פריצה לרכב שנגרר

מומלץ לקרוא את הקטע להלן אשר נבחר מפסיקת הערכאות השיפוטיות בנושא פריצה לרכב שנגרר: מבוא ורקע עובדתי; בפני תביעה כספית שעניינה נזקים נטענים שנגרמו לרכב התובע, מסוג ג'יפ דייהטסו שנת ייצור 1993 (להלן: "הרכב"), לאחר שנתבעת 1, עיריית ראשון לציון (להלן: "העירייה") הורתה לגרור אותו לחניון העירוני שם על פי הנטען, הרכב נפרץ ונבזז וממנו נגנבו פריטים כמפורט בסעיף 13 לכתב התביעה. התובע הגיש את התביעה כנגד העירייה והן כנגד החברה העירונית שבבעלותה; מניב ראשון בע"מ (להלן: "הנתבעת 2") אשר ביצעה באותה עת רלבנטית לכתב התביעה עבודות ביוב בסמוך למקום מגוריו של התובע ומקום חנייתו של הרכב בטרם נגרר. העירייה הגישה הודעה לצד שלישי כנגד חברת אתרים ירוקים בע"מ החברה שבבעלותה ו/או בחזקתה ו/או בהפעלתה החניון העירוני אליו נגרר רכבו של התובע מכוח מכרז בו זכתה מטעם העירייה בנושא גרירות. בהתאם להחלטתי מיום 09/01/12 הוריתי על הפרדת הדיון בין התביעה לבין ההודעה לצד השלישי כך שתחילה תתברר התביעה ובהתאם לתוצאות יימשך הדיון בהודעה לצדדים שלישיים. השתלשלות העניינים שהובילה לגרירת הרכב ולגריסתו בסופו של יום; על פי הנטען בכתב התביעה ומעדותו של התובע, בית המשפט למד כי התובע שהה בחו"ל מחודש 10/2007 ועד סוף חודש 12/2007. לטענתו, בתקופה הנ"ל, הוא החנה את רכבו ברח' אוסישקין בראשון לציון בחניה כדין וזאת בסמוך למקום מגוריו של אביו ע"מ שהלה ישמור עליו. התובע גר בתל - אביב (פר' עמ' 5, שו' 19-20). ביום 21.10.2007 ביצעה העירייה באמצעות הנתבעת 2, החברה העירונית שבבעלותה; מניב ראשון בע"מ עבודות ביוב ברח' אוסישקין - מקום שבו חנה הרכב כחוק כנטען. עם תחילת העבודות נדרש אביו של התובע עד התביעה מס' 2 מר יהודה סיבוני להזיז את הרכב לצורך ביצוע העבודות. אלא שלאביו של התובע לא היו מפתחות הרכב ולא היה באפשרותו להזיזו ממקומו. על כן ובהסכמת אביו של התובע, הוזז הרכב למדרכה תוך הבטחה שעם סיום העבודות יוחזר הרכב למקום החניה המוסדרת (ר' אישור חברת מניב ראשון בע"מ מיום 25.11.2007 אשר צורף כנספח ב' לכתב התביעה). כשבועיים ימים לאחר התחלת עבודות הביוב התברר לאביו של התובע, כי הרכב נגרר לחניון העירוני של העירייה וזאת ללא כל הודעה כלשהיא טרם הגרירה. בשל כך, פנה אביו של התובע לעירייה שם הובטח לו כי מיד עם חזרת התובע לארץ, ישוחרר הרכב לרשותו ללא תשלום קנס או כל עלות אחרת, וזאת עקב הטעות שנעשתה בעניינו. עם שובו של התובע מביקורו בחו"ל, ניגש התובע לחניון העירוני, שם התברר לו כי הרכב נפרץ ונבזז, וכי מהרכב נגנבו פריטים רבים בשווי אלפי שקלים כמפורט בסעיף 13 לכתב התביעה. טענות הצדדים; לטענת התובע, תמונת המציאות שנפרשה בפני בית המשפט מעלה דאגה ותמיהה לפעולת רשות מקומית ותאגידיה העירוניים הפועלים מטעמה. הנתבעות המשיכו להעביר רכבים לאחסנה לחניון, על אף ידיעתן כי רכבים נפרצים ונבזזים בחניון זה, כמו כן, העירייה השאירה את החניון ללא שמירה מחצות בלילה. עוד נטען, כי במקרה נשוא כתב התביעה על אף הבירור שערכו הנתבעות הן נמנעו מלפעול להחזרת הרכב למיקומו המקורי וחלף זאת הן הותירו את אבי התובע לפעול בעצמו וללא עזרתן המינימלית. לטענת התובע, בחינת השתלשלות העניינים מלמדת, כי אין המדובר בכשל נקודתי, מקרי ואקראי אלא מחדל מתמשך ורציף, שמקורו באטימות שלטונית נגד האזרח והמשכו בניסיון נואל להתחמק מהאחריות השלטונית על מעשי הרשות המקומית. נטען, כי יש להחיל על המקרה את הוראות חוק השומרים - ואחריותן של הנתבעות על הרכבים נבחנת על פי מבחן הפעולה השלטונית הסבירה, בהתאם למבחן זה, יש לקבוע, כי הנתבעות שמרו על הרכב מכוח גרירה שמקורה בטעות שלהן עצמה ולא מכוח חניה בלתי חוקית של התובע, אך הנתבעות לא נהגו על פי חובתן לצפות נזקים בחניון ללא שמירה משעת חצות ובמקום שהיה בעבר קורבן למקרה פריצה. טענות הנתבעות, לשיטת הנתבעות, המדובר בתביעה קנטרנית, חמדנית לעשיית עושר ולא במשפט אשר הוגשה בחוסר תום לב מובהק וזועק לשמיים. התובע ואביו סרבו לקחת את הרכב בחזרה כשהוצע להם, ולא בכדי. התובע עשה כל שלאל ידו על מנת להיפטר מהרכב נשוא התובענה, רכב אשר עמד ללא שימוש כאבן שאין לה הופכין, ללא רישיון רכב בתוקף ואשר אין כל עדות כי רכב זה היה כשיר לנסיעה על הכביש. עוד לשיטתן, גם אם אכן התרחשה טעות כלשהי בנתבעות בעטיה נגרר רכבו של התובע, הרי שהמדובר בטעות בתום לב אשר למעשה הביאה לשיפור מובהק במצבו של התובע - שכן בעטיה של טעות זו, שפר התובע מזלו לאין ערוך. הרכב נשוא התובענה הינו גרוטאה אשר לא היתה בשימוש חודשים רבים עובר למועד האירוע, ולא בכדי לא הוצא לרכב רישיון רכב, במשך כ- 7 חודשים עובר למועד קרות האירוע. חזקה כי המדובר בגרוטאה ו/או ברכב אשר היו בו תקלות מכאניות משמעותיות ואשר לא היה בשימוש. נטען, כי שומא על בית המשפט להביא בחשבון את התנהלות התובע בתיק שבנדון, אשר לא "בער בדמו" להוציא את רכבו מהחזקת הצד השלישי, ואף נראה כי היה לו נח במיוחד להשאירו שם, כאשר ממילא המדובר ברכב ללא רישיון ולמעשה עסקינן בגרוטאה שלא היתה בשימוש ממילא. נטען, כי התובע לא פעל כפי שנדרש היה מאדם סביר לפעול להוצאת רכבו והקטנת נזקיו הנטענים כאשר מס' פעמים אף הוצע לאביו של התובע על ידי הנתבעות להביא אליו את הרכב, באמצעות גרר וללא כל עלות אך האב והתובע עמדו בסירובם. זאת ועוד, התובע לא הוכיח כי הנתבעות הינן שומרי שכר בהתאם לחוק השומרים, ואם וככל שחלה חובה מכוח חוק השומרים, הרי שחלה היא על הצד השלישי ועליו בלבד, בהיות הצד השלישי, מי שסיפק בעת האירוע שרותי מוקד ו/או שרותי שמירה בחניון, ובתור שכזה מחויב הוא במלוא החבות כלפי התובע בגין כל נזק שנגרם עקב מחדליו וזאת בהתאם לאמור בסעיף 2 לחוק השומרים. לסיום נטען, כי אין חולק כי הנזקים הנטענים לכאורה לא נגרמו במהלך הגרירה שבוצעה על ידי הנתבעות, אלא נגרמו הם במועד בו הוחזק הרכב בחניון השייך לצד השלישי. כמו כן, לשיטתן יש להטיל על התובע אשם תורם בשיעור 100 % בשל סירובו לקבל את הרכב מייד לאחר שנגרר לחניון, ועוד בטרם נגרמו לו הנזקים הנטענים לכאורה. דיון והכרעה; הנתבעות טענו לאורך כל ההליך, כי הרכב נשוא התובענה הינו גרוטאה אשר לא היתה בשימוש חודשים רבים עובר למועד האירוע, ולא בכדי לא הוצא לרכב רישיון רכב, במשך כ- 7 חודשים עובר למועד קרות האירוע, וכי חזקה כי המדובר בגרוטאה ו/או ברכב אשר היו בו תקלות מכאניות משמעותיות ואשר לא היה בשימוש. ועתה יש לבחון, האם הרכב נשוא התובענה בא בגדר "גרוטות רכב" - רכב גרוטאה מוגדר בסעיף 1 לחוק שמירת הניקיון בזו הלשון: "רכב שיצא מכלל שימוש מחמת שהתיישן, שפורק או שנקבע כרכב באובדן גמור, וכן שלד של רכב או חלקים ממנו". חוק שמירת הניקיון אינו מגדיר איזה הוא רכב "שהתיישן". בתקנה 1 לתקנות התעבורה, התשכ"א - 1961 מוגדר "רכב מיושן": "רכב, למעט טרקטור, גרור או אוטובוס, שבמועד חידוש רשיונו מלאו תשע עשרה שנים משנת ייצורו". במקרה דנן, שנת הייצור של הרכב היא 1993 (תדפיס משרד הרישוי, נספח א' לכתב התביעה). מכאן, שבעת שנגרר על ידי העירייה בשנת 2007, חלפו ארבע עשרה שנים משנת ייצורו, ואינו בא בגדר "רכב מיושן", כמשמעותו בתקנות התעבורה. המרכיבים החלופיים שבהגדרה של "גרוטות רכב" נוסף על "רכב שהתיישן" - הם, הרכב פורק, הרכב נקבע כרכב באובדן גמור, מדובר בשלד של רכב או בחלקים ממנו. הנתבעות לא הוכיחו כי בענייננו מתקיים אפילו אחד מהמרכיבים הללו לגבי הרכב דנן, ועל כן המסקנה היא, כי בעת שנגרר הוא לא היה בגדר "גרוטאה" של רכב כפי שהנתבעות ניסו לטעון. למותר לציין, כי על פי הוראות החוק, אין די באי חידוש הרישוי השנתי, כדי לסווג את הרכב כרכב גרוטאה, ומכאן שיש לדחות את טענת הנתבעות לפיה עניין לנו ברכב שהינו גרוטאה. זאת ועוד התובע שלל את האפשרות כי ויתר על הרכב וממילא לשון ההגדרה שבחוק מחברת בין השניים, היינו: על מנת שרכב יבוא בגדר "גרוטאה", אין די בכך ש"יצא מכלל שימוש", מחמת שהתקלקל (למעט רכב באובדן מוחלט או רכב מפורק, שהם תבחינים נפרדים באותה הגדרה); אלא צריך שיצא מכלל שימוש "מחמת שהתיישן", ולא מסיבה אחרת. ובהעדר הגדרה של "התיישן" בחוק שמירת הניקיון, יש להחיל את ההגדרה שבתקנה 1 לתקנות התעבורה, ולפיה יש צורך בוותק של תשע-עשרה שנים משנת הייצור, ולא פחות מכך. על כן, אין די במצבו המוזנח של הרכב, או בעובדה שהתובע נמנע, במשך מספר חודשים, מלהעבירו מבחן רישוי שנתי, ולא השתמש בו - על מנת להחיל על הרכב את ההגדרה של "גרוטאה". לפיכך אני דוחה את טענת הנתבעות בשתי הידיים. אחריות העירייה; האם מלכתחילה העירייה היתה רשאית לגרור את הרכב נשוא התובענה ? כזכור בענייננו הרכב נגרר בשני שלבים, בשלב הראשון אין מחלוקת, כי הגרירה בוצעה באישור מראש מטעם אביו של התובע, ואילו הגרירה השנייה העירייה לא הוכיחה איפוא, כי נתקיימו בעניין עילות המסמיכה אותה לגרור את הרכב וחמור מכך, לעת ידעה את רצונו של התובע להחזיר את הרכב לרשותו (במקרה דנן אביו של התובע) ישבה באפס מעשה ובדיעבד באה בטרוניה לתובע מדוע לא עשה כל מעשה כדי לשחרר את הרכב. מעבר לכך, אף לו ייקבע שהיה בסיס לסמכותה של העירייה לגרור את הרכב מכל טעם שהוא, עדיין עומדת העובדה שאינה במחלוקת, כי העירייה לא הודיעה לתובע או למי מטעמו ואף לא בכל דרך שהיא שהיא עומדת לגרור את הרכב לחניון העירוני. לטעמי לו פעלה העירייה כפי שמצופה מרשות מוניציפאלית סבירה והייתה מודיעה לתובע על כוונה לגרור את הרכב, כי אז היתה יודעת, כי הרכב עדיין בשימוש של התובע ואינו מהווה גרוטאה לדידה, הדברים ייאמרו ביתר שאת, לנוכח העובדה, כי העירייה ידעה מיהו בעל הרכב ! ולא היה כל קושי לאתרו בפעם השנייה. רכושו של האזרח אינו הפקר, ועל העירייה לפעול להגנת קניינו של האזרח. בעניין נשוא כתב התביעה לאחר שמיעת העדים ועיון בחומר הראיות עולה תמונה עגומה למדי של אטימות והתעמרות מצד העירייה כלפי התובע על לא עוול בכפו - התובע העיד, כי כל פניותיו לעירייה נתקלו בחומה של שתיקה וחוסר מעשה. אם זו 'טעות בתום לב' (ר' סעיף 10 לסיכומי הנתבעות) כפי שטוענת העירייה אז מדוע נמנעה היא מלתקן את המצב, האם סביר שזו טעות תמימה של רשות ציבורית ואם זו טעות אז מדוע היא המשיכה בשיטת חוסר המעש והמתינה לפעולה מצד האזרח. היעלה על הדעת, כי לאחר גילוי הטעות המשיכה העירייה באפס מעשה ויודגש - המדובר בפגיעה בקניינו של אזרח המעוגנת בחוק יסוד : כבוד האדם וחירותו. איך אפשר לקבל שעירייה שיודעת היטב את מענו של האזרח "שוכחת להודיע" כאשר נוקטת בצעד הבוטה ביותר כלפי אזרח - להוציא רכוש שבבעלותו לחניון העירוני. מכאן שהמסקנה מכל האמור היא כי העירייה פעלה ללא סמכות, הן כשהורתה לגרור את הרכב ללא סמכות והיא בהחלט אחראית לנזקים שנגרמו לו בעת אחסנתו בחניון העירוני. באשר לטענותיה כלפי הצד השלישי - אלה ידונו במסגרת הדיון בהודעה לצדדים שלישיים. מכל האמור ראיתי לחייב את העירייה בנזקיו של התובע. מכאן לשאלת גובה הנזק; תחילה מספר תהיות! התובע לא הביא כל ראייה אודות מצבו של הרכב בעת שנגרר אל המגרש. מעדותו של התובע בעצמו ואביו אני למד, כי בטרם גרירתו של הרכב על ידי העירייה הוא עמד באותו מקום מספר שבועות. חקירת התובע, (פרו' 25/03/12) ש. כמה זמן הרכב עמד. ת. כל זמן שהייתי בחו"ל. ש. מי חודש (צ.ל מחודש) ספטמבר 07 הרכב עמד. ת. נכון. חקירת אביו של התובע, ש. כמה זמן הרכב עמד עד שהוא נגרר. ת. שבועיים שלושה. הייתה הפסקה של העבודה, חרשו את הכביש, לקח שבוע ומשהו, ולא היו עוד עבודות. כלומר, בטרם גרירתו של הרכב לחניון העירוני הוא עמד ברחוב בסמוך לביתו של אביו של התובע מספר שבועות - מכאן שאין לדעת מה ארע לרכב במשך התקופה הזו בטרם נגרר. יחד עם זאת, לא הוצג בפני בית המשפט דו"ח גרירה מטעם העירייה שבו צוין מצבו של הרכב בעת הגרירה. לפיכך, אין לדעת על פי הראיות שלפני מה מצבו של הרכב ביום שנגרר למגרש. השאלה המעניינת היא, איך יכול להיות שדווקא לאחר שהרכב נגרר לחניון העירוני כי רק אז היווה הרכב מטרה לביזה כ- 'פרצה הקוראת לגנב', בעוד כשהוא עומד משך תקופה ארוכה ברחוב ליד ביתו של אביו שום דבר לא קורה לו. התובע לא הביא שמאי על מנת לקבל חוות דעת מקצועית באמצעותה ניתן להוכיח כי המדובר בנזקים טריים ולא בנזקים ותיקים. חוות דעת כזאת היתה יכולה לתמוך בטענת התובע, והיה בידו זמן למכביר להביא שמאי לבדיקת הרכב במגרש טרם גריסתו - מכאן שבחישוב הנזק בהחלט שיש מקום להתחשב בתמיהות לעיל. התובע תבע פיצויים בגין 5 מרכיבים : שוויו של הרכב שנגרס בסך 26,500 ₪ על פי מחירון יצחק לוי למועד גרירתו והחסנתו בחניון העירוני. תוספות בסך 9,600 ₪ (מערכת שמע, מערכת ניווט לוויני ומשקפי שמש). החזר תשלומים עבור שימוש ברכב שכור למשך כ- 13 חודשים בעלות חודשית בסך 1,750 ₪ ובסה"כ 22,750 ₪. החזר תשלומים עבור שימוש בתחבורה ציבורית במשך 3 חודשים בעלות של כ- 500 ₪ לחודש ובסה"כ 1,500 ₪. אגרת רישוי וביטוח בסך כ- 1,500 ₪. סה"כ נזקיו של התובע מסתכמים בסך 61,850 ₪. ייאמר, כי התובע לא הוכיח ולו אף מרכיב אחד שצוינו בכתב תביעתו אדרבא, מתוך עדותו ניתן להתרשם, כי בתקופה שקדמה לגרירה הרכב לא היה בשימוש. התובע נשאל בעניין תוקף הרישוי השנתי (טסט) של הרכב ותשובתו היתה חמקנית שלא להגיד רצופה סתירות שכן תחילה ענה : ש. לפני האירוע הוא היה בתוקף ? ת. אני לא זוכר. הרישיון פג תוקף ב- 29.3 ש. עד 29/03/07 היה רישיון בתוקף, ואתה לא יכול להציג אותו. ת. לא. גנבו לי כל המסמכים. ... ש. חוזרת לשאלה שנשאלה לגבי רישיון הרכב בתוקף והתקופה לפני, לא יכול להיות שלא היה רישיון בספטמבר 07'. ת. לא זוכר, יכול להיות שלא. ואילו בחקירתו החוזרת הוא ענה : ש. נשאלת לגבי תקיפות הרכב, בזמן שטסת לחו"ל השתמשת ברכב. ת. יום לפני הטיסה רישיון הרכב היה בתוקף כנראה. אדון להלן במרכיבי הנזק שנתבעו על ידי התובע; שווי הרכב הנתבע, מטבע הדברים, לא הוערך שווי הרכב על ידי שמאי, עובר לגרירתו. אך קצת מוזר הדבר, כי הרכב לא נבדק על ידי שמאי מייד עם גילוי הנזקים שנגרמו לו בחניון העירוני זאת למרות, שהיה בידי התובע מספיק זמן לעשות כן. לו דאג התובע לבדיקה כזאת, ניתן היה לקבל חוות דעת מקצועית גם לגבי ערכו של הרכב טרם גריסתו. התובע דורש לפצותו לפי שווי הרכב במועד גרירתו בהתאם לקבוע במחירון יצחק לוי (ת/2) מבלי להתחשב בהפחתות שיש לערוך בשל מצבו של הרכב נכון למועד זה. כידוע, שוויו של רכב מסוים אינו נקבע רק על פי המחירון, אלא יש להביא בחשבון נתונים ספציפיים של אותו רכב, כגון: מספר הקילומטרים שעבר, מספר הבעלים, האם היה בעבר בבעלות חברה, תאונות שאירעו לו, וכיוצ"ב. העדר חוות דעת שמאית הקשתה את מלאכת הערכת הנזק, מחד אין לבית המשפט שום ראיה ממנה ניתן לדלות את מצבו של הרכב עובר לגרירתו, אך מאידך במקרה הנדון יש לפצות את התובע בגין העוולה המנהלית של העירייה כלפיו ופיצוי כזה אמור להיות מושפע לא מעט מהאיזון הראוי שיש לערוך בנדון בין העוולה המנהלית של העירייה כלפי התובע לבין התנהלותו של התובע עצמו. לאמור, העירייה גררה את הרכב וגרסה אותו בסופו של יום, מבלי שהצביעה על סמכות בדין לעשות כן, מכאן יש לקבוע, כי העירייה חרגה מסמכותה ועליה אם כן לפצות את התובע בגין הנזק שנגרם לו - יהיה שוויו של הרכב אשר יהא - מאחר וקבעתי לעיל שאין מדובר בגרוטאה ואף אם מצבו היה מוזנח, בכל זאת הרכב ניתן היה לתיקון ולשימוש. מכאן שיש לקבוע, כי העירייה השמידה, אפוא, שלא כדין רכוש של התובע, שהיה בעל ערך, ועליה לפצותו. יחד עם זאת, בניגוד לתמונה המצטיירת מעדותו של התובע התרשמתי, כי הרכב היה מוזנח: במשך מספר שבועות הרכב עמד ברחוב ללא שימוש (אלמלא הגרירה התקופה היתה אף ארוכה יותר) רישיון הרכב השנתי לא היה בתוקף וזה עמד כאבן שאין לה הופכין. כמו כן, לאחר שובו של התובע לארץ ועוד בטרם הוכרז הרכב כמיועד לגריסה היה באפשרותו לשחרר את הרכב מהמגרש והוא לא עשה כן. לדידי בנקודה זו חטא התובע, שכן במנותק מהשאלה אם הנזק נגרם לרכב במגרש אם לאו לא היתה הצדקה שלא לשחרר את הרכב. על התובע היה לעשות כן בראש ובראשונה על מנת להקטין את נזקיו. לו פעל התובע כך, היה מראה כי אמנם היה לרכב ערך בעיניו, וכי למרות הזנחתו את הרכב קודם לכן, הרי לפחות מאותו שלב הוא פועל להשמישו. התובע לא נהג כן, אלא הותיר את הרכב במגרש, עד אשר נגרס. התנהלות זו של התובע יוצרת את הרושם כי הוא זנח, למעשה, את הרכב, בין מחמת אי צורך בו, בין בשל כך שהוצאות תיקונו לא היו כדאיות עבורו, ובין משני הטעמים גם יחד. נסיבות אלה צריכות להשפיע הן על הערכת שוויו של הרכב עובר לגריסתו והן - במישור הערכי - על גודל הפיצוי שמגיע לתובע. אזרח שמתעלם לחלוטין מחובתו כלפי הרכב שבבעלותו ומותיר אותו במשך תקופה ממושכת, כשהוא חונה ברשות הרבים ללא שימוש וללא חידוש הרישוי שלו, כשהרכב נחזה כגרוטאה - "מזמין" פעולות של העירייה לסילוק הרכב. במקרה דנן חטאה, אמנם, העירייה בכך שלא הקפידה כנדרש על קיום כל דרישות החוק, אך כנגד זאת עומדת התנהלותו של התובע, שתרמה תרומה מכרעת למצב הדברים שנוצר, במיוחד לנוכח הזמן הממושך שחלף בין גרירת הרכב לבין גריסתו. במושגים של "אשם תורם", ניתן לאמר שתרומת האשם של התובע לנזק שנגרם לו היא גבוהה מאד. מכל המורם עד כה, ולאחר ששקלתי בדבר באתי למסקנה, שאין צורך לקבוע במדויק את שווי הרכב ובהחלט ניתן להסתמך על המחירון של לוי יצחק כמדד אך רק כנקודת מוצא של "סדר גודל". מכאן, אני קובע, כי יש לפסוק לתובע פיצוי בגין שווי הרכב על דרך האומדנא תוך התחשבות בנתוני הרכב שהוכחו בסך של 10,000 ₪. רכיב התוספות; לאמור, לא מצאתי בנספחים שצורפו לכתב התביעה אף לא בדל ראיה כל קבלה ו/או מסמך אחר המעיד על רכיב התוספות שהיו מותקנים ברכב לשיטת התובע. בחקירתו הנגדית העיד התובע : ש. מפנה לסעיף 13 בכתב התביעה, יש לך קבלות על רכישה של כל הרכיבים האלה. ת. הכל היה בתוך הרכב, יחד עם הדברים נגנב גם קייס של כל המסמכים ושל הגי. פי. אס. לטעמי, גם לו היה אמת בגרסת התובע לפיה הקבלות נגנבו מהרכב, בעידן הטכנולוגיה של היום כל רכישת מוצר נרשמת אצל המוכר וניתן לשחזר קבלות כמעט ללא כל טרחה מיותרת וגם זה לא נעשה על ידי התובע. דבר נוסף, השארת התוספות ברכב, בערך לא מבוטל (9,600 ₪) ברכב שאינו בשימוש לתקופה ארוכה והחונה ברחוב ללא השגחה (אביו של התובע העיד, "כי הוא היה אמור לשים עין על הרכב ולא להשגיח עליו" (עמ' 10 לפרוטוקול) למשך תקופה ארוכה כל כך, מטילה אחריות מלאה על התובע בגין אובדנם. מכאן, שמצאתי לדחות את דרישת הפיצוי בגין רכיב דנן בשתי הידיים. החזר תשלומים עבור שימוש ברכב שכור ושימוש בתחבורה ציבורית; לא אכביר במילים, רק אציין בעניין זה, כי נפלו סתירות ובקיעים בגרסה שנמסרה על ידי התובע בעניין זה באופן שיש בהם להצביע על חשד לאי אמירת אמת, שכן אין מדובר באי דיוקים טבעיים ואנושיים אלא דברים מהותיים. התובע נשאל בחקירתו הנגדית ש. אתה טוען שבתקופה הזו, שהרכב היה בחניון שכרת רכב. ת. נכון. ש. תמורת השכרת הרכב שילמת 1,750 ש"ח. ת. אמת. ש. הסכם השכירות ביניכם מתחיל מיום 10.03.08 ונמשך 10 חודשים, מיום ששכרת את הרכב השתמשת בו. ת. כן. .. ש. יש לך קבלה לתשלום, בגין שכירת רכב. ת. לא. ש. איך שילמת לו. ת. במזומן 1,750 ש"ח. ש. קיבלת קבלה במעמד התשלום. ת. כן. כל מתי ששילמתי קיבלתי קבלה. ש. אם אני אבקש ממך תוכל להציג. ת. כן. בחקירת עד התביעה מטעמו מר יהודה סטליק נשאל העד; ש. אמרת שכל חודש בחודשו קיבלת כסף כפי שהיה בהסכם במזומן ת. נכון. ש. הוצאת קבלה ת. לא. זה רכב פרטי שלי. כל ההחזקה של האוטו הייתה שלי הוא שילם את הדלק. ש. קיבל דו"ח למיטב ידיעתך ושילם אותו בתקופה הרלוונטית ת. לדעתי כן, הוא שילם אותו. לאמור, את הסתירה העולה מגרסאות עדי התביעה בעניין הוצאת הקבלה על התשלום לא ניתן לתרץ רק בגורם האנושי הטבעי כאמור, ויש בקיומן בנסיבות, כדי לכרסם באופן ממשי ממשקל העדויות. בנוסף, עד התביעה מר סטליק העיד, כי בתקופה שבה החזיק התובע כביכול ברכב בשכירות, התובע קיבל דו"ח תנועה אשר שילם אותו, ברם הדו"ח הנ"ל לא הוצג בפני בית המשפט, ונראה לי לו הדו"ח הוגש היה בהצגתו כדי לתמוך בגרסתו. הסתירות והספקות שהתעוררו מעלות חשד כבד שההסכם בין התובע לעד התביעה מספר 3 נערך לצורך התביעה בלבד. אך מכל מקום אין צורך להכריע בשאלה זו שכן לא שוכנעתי מלכתחילה, כי התובע זכאי להחזר בגין שכירת הרכב גם אם שילם בפועל עבור שירות זה. התובע העיד, כי בגין האירוע המתואר בכתב התביעה הוא נאלץ להשתמש בתחבורה ציבורית למשך 3 חודשים (לא שמר קבלות) ובתקופה זו נגרמו לו הוצאות בסכום שבין 150 - 200 ₪. ש.מדוע לא שמרת אם כך את הקבלות של האוטובוסים. ת. זה סכום של 150 ש"ח, אולי 200 ש"ח. לטעמי יש לקבוע, כי התקופה של 3 חודשים הינה התקופה המקסימאלית לה זכאי התובע להחזר הוצאות בגין אובדן רכבו כאמור, מעבר לתקופה זו לא שוכנעתי שיש לפסוק לתובע פיצוי כלשהו הן מחמת אי הוכחת שכירת הרכב בתשלום והן שמלכתחילה התובע אינו זכאי להחזר מעבר לתקופה של 3 חודשים שהינה תקופת 'הסתגלות סבירה' אותה אני קובע, כאשר מעבר לתקופה הנ"ל היה על התובע להיערך בהתאם. הדרישה לפיצוי בגין החזר שימוש ברכב שכור למשך 13 חודשים בעלות חודשית בסך 1,750 ₪ הינה דרישה מוגזמת מנותקת מעובדות המקרה והתגלתה בסופו של יום כגרסה לא אמינה בלשון המעטה. על חוסר הפרופורציה ניתן להתרשם מתשובתו של התובע בחקירתו הנגדית לפיה - בגין שימוש בתחבורה ציבורית למשך 3 חודשים הוא שילם אולי 200 ₪ אולם בגין שימוש ברכב שכור הוא שילם 1,750 ₪ לחודש !!! מכאן שאני פוסק לתובע פיצוי בסך 200 ₪ כפי שנמסר בעדותו לעיל. אגרת רישוי וביטוח; גם כאן יש לדחות את דרישת התובע לפיצוי בגין הרכיב הנ"ל ודי לציין, שההוצאה הנטענת לא הוכחה בשום ראיה ומכל מקום יש לדחות את דרישתו הנ"ל של התובע, שכן בחקירתו הנגדית לא ידע להצביע לאיזה שנה מתייחס התשלום הנטען. ש. אתה טוען ששילמת אגרת רישוי וביטוח סך של 1,500 ש"ח, על איזה שנה מדובר, על איזה מועדים מדובר. סעיף 41 לכתב התביעה. ת. לא יודע. סוף דבר; תביעתו של התובע מתקבלת בחלקה. מכל האמור אני מחייב את הנתבעות לשלם לתובע את הסך 10,200 ₪ בתוספת ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד יום התשלום בפועל. כמו כן, אני מחייב את הנתבעות לשלם לתובע אגרת בית המשפט ששולמה בתוספת ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד יום התשלום בפועל וכן, שכ"ט עו"ד בסך 2,500 ₪ בתוספת ריבית והצמדה מהיום ועד יום התשלום בפועל. הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים מהיום. רכבגניבת רכבנגררפריצה