קראו את הקטע הנבחר מפסיקת הערכאות השיפוטיות להלן בנושא נתבע שנפטר בתביעת פינוי מדירה: עניינו של פסק דין זה בתביעה לפינוי ולסילוק יד של הנתבעים מדירת מגורים שבבעלות התובע.   בראשית הדברים יצוין, כי לאחר תום שמיעת הראיות ובטרם ניתן פסק דין, הלך הנתבע 1 ז"ל לבית עולמו. בעקבות זאת הגיש התובע בקשה לפיה יימשך ההליך מבלי צורך במתן צו, בהתאם להוראת סע' 38 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד 1984. ב"כ הנתבעים הותיר את הבקשה לשיקול דעת בית המשפט. הואיל ועסקינן בהליך זה בתביעה לסילוק יד מנכס המושכר בדיירות מוגנת אשר עמדה למנוח עד לפטירתו בלבד (ואף זאת בכפוף לטענות נשוא הליך זה), ומכיוון שילדיו של הנתבע המנוח כמוהו התגוררו ומתגוררים במושכר, ונתבעים אף הם בהליך זה, ולפי שלא התבקש לאחר פטירת המנוח לצרף טיעון נוסף כלשהו לגופה של התובענה, מטעם עיזבון המנוח או הנתבעים האחרים, אני מוצאת להיעתר לבקשה.  ואלה טענות התובע: התובע הינו בעלים רשום של המקרקעין הידועים כגוש 16504 חלקה 118 (להלן: המקרקעין), עליהם בנוי בניין בן שתי קומות. בקומת הקרקע מצויה דירת שני חדרים (המכונים בסוג זה של בניה כ- עקדים), שירותים ומטבחון (להלן: הדירה). הנתבע מס' 1, המנוח (ולהלן: המנוח), היה השוכר המקורי של הדירה. הנתבעים 2 - 4 הינם ילדי המנוח שהתגוררו עימו. משך עשרות שנים שכר המנוח את הדירה מבעליו הקודם של המקרקעין, מר שאוקי סאלח ח'ורי ז"ל (להלן: הבעלים המקורי), ולא שילם דמי שכירות חרף הדרישות לעשות כן. הבעלים המקורי של הדירה ושל המקרקעין נפטר בשנת 94. לאחר מותו הועברה הדירה בירושה לרעייתו גב' נאיפה ח'ורי (להלן: הגב' ח'ורי). את זכויותיו בדירה רכש התובע מהגב' חורי, אשר אף המחתה לו את מלוא זכויותיה בגין דמי השכירות המגיעים לה, לרבות הזכות להגשת תביעה בגין אי התשלום. ביום 25.7.00 נשלח מכתב התראה למנוח, במסגרתו התבקש לפנות את הדירה בשל אי תשלום דמי שכירות. המנוח איבד את הגנת חוק הגנת הדייר בשל העילות כדלקמן: לא שילם דמי שכירות והפר את הסכם השכירות, ביצע שינויים בדירה ללא רשות הבעלים והסב לה נזקים (חוו"ד מומחה צורפה לתצהירים), ומסר את השימוש בה לנתבעים 2 - 4 בניגוד להסכם השכירות. עוד נטען כי במהלך תקופת השכירות פלשו הנתבעים לחדר נוסף במבנה שבמקרקעין, וזאת שלא כדין ולא ברשות. ואלה טענות הנתבעים: מדובר בתביעה קנטרנית וטורדנית ודינה מחיקה ו/או דחייה. התובע בא לבית המשפט בחוסר ניקיון כפיים תוך העלמת עובדות מהותיות. המנוח שהיה אלמן, בשנות ה - 80 לחייו במועד הגשת התביעה, סבל ממחלה קשה. המנוח התגורר בדירה מאז שנת 1956, ללא שהייתה ברשותו דירת מגורים אחרת. הנתבעים 2 -4 נולדו בדירה ומתגוררים בה, חלקם חולים בעצמם ובמהלך חיי המנוח אף טיפלו בו. גם ברשותם אין דירה אחרת. לטענת הנתבעים, הדירה לא הושכרה למנוח ממר שאוקי סאלח ח'ורי ז"ל אלא מאביו המנוח, בשנת 1956. מדובר היה אז במבנה פשוט מאוד, "חירבה" כלשונם, שלא היה מחובר לחשמל, מים או ביוב. טענת התובע כי דמי השכירות לא שולמו מוכחשת. הנתבע המנוח שילם את כל הנדרש ממנו הן לידי אביו של הבעלים המקורי, הן לבעלים המקורי עצמו והן לאלמנתו הגב' ח'ורי. התשלום נמסר במזומן, ולחילופין על ידי ביצוע תיקונים במושכר בהסכמה עם הבעלים. התיקונים כללו חיבור למים, חשמל וביוב, חידוש תשתיות אלה מספר פעמים, עבודות ריצוף ובנייה, יציקת בטון לתיקון התקרה ולמניעת דליפות, הרכבת דלתות וחלונות והחלפתם במשך השנים, הרכבת כלים סניטרים וכדומה. לטענת הנתבעים, מעולם לא היו חייבים לבעלים הקודם כספים בגין דמי השכירות ולא קיבלו ממנו שום תביעה, תלונה או דרישה בעניין פיגור בתשלום. לאחר פטירתו המשיכו הנתבעים לשלם לגב' חורי את דמי השכירות בהתאם למוסכם ביניהם. גם ממנה לא נתקבלה דרישה כלשהי, והמכתב המצורף לתביעה מעולם לא הגיע לידיהם. בתקופה שבסמוך להגשת כתב ההגנה חשו הנתבעים כי הגב' חורי מנסה להתחמק מהם, מתעלמת מפניותיהם שנעשו תוך מטרה להיפגש, ולערוך חשבון בדבר דמי השכירות. לפיכך, טענו הנתבעים כי לא הפרו את תנאי השכירות. לחילופין, ביקשו כי במידה ויקבע כי הפרו את תנאי השכירות מתבקש בית המשפט ליתן סעד מן הצדק ולא להורות על פינוי הדירה. את טענות התובע בדבר הפלישה לחדר הנוסף ובדבר גרימת הנזקים למושכר ביקשו הנתבעים לדחות בהיותן הרחבת חזית אסורה. דיון והכרעה: לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, עדויותיהם ויתר הראיות אשר הוגשו לעיוני הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל, ואנמק. ראשית, אדרש לטענות הנתבעים שעלו בסיכומים בכל הנוגע להרחבת החזית. אכן במסגרת התביעה לא עתר התובע לסעד כלשהו בגין פלישה לחדר נוסף (ויוער כי הנתבע עצמו אישר שהסכם השכירות כלל רק חדר אחד ובשנת 1980 נכנס לחדר הנוסף ובגינו אף שילם עוד דמי שכירות - עמ' 29 ש' 2 - 3, ראה גם תצהירו סע' 12) או בגין הסבת הנזקים למושכר. יחד עם זאת טענות אלה נזכרות כבר בתצהיר התובע, ואף אם הן אינן מכוונות כדי לזכות בסעד כלשהו, הרי שהטענה בדבר הרחבת חזית ביחס אליהן לא הושמעה במועדה, היינו בעת הגשת התצהירים, ואף במסגרת התנגדות הכללית שהשמיעו ב"כ הצדדים בראשית ישיבת שמיעת הראיות להרחבת חזית, לא התייחסו הנתבעים אליהן במפורש. בנסיבות העניין אין לראות בטענות אלה משום הרחבת חזית אסורה. בצד האמור לעיל אציין ואבהיר כי לא טענות אלה הן שהביאו למסקנה כי דין התביעה להתקבל, ובנסיבות העניין לא הבאתי אותן בחשבון ולא ייחסתי להן משקל לצורך ההכרעה הסופית. אי תשלום דמי השכירות: הטענה העיקרית עליה השתית התובע את תביעתו הינה כי קיימת עילת פינוי כנגד המנוח וילדיו, שכן המנוח לא עמד בתשלומי השכירות במשך תקופה ארוכה. טענה זו הוכחה במשפט. הגב' חורי העידה, כי לה עצמה לא שולמו דמי שכירות כלל, וכי אף קודם לכן, משך שנים, לא שולמו דמי שכירות לבעלה המנוח. לדבריה, בשנת 94, בסמוך לפטירת בעלה המנוח, הייתה עדה לשיחת טלפון בין בעלה לבין הנתבע המנוח, במסגרתה דרש בעלה מהמנוח דמי שכירות בסך של 6,000 ₪ בגין השנים האחרונות. עוד טענה, כי במשך 15 - 20 שנה לא קיבלו כלל דמי שכירות בגין הנכס (ראה עמ' 8 לפרוטוקול ש' 3). בשנת 2000 פנתה הגב' חורי לנתבע המנוח באמצעות בא כוח, אשר שלח מכתב דרישה לפינוי הדירה בגין אי תשלום דמי שכירות משך שנים. המנוח לא השיב למכתב זה כלל. בכתב ההגנה ובתצהירים טענו הנתבעים כי דמי השכירות שולמו באמצעות תיקונים במושכר ובאמצעות כסף במזומן. טענה זו נזנחה כליל במסגרת סיכומיהם,  ומשכך אין צורך להידרש אליה. משמע, דמי שכירות לא שולמו משך שנים. לשיטתם של הנתבעים, לאור העובדה שהתובע רכש את הבעלות בדירה רק בשנת 2007, הרי שיש לבחון את סוגיית אי תשלום דמי השכירות רק ביחס לתקופת הבעלות שלו בנכס ולא קודם לכן, שכן עילת תביעתו נולדה אך בשנת 2007. הנתבעים הוסיפו וטענו, כי מסמך המחאת הזכויות שנתנה הגב' חורי לתובע אינו מקנה לו זכות לתבוע את פינויים. לכל היותר, עילה זו עמדה לבעלים הקודמים ופגה עם מכירת הדירה (אי תשלום דמי השכירות בחייו). כל אשר יוכל התובע דנן לתבוע, בהסתמך על המחאת הזכויות, הוא את החוב הכספי הנטען בגין אי תשלום דמי השכירות. טענות אלה יש לדחות לגופן. ראשית, סעיף 1 לחוק הגנת הדייר מגדיר "בעל בית" כדלקמן: "מי שהשכיר נכס בשכירות ראשית, בין שהוא בעלו של הנכס המושכר ובין שאיננו בעלו, לרבות חליפיו של מי שהשכיר כאמור;"   הנה כי כן, החוק מכיר בזכויותיו של חליפו של משכיר הנכס בכל הנוגע להוראות החוק ולמערכת היחסים בינו ובין הדייר. במסגרת ע"א (ת"א) 1057/87 כהן נ' פישמן (פורסם במאגרים המשפטיים) (להלן: פרשת כהן) קובע ביהמ"ש על יסוד סע' 21 לחוק השכירות והשאילה תשל"א 1971, כי רוכשי הזכויות באים במקומו של המשכיר המקורי בכל הנוגע לזכויות וחובות הנובעים מהחוזה. באותו עניין קבע בית המשפט כי המשכיר המקורי ידע שהשוכרת מסרה את ניהול המושכר לבניה ושתק. שתיקה זו, כך נקבע מחייבת גם את יורשיו שבאו במקומו. וכך נאמר שם : "גם מכוחו של ס' 21 לחוק השכירות והשאילה, תשל"א - 1971 [21], אוכל להגיע לאותה מסקנה. הס' קובע: "המשכיר רשאי להעביר לאחר זכויותיו במושכר; עשה כן, יבוא רוכש הזכויות במקומו של המשכיר בכל הנוגע לחוזה השכירות, אולם כל עוד לא נתן המשכיר לשוכר הודעה על ההעברה או לא נודע עליה ממקור אחר - מופטר השוכר בתשלום דמי השכירות וקיום שאר חיוביו למשכיר". לענייננו רלבנטית הרישא. על-פיה, נראה לי, כי למן הרגע בו העביר המשכיר (יהודה ראם ז"ל) את הנכס לרשות המשיבים, כלומר "העביר לאחר זכויותיו במושכר". באו המשיבים ("רוכשי הזכויות") במקומו, "בכל הנוגע לחוזה השכירות", בין אם ידעו אל נכון מיהו השוכר ובין אם לאו. אין הם יכולים להתכחש לזהותו של השוכר עפ"י החוזה השכירות, אפילו לא השכילו לעיין בחוזה. מאחר והגעתי למסקנה כי המשכיר מר יהודה ראם ז"ל מוחזק כמי שידע על כך ש"השוכר", שעימה כרת את חוזה השכירות, הינה הגב' לבנה כהן, וכך נכתב מפורשות בחוזה, הרי משהעביר לילדיו המשיבים זכויותיו במושכר, תחול על המשיבים הוראת ס' 21 הנ"ל, לפיה באים המשיבים במקומו של המשכיר המקורי בכל הנוגע לחוזה השכירות; משמע, הן לחיובים והן לזכויות הנובעים מן החוזה. הסעיף יוצר המחאה של חוזה שלם, על חיוביו וזכויותיו. בפנינו הגנה על הקשר החוזי אשר מתבטאת בהכפפה טוטאלית של רוכש הזכויות על פיו לחיובי קודמו. רוכש הזכויות נעשה צד לקשר החוזי, כאילו היה צד לו מבראשיתו, הן לזכות והן לחובה. אשר על כן, באותה מידה שיהודה ראם ז"ל זכאי היה - אם היה - לבקש פינוי המערערים מן החנות, כך זכאים המשיבים לעשות זאת. אולם גם המשיבים באים במקומם של אביהם לא רק לעניין הזכויות הנובעות מחוזה השכירות, אלא גם לעניין החיובים הנובעים ממנו. מאחר והאב ידע כי על אף שהשוכרת הינה הגב' לבנה כהן, העסק שבמושכר נוהל ע"י בעלה ובניה, הרי שחזקה על המשיבים שגם הם ידעו על כך; ומאחר ועובדה זו מהווה הפרת חוזה השכירות, חובה היתה גם עליהם, כמו על אביהם, לבקש פינוי השוכרת, כאילו היו צד לחוזה השכירות מתחילתו. מששתקו במשך כל כך הרבה שנים, גם בחיי אביהם וגם לאחר פטירתו, והמשיכו לקבל דמי שכירות, הרי שיש לראותם כמי שויתרו על זכותם לבקש פינוי המושכר בעילה לפי ס' 131(2) לחוק". ב"כ התובע מפנה לת"א  (שלום ראשון לציון) 8030/04 חכמון יוסף נ' קבוצה קואופרטיבית לתרבות ואומנות מגדל חולון (פורסם במאגרים המשפטיים) (להלן: פרשת חכמון). באותו עניין קבע בית המשפט כי חרף נטישת המושכר על ידי התובעים הם זכאים לסעד מן הצדק (אשר בנסיבות המקרה יהווה פיצוי כספי). בכל הנוגע לזהות החייב קבע בית המשפט כי רוכשי המקרקעין הם שיישאו בפיצוי, שכן רכישת הקניין כפופה לזכות השכירות והרוכש נכנס בנעליו של המוכר הן לעניין החובות והן לעניין הזכויות: "זכות השכירות של התובעים לא פקעה אגב שרשור הזכויות במקרקעין. כידוע, סעיף 21  לחוק השכירות והשאילה, תשל"א-1971, מעגן את כוחו של בעל הזכויות במקרקעין למכור את זכותו הקנינית במושכר, ללא צורך בהסכמת השוכר. ואולם במקרה כזה, "יבוא רוכש הזכויות במקומו של המשכיר בכל הנוגע לחוזה השכירות". על כן, מכר הבעלות (ובמקרה דנא: החכירה) אינו מאיין את השכירות, אלא שהוא נעשה בכפוף לה. בכך בא לידי ביטוי אופיה הקניני של זכות השכירות. אכן, "הקנין בשכירות עמיד כנגד רוכש... על-פי סעיף 21 לחוק השכירות והשאילה, הרוכש נכנס לנעלי הבעלים בכל הנוגע לחוזה השכירות, ובכך מתבצעת מעין המחאה כפויה מן הדין, מן הבעלים הקודם לבעלים החדש, הן של חובות והן של זכויות" (מ' דויטש, קנין (כרך א', 1997) פיסקה 1.37)". גם בעניין זה האחרון (פרשת חכמון)  וגם בע"א 1057/87 (פרשת כהן), כמו בעניין שלפניי, הרוכש נכנס לנעלי המוכר לעניין הזכויות והחובות. בעוד שבעניין חכמון חלה עליו חובת תשלום הפיצוי מכוח ההסכם, ובעניין כהן מושתק היה מלטעון כי לא ידע דבר שידע הבעלים המקורי, בעניין שלפניי נכנס התובע בנעליו של המוכר לעניין הזכות לתבוע את סילוק היד כתוצאה מאי תשלום השכירות על פני השנים. יצוין כי במקרה דנן, אף נחתמה המחאת זכות בין הגב' ח'ורי לתובע. במסגרתה המחתה הגב' ח'ורי את כל זכויותיה בדירה, לרבות זכותה לדמי שכירות ולכל סעד אחר הנובע מאי תשלומם, כנגד הנתבעים. טענת הנתבעים כי המחאה זו נותנת בידי התובע אך את הזכות לתבוע דמי שכירות, אינה נסמכת על מאום.  החובה לשלם את דמי השכירות הינה חובה המוטלת על הדייר כלפי בעל הבית, ואי תשלומם מקים לתובע זכות לדרוש את פינויו של הדייר (סע' 131 (1) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] תשל"ב 1972), אף מבלי שבעל הבית ששלח התראה בעניין זה.  "בעל בית איננו חייב להתרות בדייר לפני שהוא מגיש תביעת פינוי בשל אי - המשכת תשלום דמי - שכירות. שום דייר איננו רשאי להאמין שרק אחרי אזהרה עלולה הפסקה משמעותית בשלום דמי - השכירות לשמש עילת פינוי, לא רק להלכה אלא גם למעשה. ניתן לצפות שמשלוח אתראה מוקדמת תהיה ביחסים בין בני אדם מעין מצוות אנשים מלומדה, טבעית ואוטומטית גם אם איננה חובה מן הדין. אך ברור שהדין איננו מחייב לשלוח אזהרה מוקדמת כדי שתיווצר עילת פינוי של אי המשכת תשלום דמי - שכירות (ע"א 51/76 קוגן נ' רץ פ"ד לא (1) 493) ראה בר אופיר סוגיות בדיני הגנת הדייר מהדורה שניה עמ' 2 - 3). משזנחו הנתבעים את טענתם לפיה במהלך השנים שילמו את דמי השכירות באמצעות ביצוע עבודות שיפוצים במושכר, הרי שלמעשה די באמור לעיל כדי להביא למסקנה כי לא שילמו את דמי השכירות במשך תקופה ארוכה, ויש להורות על הפינוי המבוקש. למעלה מן הצורך יצוין, כי אף אם היה ממש בטענת הנתבעים לעניין זה, הרי שמשלא הובאה כל הוכחה כי בתקופה בה היה התובע בעליה של הדירה שילמו הנתבעים את דמי השכירות ואף לא הביעו כוונה כלשהי לשלמם, הרי שבלאו הכי ניתן לקבוע כי הפרו את חובתם אף בתקופה זו וכלפיו. למעלה מן הצורך, ולמען לא יהא הנייר חסר, אדרש בקצרה לטענותיהם לפיהם שילמו את דמי השכירות במלואם לבעלים המקורי ולאלמנתו. המנוח טען כי נכנס למושכר במהלך שנת 1956. לדבריו, בעת כניסתו למושכר המדובר היה ב"חירבה" ללא חיבור לתשתיות מים, חשמל וביוב (סעיף 8 לכתב ההגנה). בכתב ההגנה, פירט את העבודות אותן ביצע במושכר: חיבור המושכר לחשמל למים ולביוב וחידוש תשתיות אלה מעת לעת, עבודות ריצוף, בניה ויציקת בטון בתקרה, הרכבת דלתות וחלונות והחלפתם במהלך השנים, הרכבת כלים סניטרים והחלפתם, עבודות טיח ועוד עבודות נוספות. המנוח לא פירט באילו מועדים בוצעו עבודות אלה ומה היה היקפן. כך אף לא הבהיר בשום צורה את עלותן והכיצד היה בהן כדי לסלק את דמי שכירות ובגין איזו תקופה. במאמר מוסגר יצוין כי במסגרת חוות הדעת ההנדסית אשר הוגשה מטעם התובע (ת/1), ציין המהנדס כי עבודות השיפוץ בהן הבחין בעת ביקוריו בדירה בימים 4.12.08 ו- 2.1.09, נעשו כחמש שנים קודם לכן לכל הפחות. כן טען המהנדס, כי עבודות אלה פגעו למעשה במושכר. זאת, לנוכח העובדה כי המדובר במבנה ישן המחייב ליווי הנדסי וביצוע בידי מומחים במבנים ישנים. חוות דעת נגדית מטעם הנתבעים לא הוגשה וממצאיו אלה של המומחה לא נסתרו. אף אם אניח כי עד לפטירתו של הבעלים המקורי במהלך שנת 1994 אכן הוסכם בין הצדדים על תשלום דמי השכירות באמצעות ביצוע עבודות במושכר (ועניין זה כאמור לא הוכח),  הרי שמשהלך הבעלים המקורי לעולמו לא הושג הסדר דומה עם הגב' חורי, ודמי שכירות לידיה לא שולמו. גרסתו של המנוח לעניין תשלום דמי השכירות לא הייתה אחידה, ונתגלו בה סתירות של ממש. מחד גיסא, בסע' 11 לכתב ההגנה נטען כי דמי השכירות שולמו לגב' חורי בכסף ובתיקונים. מאידך גיסא, בחקירתו הנגדית אישר כי כלל לא שילם דמי שכירות לגב' ח'ורי (עמ' 31 שורות 18-20). במסגרת סעיף 22 לתצהירו טען המנוח, כי לאחר מותו של הבעלים המקורי המשיך בתשלום דמי השכירות בדרך זו בהסכמת הגב' ח'ורי. טענה זו עומדת בסתירה לטענה אחרת שהעלה בתצהירו, לפיה לאחר פטירתו של הבעלים המקורי פנה לגב' ח'ורי כדי לערוך חשבון בקשר לדמי השכירות אך היא התחמקה בתירוצים שונים, לדבריו, בכדי להכשילו ולמנוע ממנו לשלם את דמי השכירות (סעיף 26 לתצהיר). במסגרת חקירתו הנגדית אישר המנוח, כי ההסדר הנטען לפיו דמי השכירות ישולמו באמצעות העבודות נערך עם הבעלים המקורי בלבד ולא עם רעייתו (עמ' 28, שורות 5-6). בנסיבות אלה, שוכנעתי כי אין המדובר באי תשלום נקודתי של דמי השכירות אלא כי הנתבע המנוח לא עמד בתשלום דמי השכירות במשך תקופה ארוכה ומתמשכת, המגיעה כדי ניתוק המשכיות התשלומים. משכך, קמה כנגדו עילת פינוי בהתאם להוראות סעיף 131(1) לחוק (ראה לעניין זה: בר-אופיר, לעיל עמ' 2). מעמדם של הנתבעים 2 ו-4 בדירה: ראשית יצוין, כי כנגד הנתבע 3 ניתן ביום 8.7.10 פסק דין לפינוי הדירה ולסילוק יד מן הנכס. אין חולק כי הנתבע 1 המנוח הוא היחיד מבין הנתבעים אשר נהנה ממעמד של דייר מוגן בדירה. בעת הגשת כתב התביעה וניהול ההליכים בתיק זה, עת היה הנתבע 1 ז"ל בין החיים, לא נהנו הנתבעים 2 ו-4 ממעמד כלשהו בדירה. למעשה, די בכך כדי להביא לקבלת התביעה כנגדם, שכן איש מהם לא ביקש להוסיף טיעון כלשהו לאחר הפטירה והבקשה להמשיך את ההליך כפי שהוא הותרה על ידם לשיקול דעת בית המשפט. חרף האמור, אתן דעתי גם לזכות ילדי המנוח בהתאם להוראת חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב- 1972 (להלן: החוק). החוק מבחין למעשה בין שני סוגים של דיירים הנהנים מן ההגנות המוקנות בו: הסוג הראשון הינו דיירים מוגנים מכוח זכותם המקורית בנכס. על הסוג השני נמנים דיירים מוגנים מכוח זכות נגזרת מן הזכות המקורית, דהיינו, דיירים ההופכים לדיירים מוגנים מכוח סעיפים 20-26 לחוק (ראה לעניין זה: רע"א 1711/98 דוד שפי ואח' נ' עיזבון המנוחה שושנה שדז'ונסקי, פד"י נ"ד (1) 394). התנאים, אשר בהתקיימם הופכים דיירים לדיירים מוגנים מכוח זכות הנגזרת מן הזכות המקורית, נקבעו במסגרת סעיף 20 לחוק:  (א) דייר של דירה שנפטר, יהיה בן-זוגו לדייר, ובלבד שהשנים היו בני-זוג לפחות ששה חדשים סמוך לפטירת הדייר והיו מתגוררים יחד תקופה זו. (ב) באין בן-זוג כאמור בסעיף קטן (א) יהיו ילדי הדייר לדיירים, ובאין ילדים - קרוביו האחרים, כל אלה בתנאי שהיו מתגוררים בדירה יחד אתו לפחות ששה חדשים סמוך לפטירתו, ולא היתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגוריהם." הנה כי כן, לאחר פטירתו של הנתבע 1 (אשר היה אלמן עובר לפטירתו), לכאורה יכולים ילדיו הנתבעים 2 ו-4 לזכות במעמד של דיירים מוגנים בהתקיים התנאים הנזכרים בסעיף 20 (ב) לחוק דלעיל. ואולם, לדעתי, זכות זו אינה עומדת להם, משלושה טעמים. הטעם הראשון - כאמור לעיל, במקרה דנן לא ביקשו הנתבעים 2 ו-4 לשנות טיעוניהם בעקבות פטירתו של הנתבע 1 ז"ל לעניין זכויותיהם וקביעת מעמדם כדיירים מוגנים, ולמעשה די בכך כדי לקבוע כי חרף פטירתו אין לראות בהם דיירים מוגנים מכוח זכות נגזרת. הטעם השני -  מן הראיות עלה כי היה מקום להורות על פינויו של הנתבע המנוח מהנכס בשל אי תשלום דמי שכירות. לפיכך, איבד המנוח את מעמדו כדייר מוגן בחייו, ולכן אין הנתבעים יכולים לקנות זכות אשר חלפה מהעולם טרם פטירת אביהם המנוח. הטעם השלישי - לא הושמעה טענה מפי הבנים כי לאחר פטירת המנוח הסדיר מי מהם את דמי השכירות עם התובע ואלה משולמים עתה, כך שממילא גם לו קנו זכות מכוח זכות אביהם המנוח, הרי שבהעדר תשלום דמי שכירות, יש להורות על פינויים. סעד מן הצדק: סע' 132 לחוק הגנת הדייר בא להגן, משיקולים של צדק, על דייר שהוכחה לגביו עילת פינוי. לא ניתן לכלוא את המושג 'צדק' בתבנית של הגדרה קבועה הקופאת על השמרים מכיוון שקיימות סיטואציות אין ספור שכנגדן מתקומם חוש הצדק. תפקידו של השופט לאתרן ולעשות שימוש זהיר בחריג הצדק כדי להגיע לתוצאה ראויה (ע"א (ת"א) 736/97 שופמן נ' דוד שרה, דינים מחוזי ל"ב (3) 83). בסעיף הנ"ל נקבע כי אם, בנסיבות העניין, לא יהיה זה צודק לנהוג עם הדייר על פי שורת הדין ולפנותו אותו מהמושכר, רשאי בית המשפט ללכת עימו לפנים משורת הדין ולא לפנותו"  בר- אופיר, שם, בעמ' 163. על שיקולי בית המשפט בבואו לפסוק סעד כאמור נאמר כך "...אחד השיקולים החשובים העומדים בפני בית המשפט הוא גודל "החטא", טיבו ואופיו. אולם כאשר הפגיעה בזכויות בעל הבית לא הייתה פגיעה ארעית ולא תוקנה מייד - לא יינתן לדייר סעד מן הצדק. הנימוק לכך הוא שהמחוקק לא התכוון להסיר מהדייר כל חרדה לגורלו. כאשר הוא מפר את חובותיו בזדון ואיננו מתקן את המעוות בתוך זמן סביר (ע"א (ת"א) 1467/95 עזבון המנוח מיכלא שואשי ז"ל ואח' נ' עזבון המנוח זלמן פרנקל ואח' , דינים מחוזי כ"ז (1) 58). ... בבואו להעניק סעד מן הצדק משקלל את חומרת התוצאה של הפינוי לעומת הפרת החוק וחומרתה מצד הדייר. שיקלל זה נעשה על פי כל הנסיבות המתייחסות לתוצאת הפינוי כמו גם למידת ההפרה. והסעד יינתן אם וכאשר בית המשפט שוכנע כי תוצאות הפינוי עולות בצורה ממשית בחמרתן על חומרת ההפרה" בר אופיר, שם, עמ' 163 - 164. בנסיבות המקרה דנן, הנתבע שהיה דייר מוגן מכוח הסכם הלך לבית עולמו, והשאלה העומדת לדיון הינה האם יש מקום ליתן לנתבעים 2 ו - 4 סעד כאמור. נתבעים אלה לא ביקשו לקבוע כי הינם בעלי זכות של דיירות מוגנת בנכס, ובהעדר זכות כאמור אין מקום להידרש לסעד זה. גם אם היה מקום להכיר בזכותם כדיירים מוגנים, הרי שמהראיות עלה כי אף הם לא שילמו דמי שכירות במשך שנים רבות וגם עתה לא הביאו ראיות כי הסדירו את חוב העבר המתמשך או העמידו תשלום מכאן ואילך. בכך, למעשה, פגעו אף הם באופן מתמשך, בזכותם הקניינית של בעלי הדירה. במסגרת התצהירים שהוגשו טענה הנתבעת 4 כי היא סובלת ממחלות שונות ומקבלת קצבת הבטחת הכנסה מהמל"ל. הנתבע 2 טען כי הוא סובל מנכות בשיעור 100% ומקבל קצבת נכות מהמל"ל. לתצהירים לא צורפה כל ראיה לתמוך באמור ומכל מקום, אף אם זה מצב הדברים המצער, הרי שבשים לב לפגיעה המתמשכת בתובע ובקניינו, אין בכך, לטעמי, כדי להטות את כפות המאזניים ולהצדיק מתן סעד מן הצדק ושינוי תוצאותיו של הליך זה. אציין כי אף לא שוכנעתי שאין ביכולתם הכלכלית של הנתבעים להשיג דיור חלופי, משלא הובאה ראיה כלשהי גם בנקודה זו. לסיכום נקודה זו, בהתחשב במשך הזמן במהלכו לא שולמו דמי השכירות, נראה כי יש לבכר את זכותו הקניינית של התובע על פני הנזקים אשר ייתכן ויגרמו לנתבעים 2 ו-4 בעקבות פינויים מן הדירה. סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, מצאתי לקבל את התביעה ולהורות על פינוים של הנתבעים 2 ו-4 מן הדירה. על הנתבעים לפנות את הדירה ולמוסרה לידי התובע כאשר היא פנויה מכל אדם וחפץ. לצורך עניין זה ניתנת להם ארכת זמן בת 3 חודשים להשלמת הליך הפינוי. הנתבעים יישאו בהוצאות התובע ובשכ"ט ב"כ בסך של 7,000 ₪. בעל דין נפטרתביעת פינויפינויפינוי דירה