טריקת מכסה בגאז' על האצבעות - האם תאונת דרכים ?

מומלץ לקרוא את הקטע להלן אשר נבחר מפסיקת הערכאות השיפוטיות בנושא טריקת מכסה בגאז' על האצבעות: האם התאונה, כפי שפורטה בכתב התביעה, מהווה תאונת דרכים, כהגדרתה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן- "חוק הפיצויים")? וכך תוארה התאונה בסעיף 6 לכתב התביעה: "ביום 20.5.2009 נסע התובע עם אביו הנתבע מס' 2, ברכב הנ"ל ע"מ להביא ארגזי שתיה וחפצים אחרים שהיו מיועדים לחתונה של קרוב משפחתו. הדברים/הסחורה פורקו מתא המטען של הרכב ע"י דודו של התובע. התובע ואביו נשארו בתוך הרכב ע"מ שהתובע ואביו יחזרו פעם נוספת להביא את יתר הדברים. באופן פתאומי, ירד התובע מהרכב כאשר עודנו מונע ואביו עודנו יושב ברכב, ועמד ע"י תא המטען כאשר קצה היד שלו מונחת על תא המטען (הבגז') של הרכב. עם סיום פירוק הדברים מהבגז' ע"י דודו של התובע, ומבלי לשים לב לידו של התובע, טרק דודו של התובע את מכסה בגז' הרכב על אצבעותיו של התובע (להלן- "התאונה")." מתיאור התאונה בכתב התביעה על ידי עורך דין תאונות דרכים עולה איפוא כי התובע נחבל באצבעו בשל טריקת דלת תא המטען על אצבעו על ידי דודו, כאשר הרכב מונע וכשבכוונת האב (והתובע) להמשיך לאחר פריקת המטען בנסיעה נוספת. ההליכים בתיק: ביום 13.5.2012 שמעתי את עדויותיהם של התובע ושל דודו במסגרת ישיבה מקדמית. התובע, יליד 5.5.1995, שהיה קטין בן 14 בעת התאונה, חזר על עיקר הדברים האמורים בתביעה במסגרת עדותו כדלקמן: "הלכתי עם אבי לסופרמרקט כדי להביא דברים לחתונה, כשרצינו לחזור לדירת סבי כדי להוריד את המוצרים הגיע דודי כדי לעזור לנו בהורדת המוצרים. הדוד לא היה ברכב. ברכב היו רק אני ואבי. הגענו למקום של החתונה, יצאתי מהמכונית, ראיתי את דודי מוריד את הדברים, הלכתי לראות מה קורה בחתונה. דברתי עם בן דודי כשאני נשען על הבגז'. פתאום הבגז' של הרכב נטרק על אצבעי. דודי טרק לי את זה. לפני שדודי טרק את הבגז', לא עזרתי לקחת את הדברים לחתונה, הייתי ילד, הייתי בן 14 שנה. רציתי לראות מה קורה בחתונה. באותה עת אבי היה בתוך הרכב. הרכב היה מונע. אבי היה במכונית. אני לא יודע מדוע אבי היה עדיין במכונית. רק אני התכוונתי להשאר בחתונה. גם אבי היה מוזמן לחתונה. אבי רצה להביא עוד מוצרים לחתונה" (פרו', עמ' 3, ש' 23-10). מעדותו זו של התובע עולה כי בניגוד לאמור בתביעה, לא הייתה לו כוונה לחזור לרכב לאחר פריקת המטען, אלא להישאר במקום (ואכן, אין טענה בסיכומי התובע כי טריקת תא המטען מהווה פעולת לוואי של הכניסה לרכב). דודו של התובע העיד בפניי כי התובע לא סייע בפריקה, ולא אישר את טענת התובע כי טרק את דלת תא המטען על אצבעו של התובע: "איני יודע איך הדלת נסגרה. אם הילד אומר שאני טרקתי את הדלת על אצבעו אני משיב שאיני יודע. אולי האב המשיך לנסוע כדי לפנות את הכניסה התחתונה" (פרו', עמ' 4, ש' 8-7). לדבריו, האב לא ראה את האירוע: "הוא היה בהגה" (פרו', עמ' 4, ש' 10), כאשר הרכב היה מונע, והרכב עמד בכניסה לפתח הבית וחסם את הכניסה הראשית" (פרו', עמ' 4, ש' 15-14). לאחר שמיעת עדויות התובע ודודו, ביקש ב"כ התובע לתקן את התביעה, כדי להתאימה לדבריו של הדוד כי טריקת הדלת התרחשה "אולי" משום שהאב המשיך בנסיעה, וכן כדי להוסיף עילה חלופית לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש], התשכ"ח-1968. בהחלטתי מיום 13.5.2012 דחיתי את הבקשה לתיקון התביעה כמו גם את הבקשה להוספת עילה חלופית, בצייני את הדברים הבאים: "הבקשה לתיקון הגרסה כפי שהיא מפורטת בכתב התביעה נדחית משום שגרסת הדוד סותרת את דבריו של התובע עצמו. אין מקום לתיקון התביעה לשם הוספת עילה נוספת, שהרי אם מדובר בתאונת דרכים, הרי שקיים עיקרון יחוד העילה, ואם אין מדובר בתאונת דרכים הרי שאין מניעה שהתובע יתבע מכח עילה אחרת בהליך נפרד". בעקבות החלטתי זו, הוריתי לצדדים לסכם בשאלה האם התאונה, כפי שפורטה בכתב התביעה, מהווה תאונת דרכים, כהגדרתה בחוק הפיצויים. טענות התובע בסיכומיו: התובע טוען כי סגירת תא המטען על אצבעו, מהווה שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה, היינו: ההגדרה הבסיסית של "שימוש ברכב מנועי". לחלופין, טוען התובע, בהתבסס על עדות הדוד, כי התאונה התרחשה בשל הדרדרות או נסיעה של אביו של התובע בפתאומיות. לחלופי חלופין, טוען התובע כי התאונה התרחשה "עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו". דיון והכרעה: כידוע, סעיף 1 לחוק הפיצויים מבוסס על ההגדרה הבסיסית של הדיבור "תאונת דרכים" ("מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה"). לאחריה, באות שלוש חזקות חלוטות, ולפיהן יראו מצבים מסוימים כתאונות דרכים (חזקות חלוטות מרובות). ההגדרה של תאונת דרכים מסתיימת בחזקה חלוטה אחת, ולפיה לא יראו מצב מסוים כתאונת דרכים (חזקה חלוטה ממעטת). בהמשך, באות הגדרות של הדיבור "שימוש ברכב מנועי" ושל הדיבור "רכב", אשר מהוות חלק מן ההגדרה הבסיסית עצמה. על פי ההלכה הפסוקה, התהליך הפרשני בכל הנוגע לתחולתו העניינית של חוק הפיצויים, מחולק לשלושה שלבים: בשלב הראשון, על השופט לקבוע האם המאורע שבפניו נופל לגדרה של ההגדרה הבסיסית. בגדר השלב הראשון על השופט לבחון קיומם של ששת המרכיבים של ההגדרה הבסיסית: (1) מאורע; (2) נזק גוף; (3) עקב; (4) שימוש; (5) ברכב מנועי; (6) למטרות תחבורה. מקום בו אחד מהרכיבים אינו מתקיים, יש לעבור לשלב השני של ההליך הפרשני, ולבחון האם המקרה נופל לגדר אחת החזקות החלוטות המרבות, ואם גם התשובה על שאלה זו היא בשלילה, מסתיים תהליך הבדיקה בכל הנוגע לתחולתו של חוק הפיצויים. ואולם, יתכן מצב שהבחינה הפרשנית תוביל למסקנה כי המקרה הוא תאונת דרכים, בין בשל התקיימות ההגדרה הבסיסית, ובין בשל התקיימות אחת החזקות המרבות. במצב דברים זה, על השופט לעבור לשלב השלישי של ההליך הפרשני, ולבחון האם על המקרה שלפנינו חלה החזקה החלוטה הממעטת. ראו: רע"א 8061/95 עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 532 (1996). "שימוש ברכב מנועי", כהגדרתו בסעיף 1 לחוק הפיצויים, כולל: "נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד". בעניין אוסם [רע"א 418/03 אוסם תעשיות מזון בע"מ נ' סמג'ה (לא פורסם, 13.12.2004)] נקבע כי מקום בו ניתן לשייך אירוע אחד למספר קטגוריות בהגדרת השימוש המהווה חלק מההגדרה הבסיסית, כאשר על פי אחת מהן, מהווה הפעולה "שימוש" ועל פי האחרת - לאו, תקום לנפגע זכאות על פי חוק הפיצויים (ובלבד שמתקיימות יתר הדרישות המנויות בחוק הפיצויים), כאשר אין בעובדה כי האירוע מקיים גם את הוראת ההמעטה שעניינה פריקה וטעינה, כדי לאיין את נפקות קיומו המקביל של "שימוש ברכב מנועי", על פי הגדרת החוק. ב"כ התובע מבקש לשכנעני כי פעולת סגירת דלת תא המטען מהווה שימוש לוואי של הנסיעה ברכב או הירידה ממנו, ולכן אין תחולה להוראת ההמעטה שבהגדרת "שימוש ברכב מנועי" שעניינה טעינה של מטען ופריקתו כשהרכב עומד. לעומתו, טוען ב"כ הנתבעת כי הנסיבות, כפי שפורטו בכתב התביעה, אינן אלא בגדר פעולת לוואי וחלק אינטגראלי של הפריקה והטעינה, ולכן חלה בענייננו הוראת ההמעטה של פריקה וטעינה המוציאה את האירוע מהגדרת "שימוש ברכב מנועי". במחלוקת שהתגלעה בין התובעת לנתבעת, לעניין זה, אני מעדיפה את עמדת הנתבעת. לטעמי, פעולה טריקת תא המטען, אינה מהווה שימוש ברכב מנועי, כהגדרתו בחוק הפיצויים. מדובר בפעולת לוואי של הליך הפריקה עצמו, ולכן חלה בענייננו ההוראה הממעטת שעניינה פריקה וטעינה. על מהותה של פעולת הלוואי, ועל השאלה מתי באה היא בגדר חריג הטעינה והפריקה, עמד בית המשפט העליון בעניין דואני [רע"א 6454/99 "אריה" חברה לביטוח בע"מ נ' דואני, פ"ד נו(3) 495, 501 (2002)]: "אולם במה דברים אמורים: במקום שבו פעולת הלוואי היא חלק אינטגראלי של פעולת הטעינה, או הפריקה, וקשורה עמן קשר הדוק. קשר זה נבחן על פי מידת הצורך בביצוע פעולת הלוואי לבין פעולת הפריקה או הטעינה ועתים אף סמיכות המקום בו מבוצעת פעולת הלוואי למקום בו מבוצעת פעולת הפריקה או הטעינה." במקרה שבפנינו, פעולת טריקת תא המטען מהווה חלק אינטגרלי מתהליך השלמת הפריקה, וקשורה עמה בקשר הדוק, וזאת הן כאשר בוחנים קשר זה על פי מידת הצורך בביצוע פעולת הלוואי והמידה בה מקלה פעולת הלוואי על פעולת הפריקה, הן כאשר בוחנים את סמיכות הזמנים שבין פעולת הלוואי לבין פעולת הפריקה, והן לאור סמיכות הזמנים בין טריקת דלת תא המטען ופעולת הפריקה. ככזאת, נופלת, לטעמי, טריקת תא המטען לגדר ההגדרה הממעטת של פריקת מטען כשהרכב עומד, ולכן אין בענייננו שימוש ברכב מנועי. השאלה האם התובע עצמו עסק בפריקה אם לאו, אינה מעלה ואינה מורידה. השאלה הרלוונטית היא האם נפגע התובע בשל פעולת טריקה וטעינה אם לאו, ולא האם עסק בפועל בפעולת הפריקה והטעינה. ברע"א 7617/97 קרנית נ' אלשעאר, פ"ד נה(1) 861 (1999) (להלן- "הלכת אלשעאר") נדונה השאלה האם סגירת הדופן או הדלת של משאית במהלך טעינה ופריקה היא שימוש לוואי, שנפתחה קודם לכן לצורך טעינת המשאית, היוותה חלק מפעולת הטעינה אם לאו. בית המשפט קבע שם כי: "אין ספק שפתיחת הדופן האחורית של המשאית לצורך טעינת המשאית כמו גם סגירתה עם סיום הטעינה מהוות פעולות לוואי של הטעינה. פתיחת הדופן נעשתה כדי לאפשר את הטעינה או להקל עליה; סגירתה בסמוך לאחר הטעינה באה להשלים את פעולת הטעינה על ידי השבת הרכב למצבו הקודם, הרגיל, קודם לפעולת הטעינה. מדובר בפעולות המהוות חלק אינטגראלי של פעולת הטעינה של אותה משאית, ועל כן יש לראותן כפעולת לוואי של הטעינה וכחלק שלה" (שם, בעמ' 864-863). עוד נפסק כי פעולת קיפול של בד ברזנט המכסה על פני המטען, עשויה להיות פעולה הנלווית לפריקת המטען [רע"א 2781/98 דגן נ' גברילה (לא פורסם, 30.12.1998)]; וכי פריסת בד הברזנט המכסה על המטען, היא פעולה הקשורה קשר הדוק לפעולת הטעינה [רע"א 6223/98 שיבלי נ' הדר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נב(5) 381 (1998)]. בעניין איילון [רע"א 5950/10 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם, 20.12.2010)] דן כב' השופט (בדימוס) ריבלין בנסיבות בהן הנפגע טען את משאיתו בשטח ההטענה הייעודי, ולאחר הטענת הסחורה לא ניתן היה לסגור את הדלתות האחוריות של המשאית משום שהייתה צמודה לעמדת הטעינה, ולכן התקדם הנפגע מרחק של 20 מטרים, עצר את משאיתו, דומם את המנוע וירד לסגור את הדלתות האחוריות של המשאית, ומיד לאחר שסיים לסגור, נפגע ממשאית חולפת. כב' השופט ריבלין דחה בעניין איילון את הטענה שהלכת אוסם ביטלה את ההלכות שהגדירו את הפעולות הנלוות לפריקה ולטעינה, בציינו כי היפוכם של הדברים הוא הנכון: "בית המשפט ציין, במסגרת פרשת אוסם, כי יש להקפיד שלא להוציא ממושג הפריקה והטעינה, בניגוד לכוונת המחוקק, מרכיבים אינהרנטיים של המושג, והפנה (בסעיף 16 לפסק הדין) להלכות הקודמות שנפסקו בענין אלשעאר, דגן, שיבלי ודואני. בית המשפט הוסיף וחזר על כך ש"פעולות מסוימות מהוות 'חלק אינטרגלי' של פעולת הטעינה או הפריקה, 'משלימות' אותה או מאפשרות, את ביצועה. אופיין זה מביא אותן בגדרי פעולות הטעינה והפריקה עצמה. זו לא היתה 'אפשרית' או 'שלמה' בלעדיהן. לפיכך, חל על פעולות לוואי אלה דין הפריקה והטעינה, לאמור, הן באות בגדר החריג" (הלכת אוסם, סעיף 17 לפסק הדין)" (עניין איילון, בפס' 4 להחלטתו של כב' השופט ריבלין). בענייננו, בניגוד לפרשת אוסם, אין מדובר בנסיבות בהן אירוע תאונתי אחד מקיים הן את אחת מדרכי השימוש, והן את חריג הפריקה וטעינה. כזכור, הלכת אוסם עוסקת בשני נפגעים: סמג'ה ופארס. בעניין סמג'ה, עסקו סמג'ה ואדם נוסף בפריקת סחורה ממשאית, כאשר במהלך פריקת סחורה מבעד לפתח האחורי של המשאית, ביקש סמג'ה בשלב מסוים לרדת מארגז המשאית מבעד לדלת האחורית, ותוך כדי ירידתו, איתרע מזלו, והוא נפל ארצה. בעניין פארס פעולת הטעינה הושלמה, ואז הסיע פארס את המשאית מחוץ לאזור הטעינה. או אז, עצר בכדי "לסגור את דלתות האמבטיה של עגלת הסמיטריילר", ותוך כדי סגירת הדלתות, פעולה שנפסק כי היא מהווה את השלב הסופי של הטעינה, החליק מן המשטח, ונפל ארצה. בענייננו, בניגוד לנסיבות פרשת סמג'ה שנידונה בהלכת אוסם, פעולת הירידה של התובע מן הרכב הושלמה, היינו: אין מדובר, כמו בעניין סמג'ה או פארס, בירידה השלובה ואחוזה בטבורה בפעולת הפריקה או בהשלמת הטעינה, אלא בפעולת ירידה שהסתיימה, ואשר רק לאחריה באה פעולת הפריקה. ב"כ התובע תולה יהבו בדבריו של כב' השופט ריבלין בעניין אוסם, בפס' 19, לפיהם: "מצבי הכניסה והירידה אינם עשויים מקשה אחת"; וכי: "לא הרי אדם היושב ברכב פרטי ויורד ממנו בתום הנסיעה תוך שהוא "פורק" סל מצרכים המצוי במושב שלידו, כהרי אדם היורד דרך הפתח האחורי של משאית ועל גבו מטען. במקרה השני יקל יותר לראות בירידה מן הרכב כ"חלק אינטגרלי" מפעולת הפריקה". ואכן, היו מי שעשו הבחנה, בכל הקשור לחריג הטעינה והפריקה, בין כלי רכב פרטיים לכלי רכב מסחריים [ראו: ע"א (מחוזי חי') 542/94 סבאג נ' דולב חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 15.1.1996)]. ואולם, איני רואה כיצד הבחנה זו מוצאת את ביטוייה בלשון החוק. גם אין לה ביטוי מפורש בפסיקת בית המשפט העליון, והיא אף אינה עולה בקנה אחד עם מגמת הצמצום של בית המשפט העליון בפרשנות חוק הפיצויים, בשנים האחרונות. לטעמי, באותם מקרים "קשים" בהם נפגע אדם תוך כדי הכנסת מזוודה לתא המטען, או במהלך ירידה מן הרכב כשסל מצרכים בידו, מטפלת הלכת אוסם, לפיה יש להעדיף את הפעולה המהווה שימוש, על פני חריג הפריקה והטעינה, ולכן אין עוד צורך לערוך הבחנות בין רכב מסחרי לשאינו כזה, כדי להוציא מקרים אלו מחריג הפריקה והטעינה. מכל מקום, בעוד שבדוגמא שהביא כב' השופט ריבלין בהלכת אוסם לעניין אדם היורד מרכבו תוך שהוא פורק סל מצרכים בידו, במעמד פעולת הירידה, בוצעה בו-זמנית גם פעולת לוואי של פריקה, הרי שבמקרה שבפנינו, פעולת הירידה מן הרכב הושלמה על ידי התובע, ורק לאחריה הגיעה פעולת הפריקה, ולכן אין תחולה להלכת אוסם, וחל חריג הפריקה והטעינה לבדו. אין טענה בפי התובע בסיכומיו כי פעולת טריקת תא המטען מהווה פעולת לוואי של הכניסה לרכב, וככזו גוברת על חריג הפריקה והטעינה. ואולם, אפילו הייתה נטענת טענה כזו, לא היה בכך, בסופו של דבר, לסייע לתובע בעת ניהול התביעה לגופה, לאור עדותו כי לא התכוון לחזור לרכב להמשך נסיעה עם אביו, אלא להישאר בחתונה: "רק אני התכוונתי להשאר בחתונה. גם אבי היה מוזמן לחתונה. אבי רצה להביא עוד מוצרים לחתונה" (פרו', עמ' 3, ש' 22). אף אין לקבל את הטענה שטריקת תא המטען, מהווה שימוש לוואי של הנסיעה ברכב. פעולת הנסיעה טרם החלה. טריקת תא המטען מהווה השלמה של תהליך הפריקה, ואין היא מהווה פעולת לוואי של הנסיעה עצמה. בעניין ינטל [רע"א 9084/05 אג"ד בע"מ נ' ינטל (לא פורסם, 29.10.2007)] דן בית המשפט העליון, מפי כב' השופט ריבלין, בשאלה האם סריקה ביטחונית מהווה בגדר פעולת שימוש של "נסיעה". כב' השופט ריבלין השיב על שאלה זו בשלילה, בציינו את הדברים הבאים: "המשיב מבקש לבסס את עמדתו כי הסריקה באה בגדר השימוש של "נסיעה" בין היתר על פסק הדין רע"א 6131,5738/97 תעבורה, מכלי מלט בע"מ נ' הסנה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נג(4) 145 (1999). בפסק דין זה נדונה השאלה אם חבלה שספג התובע בעת ששחרר את הבלם המיכני החיצוני שמנע את תזוזתן של מכוניות שהובלו על ידי רכב מוביל, היא בגדר שימוש של "נסיעה". דעת הרוב באה למסקנה חיובית בעניין זה. אולם גם הגישה המרחיבה שהובעה שם אין בה כדי להביא למסקנה דומה בענייננו, ולו משום שבשונה מעניין מכלי מלט, בענייננו אין הכרח במובן הפיזי לבצע את הסריקה כתנאי לתחילת הנסיעה. עצם קיום השתלשלות עובדתית, לפיה ביצוע הסריקה קודם ואף סמוך לנסיעה, אינו מספיק כדי להביא לכך שפעולה זו תהווה חלק מ"הנסיעה" ממש. כמו כן, עצם קיום חובה - בדין או במערכת כללים אחרת - לבצע פעולה מסוימת עובר לנסיעה, אינה מביאה להתמזגות הפעולה עם ה"נסיעה", כמובנה בחוק הפיצויים. פעילויות רבות אשר חיוניות לביצוע הנסיעה מצויות על רצף הפעולות שמסתיים בנסיעה ממש. הקביעה מתי פעילות מסוימת החיונית לביצוע נסיעה מהווה חלק אינטגרלי מ"הליך הנסיעה" עד כדי שיש לראות בה "נסיעה" אינה פשוטה. יש לבסס קביעה זו על מבחנים שונים, ובכלל זה: הקירבה בזמן ובמקום, תכלית הפעולה והתפיסה כוללת של מתחם הסיכון התעבורתי. כך, למשל, דרכו של הנהג לאוטובוס - אשר חיונית לצורך ביצוע הנסיעה - לא מהווה חלק מה"נסיעה". כך גם פתיחתו של שער מוסך, או הרמתו של מחסום ביציאה ממנו (ראו הדוגמאות שמביא השופט י' טירקל בפסק הדין בעניין מכלי מלט הנ"ל)." (עניין ינטל, בפס' 7 לפסק דינו של כב' השופט ריבלין). וכן: "אין לקבל מבחן טכני של נוכחות ברכב לצורך קביעה שמתקיים "שימוש ברכב" מסוג "נסיעה". זוהי פרשנות שיש בה הרחבה שאינה מתבקשת מלשון החוק, ומנוגדת לתכליתו של תיקון מס' 8. כאמור לעיל, הקירבה בהשתלשלות העובדתית, כמו גם קיום החובה בדין, לא מחייבים ולא מצדיקים התמזגות של הפעולה (שלפי תקנות התעבורה מבוצעת 'לפני הנסיעה') עם ה"נסיעה" עצמה." (עניין ינטל, בפס' 8 לפסק דינו של כב' השופט ריבלין). בעניין חסן נביל [רע"א 5099/08 חסן נביל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 4.2.2009)] נידונה השאלה האם קשירת מטען על גבי המשאית בטרם החלה הנסיעה, היא חלק מדרך השימוש של "נסיעה ברכב". המבקש טען כי כך הדבר כיוון שפעולה זו נועדה, בין השאר, למנוע סיכון תעבורתי, והיא הכרחית לשם קיום הנסיעה. ואולם, גם על שאלה זו השיב כב' השופט ריבלין בשלילה, בציינו כי: "קשירת מטען על גבי משאית לקראת הנסיעה אינה יכולה להיחשב "נסיעה ברכב" כמשמעות מונח זה בהגדרת המשנה של "שימוש ברכב". אכן, פרשנות המונח "נסיעה ברכב" הורחבה בפסיקה ונקבע כי היא חורגת מפעולת הנסיעה הפיסית ברכב, אך נראה כי המקרים הנופלים בגדריה חייבים להיות קשורים קשר ממשי לנסיעה בפועל. ודוק: הקשר צריך שיהא לפעולת הנסיעה עצמה, ולא רק לתוצאותיה. התנעת מנועו של הרכב היא חלק מן הנסיעה. בין הפעלתו של המנוע לבין תזוזת גלגלי הרכב על הכביש מפריד אך שחרור הבלם או שלוב הילוך למהלך תנועה. הפעלת המנוע היא גם תנאי פיסי לנסיעה; ללא התנעת הרכב לא יוכל הרכב לזוז ממקומו. לעומת זאת, קשירת המטען אין בה כדי לשמש חסם פיסי המונע מהרכב להתחיל בנסיעה. יצויין כי תנאי זה, בדבר הזיקה הפיסית בין הפעולה לבין הנסיעה, הוא תנאי הכרחי אך לא בהכרח תנאי מספיק. כך למשל, הליכתו של הנהג מביתו לעבר הרכב חיונית, פיסית, לתחילת הנסיעה, אך אין לראות בה פעולה המקיימת את דרך השימוש של "נסיעה ברכב". לעניין גבולותיו של השימוש הזה קבענו בעניין ינטל הנ"ל כי "פעילויות רבות אשר חיוניות לביצוע הנסיעה מצויות על רצף הפעולות שמסתיים בנסיעה ממש. הקביעה מתי פעילות מסוימת החיונית לביצוע נסיעה מהווה חלק אינטגרלי מ'הליך הנסיעה' עד כדי שיש לראות בה 'נסיעה' אינה פשוטה. יש לבסס קביעה זו על מבחנים שונים, ובכלל זה: הקירבה בזמן ובמקום, תכלית הפעולה והתפיסה הכוללת של מתחם הסיכון התעבורתי" (פסקה 7 לפסק הדין). לפי מבחנים אלה אין מנוס מלומר כי במקרה זה לא התקיים, לצד השימוש הממעט, גם שימוש של "נסיעה ברכב"." (עניין חסן נביל, בפס' 8 לפסק דינו של כב' השופט ריבלין). לטעמי, טריקת דלת תא מטען לפני נסיעה, דומה לקשירת המטען או לסריקה ביטחונית לפני נסיעה. כפי שקשירת המטען אינה מהווה פעולת לוואי של הנסיעה, כך גם טריקת דלת תא המטען, בטרם החלה הנסיעה, אינה מהווה עדיין "נסיעה". טריקת דלת תא המטען אינה חיונית לתחילת הנסיעה, ואין בה חסם פיזי המונע מן הרכב להתחיל בנסיעה. גם אם אסור לנסוע עם תא מטען פתוח, אין הדבר מביא להתמזגות פעולה זו עם תחילת הנסיעה עצמה. הרחבת מונח ה- "נסיעה" כך שיכלול גם טריקת דלת תא מטען המבוצעת לפני הנסיעה, אף אינה מתיישבת עם הפרשנות הטבעית של המונח "נסיעה". גם כאשר בוחנים את מתחם הסיכון התעבורתי, לא דומה, למשל, טריקת דלת תא הנוסעים לפני תחילת הנסיעה, לטריקת דלת תא המטען. אני, בכל אופן, מתקשה לראות בפעולת טריקת דלת תא המטען חלק אינטגרלי מן הנסיעה עצמה. פעולה זו מצויה עדיין ברצף תהליך הפריקה. גישתי זו, עולה, לטעמי, בקנה אחד עם תכליתו של תיקון מס' 8 לחוק הפיצויים, וגם עם הגישה המצמצמת בפרשנות חוק הפיצויים, הניכרת בפסיקת בית המשפט העליון בשנים האחרונות. סוף דבר, אני קובעת כי התובע נפגע במהלך השלמת הפריקה, ולכן מתקיים בענייננו חריג ההמעטה של "טעינה ופריקה" המוציא את המקרה שבפנינו מהגדרת "שימוש ברכב מנועי". באשר לטענות התובע, המבוססת על עדות הדוד כי התאונה התרחשה בשל הדרדרות או נסיעה של הרכב על ידי האב או על תחולת החזקה המרבה לעניין חניה במקום אסור, דין טענות אלו להידחות מחמת הרחבת חזית אסורה. בית המשפט לא נעתר לבקשה לתיקון התביעה, אשר הועלתה לאחר שמיעת גרסת הדוד במהלך הישיבה המקדמית, גרסה שלא עלתה בקנה אחד, לא עם עדותו של התובע, שלדבריו, דודו הוא שטרק את דלת תא המטען על אצבעו, ולא עם הגרסה הראשונית שהוצגה בכתב התביעה. ואולם, אף על פי שדחיתי הבקשה לתיקון התביעה, נטל ב"כ התובע חירות לעצמו לטעון טענות חדשות שזכרן לא בא בכתב התביעה, חרף החלטתי המפורשת כי הסיכומים יתייחסו אך ורק לשאלה האם התאונה, כפי שפורטה בכתב התביעה, הינה תאונת דרכים לפי חוק הפיצויים. לפיכך, אין בכוונתי לדון בטענת ב"כ התובע בסיכומיו כי התאונה התרחשה בשל הדרדרות של הרכב או נסיעה פתאומית של אבי התובע, טענה שלא נטענה בכתב התביעה, ומהווה הרחבת חזית אסורה. לא למותר להוסיף, למעלה מן הנדרש, כי הדוד העיד כי "איני יודע איך הדלת נסגרה", ודבריו כי "אולי" האב המשיך לנסוע, הן בבחינת "השערה" או "ניחוש" גרידא. גם לטענה שהרכב הדרדר, אין זכר, ואפילו לא ברמז, לא בכתב התביעה, ואף לא בעדות הדוד שהיוותה את הבסיס לבקשה לתיקון התביעה, בקשה שכאמור, נדחתה. גם טענת התובע, כי מתקיימת בענייננו ההגדרה המרבה של תאונת דרכים, שעניינה "מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו", דינה להידחות מחמת הרחבת חזית. בכתב התביעה אין ביטוי, לא לטענה המשפטית שהמאורע התרחש בשל פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו, ואף לא לעובדות הדרושות לביסוס טענה עובדתית זו. בשום מקום בכתב התביעה, לא מצאתי, לא את הטענה שהרכב חסם את הכביש הראשי; לא את הטענה שהרכב עמד מול הכניסה לבית ספר יסודי, ואף לא את הטענה כי הרכב הוחנה בשיפוע. ודוק - כאשר ביקש התובע לתקן את תביעתו בעקבות עדות הדוד, הסיבה לכך הייתה השערתו של הדוד שטריקת דלת תא המטען נבעה מהמשך הנסיעה של האב. בשום שלב לא שמעתי מפי ב"כ התובע את הטענה לעניין תחולת החזקה המרבה בהגדרת תאונת דרכים, שעניינה חנייה במקום אסור, וטענה זו הועלתה לראשונה, באופן מפתיע, רק בסיכומים. מטעמי זהירות, ולמעלה מן הצורך, אוסיף כי גם אילו הייתי מתירה לתובע לתקן תביעתו כדי להוסיף לתביעה טענה זו או את העובדות הצריכות לביסוסה, לא היה בכך כדי לסייע בעדו. ראשית, הפגיעה בתובע לא התרחשה כתוצאה מפגיעה ברכב שחנה במקום שאסור להחנות בו, אלא משום שדלת תא המטען היא שפגעה באצבעו של התובע. לשון אחר - הרכב שלפי הנטען, חנה במקום אסור, הוא שפגע בתובע, ולא התובע ברכב. משלא הייתה פגיעה ברכב, כלל אין מקום לדון בתחולת חזקה זו. [ראו והשוו: ע"א 9474/02 אבנר אגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' האחים לוינסון מהנדסים בע"מ, פ"ד נח(1) 337 (2003)]. שנית, וכפי שנטען בתביעה, התאונה התרחשה בשל טריקת הדלת תא המטען על אצבעו של התובע, ולא משום שהרכב חנה במקום שאסור לחנות בו. כפי שנקבע בהלכת אדרי [רע"א 1953/03 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' אדרי, פ"ד נח(1) 817, 825 (2003)], תנאי לתחולת חזקה מרבה זו, הינו קיומו של קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין החנייה האסורה לנזק שנגרם, וזאת על אף שנוסח החזקה המרבה אינו דורש קשר סיבתי כזה: "בשלב הראשון, שבו נבחנים הרכיבים העובדתיים של החזקה המרבה, נשאלת השאלה אם החניה היתה אסורה, דהיינו שיש בה סיכון תחבורתי. בשלב השני, שבו נבחן הקשר הסיבתי המשפטי נשאלת השאלה אם החניה האסורה המסויימת היא שיצרה את הסיכון שהביא להתרחשות הנזק". במקרה שבפנינו, אין קשר סיבתי, לא עובדתי ולא משפטי, בין טריקת הדלת, לבין החנייה במקום אסור. המקום בו חנה הרכב, הינו "זירת האירוע" שאינה משליכה בשום אופן על הנזק שנגרם לתובע בשל טריקת הדלת על אצבעו. גם אם הרכב חנה במקום אסור, לא החניה היא שיצרה את הסיכון שהביא להתרחשות הנזק, אלא טריקת הדלת על אצבעו של התובע. [וראו, בעניין הקשר הסיבתי, גם: ע"א 1675/06 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, בפס' 7-6 לפסק דינו של כב' השופט ריבלין (לא פורסם, 31.10.2007); וראו, גם: רע"א 9115/11 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח חראזי אייל, בפס' 10 להחלטתו של כב' השופט ריבלין (לא פורסם, 2.4.2012)]. לפיכך, אין מקום לתחולת החזקה המרבה של חניה במקום אסור, הן משום שלא נטענה בתביעה, הן בהעדר פגיעה ברכב, והן בהעדר קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין הנזק שנגרם לבין הסיכון התחבורתי שנוצר בשל החניה האסורה הנטענת. לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית. הואיל והתובע 1, קטין, לאור חומרת הפגיעה באצבעו של התובע, ומאחר שלטענות התובע כי טריקת תא המטען מהווה פעולת לוואי של הנסיעה, יש אחיזה בפסיקה (ישנה) שאינה משקפת לדעתי את המצב המשפטי הנוהג כיום, איני עושה צו להוצאות במסגרת ההליך. שאלות משפטיותתאונת דרכיםאצבעות