דוגמא לפסק דין בנושא כניסה לישראל ללא אשרה בתוקף: התובע הוא עובד זר - אזרח טורקיה, הועסק בארץ בתחום הבנייה באשרת עבודה אשר הונפקה למעסיקתו הנתבעת 2 בהתאם להיתר שקיבלה מהנתבעת 1. התובע נכנס לראשונה לארץ בחודש נובמבר 1998 וקיבל אשרת עבודה עד ליום 30.1.00. ביום 24.12.00 יצא התובע מהארץ ונכנס בשנית אליה ביום 23.3.01 עם אשרת עבודה שתמה ביום 30.3.02. הנתבע 3 הוא מנהלה הרשום של נתבעת 2 אשר היה אחראי (על פי הנטען בכתב התביעה) על נושא העסקת העובדים הזרים אצל נתבעת 2. התובע הועסק על ידי נתבעת 2 בכל תקופת שהייתו בארץ, בין בתקופות האשרות ובין בתקופת שהייתו -בה פג תוקפה של אשרת העבודה השנייה, ולמעשה ערב מעצרו שהה התובע בארץ ללא אשרת שהייה וללא רישיון עבודה כחוק. ביום 31.12.02 נעצר התובע על ידי משטרת ההגירה, באותו מעמד נערך לו שימוע על ידי מר מוטי ברקוביץ- ממונה הגבולות. בפרוטוקול השימוע נכתב: "המדובר בעובד המועסק בחברת הבנייה פרידמן חכשורי. בבדיקה מול מערכת אביב נמצא כי הקבלן מעסיק בפועל 150 עובדים מעבר להקצאה שאושרה לו בשנת 2002 זאת לאחר קבלת תוצאות הערר. משיחה עם מנכ"ל החברה הבהיר הנ"ל כי הוא אכן מתכוון להוציא מהארץ 50 עובדים הרשומים תחתיו אולם טרם גובשה החלטה אילו עובדים יש להוציא. הובהר לנ"ל כי במידה ולא יעביר תוך 24 שעות רשימת עובדים שיועברו מהקצאותיו יועברו אלו למעסיק אחר. נציין כי הקצאת העובדים ובחינת העובדים בפועל בוצעה מול הגברת קונפורטי מנתב"ג". עוד נכתב בפרוטוקול כי יש מקום להמליץ על "נוהל שמיים סגורים" ולאחר שניתן לתובע להשמיע טענותיו הוצא צו משמורת על פי סעיף 13 (א) לחוק הכניסה לישראל התשי"ב 1952. על פי צו המשמורת מיום 31.12.02 הוחלט להשאיר התובע במשמורת עד להרחקתו מישראל בהתאם לצו הרחקה שיוצא נגדו. צו ההרחקה נגד התובע ניתן ביום 2/1/03 כאשר התובע הוצא מהארץ ביום 7.1.03 לאחר שבוע שהייה במשמורת. בתיק זה הוגשו מסמכים רבים וביניהם הצווים שהוצאו בעניינו של התובע, היתרי העבודה שהתקבלו לטובת הנתבעת 2 וכן העידו: התובע באמצעות מתרגם מהשפה הטורקית. מר מוטי מרקוביץ- ממונה על הגבולות באגף לזרים במשרד הפנים. מר אהרון ברזאני- ממונה באגף מדור התשלומים במשרד התמ"ת. מר ישעיהו חכשורי- בעלים הנתבעת 2 ונתבע 3. מר אלקחי אברהם- עובד הנתבעת 2 ואיש הקשר בין העובדים למנהלים. טענות התובע בכתב התביעה: התובע טוען כי הוא נכלא על לא עוול בכפו ושלא כדין כתוצאה מהתנהגותם הרשלנית של הנתבעים, תוך שלילת זכויותיו החוקתיות ותוך ניצול היותו עובד זר. התובע טוען כי ביום 30.3.02 עם תום תוקף אשרת העבודה השנייה שלו, פנה למעסיקתו- הנתבעת 2 על מנת שתחדש לו את אשרת עבודתו ונציגה הודיע לו כי הדבר בטיפול. לאחר מספר חודשים ומשטרם הוטבעה אשרה חדשה בדרכונו שוב פנה התובע לנתבעת 2 על מנת להבין מדוע טרם הוסדר מעמדובארץ. נציג הנתבעת 2 השיב לו כי חרף העדר האשרה מעמדו מוסדר בהתאם להוראות הנתבעת 1 וכי אין סכנת הגירוש מישראל מרחפת מעל ראשו. התובע טוען כי הוא נעצר על ידי משטרת ההגירה והושם במשמורת בהמתנה להרחקתו מישראל לאחר שנערך לו שימוע על ידי נציגי נתבעת 1- ובשימוע קולו וזכויותיו כלל לא נשמעו, וזאת חרף מעצרו על לא עוול בכפו ולא בשל מעשה או מחדל שלו אלא אך בשל הפרת הדין בידי הנתבעת 2 באמצעות הנתבע 3. התובע טוען כי הנתבעת 1 לא מצאה לנכון לשחררו למרות שלא נפל במעשיו רבב והיא הורתה להחזיקו במשמורת עד להרחקתו בזמן שהיא מתמקחת עם הנתבעת 2 על מכסות ההיתרים על גבו. הנתבעת אף לא החילה את "נוהל שמיים סגורים" חרף ההמלצה בפרוטוקול השימוע. התובע טוען כי הנתבעת 1 הוציאה צו הרחקה כנגדו ביום 2.1.03 שלא כדין, כעבור 48 שעות ולא 24 שעות על פי הנקוב בחוק הכניסה לישראל, ועל כן צו ההרחקה אינו יכול היה לשמש אסמכתא חוקית להחזקתו במשמורת. בנוסף, הצווים לא הוצגו בפני התובע ולא נמסרו לו כדין. התובע טוען כי במעמדו לא יכול היה להשפיע לא על "הסדר הכבילה" שהיה נהוג אז ולא על חידוש אשרתו. התובע טוען כי אשרת השהייה והעבודה שלו היו נכסים בשליטתם המלאה של הנתבעים ומחוץ לשליטתו ולפיכך על פי סעיף 41 לפקודת הנזיקין על הנתבעים להוכיח כי לא הייתה מצדן התרשלות. התובע טוען כי נתבעים 2-3 הפרו את החובות הקבועות בחוק עובדים זרים תשנ"א 1991, בכך שלא הסדירו את אשרת השהייה שלו כדין וכן הפרו את חוק הכניסה לישראל תשי"ב 1952. וכן את פקודת הנזיקין בגין רשלנותם. התובע טוען כי מוטלת אחריות אישית בגין הפרת הדין על הנתבע 3 מנהלה של הנתבעת 2 מכוח סעיף 2 לחוק העובדים הזרים בגין העדר פיקוח, מעשים ומחדלים שהובילו את התובע לגירושו ביום 7.1.03. התובע מייחס לנתבעת 1 רשלנות ואחריות בכך שנמנעה מלבדוק כדבעי האם שהותו של התובע ללא אשרה הנה באשמתו של התובע או בשל מעשה/מחדל של הנתבעים 2-3 ובשל התנהגותה כלפיו שלא במידת הסבירות. עוד מוסיף התובע כי הנתבעת 1 ביצעה עוולה כלפיו על פי סעיף 26 לפקודת הנזיקין - כליאת שווא ללא הצדק חוקי למשך 8 ימים ומבלי שהתובע ידע (כי לא נתנו לו לטעון טענותיו, לא הסבירו לו בשפתו ולא נתנו לו העתקי הצווים) מה חטאו. התובע מבקש כי בית המשפט יפסוק לו פיצויים בסך של 10,000 ₪ -50,0000 ₪ בעבור כל יום כליאה, נזק בלתי ממוני בסך של 120,000 ₪ אובדן של 13 חודשי השתכרות (ניצל רק 49 מתוך 63 חודשי ההעסקה המותרים בישראל) בסך של 26,000 ₪, וכן אובדן הכנסה לשמונת ימי הכליאה בסך של 1,600 ₪. טענות נתבעת 1: בסיכומיה טוענת הנתבעת כי התובע הוא אזרח זר אשר במועד השמתו במשמורת הפר את תנאי אשרתו בין אם הדבר נעוץ במחדליו או במעשיו ובין אם הדבר תלוי במחדליה או מעשיה של הנתבעת 2 . לאבחנה זו אין משמעות מבחינת הפעלת הוראות חוק הכניסה לישראל על ידי הרשות המבצעת. הנתבעת 1 טוענת כי מעצרו של התובע נעשה בדין ובסמכות ובהתאם להוראות חוק הכניסה לישראל. התובע הוא אדם בגיר והיה עליו לוודא כי ענייני האשרה שלו מטופלים או לפנות בבקשה למשרד הפנים לעזוב את מעסיקתו שאינה מסדירה האשרה, או לשוב למדינתו. התובע לא הוכיח כי התקיימו יסודותיה של עוולת כליאת השווא שמקורה בסעיף 26 בפקודת הנזיקין ולא הוכחה רשלנות שבמעשה שביצעה הנתבעת 1 כנגד התובע. התובע לא טען כי ניסה אי פעם לעזוב את נתבעת 2 , לתובע הייתה אפשרות לפעול על פי נוהל מעבר עובד ממעסיק למעסיק כפי שהיה תקף בשנת 2002, דרכונו לא נלקח ממנו ועל כן הסדר הכבילה לא היה רלבנטי בעניינו. נתבעת 1 טוענת כי התובע לא עשה מאומה להטבת מצבו החוקי, לא הקטין נזקיו, לא הגיש עתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מנהליים מייד עם מעצרו, לא הקטין את ימי שהייתו במשמורת על פי החוק, לא הוכיח נזקיו הנטענים ויש להחיל עליו אשם תורם משמעותי. בנוסף טוענת הנתבעת 1 כי אם ימצא בית המשפט התרשלות אזי יש לקובעה נגד הנתבעים 2-3 בלבד. ובהעדר רשלנות שבמעשה עומדת לנתבעת 1 ההגנה הקבועה בסעיף 3 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה). טענות הנתבעים 2-3: הנתבעים 2-3 טוענים כי מעצרו של התובע נבע מהקצאת עובדים שלא הגיעה לידיהם בכלל. הנתבעים טוענים כי הגישו ערר על החלטת המדינה לאשר להם 91 עובדים בלבד וכאשר לא קיבלו מענה שלושה חודשים הם הגישו עתירה מנהלית בבית המשפט לעניינים מנהליים. הנתבעים 2-3 טוענים כי דרכונו של התובע היה עמו ולא בידיהם. נזקיו מופרזים ולא הוכחו כלל. הנתבעים 2-3 טוענים כי התובע השתכר בטורקיה שכר דומה לזה שהשתכר בארץ ועל כן העדיף לשוב למולדתו ולא להישאר בארץ כפי שהמליץ בית הדין למשמורת. הנתבעים 2-3 לא פעלו ברשלנות ולמעשה גירושם של עובדיהם הסב להם נזקים כלכליים קשים, אולם אם בית המשפט יסבור אחרת הנתבעים 2-3 מבקשים כי יפסק לתובע פיצוי על פי התקנות ולהעניק משקל תורם של התובע להשתלשלות העניינים ולאי הקטנת נזקיו. דיון והכרעה: אין מחלוקת כי תוקף האשרה החוקית של התובע פגה ביום 30.3.02 והתובע נעצר ביום 31.12.02. התובע הצהיר כי ביום 31/12/02 במהלך שהותו באתר עבודה של הנתבעת 2 בעפולה הגיעה משטרת ההגירה ורצתה לראות דרכונים. בחור בשם אומט בילאלוגלו יצא מהאתר וחזר לאחר עשרים דקות עם הדרכונים. אחרי שהמשטרה ראתה את הדרכון שלו היא עצרה אותו במתקן כליאה בחיפה מבלי שהבין מה קרה. יום לאחר המעצר לקחו אותו לכלא ברמלה ובמהלך המעצר החתימו אותו על שני ניירות אשר לא ידע את תוכנם. עוד הצהיר התובע כי, ביום 7/1/03 הוטס מישראל מבלי יכולת התנגדות . בכל מהלך העניינים אף אחד לא דיבר עמו בטורקית ולא התנהל דיון בעניינו בשפתו. כאשר שהה בכלא רמלה בא לבקר אותו ואת שאר העובדים העצורים מר אברהם אלקחי (בטו) והתובע הצהיר כי העובדים הזרים העצורים כעסו עליו והוא השיב כי הם מנסים להוציאם ובאותו מעמד שילם להם את המשכורת האחרונה. התובע הצהיר כי לאחר שובו לטורקיה המשיך לעבוד בבנייה והשתכר שכר של 500$-600$ לחודש. אחריות נתבעים 2-3: ממסכת הראיות והעדויות שהובאו בפניי, מצטיירת תמונה לפיה משרד התמ"ת הנפיק היתר העסקת עובדים לנתבעת 2 כבר ב- 30/10/02 למכסה של 91 עובדים. הנתבעת 2 לא סיפקה כל הסבר מתקבל על הדעת מדוע לא הגיע לידיה המידע בדבר ההיתר הנ"ל. מר אהרון ברזאני תיאר את נוהל העבודה שהתקיים בין חברות כוח האדם למדינה: הוא העיד כי ביום 30.10.02 הנפיקו היתר העסקת עובדים לנתבעת 2 והודיעו לה להגיע לקחת את ההיתר. לא זכור לו אם הזמינו את נציגי הנתבעת 2 לשימוע לבדוק מדוע לא נלקח ההיתר בפועל על ידה. במקביל להודעה הטלפונית בדבר קבלת ההיתר מודיעים למשרד הפנים שישנו היתר על שם המעסיק. העיד כי במשרד התמ"ת לא מורים למשרד הפנים להעביר עובדים ממעסיק אחד לאחר. המעסיק עצמו אמור לעשות איזון תיק לאחר קבלת ההיתר. עד להנפקת ההיתר החדש תוקף ההיתר הקודם נשאר. עוד העיד כי מדור תשלומים הודיע לנתבעת 2 אודות ההיתר בשיחה טלפונית, טוען כי יש קשר כמעט הדוק בין המדור לבין המעסיק. העד סבור כי הנתבעת 2 ידעה שיש לה היתר באוקטובר 2002 של מכסה בת 91 עובדים אולם נח היה לה להישאר עם ההיתר הקודם שבו אושרו לה 380 עובדים. בחודשיים האלו נציגי הנתבעת 2 לא פנו כלל לבדוק אם יש היתר או לא וכנראה ניגשו לקבל היתר רק לאחר שעצרו את העובדים שלהם. מדברים אלו אני סבור כי נתבעת 2 ידעה או היה עליה לדעת כי התקבל היתר ממשרד התמ"ת בדבר מכסת העובדים הזרים החדשה שמותר לה להעסיק והיה עליה להתכבד ולקחת ההיתר על מנת לחדש עמו את אשרות העבודה של העובדים אותה היא מעוניינת להעסיק במשרד הפנים. הנתבעת 2 טוענת מצידה כי לא ניתנה לה כל הודעה בדבר קבלת ההיתר. אולם ככל העולה ממסמכי ההיתרים שניתנו בעבר לנתבעת 2, היתרי העסקה בעבר ניתנו ימים ספורים לאחר הנפקתם לנציגי הנתבעת 2. וכי בסמוך להנפקתם דאגה הנתבעת 2 להסדיר את אישורי העבודה של עובדיה במשרד הפנים. הנתבעת 2 אשר ערערה על החלטת המדינה מיום 22.7.02 לפיה לא הוענקו לה כלל היתרי עבודה ואשר התקבלה בעניין ערר זה החלטה ביום 30.10.02 לאשר לה 91 היתרים, מנסה לשכנע את בית המשפט כי למרות שהיא עצמה תלויה בעובדים הזרים בשל הפרויקטים הרבים שלה לא עלה בידיה לדעת האם קיבלה היתר או לא ומה היו תוצאות הערר. מר חכשורי העיד כי נציגי נתבעת 2 הסתמכו על מכסת האשרות שהייתה להם בשנת 2001 בסך של 399. ברגע שקיבלו החלטה על 91 אשרות הגישו ערר, בתקופת הערר כל עוד אין החלטה הבינו בנתבעת 2 כי מכסת ה-399 אשרות נותרת בעינה. באפריל 2003 לאחר מאבקים משפטיים נתבעת 2 קיבלה את כל דרישותיה מהמדינה, ומבחינתם היו להם אשרות כדין לכל אורך התקופה. אולם מר חכשורי לא הסביר מדוע רק ביום 1.1.03, לאחר ערב מעצרם של העובדים הזרים וביניהם התובע התקבל לפתע היתר העסקה. עדותו של מר חכשורי ומר בראזני יחד מעלות את הסברה כי נתבעת 2 עצמה את עיניה על מנת לעבוד על פי מכסת ההיתרים שהייתה ברשותה בשנה הקודמת, שנת 2001 אולם מרגע שנעצרו עובדיה לא יכולה הייתה עוד לעצום את עיניה והייתה חייבת לפעול לאלתר. בכל מקרה נציגי הנתבעת 2 מודים כי ידעו על היתר העסקה ביום 1.1.03 לכל המאוחר, אולם לא פרטו כיצד פעלו למענו של התובע עד למועד גירושו בכדי למנוע יציאתו ועל מנת להקנות לו אשרת עבודה. נציגי נתבעת 2 לא פרטו מה היו המהלכים בהם נקטו אל מול משרד הפנים בעניין זה. לאחר בחינת העדויות התרשמתי כי נציגי נתבעת 2 לא עשו ככל העולה בידם על מנת לעזור לתובע. מר אברהם אלקחי, איש הקשר בין העובדים למנהלים הדובר טורקית הסביר מה עשה בעבור התובע וחבריו מרגע מעצרם: העיד כי הסביר לרשויות כי הנתבעת 2 אמורה לקבל את האישורים והם ממתינים ולכל עובד יש זכות להחליט אם הוא עובר לחברה אחרת או להמתין. היו עובדים שהצליחו לשחררם והם שבו לעבודה. מי שהיה צריך לעזוב את הארץ מבחינת הנתבעת היו העובדים שסיימו את מכסת חמש השנים שלהם אם היו עובדים שנותרו להם ארבעה או חמישה חודשים אז המנהלים הטורקים היו אומרים לעובדים על מועד עזיבתם. התובע אשר היה אמור לסיים את מכסת חמש שנות העבודה שלו רק חמישה חודשים לאחר יום מעצרו, כנראה לא היה בעדיפות אצל הנתבעת, והלה על פי עדותו של מר אלקחי כלל לא הודיעה לו על מועד עזיבתו אלא הסתמכה על אחריותם של מנהליו הטורקים. על נציגי הנתבעת 2 היה לוודא מה עלה בגורל ההיתר קודם ליום מעצרו של התובע, אולם היא לא עשתה דבר עד למועד מעצרו של התובע בפרק זמן של 63 ימים. בתקופה זו במקום לקפוא על שמריה היה על הנתבעת לוודא האם קיבלה היתר, מהי המכסה ולפנות למשרד הפנים להסדיר את אשרות העבודה של התובע או להודיע לו כי הוא מפסיק לעבוד אצלה על מנת שיוכל לארגן את חייו כרצונו. במקום זה, שוכנעתי כי הנתבעת 2 ונציגיה עצמו עיניים על מנת להיאחז במכסה הקודמת שניתנה להם, מבלי לדאוג באמת למצבם החוקי של עובדיה הזרים ולהסתמך על תיאוריית הסמוך. משכך אני סבור כי נתבעים 2-3 הפרו את חובתם כלפי התובע בכך שלא הסדירו את מעמדו בארץ, שלא פעלו על מנת להקנות לו אשרת עובד מיום 30.10.02 או לחילופין מכך שלא הודיעו לו כי אין הם מעוניינים להמשיך את העסקתו וזאת על מנת שהתובע יוכל לבחון האם יוכל להישאר בארץ או לעזוב חזרה לארצו ובכל מקרה להימנע מהמעצר הקשה שעבר. אחריות נתבעת 1: התובע טוען כי אחריותה של הנתבעת 1 נובעת במישרין ממעצרו אשר התנהל שלא כדין, הואיל ונציגיה לא בדקו אם התובע חוקי או לא וזאת למרות שלא הייתה ברשותו אשרת עבודה, הנתבעת 2 קיבלה הארכה גורפת למכסה הקודמת עד חודש אוקטובר 2002 וממועד זה ועד ליום מעצרו קיבלה היתר ל- 91 עובדים לא נקובים בשם ועל כן התובע יכול היה להיחשב כאחד מהם. התובע מסתמך על עדותו של מר ברזאני ממשרד התמ"ת אשר העיד כי לשיטתו התובע היה עובד חוקי בארץ ערב מעצרו. בנוסף התובע טוען כי ממילא בשימוע הומלץ על נוהל שמיים סגורים אולם הנתבעת 1 לא הסדירה נוהל זה על התובע חרף ההמלצה וגירשה התובע. חקירת מר מרדכי מרקוביץ: ממונה על הגבולות שערך את השימוע: העיד כי אינו דובר את השפה הטורקית. העיד כי עובד זר נכנס לעבוד בישראל לתקופה מקסימאלית ומצטברת של 63 חודשים. שוהה בלתי חוקי הוא נתין בישראל שאין ברשותו אשרת שהיה רשמית המופקת על ידי המדינה. מי שמורחק מישראל אינו יכול לשוב לישראל בזמן הנקוב בצו ההרחקה. העיד כי עובד יכול להיות בלי אשרת שהייה תקפה ולהיחשב לחוקי על פי הארכות שהמדינה נתנה למעסיקים עד להסדרה ספציפית של ההיתר. העיד כי נוהל "שמיים סגורים" התקיים כבר מחודש נובמבר 2002 למרות שנכנס באופן פורמאלי רק בשנת 2003. פרוטוקול השימוע, משמעותו להביא את עיקרי הסיבות מדוע התובע נעצר וישנה השתדלות לשמוע את דבריו של העובד הזר לאור מעצרו. לאחר בחינת הראיות לא מצאתי כי נפל כל פגם במעצרו של התובע . הנתבעת 1 פעלה כדין ועל פי החוקים והדינים להם היא מחויבת. ביום מעצרו של התובע הוא היה ללא אשרת עבודה כדין ואין זה משנה מי היה אחראי על מחדל זה. אין זה משנה מבחינתה של הנתבעת 1 כי נתבעת 2 יכולה הייתה להסדיר מעמדו החוקי של התובע, אין זה משנה כי ניתנו היתרים ל-91 עובדים זרים שעה שהנתבעת 2 לא הסדירה בפועל אשרות עבודה אישיות. באשר לאי החלת הנוהל של שמיים סגורים, העיד מר מוטי מרקוביץ כי על פי הנוהל התובע לא היה זכאי שיחילו עליו את "שמים סגורים" וזאת מן הטעם שהתובע נכנס לארץ בשנת 1998 כך שלא היו מציבים אותו אצל מעסיק חדש מפאת העובדה כי נוהל זה מורה על החלתו רק לגבי עובדים שנכנסו לאחר 1/01 ואילו התובע נכנס לראשונה לארץ בשנת 1998. המלצתו נכתבה בפרוטוקול השימוע כהמלצה לבדיקה בלבד הואיל והוא אינו מבצע השמת העובדים ולא בודק באופן מעמיק אם התובע יכול להיכנס בנעלי נוהל זה או לא. אני מקבל את עדותו והיא מהימנה עליי. אני סבור כי לא עלה בידי התובע להוכיח כי לא ניתנה לו הזכות לשימוע ולהביע את התנגדותו וטענותיו. נוכח עדותו של התובע כי היה מעוניין להמשיך את עבודתו אצל הנתבעת 2 ולמעשה מיום הגעתו לארץ בכל הפעמים עבד רק אצל הנתבעת 2 כי נציגי הנתבעת 2 ידעו בכל אותם הפעמים כי הוא עזב את הארץ לצורך חופשה ושהוא מתכוון לחזור לעבוד אצלם, על כן איני מוצא מקום לדון בהסדר הכבילה הנזכר בטענותיו של התובע, כמו כן לא נראה לי כל קשר סיבתי ועובדתי בין הסדר הכבילה לבין נזקיו הנטענים של התובע. אחריות התובע: אשם תורם: התובע העיד כי, פנה מספר פעמים אל הממונה הישיר שלו - מר בילאלוגלו אשר הודיע לו כי מעמדו בארץ בטוח ולכל העובדים האריכו אשרות באופן אוטומטי וניתן לעבוד חמש שנים בארץ ועל כן לא דאג כי נותרה לו שנת עבודה. התובע הצהיר כי דרכונו לא היה אצלו אלא הוחזק על ידי אחרים מטעם נתבעת 2 ולכן לא הייתה לו יכולת לדעת אם הוסדרה האשרה שלו או לא. התובע העיד כי בפעם הראשונה שפנה למר בילאלוגלו לצורך בירור מעמדו החוקי היה במועד טרם יציאתו מהארץ לחופשה בטורקיה. ולאחר שחזר לארץ לקחו לו את הדרכון אז הוא לא ידע אם יש לו אשרה או אין לו והוא הסתמך על דברי נציגי נתבעת 2 אשר אמרו לו כי יש ארכה אוטומטי לכל העובדים ויותר מזה הוא לא פנה. התובע העיד כי ביום המעצר לא הסבירו לו דבר, הבין כי לוקחים אותו כי אין לו היתר נשאר ללון בחיפה ולא ידע מה יהיה אתו לאחר מכן. משם לקחו אותו לכלא ברמלה לחדרים של עצורים. סבר כי יש להמתין עד שנציגי המעסיקה שלו יטפלו באשרת השהייה ושיקבל הנחיות מהממונה עליו. התובע העיד כי עובד בשם אומט ביללוגלו היה עובד זר כמוהו אבל מר חכשורי שם אותו כאחראי על הקבוצה. לגבי האשרה הוא לא שאל את מר בטו אלא את אומט ואת חכשורי והם ענו לו שהכול בסדר. גם נציגי הנתבעת 2 התייחסו לעובדה כי הנתבעת 2 הייתה אמונה לבדה על מתן האשרות. כך למשל העיד מר אברהם אלקחי כי, הוא שימש כנציג נתבעת 2 במשרד הפנים. נהג להביא למשרד הפנים את רשימות העובדים והדרכונים ונהג להשאיר שם את הדרכונים לחתימה. לאחר שנחתמו היה מגיע לקחת אותם. נוהל העבודה היה שהחברות היו מחתימות במרוכז כאשר פועל לא היה מגיע למשרד הפנים להאריך לעצמו האשרה. גם מר ישעיהו חכשורי: העיד כי את רשימות העובדים העביר למשרד הפנים מר נתן כהן או מר אברהם אלקחי - אשר פיקחו ודאגו לעובדים הזרים, כאשר הוא קיבל דיווח על עובדים זרים שנעצרו, וכי התובע לא יכול להסדיר את אשרת השהיה שלו לבד אלא היו מרכזים את כל הדרכונים ושולחים למשרד הפנים. אני מקבל את דבריו של התובע כי באותה עת לנוכח מצגי השווא של נציגי הנתבעת 2 סבר כי מעמדו הוסדר או לפחות יוסדר בזמן קצר. תהליך הסדרת אשרות העבודה הוסבר על ידי נציגי הנתבעת 2. וממילא לא יכול היה לעשות דבר לשיפור מעמדו לאור יחסי הכוחות והמצגים שהוצגו לו על ידי נתבעת 2. לפיכך סבורני כי אין מקום להטיל על התובע אשם תורם. נזקי התובע: התובע זכאי לקבלת פיצוי מהנתבעים 2-3 בגין החזקתו במשך שמונת ימי המעצר. מדובר בנזק שאינו ממוני בשל הפגיעה בכבודו, בחירותו ובחופש התנועה שלו. לא עלה בידי התובע להוכיח כי נגרם לא אובדן הכנסה עקב ההרחקה מהארץ ולמעשה ההפך הוא הנכון. התובע העיד כי שכרו השתבח לאחר יציאתו מהארץ. התובע העיד כי בארץ הרוויח שכר חודשי של 600$-620$ בחודש. במשכורת דצמבר שקיבל בעת שהיה בכלא הוא קיבל 630$ והוא מעולם לא ראה תלושי שכר. בטורקיה הוא הרוויח בין 500 ל-600 דולר בחודש כעובד בניין. כעת הוא עובד בקפריסין ומרוויח שם 1000$-1200$ לחודש. התובע טוען כי לפני שהגיע לישראל הרוויח 250$ בטורקיה רק לאחר שהוא חזר לטורקיה, לאחר גירושו החל להרוויח סכומים דומים לשכרו בארץ. לא הוכח כי התובע היה זכאי לסיים את מכסת העסקתו בארץ, קרי 63 חודשים. התובע העיד אמנם שאם היו מציעים לו לעבור למעסיק אחר היה שוקל לעשות כן אולם לא מעבר לטענה זו לא הובאה בפניי ראיה שאכן היו מעסיקים אחרים שהיו מוכנים לקבלו וממילא על פי עדותו השתלב בטורקיה בעבודת בנייה בשכר דומה שהלך והשביח בקפריסין. משכך אני סבו רכי פיצוי בסך של 1,000 ₪ ליום כליאה ובסך הכל 8,000 ₪ מהווה פיצוי ראוי בנסיבות תיק זה. סוף דבר: אשר על כן יישאו הנתבעים 2-3 בסכום התביעה כאמור בסעיף 57 לעיל וכן בהוצאות משפט. עוד ישאו הנתבעים 2 ו-3 בשכר טרחת עו"ד בשעור 20%. כמו כן, בנסיבות התיק אני מורה לנתבעים 2-3 לשאת גם בהוצאות המשפט ובשכר טרחת עו"ד של נתבעת 1 שנאלצה לנהל משפט זה אך משום רשלנות נציגי הנתבעת 2, בסך של 5000 ש"ח. זכות ערעור תוך 45 יום. אשרה (ויזה)מסמכיםמשרד הפניםכניסה לישראל