דוגמא לפסק דין בנושא חיידק טורף אצל תינוקות: זוהי תביעת רשלנות רפואית בשל מותו של הפעוט ז"ל לאחר שנדבק בחיידק סטרפטוקוקוס A, הקרוי בלשון עממית גם "החיידק הטורף" ולקה בדלקת קרום המח. העובדות העיקריות אינן במחלוקת ממשית והן עולות מהתיעוד הרפואי ומעדויות האם והרופאים. ביום 7.12.03 הובא המנוח שהיה בן פחות משנה וחצי לטיפול בקהילה אצל ד"ר גולקן לאחר שיום קודם סבל מחום של כ- 40 מעלות ומהקאות. עם קבלתו ציינה ד"ר גולקן שהוא נראה במצב כללי ירוד, חלש, אפאטי ובאופן כללי חולה. חום גופו היה 38.3 מעלות ללא סימנים מנינגיאליים. הוא הופנה לקבלת טיפול בחדר מיון בהפניה דחופה עם אבחנה משוערת של דלקת במערכת העיכול והתקבל בשעה 12:06. בבדיקתו במיון נמצא במצב כללי טוב, עם בטן רכה וללא סימני גירוי מנינגיאליים. בדיקתו הנוירולוגית הייתה תקינה. בבדיקות מעבדה נמצאו, בין השאר, 13,290 כדוריות לבנות ו- 14% סטאבים. במשטח דם toxic granulation. חום גופו היה 37 מעלות. במחלקה הוחל בעירוי נוזלים לתוך הוריד בהסתמך על אבחנה של דלקת במערכת העיכול וכדי למנוע התייבשות. המנוח אושפז במחלקת ילדים ועם הפנייתו למחלקה נרשם כי יש לבחון אפשרות לטיפול ברוציפין. עם קבלתו במחלקה, נלקחה צואה לבדיקת רוטה וירוס, וירוס שתוקף את מערכת העיכול וגורם לשלשולים ולהקאות. כמו כן, נכתב שאין צורך באנטיביוטיקה. עוד באותו הלילה, בשעה 01:00 נרשם שאמו של המנוח התלוננה על נפיחות סביב לעיניים כתוצאה מעירוי עודף. המנוח נבדק ובגליון הטיפול צויין כי ההקאות פסקו בערך משעה 21:00 ושיש להקטין את קצב טפטוף העירוי. בשעה 3:00 (ככל הנראה) היה אירוע פרכוס יחיד שנמשך כ- 30 דקות ולאחריו הוחלט לתת לתובע טיפול רחב טווח באנטיביוטיקה. כמו כן, נערכה לתובע בדיקת LP (דיקור מתני). לעומת רישום זה, שככל הנראה נערך בזמן אמת, בדף המעקב הרפואי שנערך לאחר מכן נרשם ששעת הפרכוס הייתה 4:30 וכי הפרכוס היה על רקע שיגלה. בשעה 4:00 תועדה בגליון הסיעודי קבלת ווליום כחלק ממשטר הטיפול בפרכוסים. לא נרשמו הוראות למעקב אחרי מדדים חיוניים. כמו כן, בשעה 4:48 נמדד ערך נמוך במיוחד של נתרן, לגביו נטען על ידי התובעים כי הוא עשוי להשפיע על הפרכוסים ולהחמיר בצקת מוחית. רישום דומה נערך בשעה 5:00 ורק בשעה 6:00 התקבלו תוצאות בדיקת הדיקור המותני. המנוח נבדק גם בשעות 7:00, 8:00, 9:00 ו- 11:00 כאשר רק החל מהשעה 8:00 נרשמו דופק ולחץ דם. הדפקים היו מואצים ולחץ הדם היה גבוה. בשעה 9:45 צוין כי המנוח נושם לבד, אין החזרים גידיים (מינימום של החזרים בגפיים עליונות), אין החזרי גזע מוח, אישונים mid position שמאל מעט רחב מהימין. לסיכום צוין כי המנוח במצב של קומה. בשלב כלשהו בהמשך המנוח החל לסבול גם מנשימות אגונליות והוכנס טובוס להנשמתו. הרישום האחרון בבית החולים מאיר נערך בשעה 10:35. לבית החולים שניידר התקבל המנוח בשעה 11:40 כשלא נותר אלא לקבוע את מותו. הצדדים חלוקים מרה בהערכת מערכת עובדתית זו. התובעים התבססו על חוות-דעתו של פרופ' גדעון פרת, מנהל מחלקת טיפול נמרץ בילדים בבי"ח שיבא. לדעתו, המנוח נפטר עקב איחור באבחון בזיהוי של מחלתו שנגרם בשל כך שצוות המטפל התעלם מעובדות שהצביעו על קיומה של מחלה מסכנת חיים ולא נקט בצעדים הדרושים כדי למנוע נזק מוחי וגם את מה שעשה, עשה באיחור. הנתבעים הגישו חוות-דעת של ד"ר דן מירון, מומחה במחלות זיהומיות בילדים. לשיטתו, מדובר באירוע טרגי, שטופל כשורה ע"י כל הרופאים על-פי המידע שהיה בפניהם בזמן אמת, ומסקנות פרופ' פרת נגועות בחכמה שלאחר מעשה. בית-המשפט ביקש לקבל חוות-דעת של מומחה מטעמו. הצדדים הסכימו שמומחה זה יהיה פרופ' יצחק סרוגו, מנהל מחלקת ילדים בבית-החולים בני ציון בחיפה ומומחה במחלות זיהומיות בילדים, אף ששמרו על זכותם להסתמך על חוות-הדעת שהגישו. פרופ' סרוגו סבר שהטיפול במנוח לא לקה ברשלנות. לשיטתו, מחלתו של המנוח היתה מסוכנת וקשה מאוד ובלי קשר לפעולות שיכולים היו הנתבעים לבצע, היתה הפרוגנוזה של המנוח רעה מאוד. טענות התובעים התובעים מבקשים שחוו"ד פרופ' פרת תועדף על חוו"ד המומחים האחרים, למרות שאחד מהם מונה מטעם בית המשפט. לטענתם, אין ספק כי הטיפול שניתן לתובע היה לקוי ולא עמד בסטנדרט הסביר. המנוח הגיע לחדר מיון עם סימפטומים כגון חום גבוה והקאות והיה על הצוות לאבחן אותו ולמצער, להתחיל בטיפול אנטיביוטי ללא דיחוי. ד"ר לוינסקי המליצה על טיפול אנטיביוטי עוד בקבלתו של המנוח לחדר מיון ולא ברור מדוע הוחלט לוותר עליו למרות ההוראה המפורשת. גם אחר-כך, היו די הזדמנויות לתקן את הטעות הראשונית אולם גם הן לא נוצלו. כך למשל, לטענת התובעים לא נעשתה בדיקת שקיעת דם ולא נערכה בדיקת CRP שהיה בהן כדי להדליק נורה אדומה ולהצדיק את שינוי הדיאגנוזה. לאחר שהמחלה זוהתה, טוענים התובעים שהיה על הצוות המטפל לקיים מעקב צמוד תוך כדי עריכת בדיקות לסימני חיים כגון לחץ דם, מספר נשימות, שוויון אישונים, מצב הכרה, או סטורציה. ההחלטה לא לבצע את הבדיקות גרמה לנזק ראייתי שדי בו להיפוך נטל הראייה. לאחר הפרכוסים, המרדים המליץ על מעקב לחץ דם ועל ביצוע בדיקת גזים אולם הן לא בוצעו. כאשר סוף סוף בוצעו חלק מהבדיקות, התגלה שהרכב המלחים בדמו של המנוח לא מאוזן, דבר שעשוי לגרום להחרפת הפרכוסים, אך לא ננקטו פעולות לאזן את ההרכב. התובעים סבורים שעצם תהליך קבלת ההחלטות היה נגוע באי סדרים העולים לכדי רשלנות. כך למשל, הופנה המנוח לחדר מיון עם אבחנה לדלקת מעיים משוערת. לאחר קבלתו למיון, טופל המנוח כאילו הופנה עם דלקת מעי מוכחת. התמונה הקלינית שהתקבלה בזמן אמת לא הועברה לידיעת הממונים שלא נועצו זה בזה. בסופו של דבר, נשאר הצוות המטפל שבוי בקונספציה שגויה. עוד טוענים התובעים שדלקת קרום המוח היא מחלה מוכרת וידועה שהטיפול בה אחד הוא ללא קשר למחולל החיידקי שלה. אפילו היתה מחלה נדירה, אין בכך לבד כדי להצדיק איחור בגילויה: כבר נפסק שחובתו של הרופא משתרעת גם על מחלות נדירות. על הרופא המטפל לערוך בכל עת אבחנה על בסיס מידע חדש שמתקבל בזמן אמת ולהתאים את אבחנתו למידע המשתנה. במקרים קשים כגון מקרה זה, היה על הרופאים להמשיך לחקור ולדרוש עד שתימצא תשובה ובינתיים היה עליהם להתחיל בטיפול אנטיביוטי. ד"ר מירון ופרופ' סרוגו ציינו שהמינון השגרתי של רוצפין (50 מג' לק"ג) אינו יעיל נגד דלקת קרום מח חיידקית. פרופ' פרת העיד שטיפול בשתי מנות של 50 מג' לק"ג שניתנות בהפרש של 12 שעות יעיל כמו טיפול של מנה אחת בת 100 מג' לק"ג - ומינון זה מתאים לטיפול במחלה. גם ד"ר לוינסקי העידה כי משטר זה סביר ונהוג. עוד טוענים התובעים שגם אם תתקבל ההנחה שרוב הסיכויים שגילוי מוקדם לא היה משנה את התוצאה הסופית, הרי שללא ספק אי-הגילוי המוקדם פגע בסיכויי ההחלמה של המנוח. התובעים מוחים על הטענה שאפילו היה המנוח מחלים, היה נותר עם נכויות קשות ביותר ולכן "טוב מותו מחייו". לשיטתם, הטיפול הרשלני נבע משיקולים זרים. במקום שטובת המטופל תעמוד לנגד עיני הצוות המטפל, הוא היה שקוע במאבק בצפיפות ובלוח זמנים דוחק. הצוות המטפל לא עשה כמיטב יכולתו במסגרת האילוצים, שבמקרה זה עלו בחיי אדם. עובדה שבבית החולים לא הייתה מחלקה לטיפול נמרץ ילדים מהווה הפרת חובת זהירות. לבסוף, טוענים התובעים שלקח לצוות המטפל זמן לא סביר של 6 שעות עד לפינוי המנוח לבית חולים שניידר שהיה בטווח רבע שעת נסיעה. טענות הנתבעים הנתבעים טענו שפעלו בסבירות והם מסתמכים על חוו"ד ד"ר מירון ופרופ' סרוגו, שהוא זרועו הארוכה של בית המשפט ונדרשים טעמים כבדי משקל להעדיף חוו"ד של צד מעונין על פניה. טעמים כאלה לא נמצאו. הנתבעים טוענים, שסיכויי ילד בן שנה וחמישה חדשים לשרוד דלקת קרום מח שנגרמה בשל "חיידק טורף", נמוכים מאוד. המנוח אושפז כשאינו מראה כל סימן ספציפי לדלקת קרום המוח. מצבו התדרדר תוך זמן קצר. כשנראתה סיבה לחשוד במחלה הוא קיבל טיפול הולם, אך זה היה מאוחר מדי. בפועל לא ניתן היה בזמן אמת לאבחן את המנוח. לא היה כל שיהוי בגילוי המחלה. המנוח נבדק ולא נמצאו סימנים מנינגיאליים. בהתחשב בעונת השנה ובתסמינים שהיו ידועים בזמן אמת, האבחנה שמדובר בדלקת מעי היתה סבירה. לא הייתה סיבה לחשוד דווקא בדלקת קרום המוח ובאותה מידה ניתן היה לחשוד גם באינסוף מחלות נדירות אחרות. בעת האבחנה המבדלת יש לבחון קודם את האופציות הסבירות יותר והתמונה הקלינית יחד עם נדירות המחלה הצדיקו את המסקנה שלתובע זיהום מעי. הנתבעים טוענים שלא היה מקובל באותה תקופה לבצע בדיקת שקיעת דם ובדיקת CRP ובדיקות אלה אינן ספציפיות דווקא לדלקת קרום המוח. למעשה, החל מהשעה 21:00 המנוח הפסיק להקיא, וכך נגרע מתסמיניו תסמין אופייני של דלקת קרום המוח. יש לדחות את הטענה שעל הצוות המטפל מוטלת חובה לבצע בדיקה מסוכנת ופולשנית בילד שלא מראה אף אחד מהתסמינים שיצדיקו אותה בעוד שמתקיימים בו תסמיני מחלה אחרת ידועה וסבירה יותר שבפירוש לא מצדיקה את הבדיקה. הנתבעים טוענים שהמנוח קיבל טיפול ראוי ותשומת לב שאינה נופלת בטיבה מתשומת הלב של כל מטופל אחר בכפוף לאילוצים כגון עומס, צפיפות והיעדר כוח אדם. המנוח נבדק בחדר מיון פעמיים ע" ד"ר לוינסקי. בשעה 16:15 ובשעה 1:00 נבדק המנוח בידי ד"ר שרית סעדיה במחלקה והוא נבדק על ידי האחיות עוד 8 פעמים עד השעה 4:00. לטענת הנתבעים, לוקה חוו"ד פרופ' פרת בכך שהוא מנסה ליישם את ניסיונו כמנהל מחלקת טיפול נמרץ ילדים על מחלקת ילדים רגילה תוך התעלמות מוחלטת מההבדל בין אמצעי הטיפול והאוריינטציה הטיפולית של שני סוגי המחלקות. עוד טוענים הנתבעים, כי אף אם היו צודקים התובעים בטענתם שהיה ניתן וצריך לאבחן את המחלה מוקדם יותר לא היה בכך כדי למנוע את מות המנוח, תוצאה שלא ניתן היה למנוע אפילו אם המנוח היה מתחיל בטיפול אנטיביוטי עוד בחדר מיון. הנתבעים מזכירים שלא נכון לתת טיפול אנטיביוטיקה כטיפול מונע. שהמדיניות היא לצמצם את השימוש באנטיביוטיקה, כדי למנוע התפתחות חיידקים עמידים לה. שימוש באנטיביוטיקה עלול לגרום למטופל גם נזק ואנטיביוטיקה שניתנת במינון רגיל פשוט לא יעילה כנגד דלקת קרום המוח. לאחר שהמנוח החל לפרכס, הוא קיבל טיפול מיטבי. רק אז הצדיקה התמונה הקלינית את המסקנה שהמנוח סובל מדלקת קרום המח - ואז גם טופל כחולה במחלה זו. הזמן שחלף מהפרכוס עד לפינוי לבית-החולים שניידר היה סביר והוקדש כולו לייצוב מצבו של המנוח. אין להטיל על הנתבעים אחריות בשל עצם העובדה שבבית החולים לא היתה מחלקה לטיפול נמרץ ילדים, החלטת מדיניות של משרד הבריאות. בהתחשב באופי המחלה לאחר שהמנוח החל לפרכס, הנזק כבר נעשה ולא נותר דבר לעשות. לגבי חובת ההיוועצות, מפנים הנתבעים את בית המשפט לקשר טלפוני שנערך עם מנהל המחלקה בזמן אמת. לגבי העברת נטל הראיה ולגבי דוקטרינת הנזק הראייתי טוענים הנתבעים שאין מקום להיפוך נטל הראיה ולא התקיימו התנאים לחייבם בשל נזק ראייתי ולעניין היעדר סיכויי ההחלמה טוענים הנתבעים שסיכויי המנוח להחלים היו אפסיים מלכתחילה גם אם בדרך נס הוא היה שורד. דיון והכרעה כל מוות הוא אסון. מותו של ילד הוא להוריו אסון שאין לו ניחומים. הפעוט מוחמד עבד אל קאדר ז"ל מת בשל מחלה קשה, שאיש אינו אשם בה. הוא הגיע לבית החולים מאיר חולה, והטיפול שקיבל שם לא הציל את חייו. התובעים טוענים שהדבר קרה בשל כך שהופרה חובת הזהירות של הנתבעים כלפיו. בירור חובה זו חייב להעשות מתוך מודעות לכך שאת השאלה אם פעלו הרופאים כראוי אין לבחון לאור מה שידוע לנו כיום, בחכמה שלאחר מעשה, אלא, מתוך בחינת מה שידעו ומה שיכלו לדעת בזמן שקיבלו את החלטותיהם. נזכיר, שברפואה עלול טיפול נכון וטוב להתגלות כבלתי מספיק במבחן התוצאה. בהחלט יתכן שרופא יעשה כל שניתן לעשות ובכל זאת ימות החולה. רופאים אינם "קבלני הצלחות" ולא נכון לבחון את פעולותיהם לאור האינטואיציה הנפוצה הגורסת, שאם נכשלו, חזקה עליהם שלא עשו שליחותם נאמנה. ראשית יידונו טענות "מערכתיות": כשהמנוח טופל בבית-החולים מאיר, לא היתה שם מחלקת טיפול נמרץ לילדים. לדעת התובעים, זהו ביטוי לרשלנות הנתבעים. בעולם אידיאלי, עומדים משאבים בלתי מוגבלים לשירותה של כל מטרה טובה. בעולם המציאות, המשאבים תמיד מוגבלים וקביעת סדרי העדיפות בהקצאתם היא החלטת מדיניות. המדיניות נגזרת מהדין אך נקבעת ע"י משרד הבריאות וקופות החולים בהתאם למשאביהם. ההחלטה אם בבית-חולים מסויים תהיה מחלקה כזאת או אחרת קשורה בבירור לשיקולי הקצאת משאבים, בהערכת סדרי עדיפות בסיפוקם של צרכים מתחרים ובזמינותם של תקציבים וכח עבודה. בהליך זה לא הובאו כל ראיות המאפשרות אף ראשיתה של ביקורת מושכלת בעניינים אלה. כל שבפני בית-המשפט הן טענות כלליות מאוד, הגורסות ש"צריך" ו"רצוי" שבכל בית-חולים תהיה מחלקת טיפול נמרץ ייחודית לילדים. על כך ניתן להשיב בתמצית, שאין כל חובה שבדין שבכל בית-חולים תהיה מחלקה כזאת ואפילו הדבר "רצוי מאוד", אין בכך כדי לקבוע רף נורמטיבי רלבנטי לשיקולים של חובת זהירות. דלקת קרום המח היא כיום מחלה נדירה מבעבר. בין העדים התעוררה מחלוקת בשאלה, האם היה על הרופאים לכלול אותה בין ה"חשודים" בגרימת מצבו של המנוח, בשים לב לכך שמצבו נראה כביטוי אפשרי למחלות נפוצות ושגרתיות הרבה יותר. מדובר בויכוח עיוני. אין כל מקום לספק שלאורך כל הדרך היו הרופאים מודעים לחלוטין לאפשרות שמצבו של המנוח נובע מדלקת קרום המח והדבר עולה מהרישומים עצמם. המנוח טופל בקהילה ע"י ד"ר גולקן, שלא מצאה אצלו (דהיינו, היא חיפשה ולא מצאה) סימנים מנינגיליים. אבחנה זו חזרה בבדיקותיו השונות של המנוח בבית החולים מאיר הן במיון והן במחלקה. לאור זאת ברור שהרופאים המטפלים היו ערים לאפשרות שהמנוח חלה בדלקת קרום המח וחיפשו (לשווא) אחרי סימניה. לא ניתן לייחס להם התרשלות בשל כך שלא כללו אפשרות זו בין החלופות שבחנו. בטופס ההפניה למיון צוין שהתובע סבל מחום, מהקאות מרובות ומשלשול במרפאה. עוד נכתב שהיה אפאטי ומצבו לא השתפר לאחר קבלת עירוי. חום גופו היה 38.3 מעלות, ללא סימנים מנינגיאליים, והוא בכה בלי דמעות. הרופאה בקהילה סברה שייתכן כי מדובר בגסטרואנטריטיס אך מצאה לנכון להפנותו לחדר מיון. אין חולק שבאותו שלב היה חשדה, סביר. באותה עונה, נפוצים מאוד זיהומי מעיים אצל פעוטות. עם קבלת המנוח בחדר המיון, עמד חום גופו על 37 מעלות. לא נמצאו סימנים מנינגיאליים. כל העדים הסכימו שלא תמיד קל לזהות סימנים מנינגיאליים בילדים. נלקחה מהמנוח דגימת דם לבדיקה ותוצאותיה הראו זיהום מסוג כלשהו. הרופאה שטיפלה בתובע בחדר המיון שקלה טיפול אנטיביוטי (אף שלא החלה לתת אותו) והעידה שאילו היה התובע מטופל על פי המלצתה, היה מקבל רוצפין במינון 50 מ"ג/ק"ג בשתי מנות. גם בשלב זה, טופל התובע כאילו הוא סובל מרוטה וירוס למרות שנראה היה שרופאה המטפלת בחדר מיון החלה לחשוד באפשרות לזיהום חיידקי, שבו יש לטפל באנטיביוטיקה. לשם השלמת האבחנה, הורתה הרופאה גם על בדיקת צואה אשר תוצאותיה הגיעו רק למחרת היום (מאוחר משיועילו למנוח) ולפיה המנוח לא סבל מרוטה וירוס. המנוח הועבר למחלקת ילדים. שם נראה שהצוות קיבל את הנחת העבודה לפיה הוא סובל מוירוס מבלי להמשיך את תהליך הבירור שבו החלה הרופאה בחדר המיון. כל העדים הסכימו שרק בדיקת דיקור מותני (LP) יכולה לספק אבחון חד-משמעי של דלקת קרום המח, אך מדובר בבדיקה פולשנית, מסוכנת למדי, שאין לנקוט בהעדר חשד מבוסס למדי שהמטופל אכן לקה בדלקת קרום המח. כאשר מתבסס חשד שהמטופל לקה בדלקת קרום המח, מקובל אף להתחיל בטיפול אנטיביוטי עוד לפני שהתקבלו תוצאות הדיקור המותני. עם זאת (וגם בזה הסכימו המומחים), בישראל מתן הטיפול האנטיביוטי מותנה אף הוא בקיומו של חשד מבוסס למדי שהמטופל אכן לקה בדלקת קרום המח (הן בשל מגמה כללית שלא לטפל באנטיביוטיקה שלא לצורך, כדי למנוע התפתחות חיידקים עמידים לתרופה, והן מפני שלטיפול מוטעה באנטיביוטיקה סכנות משלו). בשעות הראשונות שבהן שהה המנוח במחלקה לא היו לרופאיו סיבות מיוחדות לחשוד שהוא סובל דווקא מדלקת קרום המח, לערוך לו דיקור מותני ולהתחיל טיפול אנטיביוטי. בנקודת זמן זאת, ראוי לשאול, האם יכולים היו הרופאים במחלקה לדעת יותר - והאם המידע הנוסף שיכולים היו להשיג, עשוי היה לגרום להם לפעול באופן שונה משפעלו? פרופ' סרוגו, המומחה מטעם בית-המשפט, הצביע על ענין זה בחוות-דעתו בבהירות רבה: ניתן היה לחשוד בזיהום חיידקי פולשני אם היו לוקחים בדיקת דם למדדי דלקת. בדיקות דם למדדי דלקת כמו CRP ו / או שקיעת דם היו מקובלים כבר בשנת 2003 בחלק גדול מחדרי המיון בארץ, לא ברור למה הבדיקה לא בוצעה במיון או יתכן שזה לא חלק מהשגרה בבית החולים "מאיר" אבל בדיקות מהסוג הזה היו יכולות לתרום להבנה שמדובר כאן בזיהום פולשני חיידקי ואולי מקדימות את הצורך בניקור מתני והתחלת טיפול אנטיביוטי מוקדם יותר". (ההדגשה - "לא ברור למה הבדיקה לא בוצעה" היא שלי - י.ב.) ראוי להבהיר דברים אלה, שכמדומה משמעותם כמעט אבדה בין מאות עמודי חוות-הדעת, העדויות והסיכומים: כשהגיע המנוח למחלקת הילדים נראה היה שסביר ביותר שהוא סובל מזיהום ויראלי של מערכת העיכול. ההסתברות שהתובע סבל מדלקת קרום מח חיידקית, נראתה בשלב זה נמוכה מאוד. כל בדיקה אשר צפויה היתה להגדיל משמעותית את הערכת הסבירות שהמנוח לא סבל מזיהום נגיפי, אלא מזיהום חיידקי, חייבת היתה להביא לכל הפחות לשיקול מחודש של הנחות העבודה של הצוות המטפל. הנתבעים טענו שכיום בדיקת CRP היא סטנדרטית, אלא שבאותה התקופה היא לא הייתה מקובלת בבית החולים מאיר למרות שבחלק מבתי החולים היא כבר נקלטה. הנתבעים לא טענו שלא ניתן היה לערוך שקיעת דם למנוח. הם טענו שעריכת בדיקה זו לא היה חלק מהשגרה באותו זמן ולא היתה בעריכתה תועלת שכן היא לא ספציפית לדלקת קרום המוח. כפי שהדגישו הנתבעים עצמם, נראה שיש לייחס משקל מכריע לדעתו של המומחה מטעם בית-המשפט, כאשר הוא מביע את תמיהתו על כך שלא נערכה שקיעת דם. אפילו עריכת בדיקה כזאת לא היתה חלק משגרת חדר המיון, לא ברור מדוע לא נערכה אחר-כך, כאשר המנוח כבר הגיע למחלקה, שבה אמור היה להמשך בירור מצבו גם ע"י עריכת בדיקות שלא מקובל לערוך בחדר המיון. טענות ההגנה מתעלמות מהתועלת שכן ניתן היה להפיק מהבדיקה, לא כאמצעי אבחון ישיר של דלקת קרום המח, אלא כאמצעי לשלול את ההנחה שהמנוח סבל ממחלה ויראלית במערכת העיכול. בנקודה זו כשלו הנתבעים והפגינו פאסיביות בהמשך הבירור שהחל בחדר המיון - וכשלונם מהווה הפרת חובת הזהירות המצופה מרופאים. אפילו עריכת בדיקה אינה מקובלת בחדר המיון, בודאי שיש לשקול אותה בעת טיפול יסודי וממושך יותר במחלקה. בדיקות אינן נערכות רק כדי להוכיח תזה, אלא גם כדי לשלול תזה. אם 98% מהילדים במצבו של המנוח סובלים מוירוס בלתי מסוכן והנותרים סובלים מבעיות שעלולות להיות מסוכנות יותר, יש הרבה טעם לנסות לברר מי מהמאושפזים נמנה על קבוצת הרוב השגרתית ומי על קבוצת המיעוט הטעון תשומת לב. לא היתה כל מניעה אובייקטיבית לערוך למנוח בדיקת שקיעת דם. להבדיל מדיקור מותני, הבדיקה אינה מסוכנת ואינה נדירה וכעולה מחוות-דעתו של פרופ' סרוגו העובדה שלא נעשתה מעוררת תמיהה. אילו נערכה, היו תוצאותיה מחזקות מאוד את האינדיקציות לכך שהתובע סובל מזיהום חיידקי ולא מזיהום נגיפי. לכל הפחות היו תוצאות אלה מצדיקות הערכה מחודשת של "הנחת העבודה" של הצוות המטפל - והדבר עשוי היה להביא לכך שהמנוח היה מתחיל לקבל טיפול אנטיביוטי מוקדם יותר. אלא שהבדיקה לא נערכה והצוות המטפל מעולם לא זכה להפיק תועלת מהמידע שעשויה היתה להניב. כאשר נמנע הצוות המטפל מעריכת שקיעת הדם, הוא העמיד את עצמו במצב של "אי ידיעה" של עובדות ש"יכול וצריך היה לדעת" ועובדות אלה עשויות היו להשפיע על הטיפול במנוח. בהעדרן, המשיך הצוות לטפל במנוח לאורה של קונספציה שגויה. מהראיות שנשמעו עולה תמונה קודרת ביותר באשר לסיכוייו של המנוח להחלים ממחלתו, אפילו היה מקבל את הטיפול המיטבי. בחוות-הדעת שהגישו לא התייחסו המומחים לפרוגנוזה של המנוח לו טופל כראוי אך המומחים נחקרו על הענין באריכות. מטבע הדברים, התשובות שניתנו בבית-המשפט בעניינים שלא נדונו בחוות-הדעת היו מאולתרות ולא נתמכו בהפניות למחקרים ספציפיים. בית-המשפט ניסה לחלץ מהמומחים אומדן, או סטטיסטיקה באשר לסיכויי התמותה עקב דלקת קרום המח שנגרמה בשל סטרפטוקוקוס A, או באשר לפרוגנוזה הצפויה לחולים ששרדו. התברר שאין בנמצא נתונים מספיקים והמומחים העריכו את הדברים בביטויים מילוליים בלבד. עמדתו הכללית של פרופ' פרת היתה אופטימית יותר מעמדתו של פרופ' סרוגו, אך גם הוא הסכים עם ההערכה שהמחלה כשלעצמה כרוכה בסיכון גבוה של תמותה וגם שרבים מאוד מהשורדים אחרי טיפול עשויים להיוותר עם נכויות נוירולוגיות משמעותיות כגון "נזקים בשמיעה, זה יכול להיות הפרעות בכתיבה, זה יכול להיות הפרעות בהתנהגות וזה יכול להיות עד למצב של צמח" (עמ' 139 ש' 20-24). בעדות לא היה בסיס להעריך מספרית את סיכויי ההחלמה המלאה של המנוח. פרופ' סרוגו, העיד על אחוזי תמותה ניכרים עקב דלקת קרום המח. אחוזים אלה גדלים - וסיכויי ההחלמה של השורדים יורדים בהתאמה - ככל שמחולל המחלה חמור יותר. דלקת נגיפית פחות מסוכנת (ותוצאותיה לשורדים קלות יותר) מדלקת חיידקית. מבין הדלקות החיידקיות, המסוכנת ביותר היא זו שמחולל סטרפטוקוקוס A והפרוגנוזה של השורדים אותה היא הקשה ביותר. לשיטתו, רק מעט מהשורדים את המחלה חוזרים לתפקד כרגיל והאחרים סובלים מתופעות נוירולוגיות קשות. כך למשל, מי שנפגע מחיידק מנינגוקוק עשוי להחלים בהסתברות גבוהה יותר אולם מי שנפגע מחיידק הפנומוקוק עשוי בהסתברות גבוהה לסבול גם מפגיעה מוחית קשה כגון שיתוק, בעיות בשמיעה, עוורון ועוד. מבין החיידקים העלולים לחולל את הדלקת העיד פרופ' סרוגו כי "סטרפ-איי זה הכי אלים שיכול להיות" (עמ' 57 ש 1). (על "נשיכתו הרעה" של חיידק זה העיד פרופ' וולוך, שבמשך 35 שנות נסיונו לא נתקל אלא בשני מקרים של החלמה מלאה ממנו) פרופ' סרוגו הוסיף לגבי הנזקים הצפויים כי "זה לא נבדק בעבודות עצמן, אבל בדרך כלל ילדים עם דלקות בקרום המוח, אם יש להם פגיעה קשה, יש להם בעיות בבליעה, יש להם בעיה בשאיפה, בקבלת מזון, לפעמים הם סובלים מדלקות ריאות קשות, הם מרותקים למיטה, הם זקוקים לפעמים לעזרה של הנשמה הרבה מאוד זמן" (עמ' 58 ש' 19-25). לגבי תוחלת חיי ילדים ששרדו אך נגזר עליהם לחיות בנכות נוירולוגית העיד המומחה "הם יכולים לחיות כמה שנים טובות יותר, המשמעות היא מאוד נרחבת לגבי איך מגדלים ילד כזה, בבית לאורך שנים, מה זה אומר למשפחה, מה זה אומר לסביבה, מה זה אומר לחברה..." (עמ' 58 ש' 4-9). העדות המסודרת ביותר בנוגע לסיכוי המנוח, ניתנה ע"י פרופ' סרוגו: "סטראפ -איי באופן עקרוני אם הוא פוגע במח אין הרבה עבודות על הנושא הזה, אבל ברגע שאחד הסימנים שהילד הזה עשה, שהוא פרכס, ילדים שמפרכסים תוך כדי דלקת קרום המח, הפרוגנוזה שלהם רעה מאוד. זאת אומרת יש להם כבר נזק מוחי קשה מאוד. והילדים האלה עם נזק מוחי קשה, זה יכול להתבטא אצלם כמו שאמרתי בפגיעה קוגניטיבית, זאת אומרת שההתפתחות שלהם לא תהיה תקינה, זה יכול להיות אפילו התפתחות לא תקינה לחלוטין, פיגור קשה. פגיעה נוירולוגית מוטורי יכולה לבוא. או. קיי? יכולה להיות פגיעה בשמיעה, זה הכי שכיח. חירשות. אבל יכול להיות גם עוורון. בגדול פגיעה רב מערכתית במערכת המרכזית. מה שהחיידק הזה יודע לעשות, זה לא רק החיידק, הטוקסינים שהוא מפריש, הוא נכנס בגדול, הוא עושה את זה בגדול והוא עושה נזק מוחי מאוד מאוד רחב. כך שהסיכוי לדעתי שהילד הזה היה יוצא עם אבחון מוקדם, עם טיפול טוב, במצב טוב, הוא כמעט אפסי."(עמוד 57 - ההדגשה שלי - י.ב.) ניתן לחלק את הדברים לשניים: חלקם הראשון נוגע לפרוגנוזה של ילדים שהגיעו לפרכוס (מצב שאליו אולי הגיע המנוח בשל ההתרשלות באי-עריכת הבדיקה ובהעדר טיפול מוקדם). חלקם השני נוגע לנזק שנגרם לחולה מעצם מחלתו - ובלי קשר לרשלנות הרופאים. וככל שנותר ספק כלשהו בענין, נאמרו הדברים אחר-כך ובמפורש: "הסיכוי של הילד הזה, בכל סצנאריו שהוא, שהיה לו את רופא הילדים הכי טוב שהיה משגיח עליו 24 שעות, לצאת מהסיפור הזה לדעתי הוא אפסי..." (עמ' 78 ש' 10, ההדגשה שלי - י.ב.). משמעות הדברים היא, שאפילו היו הרופאים עורכים למנוח שקיעת דם, מזהים שמקור מחלתו הוא חיידקי, ומתחילים בהקדם בטיפול אנטיביוטי המתאים לאבחנה, לא היה בכוחם להביא להחלמתו המלאה. יתכן מאוד שהיו מצליחים להציל את חייו, אך לאחר שהיה ניצל, קיימת סבירות גבוהה מאוד שהיה סובל מנכות קשה. נכות זו, שאינה תוצאת הרשלנות, אלא תוצאת המחלה עצמה, היתה פוגמת באיכות חייו של המנוח וכנראה גם מקצרת אותם. התובעים מבקשים לפצותם עפ"י ההלכות הקובעות את דרכי החישוב של פיצויים לקטינים שהלכו לעולמם - בהנחה שהיו מגיעים לבגרות, רוכשים השכלה ומקצוע ומפיקים הכנסות. לפי זה הם תובעים את הפסדי כושר השתכרותו של המנוח ב"שנים האבודות" בסך 672,632₪. הנתבעים סבורים שהמנוח ממילא איבד את כל כושר עבודתו מפאת המחלה ללא קשר לטיב הטיפול שניתן לו. כפי שהוסבר קודם, הטעות של הרופאים הקטינה את סיכויי המנוח לקבל טיפול תרופתי. כלל לא ברור עד כמה היה טיפול זה מצליח להציל את חייו, ובכל מקרה נראה שהסבירות שהמנוח היה מצליח להתאושש מהמחלה, מגיע לבגרות ומתפקד כרגיל, נמוכה מאוד. הסבירות הגבוהה ביותר היא, שאפילו היה המנוח ניצל, היה סובל מנכות קשה (ומקצרת חיים) וחייו היו חיי תלות. לאור זאת, לא הוכח שמותו של המנוח גרע ממנו עצמו "הכנסה" עתידית. לתובעים מגיע פיצוי בשל הנזק הלא ממוני שנגרם, כאב וסבל שנגרם למנוח בשעות גסיסתו וקיצור תוחלת חייו. מטבע הדברים מפנים התובעים לסדרת פסקי-דין שבהם נפסקו סכומי כסף גבוהים למדי תוך שהם מדגישים את הסבל שסבל המנוח במשך יממה ואת העובדה שמת בגיל שנה וחצי והפסיד את כל תוחלת חייו - והם מבקשים פיצוי בסך 800,000₪. הנתבעים טוענים שסבלו של המנוח היה ממילא קצר ונגרם בחלקו הגדול על ידי המחלה שאינה באשמתו של איש והם מפנים לפסקי-דין שבהם נפסקו סכומי פיצוי נמוכים יותר. קביעת הפיצוי בגין ראש נזק זה מציבה בפני בתי המשפט אתגר שלא יכול להיות לו מענה משביע רצון. סבלו של המנוח נבע ממחלתו כשלעצמה. טעותם של הנתבעים גרמה לכל היותר לכך שסבל זה לא הוקל. בשל טעותם של הנתבעים נפטר המנוח פחות מיממה אחרי שהגיע לבית-החולים. אילו היה ניצל, צפויים היו לו חיים הכרוכים בסבל. גם לחיי סבל אלה יש ערך - ומדובר מטבע הדברים בערך שאינו ניתן לכימות או להערכה כספית. מקובל שפיצוי עבור כאב וסבל הוא פיצוי אינדיווידואלי המותאם לנסיבות ולניזוק ואילו הפיצוי עבור קיצור תוחלת חיים הוא אובייקטיבי ושיעורו נקבע ביחס ישר למספר השנים שקוצרו. בהתבסס על שיקולים אלה ונוכח המקובל בפסיקת פיצויים בישראל, נראה שפיצוי בסך 700,000₪ הולם את נסיבות העניין. הורי המנוח טוענים שנגרם להם נזק לא ממוני בשיעור 400,000₪ בשל הסבל שנגרם להם, עם אובדן יחסי אישות, אובדן קשרים חברתיים ואובדן שמחת חיים. הנתבעים טוענים שטענות ההורים נטענו בעלמא ולא הוכחו. הם מצביעים על כך שמאז האירועים נולדו להם עוד חמישה ילדים. אין מקום לפקפק בסבלם של הורים עקב מות בנם הפעוט. ללא ספק מדובר באירוע קשה ומכאיב מאוד ולא יתכן שאירוע כזה אינו משפיע לרעה על חיי ההורים. עם זאת, על מנת שיהיו ההורים זכאים לפיצוי עצמאי עקב סבלם מאירוע זה, יש לבחון את תביעתם העצמאית עפ"י הכללים הנוגעים לתביעות של ניזוק עקיף, כפי שנקבעו ברע"א 444/87 אלסוחה נ' עיזבון המנוח דוד דהאן ז"ל , פ"ד מד(3) 397. על מנת להוכיח קיומה של עילת תביעה עצמאית המזכה אותם בפיצוי המבוקש, היה עליהם להוכיח, בין השאר, שנגרם להם נזק נפשי בשיעור ניכר, אלא שהתביעה כלל לא נתמכה בחוו"ד של פסיכיאטר ואין כל בסיס בראיות לקבוע שלהורי המנוח נגרמה נכות נפשית כלשהי. מכאן שאין התובעים 1-2 זכאים לפיצוי בגין הנזקים שסבלו בעצמם. התובעים טוענים שנגרמו להם הוצאות בגין קבורת המנוח בסך 80,000₪. הנתבעים מצביעים על כך כי ראש נזק זה הוא ראש נזק מיוחד והוכחתו נעשית באסמכתאות. בהעדר ראיות כלשהן, ולאור העובדה שסביר שלתובעים אכן נגרמו הוצאות כלשהן בגין הקבורה נפסק לתובעים פיצוי על דרך האומדן בסך 15,000₪. לסיכום: התביעה מתקבלת. הנתבעים ישלמו לתובעים 715,000₪. על כך יתווספו שכ"ט עו"ד בסך 167,310₪, האגרה, שכר עדים ששילמו התובעים ועלות חוו"ד המומחים. כספים שהופקדו לכיסוי הוצאות עדים ולגביהם לא ניתנו החלטות אחרות יש להשיב למפקיד. רשלנות רפואית (בלידה)רפואהתביעות רשלנות רפואיתרשלנות רפואית (בית החולים)רשלנות