פיצוי על העלבת לקוחות בחנות - לשון רע

מומלץ לקרוא את הקטע להלן אשר נבחר מפסיקת הערכאות השיפוטיות בנושא פיצוי על העלבת לקוחות בחנות: בפני תביעה כספית ע"ס 120,000 ₪, לפי חוק איסור לשון הרע. בתיק זה הוגש כתב תביעה מתוקן, ועל כן אתייחס להלן לכתב תביעה זה. בכתב התביעה המתוקן טוענים התובעים, בין היתר, כדלקמן: 1. כי ביום 12.2.10 פנו אל הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") לרכישת חלקי ארון קיר לבניה עצמית. התובעים הגיעו לעמדת התשלום, שם התבשר להם כי אספקת המוצר הינה בתוך 7 ימים. התובעים פנו אל הנתבע 2, מנהל החנות, על מנת לברר האם ניתן לקבל את המוצר באופן מיידי והציעו לו תשלום נוסף, ואז החל הנתבע 2 לצעוק ולומר "אני לא זונה שלך ואותי לא תקנה בכסף, לא מעוניין למכור לך". 2. כי למרות ניסיונם של התובעים להרגיע את הנתבע 2, החל הנתבע 2 לצרוח בקולי קולות ברחבי החנות, לגדף ולהעליב את התובעים, ואמר "אינני רוצה למכור לכם, צאו מהחנות". 3. כי נותרו מבוישים ונבוכים והתובעת 2 לא חדלה אף לבכות. 4. כי פנו במכתב התראה לנתבעים, אשר לא זכה לכל מענה. 5. כי התנהלות הנתבעים מהווה עוולה לפי החוק לאיסור לשון הרע, ועל כן זכאים התובעים לפיצוי בגין עגמת הנפש, לחץ נפשי וטרדה מיותרת. הנתבעים לא הגישו כתב הגנה לכתב התביעה המתוקן, ועל כן נותר בתיק כתב ההגנה שהוגש על-ידי הנתבעים לכתב התביעה הראשון. בכתב ההגנה מטעמם טוענים הנתבעים, בין היתר, כדלקמן: 1. כי דין התביעה להידחות, כתב התביעה אינו מגלה כל עילה כנגד הנתבעים, מדובר בתביעת סרק, קנטרנית וטורדנית, שהוגשה בעזות מצח. 2. כי ביום 12.2.10 פנו התובעים אל הנתבעת 1 לרכישת חלקי ארון לבניה עצמית. כשסרו התובעים אל עמדת התשלום, נאמר להם כי זמן אספקה הינו 7 ימי עסקים ואז פנו אל הנתבע 2 בבקשה לקצר את מועד האספקה. הנתבע 2 הסביר לתובעים כי אין באפשרותו להבטיח להם כי המוצר יסופק בפרק זמן קצר יותר, אך התובעים סירבו לקבל את הדברים והציעו תשלום נוסף. הנתבע 2 סירב להצעת התובעים, אך אלה המשיכו ללחוץ על הנתבע 2. הנתבע 2 הבהיר כי אינו ערוך לספק את המוצר כמבוקש על ידם, ובשלב זה עזבו התובעים את המקום. 3. כי הנתבע 2 לא קילל או גידף את התובעים, אלא הבהיר להם כי אין בכוונתו להיענות להצעתם לתשלום נוסף כדי לשנות את נהלי הנתבעת 1. 4. כי הנתבע 2 פעל בתום לב וכי לא היתה לנתבעים כל כוונה לפגוע בתובעים, כי טענות התובעים הינן טענות סרק. 5. כי לא קמה לתובעים עילה לפי החוק להגנת הפרטיות. 6. כי הסכום הנתבע הינו מופרך ומוגזם והוא סכום דמיוני. 7. ועוד. ביום 2.9.10 הגישו הנתבעים בקשה לסילוק התובענה על הסף, ולאחר שנתקבלה תגובת התובעים ותגובת הנתבעים לתגובת התובעים, ניתנה החלטתי מיום 30.11.10, לפיה נדחתה הבקשה, והוריתי על הגשת כתב תביעה מתוקן, כפי שצוין לעיל. ביום 28.4.11 התקיים קדם משפט וביום 22.3.12 התקיימה ישיבת ההוכחות, בה העידו שני התובעים, הנתבע 2 ומר פוני אברהם. בתום הישיבה הוריתי לצדדים לסכם טענותיהם בכתב, וכך עשו. הכרעה: תחילה יש לקבוע האם נעשה פרסום ולאחר מכן לקבוע האם יש בפרסום זה כדי להיות לשון הרע. הפרסום: סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק") קובע כדלקמן: "(א)  פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.   (ב)  רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות: (1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע; (2)   אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע." התובעים העידו כי הנתבע 2 אמר: "אני לא זונה שלך ואותי לא תקנה בכסף, לא מעוניין למכור לך" ולאחר מכן: "אינני רוצה למכור לכם, צאו מהחנות". (להלן - "הפרסום"). הנתבעים הכחישו את אמירת הדברים. מטעם התובעים העידו הם בעצמם, כאמור לעיל, וגרסתם לא נסתרה ו/או הופרכה בחקירתם הנגדית. עוד יש לציין, כי כל אחד מהתובעים בעדותו תומך בעדות האחר. הנתבע 2 העיד בבית-המשפט ונחקר בחקירה נגדית ומעדותו עולה כי הוא ישב בשולחן אחד ואימו בשולחן שני, וכאשר נשאל איזה איומים או קללות השמיע התובע 1 כלפיו, השיב: "אל תשכחי שעבר הרבה זמן, אני לא יכול לחזור על זה מילה במילה, אבל בעיקר אני זוכר את ה"מנוול" ו"מה עשית" וכאלה דברים" (עמ' 13 לפרוטוקול בשורות 20-21). לאחר מכן נשאל הנתבע 2 האם יכול להיות שהאיום לא היה בחנות, השיב: "יכול להיות. הפקס הגיע 3 ימים לאחר המעשה וזה אולי התאחד לי ביחד" (עמ' 13 לפרוטוקול שורה 26). לאחר מכן נשאל הנתבע 2 מה השיב לתובעים כאשר הציעו לשלם לו סכום נוסף תמורת אספקה מיידית, והנתבע 2 השיב: "אני לא יכול להיזכר מילה במילה. אני כעסתי מאוד ואני יותר ניזון מהגרסה שהוא כתב בפקס, ..." (עמ' 14 לפרוטוקול בשורות 1-2). ובשורה 8 אומר הנתבע 2: "אני הייתי כעוס. אני לא זוכר בוודאות מה אמרתי לו". ואז נשאל: "ש. יכול להיות שהתפרצת על התובע? ת. אם כעסתי - בהחלט" (עמ' 14 לפרוטוקול שורות 9-10). הנתבע 2 למעשה אינו מוסר גרסה מפורשת וחד משמעית לגבי השתלשלות הדברים והדברים שנאמרו על ידו, ומשום מה בחר שלא להביא למתן עדות את אימו, אשר שהתה בסמוך לידו. כמו כן, למרות הודאת הנתבע 2 כי היה כעוס והתפרץ על התובע, העד הנוסף שהעיד מטעמו, מר אברהם פוני, העיד כי לא היה שום אירוע יוצא דופן, לא היו צעקות ולא היו קללות (עמ' 17 לפרוטוקול בשורות 5-6). אי הבאת אמו של הנתבע 2 למתן עדות על אירוע שהתרחש ממש מול אפה, עליה לפעול לחובתו של הנתבע 2, אשר יכול היה להביאה לעדות, ועל כן יש להפעיל את החזקה כי לו אמו היתה מעידה, עדותה היתה פועלת לרעתו. כמו כן וכאמור לעיל, גרסתו המגמתית של מר אברהם פוני, ששלל כל אירוע יוצא דופן, נסתרה ממילא על-ידי גרסת הנתבע 2. אני מקבל את גרסת התובעים כי הפרסום אכן נעשה על-ידי הנתבע 2 אשר אמר את הדברים בחנות בנוכחות אנשים נוספים, בנוסף לתובעים, כך שהדברים מהווים פרסום לפי סעיף 2 לחוק. האם הפרסום מהווה לשון הרע: סעיף 1 לחוק קובע כדלקמן: "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1)   להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2)   לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3)   לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4)   לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;            בסעיף זה "אדם" - יחיד או תאגיד; "מוגבלות" - לקות פיסית, נפשית או שכלית, לרבות קוגניטיבית, קבועה או זמנית." השאלה הינה האם הפרסום לעיל, יש בו כדי להשפיל את התובעים בעיני הבריות או לעשותם מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם, או לבזות אותם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסות להם, או לפגוע בהם במשרתם, בעסקם, במשלח ידם או מקצועם, או לבזות את התובעים בשל גזעם, מוצאם, דתם, מקום מגוריהם, גילם, מינם, נטייתם המינית או מוגבלותם. בע"א 534/65 דיאב נ' דיאב פ"ד כ(2) בעמ' 269, נבחנה השאלה האם דברי גידוף נחשבים לשון הרע, ופס"ד זה נקבע כי גידופים שהוטחו בתובע ("הסתלק מכאן, כלב בן כלב, נביא שקר שתום עין") מהווים לשון הרע והדבר נעשה על רקע המציאות החברתית בכפרו של התובע, עובדה שאותה הדגיש בית-המשפט. כב' השופט א. גנון פסק בת.א. (חיפה) 18676/01 עו"ד ביאדסה תאופיק נ' חמדאן פריד חאג' אחמד בהתבססו על הלכת דיאב דלעיל, כדלקמן: "מנין הנושאים והעניינים העשויים להיכלל בהגדרת חוק איסור לשון הרע, הוא רחב וקשה להגדיר ולחתום מראש את כל המצבים השונים. פגיעה באדם בשמו הטוב במשרתו בעבודתו, במקצועו או במשלח ידו, הן  פגיעות שהחוק מונה - סעיף 1 (ב) לחוק. כך גם תיאורו של אדם כבעל תכונות שליליות ו"לא מחמיאות" עשוי להיחשב כלשון הרע שפרסומו אסור. היו מקרים בהם נקבע כך ביחס לתיאור אדם כרשע או לא הגון (ת"א (ב"ש) 45/87 קליין נגד רונן ואח', פס"מ תשנ"ב(ב)515), או כמי שזקוק לאשפוז חולי נפש (ע"א 211/82 זנס נגד פלורו פד"י מ(1) 210). גם תיאורו של אדם "כאנטישמי" או "נאצי" נקבעו כפרסום לשון הרע. השאלה היא האם גידופים וקללות בלבד יחשבו כלשון הרע? הנתבע סבור שכינוי התובע כ"בן זונה" אינו אלא קללה וגידוף שאינם אסורים, וזאת בין היתר בהסתמך על  פסיקה שקבעה כי גידופים אינם בגדר פרסום לשון הרע. עם השקפה זו של הנתבע אין בשום אופן להסכים - לא מבחינת הדין הרצוי ולא מבחינת הדין הקיים. ככל שהנתבע מוצא לעצמו אחיזה בפסיקת בתי המשפט המחוזיים בעניין זה, צר לי שאיני יכול ללכת בעקבותם. 7.         יש אשר יאמרו שגידופים וקללות מהווים, לדאבון הלב, חלק מחיים חברתיים בארץ, והשימוש הנפוץ בהם מפחית את עוצמת פגיעתם. יש קללה, שבנסיבות מסוימות בהן נאמרה, לא תחשב כלל כפוגעת פגיעה של ממש. מאידך יאמרו כי קללות וגידופים יכולים לפגוע באדם במידה גדולה בהרבה מאשר פרסומי לשון הרע האחרים ויש לשלול תופעה זו מכל וכל. קבלת השקפה לפיה קללות וגידופים המוטחים כלפי אדם, יהיו בד"כ חסינים מפני תביעת לשון הרע - היא מסוכנת ביותר, אינה עולה בקנה אחד עם קיומה של חברה בת תרבות ומתוקנת - ואם נוהג נפסד זה קנה לו שביתה במקומות מסוימים, יש לעשות כל שניתן כדי לעקרו משורש. קביעה משפטית כי הדברים לא יהווה לשון הרע אין לה ולא כלום עם שמירה על חופש הביטוי והמחשבה. בחברה שבה יוכל כל אדם להטיח פרסומי גידופים בפלוני היא חברה הנגועה במידה רבה של הרס עצמי, וכל בן תרבות יבקש להסתייג מנורמה כזו. בתי המשפט לא יתנו ידם להתנהגות כזו שהנתבע נהג בה. לדברים שרשם הנתבע במסמך, לא היתה כל מטרה או מגמה זולת הפגיעה בתובע, בביזויו בפגיעה בו ובשמו הטוב. האלימות הפושעת בחברתנו בכל פינה מדאיגה במיוחד. האלימות המילולית שבאה לביטוי גם בהטחת קללות קשות בזולת היא חלק מאותה אווירת אלימות שיש להילחם בה, ויפה שעה אחת קודם. מכאן - שמתן "הכשר" ע"י בית המשפט לפרסום לשון הרע - כפי שהיה במקרה דנן - אינו מתיישב עם ההשקפה החברתית שבה אנו מבקשים לחיות. בפרשת ע"א 534/65 דיאב נגד דיאב פד"י כ(2) 269, כבר הביע בית המשפט העליון את עמדתו על עניין דומה ופסק, כי קריאה כמו "הסתלק מכאן כלב בן כלב נביא שקר שתום עין" - היא גידוף וקללה המהווה לשון הרע. בקביעתו האמורה דחה בית המשפט העליון אחת ולתמיד את הגישה אשר היתה מקובלת במשפט האנגלי (שחלקו אומץ בארץ) שאין אדם נושא באחריות בגין גידופין (כפי שבא לביטוי למשל בפרשת אמיל חביב נגד משעור, בבית המשפט המחוזי בנצרת, ת.א. 388/88 פס"מ תשנ"א (ג)3. גישה כזו מקוממת ביותר ויש להימנע מליתן לה אחיזה בימנו אלה. 8.         בפרשת דיאב ובפסק הדין שקדם לו ע"א 68/56 רבינוביץ נגד מיכלין ואח' פד"י י"א 1224 אמר כב' השופט לנדוי (כתוארו אז):   "בבואו לפסוק אם היה בפרסום כדי להוציא שם רע במובן הסעיף 16(1)(ד), היינו לשים אדם לשנאה, לבוז או ללעג הכלל, מודד בית-המשפט את מידת הפגיעה לא על-פי רגישותו האישית של התובע הרואה את עצמו נפגע, אלא על-פי השקפתם של כלל החברה של בני אדם ישרי המחשבה (right-thinking members of society generally) כנוסחתו הקולעת של לורד אטקין (Atkin) בעינן, (1963) Sim v. Stretch [3], 1240, 1237 .ALL E.R 2".   9.         בני תרבות, בחברה מתוקנת, שבה חיים "ישרי המחשבה", לא ירשו לעצמם, שיחידים ישתלחו בזולתם בדרך שבה פעל הנתבע דנן - "הסדר החברתי" אינו סובל זאת.  הדברים שמיוחסים בענייננו לנתבע אמנם נאמרו על ידו תוך כעס ורוגז כלפי התובע, אולם בהבדל מאמרות של דברים בע"פ אשר יש והם נעשים תוך חילופי דברים בין שני אנשים, הרי שלכתב כוח משלו. בדברים שנכתבים כוח מיוחד, קל וחומר שהדבר נעשה במסמך שהוא מסמך בעל משמעות ותוקף משפטי (לצורך הליך משפטי) ואדם חייב לצפות ולהניח שהכיתוב האמור ישאר שם לאורך זמן. בתי המשפט אף פסקו בעבר שמי שהטיח בתובעת משטרתית (סניגור שהטיח בה הדברים בהקשר לתיק שניהלו) כי היא "טיפשה" פסקו שהדבר מהווה לשון הרע. נראה לי שהקשר הדברים בהם רשם הנתבע את הדברים הוא חמור מאוד, ביודעו כי המסמך הוא מסמך משפטי, הוא עשה מעשה מכוון ומחוכם, תוך שהוא רושם את המילים הקשות במקום הנועד לחתימתו. אין כאן טעות ואין בכך עניין שבהיסח הדעת. הטענה כי היה שתוי, כשלעצמה מקוממת מאוד. הנתבע התווכח עם השליח דקות ארוכות וסרב לחתום על המסירה, עדות השליח בנדון מקובלת עלי כאמינה. הנתבע היה מספיק "פיקח" - כדי להבין שקיבל מסמך משפטי, בקשר לסכסוך שיש לו עם פלוני - ושהתובע מייצג את הצד שכנגד, הוא הבין שעליו לחתום והחליט לסרב לחתום ע"י כיתוב מתוחכם ומחושב. אלה מעשיו של אדם היודע את טיבם. כך או כך. קללה וגידוף מסוג זה כפי שעשה הנתבע עשוי לפגוע בתובע כעורך דין במעמדו כעורך דין ובמקצועו, ופרסום הדברים המופנים לתובע בתפקידו כעורך דין, יוצרים חזקה של כוונה לפגיעה ממשית. המבחן הוא מבחנו של האדם הסביר ולא של המפרסם או הדרך שבה הוא הבין, או מבין, את דברי לשון הרע שפרסם. אם סבור הנתבע שיש לבחון את התבטאותו על רקע מה שמקובל בחלק ממקומותינו, הרי שהדברים אינם תואמים את חיי החברה והקהילה במדינת ישראל. דברים קשים כאלה הנאמרים כלפי עורכי דין הממלאים תפקידם ושליחותם בייצוג אזרחי המדינה בבתי המשפט, ונועדו לפגוע בהם ככאלה, הינם פגיעה נורמטיבית קשה ביסוד מיסודות החברה החופשיים והדמוקרטיים פגיעה בעורכי דין, היא פגיעה במערכת המשפט של המדינה ויש להתייחס אליה בחומרה מיוחדת. ראוי שהנתבע יבין ויפנים היטב דברים אלה, ויפה שעה אחת קודם. 10.       מסקנתי מכל האמור לעיל, שאמרת הנתבע כפי שנרשמה על אישור המסירה היא בגדר פרסום לשון הרע בניגוד לחוק, וגלל כן עוולה שעליו לפצות התובע בגינה".  דברים אלה של כב' השופט גנון יפים וחלים גם בעניינינו. כאשר בחר הנתבע 2 להשתלח בתובעים בנוכחות אנשים נוספים ולהטיח בהם "אני לא זונה שלך ואותי לא תקנה בכסף, לא מעוניין למכור לך" ו"אינני רוצה למכור לכם, צאו מהחנות", פעל כדי להשפילם בעיני הבריות או לעשותם מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם וכדי לבזות את התובעים בשל מעשים או התנהגות המיוחסים להם ו/או לבזותם בשל דתם, כאשר יודגש כי מדובר בתובעים שהם דתיים חרדים. השימוש במילה "זונה" כלפי אנשים אלה הינו חמור ובא כדי לפגוע פגיעה עמוקה ברגשותיהם. כמו כן דברי הנתבע 2 כי אינו מעוניין למכור להם וכי עליהם לצאת מהחנות, מהווים למעשה "סילוק" התובעים מחנותו על לא עוול בכפם. אין ולא יכול להיות חולק כי התנהלות זו של הנתבע 2, מהווה התנהגות בריונית שביזתה את התובעים. דברי הנתבע 2 פגעו בתובעים, בכבודם כבני אדם (ע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי). לאור כל האמור לעיל, אני קובע כי הפרסום שנעשה על-ידי הנתבע 2 מהווה לשון הרע. הגנת תום הלב: בסעיף 22 לכתב ההגנה טוען הנתבע 2 כי פעל בתום לב, שכן לא ידע ולא היה חייב לדעת על קיום הנפגע או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע או התייחסותה לנפגע. הנתבעים מוסיפים כי לא היתה להם כל כוונה לפגוע בתובעים ו/או במי מהם, אלא אך ורק על מנת להבהיר את עמדתם ביחס לדרישת התובעים לקבלת המוצג במועד קצר. הנתבעים חוזרים על טענה זו בפרק ד' לסיכומיהם ומצטטים את דברי הנתבע 2 כי התייחס אל התובע כאל אדם תמהוני וכי אין לו זמן להתעסק עם דברים אלה. סעיף 15 (1) לחוק קובע כדלקמן: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: (1)   הוא לא ידע ולא היה חייב לדעת על קיום הנפגע, או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע או התייחסותה לנפגע כאמור בסעיף 3; .....". אך סעיף 16(ב) לחוק קובע כדלקמן: "(ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה: ... (3)   הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15". השתלחותו של הנתבע 2 בתובעים, בכעס רב, בהתפרצות, על לא עוול בכפם, תוך שימוש במילים קשות מאד כלפיהם, אינה יכולה לבסס את הגנת תום הלב. אמירת דברים אלה אינה יכולה להיות סבירה בנסיבות העניין ונופלת בגדר סע' 16(ב)(3) לחוק השולל את הגנת תום הלב במקרה זה. הנתבע 2 הודה בחקירתו בבית-המשפט כי התפרץ על התובעים, כי דבריו נאמרו בכעס רב, וזאת למעשה ללא כל סיבה נראית לעין, שכן למרות גרסת הנתבע 2 בסעיף 3 לתצהיר עדות ראשית מטעמו כי התובעים דחפו עצמם לראשית התור, בעמ' 15 לפרוטוקול בשורות 3-4 עולים דברים אחרים: "ש. אז הוא לא התפרץ לתור, הוא חיכה לאחר שני אנשים. ת. נכון. הוא חיכה מתוך ידיעה שהוא צריך לחכות שבוע." לא היתה כל הצדקה להתפרצות הנתבע 2 ולאמירת הדברים שאמר כלפי התובעים, וכאמור לעיל, אין לקבל את טענת הגנת תום הלב. לאור כל האמור לעיל, אני קובע כי הנתבע 2, במסגרת עבודתו אצל הנתבעת 1 בחנות, ביצע פרסום המופנה כלפי התובעים, המהווה לשון הרע. התובעים עותרים לסעד של 50,000 ₪ בגין לשון הרע, סעד המצוי בשיקול דעת בית-המשפט ללא הוכחת נזק. לאחר ששקלתי את מכלול הטענות ומכלול הנסיבות, אני סבור כי הפיצוי הנכון אותו יש לחייב את הנתבעים הוא בסך 20,000 ₪. אמנם הנתבע 2 הוא זה שפרסם את לשון הרע, אך לנתבעת 1 אחריות שילוחית כמעבידה של הנתבע 2 וכן לאור היות הנתבע 2 אורגן של הנתבעת 1. לפיכך, החיוב הוא כלפי הנתבעים ביחד ולחוד. לא מצאתי לנכון לקבל את העתירה לפגיעה בפרטיות, שכן טענה זו לא הוכחה, וכן לא מצאתי לנכון לפסוק עגמת נפש נוספת, שכן הפיצוי שניתן לעיל במסגרת לשון הרע, כולל בתוכו את מלוא עגמת הנפש שנגרמה לתובעים. לאור כל האמור לעיל וכפי שציינתי לעיל, התביעה מתקבלת באופן זה שלסילוק סופי של התביעה ישלמו הנתבעים, ביחד ולחוד, לתובעים, את הסך הכולל של 20,000 ₪ וכן הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 7,000 ₪. לקוחותפיצויים