התובעים. יצוין כי התובעים הכחישו כי גרמו לרעש חריג כלשהו. 6. התובעים מוסיפים וטוענים כי לאחר שהבינו כי אין בכוונת הנתבעת לפצותם בגין הנזקים שנגרמו להם בגין מעשיה, הם פנו אליה באמצעות פרקליטם במכתב מיום 7.3.05 ודרשו ממנה פיצויים בסכום של 94,750 ₪. סכום זה נתבע, כאמור במכתב הנ"ל, הן בגין נזקים כספיים שנגרמו לתובעים לטענתם (סך 44,750 ₪) והן כפיצוי בגין עוגמת נפש וצער שחוו התובעים בשל מעשי הנתבעת (סך 50,000 ₪). לטענת התובעים הנתבעת הכחישה בעזות מצח כי פגעה ברכב וזאת חרף העובדה כי התובעים הבהירו כי יש בידיהם ראיות מצולמות שמתעדות את הפגיעה בו על ידה. 7. בעקבות חקירת משטרה הוגש נגד הנתבעת כתב אישום (ת"פ 4383/07 בבית משפט השלום בתל אביב - (להלן "ההליך הפלילי"). כנטען על ידי התובעים הודתה הנתבעת בעובדות שיוחסו לה בכתב האישום קרי בפגיעה מכוונת ברכב במהלך האירוע המתועד; במסגרת עיסקת טיעון שהושגה עם הנתבעת לא נרשמה לחובתה הרשעה אך נגזר עליה עונש של שירות למען הציבור בהיקף של למעלה מ-40 שעות וכן חויבה הנתבעת לשלם לאפרת פיצויים בסך של 3,000 ₪. התובעים ראו לנכון לציין בכתב התביעה כי לא היו שותפים להתקדמות החקירה ו/או הליך הפלילי בעניינה של הנתבעת ולא נטלו בו חלק ומשכך, לטענתם אין בסכום שנפסק במסגרת ההליך הפלילי כדי להוות פיצוי הולם בגין הנזקים שגרמה להם הנתבעת. 8. על יסוד הנטען בכתב התביעה, כמפורט לעיל, עתרו התובעים לחייב את הנתבעת בפיצויים בשל "נזק מיוחד" בסכום משוערך בסך של 45,840 ₪ הכולל את עלויות התיקונים ברכב ועלות התקנת המצלמות והן הוצאות חשבונות חניה המתייחסים לחניית המשאית בבעלותו של התובע 1 (להלן בהתאמה: "המשאית", "גיא"). 9. כמו כן, עתרו התובעים לחייב את הנתבעת "בנזק כללי" (להלן: "הנזק הבלתי ממוני") בסכום של 175,000 ₪. הנזק הכללי הוגדר כנזק לא ממוני וכנטען באריכות בכתב התביעה בבסיסו הטענה כי התובעים חוו משך שנתיים תחושות פחד וטרור אשר בתחילה לא עלה בידיהם לזהות את האחראי להן ובדיעבד הסתבר להם כי הנתבעת עומדת מאחורי מסכת ההתנכלות לרכושם ולמשפחתם. בהקשר לכך נטען כי הנתבעת פעלה בזדון ומתוך כוונה ברורה להרע לתובעים וגרמה להם הן לתחושות של פחד וערעור הביטחון והן לתסכול ועלבון בשל קוצר ידם להגן על רכושם; וכי בעטיים של תחושות אלו מכרו את דירתם ועקרו לדירה אחרת. 10. התובעים לא הסתפקו בכך והעלו בכתב תביעתם גם עתירה לפיצויים עונשיים בסך 25,000 ₪ אשר נומקה בטענה לפיה הנתבעת פעלה מתוך כוונת מכוון להרע לתובעים ולהשליט בקרבם פחד וכן מהצורך לשקף את סלידתה של החברה מהתנהגותה של הנתבעת. ג. עיקר טענות הנתבעת 1. בכתב ההגנה שהגישה הנתבעת נטען כי עסקינן בתובענה קנטרנית וסחטנית וכן כזו התלויה על בלימה שכן הנתבעת מכחישה כי גרמה לנזקים לרכב וכן כפרה בסכומי הנזק הנטענים על ידי התובעים. 2. הנתבעת הוסיפה וטענה כי התובעים נהגו כלפיה בביריונות והסבו לה מטרדים ונזקים מתוך כך שגרמו לרעשים בלתי סבירים בדירתה, הרטיבו את הכביסה שתלתה הנתבעת, ואף נמנעו מלתקן נזילת מים מדירתם לדירת הנתבעת. 3. הנתבעת הכחישה את הנטען על ידי התובעים באשר לעצם הנזקים אשר נגרמו כביכול לרכב ואת אחריותה לנזקים האמורים. 4. הנתבעת הודתה בנטען בסעיף 27 לכתב התביעה דהיינו; כי ב-1.1.05 הטילה בקבוק יין וניפצה אותו על הרכב, כמתועד במצלמות האבטחה. 5. עם זאת, כפרה הנתבעת באחריות שיוחסה לה לגבי ביצוע כל יתר פרטי החבלות ברכב כפי שפורטו בכתב התביעה. 6. הנתבעת הוסיפה וטענה כי בינה לבין התובעים שררו יחסים מעורערים בשל התעלמותם של התובעים וחוסר האכפתיות שגילו כלפי תלונותיה באשר לרעשים החוזרים ונשנים מדירתם ומטרדים נוספים. לעניין זה הנתבעת טענה כי נאלצה לתבוע את התובעים בגין חדירת מים מדירת התובעים לדירתה וכי התובעים חויבו בפסק דין שניתן על ידי המפקחת על בתים משותפים לתקן את הדליפה. 7. הנתבעת כפרה בגרסת התובעים לפיה נאלצו התובעים כביכול לעזוב את דירתם בבנין בשל מעשה ההתנכלות כביכול מצד הנתבעת. 8. הנתבעת כפרה באחריותה לנזק המיוחד ו/או לנזק הכללי והכחישה את סכומי הנזקים הנטענים. עד כאן עיקר טענות בעלי הדין. ד. המחלוקת 1. המחלוקת הטעונה הכרעה בתובענה זו הינה בבסיסה, האם זכאים התובעים לגבות מן הנתבעת את סכומי הפיצויים בהם נקבו בכתב התביעה. לעניין זה, יש ליתן את הדעת לפלוגתאות כדלקמן: 1.1 האם הוכיחו התובעים כי הנתבעת היא שגרמה לכל החבלות הנטענות ברכב ולפריצת דלת המשאית כמתואר בכתב התביעה 1.2 האם הוכיחו התובעים כי הנתבעת ליבתה כלפיהם וכלפי ילדיהם אווירת פחד וטרור תוך ערעור שלוותם עד כדי הצורך בנקיטת הצעד של מכירת הדירה ומעבר לדירה אחרת. 1.3 האם עלה בידי התובעים להוכיח את סכומי הנזק המיוחד והנזק הכללי אשר נתבעו על ידם כמו גם את זכותם לפיצוי עונשי. ה. נטל הראיה 1. מטבע הדברים נושאים התובעים בנטל הראיה להוכיח את תביעתם ולעניין זה עסקינן הן בנטל הבאת הראיות והן בנטל השכנוע. קביעה זו, מבוססת על מושכלות יסודיים לפיה התובע הוא שנושא בחובת ההוכחה של תביעתו על כל רכיביה. השוו: ד"נ 4/69 נוימן נ' כהן (פד"י כד (2) 290-292) וכן; רע"א 3646/98 נ.ו.ע לבנין בע"מ נ. מנהל מס ערך מוסף ( - פיסקאות 7-8). ע"א 6160/99 נח דרוקמן נ. בית החולים לניאדו (-פיסקה 8). 2. בסיכום טענותיהם (פיסקה 8.8) טוענים התובעים לפגיעות חוזרות ונשנות ברכב מצד הנתבעת העולות כדי הסגת גבול במיטלטלין על פי סע' 32 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) כמו גם להפרת חובה חקוקה מכח סע' 63 לפקודת הנזיקין בזיקה לעבירות של חבלה במזיד ברכב (סעיף 413 לחוק העונשין) והיזק לרכוש במזיד (סעיף 452 לחוק העונשין). 3. בחינת טענות התובעים מלמדת כי הם מייחסים לנתבעת בין היתר מעשים חמורים בעלי גוון פלילי מובהק. ההלכה הפסוקה בסוגיה זו נתנה דעתה באשר לנטל הראיה המוטל על תובע במקרים כגון אלו, כדלקמן: 3.1 בע"א 475/81 זיקרי יעקב נ. כלל חברה לביטוח בע"מ קבע כב' הנשיא ברק (וכב' השופט טירקל עימו) כי הדרישה לרמת הוכחה מוגברת לגבי טענות בעלות גוון פלילי מתייחסת לכמות ההוכחה להבדיל ממידת ההוכחה. 3.2 ב-ע"א 10281/03 אריה קורן נגד עמינדב נדרש בית המשפט למתאם בין משקלן של הראיות שהובאו, לחומרת ההאשמות שיוחסו לנפגע מהוצאת לשון הרע כלפיו וקבע: "הכלל הוא אותו כלל ואולם יש לדרוש כי ככל שהאשמה שיוחסה לאדם בפרסום, חמורה וכבדה היא, כן תידרשנה ראיות כבדות משקל יותר, 'איכותיות יותר', על מנת לעמוד בנטל ההוכחה של מאזן ההסתברות" (שם, בפיסקה 14). 3.3 בדומה לכך נפסק ב-ע"א 553/06 יעקב אלפאלוף נ. אביטקס כי טענות מרמה המועלות במשפט אזרחי מחייבות רמת הוכחה גבוהה מן הרגיל (פיסקה 29 לפסק הדין). 3.4 ניתן איפוא לזהות עמדה עקבית בפסיקה לפיה על התובע להביא ראיות רבות ואיכותיות יותר להוכחת תביעה בה מיוחס לנתבע מעשה הנושא חותם פלילי, משכך נמצאנו למדים כי שומה היה על התובעים להביא למיצער כמות ראיות החורגת מן המקובל לגבי משפט אזרחי רגיל כדי לבסס את טענתם לפיה הנתבעת פגעה ברכב במזיד. 2. האם עלה בידי התובעים להוכיח כי הנתבעת עמדה מאחורי הפגיעות החוזרות ונשנות ברכב. 2.1 כזכור פרטו התובעים בתביעתם סדרה של מעשי חבלה חוזרים ונשנים ברכב. בסעיף 10 לתצהירי התובעים נטען כי מלכתחילה הם: "לא הצליחו לאתר אדם אחד שבו יתמקדו חשדותינו". 2.2 לגירסתם בעקבות התקנת מצלמות האבטחה חל מפנה באשר לזהות המבצע ובסעיף 25 לתצהיר התובעים נטען כי הנתבעת תועדה עוטה על ידה כפפה מרימה בקבוק יין ומנפצת אותו על הרכב. להלן ממשיך גיא וטוען בסעיף 30 לתצהירו: "הנתבעת עלתה לדירתנו והודתה בפנינו במפורש שכמזה כשנתיים היא חיבלה מעת לעת ברכושנו...בשלב זה הנתבעת לא ידעה כשהיא צולמה שהיא פוגעת ברכב, אמרתנו לתובעת כי אנחנו דורשים שהיא תפצה אותנו על כל המעשים שהיא עשתה לנו והיא אמרה שהיא מבינה את הדרישה והיא תשוחח עם עורך הדין שלה". גיא החזיק בגירסה זו גם במהלך חקירתו (עמ' 16 שורות 25-27). גירסה זהה בעיקרה נטענה גם בסעיף 30 בתצהירה של אפרת. 2.3 עד נוסף מטעם התובעים חברם אבנר סלע טען בתצהיר עדותו כי לבקשת התובעים התעמת עם הנתבעת והטיח בפניה כי התובעים: "יודעים שהיא גרמה את החבלות ברכב של אפרת ובכוונתם לתבוע אותה על כל הנזקים והפחד שהיו מנת חלקם עקב החבלות הנ"ל". סלע אף גרס בתצהירו כי התרשם כי הנתבעת היתה מופתעת מהעובדה כי התובעים גילו כי הוא זו שמחבלת ברכב והוסיף: "הנתבעת לא דחתה את מה שאמרתי ולא הכחישה אותם" (סע' 4 ו-5 תצהירו של סלע). עם זאת, במהלך חקירתו הנגדית אישר סלע כי הנתבעת לא הודתה בפניו כי היא חיבלה ברכב (עמ' 9 שורות 10-12) 2.4 אשר לנתבעת; זו הכחישה בתצהירה בצורה חד משמעית כי ידה היתה ברכב למעט האירוע המתועד (סעיפים 15-18 וכן סעיפים 22-23 לתצהירה). אטעים כי במהלך חקירתה הנגדית של הנתבעת לא נעשה כל ניסיון לערער את גירסתה המכחישה לפיה אין היא עומדת מאחורי יתר הפגיעות ברכב. עובדה זו נזקפת לחובת התובעים; השוו ע"א 296/82 ד"ר ישעיה נבצאל ואח' נג' ג'רסי ניוקליאר. בית המשפט הפנה את ב"כ התובעים בסיום חקירת הנתבעת לחסר זה בבנין ראיות התובעים, או אז ביקש ב"כ התובעים לחזור ולקרוא לנתבעת ובקשתו נדחתה לאור התנגדות ב"כ הנתבעת (עמ' 33 לפרוטוקול שורות 7-22). 2.5 בסיכום טענותיהם, טענו התובעים כי טענתם לפיה הנתבעת, היא ולא אחר, ביצעה את כל החבלות ברכב מבוססת, על הודאת הנתבעת בפניהם כמו גם על שורה של ראיות נסיבתיות הכל כמפורט בפיסקה 7 לסיכומיהם. 2.6 חזרתי ובחנתי את הראיות שבפני בבחינה כמותית ואיכותית לרבות המשקל שיש לייחס לראיות הנסיבתיות והגעתי למסקנה כי לא עלה בידי התובעים להוכיח כי הנתבעת היא שעומדת מאחורי המסכת הרצופה של החבלות ברכב. 2.7 טענתם הבסיסית של התובעים לפיה הנתבעת הודתה בפניהם כי ידה היתה ברכב משך שנתיים ימים הוכחשה על ידי הנתבעת באופן עקבי הן בכתב הגנתה, תצהיר עדותה, חקירתה במשטרה ביום 7.4.05 (נספח כ"ג לתצהירי התובעים) ובמכתב ב"כ מיום 28.3.05 (נספח כ"א) וכאמור, לא נעשה על ידי התובעים, במהלך חקירתה הנגדית ניסיון לסתור גרסה זו. 2.8 הראיות הנסיבתיות עליהן הצביעו התובעים ובכללן כי כל החבלות נגרמו לרכב במהלך חנייתו במתחם החניה הזמין וכי עסקינן בחבלות הדורשות מאמץ פיזי קל - אינן מובילות לכשעצמן להסקת מימצא לחובת הנתבעת, שכן ניתן להניח באותה מידה כי מאן דהוא אחר, פגע ברכב אם במכוון ואם ברשלנות. הוא הדין בטענה בפיסקה 7.7 לסיכומי התובעים לפיה לאחר שהנתבעת תועדה בצילום הוידאו - הופסקו כל ההטרדות נגד התובעים. טענה זו אינה מתיישבת עם עדותו של גיא לפיה: "כשהוגשה התלונה למשטרה התחילה מסכת ההתעללות שלה בנו...היתה לוקחת מטאטא ודופקת בתקרה...מתקשרת לטפון ומנתקת מיד" (עמ' 17 שורות 13-16). 2.9 גם טענת התובעים לפיה הנתבעת פגעה במראה של הרכב אינה מתיישבת עם העובדה שאפרת המציאה כראיה לכך חשבונית על החלפת מראה פנימית ולא עלה בידה להסביר פירכה זו בעדותה (עמ' 20 שורות 25-32). 2.10 לא נעלמה מעיני העובד כי גם בעדותה של הנתבעת התגלעו פירכות וסתירות פנימיות אך אלו התייחסו, רובן ככולן, לפרטי האירוע המתועד, אשר הנתבעת הודתה בסופו של יום בביצועו. 2.11 על כך אוסיף כי קשה להלום את גירסת התובעים לפיה הנתבעת הודתה בפניהם כי נתנה ידה למסכת פגיעות חוזרות ונשנות ברכב משך שנתיים, וזאת לנוכח העובדה לפיה סלע, שהעיד מטעמם, אישר כי הנתבעת לא הודתה כך בפניו. 2.12 מעבר לדרוש אוסיף כי גם בגירסת התובעים נפלו פירכות המטילות אור לא מחמיא על יושרתו של גיא אשר נאלץ להודות בלחץ החקירה הנגדית ולאור עדותו של ארז יפה, כי ביקש לעטות על התשלום בעבור התקנת מצלמות האבטחה ברכב מסווה של תשלום עבור התקנת מערכת מיגון במשאית (עדות ארז בעמ' 5 שורות 1-22 ועדות גיא בעמ' 13 שורות 20-25) וכן סתירות שנבעו בגירסתו של גיא לגבי עיתוי הוצאות החניה של המשאית (עמ' 13 שורות 1-9). 2.13 מן המקובץ לעיל עולה כי התובעים לא הביאו כל ראיה אובייקטיבית שיש בה כדי לבסס את טענותיהם, וחרף הפיתוי האינטואטיבי להחזיק את הנתבעת כמי שידה היתה בכל הפגיעות ברכב - הגעתי למסקנה כי החסר בכמות ואיכות הראיות שהובאו על ידי התובעים, על רקע הטענות הקשות כלפי הנתבעת - אינם מאפשרים לקבוע ממיצא כי יש להחזיק את הנתבעת כמי שיזמה וביצעה את כלל החבלות ברכב. אני פוסק איפוא כי רק לגבי האירוע המתועד הובאו ראיות ברורות לחובת הנתבעת. 3. הוכחת הנזק 3.1 נזק מיוחד 3.1.1 בגדרו של פריט נזק זה עתרו התובעים לפסיקת פיצויים בסכום של 32,905 ₪ (נומינלי) אשר הורכב ממספר רכיבים וביניהם עלות תיקון החבלות ברכב לרבות הערכת מחיר לתיקון החבלה שנגרמה במהלך האירוע המתועד (סכום בסך 1,700 ₪ כעולה מנספח י"ז לתצהיר אפרת). 3.1.2 רכיבים נוספים שנתבעו הינם הוצאות החניה של המשאית בחניון (סך 13,461 ₪), עלות התקנת מצלמות האבטחה (סך 12,150 ₪) וכן פיצויים בגין אבדן י"ע של אפרת (סך 4,080 ₪). 3.1.3 משדחיתי מחוסר ראיות את טענות התובעים לפיהן יש להחזיק את הנתבעת כאחראית למכלול החבלות שבוצעו ברכב (למעט אירוע המתועד) - נדחית בזה ממילא כל הטענות לשיפוי בגין נזקי החבלות האחרות. 3.1.4 אשר להוצאות החניה של המשאית; הגעתי למסקנה כי התובעים כשלו בהוכחת רכיב הקשר הסיבתי שבין המעשים המיוחסים לנתבעת (ואשר רובם נדחו כאמור) ובין הצורך להחנות את המשאית בחניון. לעניין זה אצביע על עדותו המביכה והבלתי משכנעת של גיא (בעמ' 12 שורות 19-32 וכן בעמ' 13 שורות 1-6). 3.1.5 כיוצא בזה לא הובאו בפני ראיות שיש בהן לבסס אובדן י"ע בכלל, ולגבי הטיפול בחבלה פרי האירוע המתועד - בפרט, ומשכך אני דוחה גם רכיב זה. 3.1.6 אני דוחה איפוא את תביעת התובעים לפיצויים בגין נזק מיוחד למעט סוגיית עלות מצלמות האבטחה והערכת עלות התיקון של הנזק שנגרם לרכב במהלך האירוע המתועד - אליהם אתייחס להלן בנפרד. 4. נזק כללי (פיצויים בגין נזק בלתי ממוני) 4.1 התובעים מיקדו מאמץ עיקרי בניסיונם להגדיל ולהאדיר את מפלסי תחושות הפחד והתסכול שהיו מנת חלקם בעטיים של מעשי החבלה שייחסו לנתבעת (סעיפים 41, 26, 22 ובעיקר סעיף 44 לתצהירי התובעים). 4.2 התובעים אף זימנו למתן עדות את אימה של אפרת (גב' אתי שקרצ'י), אשר העידה כי במהלך התקופה שהחל מאמצע סוף שנת 2003 ולאורך שנת 2004 ליוותה את נכדה בנם בן הארבע (בנם של התובעים) בדרכו מבית הספר ועד לבית התובעים וכן שהתה עימו בדירה עד השעה 16:30 וזאת לדבריה בשל תחושת האיום לשלומם של ילדי התובעים עקב החבלות החוזרות ונשנות ברכב. גב' שקרצ'י חזרה על גירסתה בעדותה בעמ' 10-11 והעידה: "פחדנו (שהילדים) ישארו לבד...אנחנו פחדנו בגלל הנזקים שהיו לתובעים, לא ידענו לאן זה יגיע". גב' שקרצ'י הודתה כי לא ידוע לה על כל נזק שאירע לכניסת הדירה או לדלת (עמ' 11 שורות 9-10). עם זאת אין בפני ולו בדל של ראיה לפיה הנתבעת התכוונה לפגוע בילדי התובעים ו/או כי איימה לעשות כן. 4.3 תמצית תחושתם הקשה של התובעים עולה מעדותו של גיא בתשובה לשאלת ב"כ הנתבע: "אחרי שתחיי בהרגשה שמישהוא מתנכל אליך כל כך הרבה זמן ואתה לא יודע מי זה ושאתה קם בבוקר וכל טלפון שאתה מקבל, ואשתך מספרת לך שפגעו לה במראות, אתה מתחיל למגן את עצמך" (עמ' 12 שורות 20-23). בהמשך עדותו טען גיא כי ערב פנייתם של התובעים למשטרה העצימה בקרבם תחושת הלחץ (עמ' 14 שורות 26-28). 4.4 גיא אף טען כי מכר את דירת התובעים בנין בשל תחושות הפחד והטרור, הגם שאישר כי הדירה נמכרה בחודש פברואר 2007 בעוד שהאירוע המתועד חל ביום 1.1.05 (עמ' 17 שורות 23-29). 4.5 במהלך חקירתה עומתה אפרת עם העובדה כי סלע דרש בשמם לקבל מן הנתבעת פיצויים בסך 50,000 ₪ בעוד שבמכתב בא כוח התובעים נדרש פיצוי בסך 90,000 ₪ והשיבה: "המספר 90,000 ₪ לא נשלף על ידי או על ידי בעלי זה בהתייעצות עם עו"ד...ככל שחולף הזמן אני מודעת לעגמת הנפש והנזק שנגרמו לי" (עמ' 21 שורות 24-29 וכן בעמ' 22 שורות 1-7). 4.6 לאחר שנתתי דעתי לראיות שבפני באשר לנזק הנפשי שחוו התובעים הגעתי למסקנה כי לא ניתן לחלוק על העובדה לפיה תחושת הביטחון שלהם עורערה בעקבות החבלות החוזרות ונשנות ברכב וכן ניתן להתרשם מעליית מפלס התסכול בקרבם בשל חוסר יכולתם לזהות את האחראי לפגיעה. 4.7 יתר על כן הוכח בפני כי בניגוד לגירסת הנתבעת, האירוע המתועד בוצע על ידה בכוונת מכוון וקדמו לו מחשבת תחילה והכנה מוקדמת, שכן הנתבעת הצטיידה בכפפה וירדה מדירתה בקומה השניה פעמיים באותו יום כדי להאדיר את הנזק (עדות הנתבעת בעמ' 27 שורות 4-21 וכן עמ' 28 שורות 21-32 ועמ' 29 שורות 3-26). ניסיונה של הנתבעת לקשור את ביצוע האירוע המתועד כתגובה ו/או בסמיכות זמנים הדוקה לתופעות רעש ו/או דין ודברים עם התובעים - לא הוכח ואני רואה לדחותו. 4.8 אני פוסק איפוא כי בביצוע האירוע המתועד ביצעה הנתבעת אקט מכוון של הסגת גבול במיטלטלין, במטרה לגרום נזק לרכב הן על מנת לפרוק את כעסיה והן ובעיקר על מנת לגרום לתובעים נזק כספי, תחושות תסכול ופחד. 5. הבסיס הנורמטיבי לפסיקת הפיצויים 5.1 בסעיף 31 לפקודת הנזיקין נקבע: "הסגת גבול במיטלטלין היא לקיחת טובין שלא כדין מהחזקתו של אדם אחר או הפרעה אלימה בהם בהיותם בחזקתו של אדם אחר; אך אין תובע יכול להיפרע פיצויים על הסגת גבול במיטלטלין אלא אם סבל על ידי כך נזק ממון". נזק ממון הוגדר בפקודת הנזיקין בסעיף 1 לאמור: "הפסד או הוצאה ממשיים הניתנים לשומה בכסף ואפשר למסור עליהם פרטים". מן המקובץ עולה כי אפרת זכאית לפיצויים בעילת הסגת גבול לגבי הנזק המוערך שנגרם במהלך ועקב האירוע המתועד. 5.2 אשר לעוולה של הפרת חובה חקוקה הקבועה בסעיף 63 לפקודת הנזיקין ובזיקה לביצוע העבירות על פי סעיפים 413 ו-452 לחוק העונשין שעניינם בהתאמה; חבלה במזיד ברכב והיזק לרכוש במזיד. אלו הן מקצת העבירות שיוחסו לנתבעת והיא הודתה בביצוען במסגרת ההליך הפלילי (נספח כ"ד לתצהיר התובעים). אטעים כי עסקינן בסעיפי עונשין שנועדו לפי פירושם הנכון לטובתו או להגנתו של אדם אחר כגון התובעים והפרתם גרמה להם נזק מסוגו או מטבעו שאליו התכוון החיקוק. השוו: ע"א 273/80 משה מדינה נ. שלמה כהן. 5.3 סעיף 63 לפקודה מתנה את פועלו בגרימת "נזק". ביטוי זה (להבדל מנזק ממון) זכה להגדרה רחבה ובלתי ממצה בסעיף 1 לפקודת הנזיקין: "אבדן חיים, אבדן נכס, נוחות או רווחה גופנית או שם טוב או חוסר נוחות מם וכל אבדן או חיסור כיוצאים באלה". בפסיקה נקבע לא אחת כי נזק נפשי נלכד ברשתה של הגדרה זו. השוו: ע"א 243/88 עיריית ירושלים נ. גורדון. ע"א 1081/00 אבנעל חברה להפצה בע"מ נ. מ"י. 5.4 אני פוסק כי התובעים הוכיחו את זכותם לחיוב הנתבעת בפיצויים בגין נזק בלתי ממוני, מכח עוולת הפרת חובה חקוקה. 5.5 בסיכום טענותיהם האריכו התובעים מעניתם בתיאור מופלג של עוצמת הנזק שנגרמה להם (עמ' 5-6 לסיכומי התובעים). הנתבעת מנגד ביקשה להטיל ספקות באשר לעוצמתו הן לאור האירוע היחיד שתועד והן בטענה כי הנתבעת רק הגיבה להפרעות מצד התובעים. 5.6 התובעים עתרו כזכור לחייב את הנתבעת בפיצויים בסכום בלתי מבוטל בסך 175,000 ₪. הראיות שבפני מפרנסות ממצא לפיו עסקינן בסכום מוגזם ביותר. הינה כי כן הוכח בפני כי זמן קצר לאחר האירוע המתועד דרשו התובעים מן הנתבעת פיצויים בסך 50,000 ₪. סכום זה נופח ללא הנמקה עניינית לסך של 90,000 ₪ ובכתב התביעה נתבע סכום של 175,000 ₪ טבין ותקילין. 5.7 ניסיונם של התובעים להאדיר את חומרת הנזק הנפשי שנגרם להם עד כדי חשש לחיי ילדיהם ו/או כורח למכור את דירתם ולעבור לדירה אחרת - הסתבר להיות ניסיון נפל ולא שוכנעתי כלל ועיקר כי התובעים חששו לשלום ילדיהם ו/או נאלצו בצוק העיתים למכור את דירתם, בשל המעשים שייחסו לנתבעת. עם זאת שוכנעתי כי התובעים חששו משך פרק זמן ניכר לרכושם וכן חשו תסכול עמוק לנוכח אי יכולתם לאתר את המתנכל. 5.8 בהערכה כוללת של הראיות שבפני ושקלול כנסיבות הצריכות לעניין, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים סך של 20,000 ₪ כפיצויים בגין הנזק הבלתי ממוני, וכן לשלם לתובעת 2 (אפרת) פיצויים בסך 1,700 ₪ בגין הנזקים שנגרמו לרכב. 6. פיצויים עונשיים 6.1 התובעים עתרו גם לחיוב הנתבעת בפיצוי עונשי בסך 25,000 ₪, אך דומה כי בסיכומיהם נפקדה טענה או עתירה לעניין ראש נזק זה. 6.2 למען לא יחסר הנייר אבהיר בקצירת האומר כי ההלכה המשפטית בסוגיה זו גורסת כי: "הרציונל מאחורי פסיקת פיצויים עונשיים אינו ריפוי או תיקון אלא עונש והרתעה. רציונל זה אינו פשוט במשפט האזרחי אך יוצדק במקרים חמורים במיוחד של פגיעה בזכויות חוקתיות ויש בו כדי לחזק הרתעה יעילה בשעה שאין המשפט הפלילי חל". עמדה זו בוטאה; ב-ע"א 2570/07 לם ואח' נ. ההסתדרות המדיצינית הדסה. וכן רע"א 9670/07 פלונית נ. פלוני. ב-ע"א 4576/08 עטרה בן צבי נ. היס נקבע כי ניתן לפסוק פיצוי עונשי על פי חומרת מעשיו של המזיק והלוך רוחו. 6.3 סבורני כי משחוייבה הנתבעת במסגרת ההליך הפלילי לשלם לאפרת פיצויים בסך 3,000 ₪ - יש לראות סכום זה כממצה את הפיצוי העונשי ככל שעסקינן בחומרת ההיבט הפלילי של האירוע המתועד בו הודתה הנתבעת והצורך בהרתעתה. אני דוחה איפוא את טענת התובעים לחיוב בפיצויים עונשיים. 7. סוף דבר 7.1 אני מקבל את התביעה בחלקה הקטן בלבד ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעים פיצויים בגין נזק בלתי ממוני בסך 20,000 ₪. 7.2 כמו כן אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת 2 סך 1,700 ₪ בגין הנזק שגרמה לרכב. הסכומים שנפסקו לעיל נושאים הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל. 7.3 אשר להוצאות המשפט; דומה בעיני כי בפסיקת הוצאות משפט לזכות התובעים יש לקחת בחשבון גם חלק מעלות התקנת מצלמות האבטחה שכן אלו שימשו את התובעים בחשיפתה של הנתבעת כמי שחיבלה ברכב במהלך האירוע המתועד. 7.4 אני מחייב איפוא את הנתבעת לשלם לתובעים הוצאות משפט בסך 10,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪. התעללות