דוגמא לפסק דין בנושא עיקול בניגוד לצו: מבוא 1. התובע הגיש נגד הנתבעת תובענה כספית בעילה נזיקית - לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק"), על סך של 50,000 ₪ וזאת בעקבות הפרת צו ביניים אשר ניתן בבית המשפט המחוזי בנצרת, ביושבו כבית המשפט לעניינים מנהליים, עת"מ 57758-09-11, צו מיום 6/10/2011. 2. התובע, אשר נמנה על קבוצת בעלים של נכסים מסחריים הנמצאים בתחום שיפוטה של הנתבעת, גילה כי הנתבעת שינתה את סיווג המבנים באזור התעשייה, סיווג אשר הביא להעלאת שיעור הארנונה בסכום כפול מהסכום בו חויב התובע בעבר. 3. התובע ורבים כמותו, ניהלו משא ומתן עם נציגי הנתבעת ובסופו של יום, הודע להם, בחודש אוגוסט 2011, כי בקשתם לשינוי סיווג הנכסים, נדחתה. 4. לצורך מימוש זכויותיו, פנה התובע, יחד עם 25 עותרים נוספים לבית המשפט המחוזי ביושבו כבית משפט לעניינים מנהליים והגיש עתירה מנהלית ובקשה למתן צו מניעה זמני. בדיון אשר התקיים במעמד הצדדים, בהם הנתבעת, גיבשו הצדדים ביניהם הסכמה אשר קיבלה תוקף של החלטה, לפיה יינתן צו ביניים עד להכרעה בעתירה. תוקפו של הצו הותנה בהפקדת התחייבות עצמית של המבקשים ללא הגבלה בסכום וכן הפקדת ערבון/ערבות בנקאית בסך כולל של 15,000 ₪. 5. בהתאם לטענת התובע, כשבוע לאחר כניסתו לתוקף של צו הביניים, הגיעו ביום 31/10/2011 למוסך אשר נמצא בבעלותו, מעקלים, העובדים בשירותיה של צד ג', מלווים בשוטרים ודרשו מהתובע לשלם, במזומן, סך של 9,072 ₪, סכום המהווה את יתרת חוב הארנונה לשנת המס 2011. 6. התובע ציין כי הבהיר למעקלים שמדובר בסכום השנוי במחלוקת ובין הצדדים מתנהל הליך משפטי ובית המשפט העניק לתובע סעד המונע מהנתבעת ומצד ג' לנקוט בהליכי גביה. 7. התובע מפרט כי לאחר שמאמציו להבהרת טענתו בפני המעקלים העלו חרס, שילם סך של 5,950 ₪, כמפורט בנספח ה' לכתב התביעה. זאת ועוד ביום 28/11/2011, הוטל על חשבון העו"ש של התובע עיקול ע"י מחלקת הגביה של הנתבעת. התובע מבהיר כי לאחר שניסיונותיו השונים לביטול הליכי הגביה והשבת הסכום אשר נגבה לא צלחו, לא נותר לו אלא להגיש את תביעתו לבית המשפט. 8. התובע עותר לחיוב הנתבעת, אשר פעלה בניגוד לצו הביניים של בית המשפט המחוזי, בסכום של 50,000 ₪ בהתבסס על סעיף 7א(ב) לחוק וזאת בגין פגיעה בשמו הטוב, נקיטת הליך בחוסר תום לב תוך הפרה בוטה של צו בית המשפט. 9. הנתבעת טוענת להגנתה, כי גם אם יוכחו העובדות הנטענות ע"י התובע, אין בכך כדי לזכותו בסעד המבוקש, וזאת נוכח העובדה שעילת התביעה בהתאם לחוק, אינה מתקיימת במקרה דנן. לחילופין, טוענת הנתבעת, כי ככל שימצא כי אכן קיימת לתובע עילת תביעה מכוח החוק, הרי שהיא אינה היריב הנכון מאחר ומי שביצע את הליך העיקול והגביה בפועל הינה צד ג'. 10. הנתבעת אינה מתכחשת לעובדה כי בהתאם להסכמת הצדדים כפי שבאה לידי ביטוי בבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, ניתן צו ביניים זמני. הנתבעת מבהירה, כי הורתה לצד ג' לכבד את הצו, אם כי לא הוצגה בפניי ראיה כלשהי לביסוס עובדה זו. 11. הנתבעת שלחה הודעת צד ג' אל חברת הגביה אשר עבדה מטעמה וגבתה עבורה את תשלומי הארנונה. הנתבעת טענה בהודעת צד ג', כי צד ג' נקטה בהליכי גביה ללא הרשאה, השתמשה בכתב הרשאה ישן וזאת בניגוד להוראותיה. במסגרת הודעת צד ג' הבהירה הנתבעת כי נתנה הוראה מפורשת לצד ג' להימנע מנקיטת הליכי גביה נגד התובע וככל שננקטו הליכים אלו נגדו, הרי שיש להטיל את האחריות אך ורק על צד ג'. 12. צד ג' טענה להגנתה, כי היא שימשה כשלוחתה של הנתבעת, פעלה מתוקף מינוי שניתן כדין ואכן ביום 31/10/2011 ביצעו עובדיה פעולות אכיפה מנהליות מטעם הנתבעת. צד ג' מבהירה כי עובר לביצוע פעולות האכיפה המנהליות, התייצבו גובי המס במחלקת המס של הנתבעת וביצעו בדיקה פרטנית לגבי כל חייב/סרבן מס בנפרד, ורק לאחר שהשתכנעו כי קיימת יתרת חוב לאותו סרבן מס, יצאו לבצע את פעולות האכיפה. 13. צד ג' טוענת, כי במעמד ביצוע פעולות האכיפה המנהליות, לא הציג התובע בפני גובי המס העתק מצו הביניים האוסר על הנתבעת או מי מטעמה, לבצע את הליך הגביה. צד ג' אף מאשרת שננקטו מטעמה הליכי עיקול בבנק בו מתנהל חשבון התובע, אך לדבריה מדובר בשליחת הודעה בלבד. צד ג' עותרת לדחיית טענת התובע ביחס לפגיעה בשמו הטוב, שכן ממילא לטענתה מדובר בסרבן מס ותיק, עיקש ועקבי אשר מתמיד באי תשלום מיסיו במועד ומשלמם בסופו של דבר רק לאחר משלוח התראות ונקיטת הליכי גביה מנהליים. 14. צד ג' מבהירה, כי הנזק הנטען ע"י התובע, אשר מוכחש, נגרם לכאורה בשל מחדלה של הנתבעת אשר לא הודיעה לצד ג' על דבר מתן צו הביניים ולא הורתה לה להפסיק את פעולות הגביה נגד התובע, עובר לנקיטתם. צד ג' מפנה להוראות הסכם ההתקשרות בינה לבין הנתבעת אשר מחייב את הנתבעת ליתן לצד ג' הודעה בכתב, (הסכם ההתקשרות לא צורף כראיה). 15. צד ג' העלתה בין היתר בסיכומיה, טענה נגד תוקפו של צו הביניים, טענה זו לא הועלתה בכתבי ההגנה, התובע לא נחקר אודותיה בחקירתו הנגדית ועל כן אין מקום לקבלה. 16. ביום 4/2/2013 התקיים בפניי דיון במעמד הצדדים במהלכו העיד התובע ובתום שמיעת עדותו, הסכימו הצדדים כי בית המשפט יכריע על סמך הנתונים אשר נפרסו בפניו עד כה ביחס לשאלה האם עילת התביעה עומדת לזכותו של התובע וכן ביחס לסכום שיפסק לטובתו, ככל שיפסק. הצדדים הסכימו כי פסק הדין אשר יינתן יהיה חלקי ובהתאם לאמור בו יינתן פסק דין משלים ביחס לחלוקת התשלום בין הנתבעת לבין צד ג', אם בכלל. דיון והכרעה 17. הצדדים אינם חולקים על העובדה כי ביום 6/10/2011 ניתן צו ביניים ע"י בית המשפט המחוזי בשבתו כבית המשפט לעניינים מנהליים, התואם את הסכמתם כפי שבאה לידי ביטוי בפרוטוקול הדיון. המחלוקת הינה האם קמה לתובע עילת תביעה נגד הנתבעת מכוח החוק, אם לאו. 18. על מנת להכריע במחלוקת כאמור לעיל, יש לבחון האם הטלת העיקול מהווה פרסום לשון הרע. בתי המשפט אשר נדרשו לסוגיה זו, קבעו לא אחת כי באופן עקרוני, הטלת עיקול על חשבון בנק מהווה פרסום לשון הרע כמשמעותה בסעיף 1 לחוק. נקבע כי הצגתו של אדם כמי שמתחמק, לכאורה, מלשלם את חובותיו, יש כדי להשפילו ולפגוע בשמו הטוב, בעיני בנקאי סביר, ללא כל קשר לגובה העיקול, (ראו ע"א 45661-12-10 גסלר נ' עירית ירושלים). 19. לעניין זה נקבע, כי משניתן צו עיקול אשר מציג אדם כמי שאינו משלם את חובותיו באופן שלא היה מנוס מהטלת עיקולים על רכושו, מהווה פרסום לשון הרע נגדו, משום שהם עלולים לפגוע בשמו הטוב, להשפילו ולעשותו מטרה ללעג או לבוז. לעניין זה ראו ת"א(ת"א) 60625/06 עמרם ואח' נ' מגן דוד אדום ואח' וכן ת"א(ת"א) 25746/07 אחימן שמואל נ' המרכז לגביית קנסות אגרות והוצאות וכן ת"א(ת"א) 22407/08 רונית הרפז זיו נ' המוסד לביטוח לאומי. 20. פגיעה בשמו הטוב של אדם יכול שתתבטא גם בנקיטה בהליכי גביה, מקום שהליכים אלו אינם נדרשים. לעניין זה ראו ת"א(מחוזי י-ם) 571/94 ענבר סהר נ' מעריב, שם נקבע כדלהלן: "פגיעה בשם טוב אינה עניין של מה בכך... הגדרתו של התובע כמי שמפגר בתשלום חובותיו עד כדי עיקול פיזי של נכסיו, וזאת ללא צידוק, מהווה פגיעה בשמו הטוב. אני קובעת כי נקיטת הליכי העיקול נגד התובע... מהווה משום פגיעה העולה כדי עוולה לפי החוק, התשכ"ה - 1965. עוד אני מקבלת את עמדת התובע כי פעולת הטלת העיקולים גרמה נזקים שאינם ממוניים כגון עוגמת נפש, הלבנת פנים, צער וכו'." 21. בענייננו, באתי לכלל מסקנה, כי הטלת העיקול על חשבון הבנק של התובע, חרף העובדה שצו ביניים של בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים תלוי ועומד, מהווה לשון הרע כהגדרתה בסעיף 1 לחוק. 22. באשר להתקיימותו של יסוד הפרסום, לפי סעיף 2 לחוק, אני קובע כי גם יסוד זה התקיים בענייננו שכן אין מחלוקת שהודעת העיקול נשלחה לבנק והפוטנציאל הטמון בה מהווה את היסוד הקבוע בסעיף 2(ב)(2) לחוק לפיו אין צורך בהוכחת העובדה שהפרסום הגיע לאדם כלשהו, זולת הנפגע. הסעיף קובע כי די בקיומו של הסיכוי כי הפרסום המהווה לשון הרע עשוי היה להגיע לאדם זולת הנפגע. 23. סבורני כי בנסיבות העניין, לא ניתן לקבל את עמדת הנתבעת וצד ג' כי עומדת למי מהן ההגנה הקבועה בסעיף 13(9) לחוק, שכן בנסיבות העניין, לא היה כל מקום לנקיטת הליך כלשהו נגד התובע נוכח צו הביניים של בית המשפט המחוזי. 24. באשר לאמידת הנזקים הנטענים אשר נגרמו לתובע, לא ניתן להתעלם מהעובדה כי התובע העיד בבית המשפט וציין בעדותו שהיו עדים לאירוע אך לא טרח לבסס עובדות אלה בזימון עדים רלוונטיים מטעמו ולכל הפחות בהגשת תצהירים של העדים התומכים בטיעוניו. 25. יתרה מכך, כאשר נשאל בחקירה הנגדית אלו נזקים אירעו כתוצאה מהליכי הגביה המנהליים אשר ננקטו כנגדו לאחר מתן צו הביניים, השיב שהיה לו נזק מהלקוחות שחשבו וכל השכנים שבאו לשאול (עמ' 6 שורות 12-13 לפרוטוקול). 26. לעניין קביעת שיעור הפיצוי בגין הפגיעה כתוצאה מלשון הרע, נקבע כי בית המשפט יתחשב בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד, (רע"א 4740/00 לימור אמר נ' אורנה יוסף, פד"י נ"ה(5) 510. 27. מבלי לגרוע מהאמור לעיל, אציין כי התובע אמנם ביסס את תביעתו בגין עוולת איסור לשון הרע, אך ציין בין היתר כי יש לייחס לנתבעת גם את העובדה שיש במעשיה משום התרשלות והפרת חובת זהירות כלפיו. 28. אבהיר, כי לטעמי מעשיהן של הנתבעת וצד ג', מקימים ומבססים את עוולת הרשלנות, עוולה אשר מתבסס עליה התובע בעילות התביעה המוזכרות בכתב התביעה. יש בפעולתה של הנתבעת משום התרשלות וככל שהייתה נוקטת בזהירות מתאימה, ניתן היה למנוע את הליכי הגביה אשר ננקטו נגד התובע ע"י צד ג'. בנסיבות העניין, לא ניתן להתעלם מהעובדה ומהמסקנה כי התרשלות הנתבעת וצד ג', הסבו לתובע נזק המבסס את עוולת הרשלנות. 29. מסקנתי זו מקבלת משנה תוקף מהעובדה כי הנתבעת הייתה צד להליך בבית המשפט המחוזי ואף נתנה את הסכמתה לצו הביניים. הנתבעת אמונה על שמירת שלטון החוק ואכיפתו ועל כן, עליה לנקוט זהירות יתרה עת היא פועלת לגביית חיובים, על אחת כמה וכמה כאשר עסקינן בחיובים שנויים במחלוקת הנמצאים בעיצומו של בירור משפטי. 30. על הנתבעת חלה החובה לכבד את החלטותיו של בית המשפט, לציית לצווים השיפוטיים אשר ניתנים במסגרת ההליכים המשפטיים המתנהלים ומוטלת עליה, לטעמי, חובת זהירות יתרה עת היא מבקשת לאכוף על הפרט את גביית החוב באמצעות הליכים מנהליים העומדים לרשותה. עיקרון שלטון החוק אינו סובל מצב בו רשות מקומית אוכפת את החוק על תושביה ובד בבד מרשה היא לעצמה להתעלם מהחלטות, צווים והנחיות החלות עליה. מצופה כי הרשות אשר מסורות לה סמכויות רבות, ומראש נמצאת ביתרון יחסי גדול על פני התושב, תפעיל את הסמכויות שמוקנות לה על פי אמות המידה של הסבירות המנהלית, במיוחד נוכח היותו של אמצעי העיקול כלי רב עוצמה שעשוי לפגוע לא רק בשמו הטוב של אדם, אלא גם עלול לשתק את פעילותו העסקית (לעניין זה ראו רע"א 187/05 נעמן נסייר נ' עיריית נצרת עילית, רע"א 1565/95 סחר ושירותי ים בע"מ נ' חברת שלום ויינשטיין, ע"א 45661-12-10 גסלר נ' עיריית ירושלים). 31. אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל ויש לראות בהטלת העיקול על חשבון התובע כפרסום המהווה לשון הרע כהגדרתו בחוק. הנתבעת פעלה באופן בלתי סביר עת העניקה לצד ג' הרשאה לנקיטה בהליכי גביה נגד התובע, על אף העובדה שבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים אסר על נקיטת הליכי גביה נגד התובע בהתאם לצו הביניים אשר הוצא ביום 6/10/2011. יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט כהן בעניין גסלר אשר הוזכר לעיל וצוטטו מבג"צ 445/02 מור נ' ראש עיריית הרצליה: "רשות מנהלית - ורשות מקומית בכלל זה - היא נאמן הציבור, ועליה לפעול בהגינות וביעילות. ככזאת, ולא רק ככזאת, חייבת היא לנהוג כלפי הציבור ביושר, בהגינות ובתום לב." 32. אשר על כן, דין התביעה להתקבל. 33. בשקלול הפרמטרים המהווים את הערכת הנזק הנטען אל מול הפיצוי התרופתי בגין לשון הרע, באתי לכלל מסקנה כי יש להעמיד את שיעור הפיצוי בו יזוכה התובע בגין עוולת לשון הרע לפי סעיף 7א לחוק, פיצוי ללא הוכחת נזק, על סך של 8,500 ₪ בצירוף הוצאות ההליך ושכ"ט עו"ד בסך של 3,500 ₪. 34. בהתאם להסכמה הדיונית אשר התגבשה בין הצדדים, הנתבעת וצד ג' יודיעו לבית המשפט תוך 7 ימים מהיום, האם הצליחו להסדיר ביניהם את תשלום הפיצוי, הוצאות ההליך ושכ"ט עו"ד, אם לאו. ככל שיהיה צורך בהכרעת בית המשפט לעניין זה, יינתן לעניין זה בלבד פסק דין משלים בהתאם להסכמה הדיונית כאמור לעיל. צוויםעיקול