מומלץ לקרוא את הקטע להלן אשר נבחר מפסיקת הערכאות השיפוטיות בנושא שימוע לאחר קבלת מכתב פיטורים: 1. בפנינו כתב תביעה שהגיש התובע, בגין 2 תקופות עבודה בנתבעת ולאחר שפוטר במכתב מיום 12.7.10. טוען התובע כי הועסק בנתבעת מ- 28.2.07 (בתביעה נטען 28.1.07 ותוקן בדיון הקדם, לתקופה כנטען בהגנה) ועד 10.2.08 ("התקופה הראשונה") ואח"כ, מ- 2.10.08 ועד ל-6.7.10 ("התקופה השניה"). על יחסי הצדדים חל צו ההרחבה בענף השמירה והאבטחה. בתקופה הראשונה הושעה לעשרה ימים (במאי 2007), ללא סיבה מוצדקת. כך גם בתקופה השניה, התקשר אליו סגן הקב"ט ("שמאי") ושאל מדוע לא הופיע למשמרת באותו היום, השיב לו כי לא נאמר לו שהוא עובד, שאחרת היה מתייצב. הוא הושעה ל-7 ימים, ללא הצדקה, וזומן לשיחת שימוע ליום 6.7.10, בסיומה נתבקש לצאת מהחדר "אך בעודו עומד בפתח, נקרא מיד חזרה ובאותו הרגע ממש" הודיעו לו על פיטוריו לאלתר. מדובר בשימוע פיקטיבי. שבוע ימים אח"כ הוצא לו מכתב פיטורין. בהתאם, עתר התובע לסך של 34,164 ₪ ברכיבים שונים ול-2 תקופות העבודה. כך טען, כי עבד בממוצע בתקופה הראשונה 108 שעות לחודש (לא כולל ש"נ; 58% משרה לפי 25 ₪ לשעה) ולכן, שכרו הקובע כ-2,700 ₪ ובתקופה השניה עבד בממוצע 118 שעות (לא כולל ש"נ; 63% ₪) ולכן, שכרו הקובע הוא כ-3,304 ₪. 2. בכתב הגנתה מ-21.11.10 טענה הנתבעת כי פעלה כדין בעוד שהתובע לא מילא חובותיו כדין, כי הפר כללי משמעת ועל רקע התנהלותו סיימה את העסקתו, לאחר שימוע כדין. בתקופת העבודה הראשונה התפטר התובע מעבודתו (משרצה לנסות לעבוד בחו"ל). אבטחת מתקניה נעשית בהתאם להנחיות מלמ"ב, בהתאם להוראות חוק להסדרת הבטחון בגופים ציבוריים, התשנ"ח - 1998. נוכח רגישות המפעלים והחומרים שבמתקני תעש השונים, מוטלת על המאבטחים אחריות כבדה ולכן מייחסת הנתבעת חשיבות רבה לעמידתם של המאבטחים בסטנדרטים גבוהים וקפדניים של התנהגות, אמינות ויושר אישי. על עובדיה חלים הסכמים קיבוציים והסכמים אישיים מיוחדים [הסכם קיבוצי מיוחד (העסקה ישירה של עובדי מערך האבטחה) מ- 29.04.04 והתיקון לו מ- 31.07.07; ("ההסכם")] ובהתאם לו נחתמו הסכמים אישיים עם התובע. בהתאם להסכם האישי (ס' 3.3) חלה הוראת אגף משאבי אנוש המפרטת את תנאי העבודה וכללי ההתנהגות של עובדי מערך האבטחה ("נוהל"). רענון נוהל נערך אחת לחודש. צו ההרחבה בענף השמירה אינו חל על יחסי הצדדים, משמחריג הוא מפורשות תחולתו. בתקופת עבודתו הראשונה זומן לברורים משמעתיים (5.07, 7.07, 11.07), אז הושעה לשבועיים ובטרם הסתיימה שנת עבודה ובנגוד להתחייבותו והכשרתו - הודיע על רצונו לעזוב וכך עשה. כשחזר אחרי 7 חודשים, לאחר שהבהיר לסגן הקב"ט כי הפנים טעויותיו מהתקופה הראשונה - נעתרה הנתבעת לבקשתו והוא התקבל שוב לעבודה. אחרי חצי שנה החל שוב להפר הנוהל. כך זומן לבירורים משמעתיים (6.7.09; 8.12.09; 16.3.10; 12.4.10). הוברר לו כי מעבר לחומרה באי התייצבותו לאימון ואם יעבור בירור משמעת נוסף - יפוטר לאלתר. ב-6.7.10 נערך לו בירור משמעתי נוסף, הפעם, משלא התייצב ל-2 משמרות אליהן שובץ. לברור קדמה שיחת טלפון בה דרש ממנו שמאי להתייצב למשמרת, והתובע שביקש לשקול הדברים (כשהתאפשר לו לאחר למשמרת), הודיע כי לא יתייצב, חרף ההשלכות (שהובהר לו כי תהיינה). השימוע התייחס למשמרת זו (נוכח הספק לאי הבנה ביחס למשמרת הערב שקדמה לה). לאחר מכן - פוטר מטעמים ענייניים, בתום לב ולאחר שימוע תקין. 3. ביום 28.6.11 התקיים דיון מוקדם בפני כב' הרשמת עדי ריכטמן. ביום 25.12.11 הוגש תצהיר התובע. ביום 24.4.12 הוגשו תצהירי הנתבעת (תצהיר שמאי; תצהיר מר יעקב ויכמן, עוזר מב"ט בתקופה הרלוונטית, "ויכמן"; תצהיר מר יורם חזן, סגן מנהל משאבי אנוש, "חזן"). ביום 21.10.12 נשמעו בפינו עדויות הצדדים. בתום הדיון סיכמו ב"כ הצדדים טענותיהם. 4. ולהכרעתנו - א. בטרם נפנה להכרעה ברכיבים השונים נדרשים אנו לקושיא בדבר הדין הקיבוצי החל: צו ההרחבה בענף השמירה והאבטחה - כטענת התובע; או שמא, ההסכם (ומכוחו ההסכם האישי והנוהל) - כטענת הנתבעת . אין חולק עובדתית, כי התובע הועסק כמאבטח. בהקשר זה יאמר, במאמר מוסגר, כי תצהיר (התובע) לא נדרש לפירוט (והארכה) על בסיס יעוץ משפטי ואזכורי פסיקה. ורק בהקשר זה - ניתן להבין את טענת התובע בסעיף 4 לתצהירו, כשככל הנראה, לא ממש טרח (ובכל הכבוד), לעיין בכל סעיפי ההסכם וההסכם האישי - שהרי ההסכם האישי וסעיף 5.6 בו, נחתמו (כאמור בסעיף 1.3), עפ"י הסכם בין הנתבעת לארגון היציג. כך, קובע סעיף 2.1 להסכם, כי ההסכם האישי נתאפשר עפ"י ההסכם, שלא יחול על המאבטח ובהתאמה - הוצא ההסכם האישי מתחולת הדין הקיבוצי החל בנתבעת. כך, אין חולק, כי אין חל על יחסי הצדדים הסכם קיבוצי בענף השמירה - אלא התובע טוען לתחולת צו ההרחבה. ממילא, נכון מפנה הנתבעת לסייג להחרגה שברישא לצו ולפיו, אינו חל על עובדים "שתנאי עבודתם הוסדרו או יוסדרו בהסכמים קיבוציים ומעבידיהם". יושם אל לב, הצו מחריג מתחולתו כל הסכם קיבוצי. בנסיבות אלה - כשברי כי מעמדו של הסכם קיבוצי רם מזה של צו ההרחבה - אין להבין טענת התובע. ביום 29.4.09 נחתם ההסכם בין הנתבעת להסתדרות העובדים הכללית החדשה, כשהתכלית היא עגון ההעסקה של עובדי מערך האבטחה בנתבעת, בשל אופיים וטיבם המיוחדים הן של עסקי הנתבעת והן של מערך האבטחה. עולה מההסכם, כי א‏ומד דעתם של הצדדים ביקש להמנע מהעסקה (מזדמנת) באמצעות חברות שמירה, ביקש לקלוט עובדים כעובדי הנתבעת - אך בתנאים המיוחדים, הרלוונטיים לנסיבות ההעסקה, ותוך שיחול על העסקתם של העובדים במערך האבטחה אך ורק ההסכם (תוך שנקבע כי אין בו לפגוע בתנאים של עובדים שעתיים בנתבעת). בהתאם נקבע אף נוסח ההסכם האישי (הכולל לענייננו, את הנוהלים כנספחים א,ג). לענייננו, בהתייחס לתקופת ההעסקה הראשונה חל ההסכם מ-2004 וביחס לתקופת ההעסקה השניה חל התיקון להסכם (31.7.07), כולל נוסח ההסכם האישי. עוד יש להפנות - סעיף 5.6 קבע אך כי הדין הקיבוצי החל על עובדי הנתבעת, המועסקים על בסיס חודשי - לא יחול על התובע. הא ותו לא. התובע אישר בעדותו כי נספחים 3,4 לנתבעת הם ההסכמים האישיים לתקופה הראשונה ולתקופה השניה (בהתאמה). [עם זאת נציין, כי אין בפנינו הסכם אישי חתום לתקופה הראשונה, שהרי תע"ש/3 נחתם ב-2.10.07, עפ"י הנוסח של ההסכם המתוקן]. התובע כאמור אישר, כי הוא ההסכם האישי לתקופה הראשונה ובסיכומיו, לא טען אחרת. כל שטען בהתייחסות לכך היא, כי ניתן לראות ש"ישנם שני חוזה עבודה שונים". לטעמנו, ברור לצדדים כי ההסכם האישי בנוסחו שעפ"י ההסכם (למועד הרלוונטי לכ"א מ-2 התקופות) הוא שחל על יחסי הצדדים ובהקשר זה - גם בנוסח שחל בתקופה הראשונה נהגה הוראה זהה (שם, בסעיף 5.7). אלא, שברי כי התובע והנתבעת הסכימו בהסכם אישי על בסיס ההסכם (ותיקונו). לא יכול להיות חולק, כי ההסכם, מבחינת מעמדו, עולה על צו ההרחבה. עסקינן בהסכם קיבוצי מיוחד מול צו ההרחבה. אין יכול להיות חולק, כי עפ"י סעיף 28 לחוק הסכמים קבוציים שאלת תחולתו של צו ההרחבה היא שאלה מעורבת של עובדה ומשפט. בענייננו, אין חולק (ואף לא טען התובע אחרת), כי עיקר עיסוקה/פעילותה של הנתבעת אינו בתחום האבטחה וכך אף לא עיקר עיסוקם/פעילותם של מרבית עובדיה. ומנגד, אין חולק כי זהו כל עיסוקו של התובע בנתבעת. בהתאם, יש לשקול את הנסיבות במסגרתו נכרת ההסכם, התכלית לכריתתו. כך, נחתם ההסכם עם הארגון היציג של העובדים ולא עם "התאגדות מפעלית" ("שיזמה" הנתבעת) ובהתאם, מחייב הוא את העובדים עליו חל הוא ולענייננו, את התובע (ע"ע 3-205/98 אבני נ' ההסתדרות; דב"ע 3-7/98 מועדים נ' משהב"ט; דב"ע נו/41-20 ארגון סגל המחקר נ' ההסתדרות). עפ"י סעיף 15 לחוק הסכמים קבוציים, התשי"ז-1957 ("החוק") חל ההסכם על כל העובדים/מהסוגים הכלולים בהסכם, המועסקים ע"י הנתבעת, במקצועות/בתפקידים שבהסכם - ובענייננו, התובע המועסק כמאבטח בנתבעת. כך עפ"י החוק, כך עפ"י הפסיקה. כך, תחולת צו ההרחבה היא על כל העובדים והמעבידים שעליהם חל הוא. משהֶחריג הצו מתחולתו מי שחל עליו הסכם קיבוצי, כבענייננו - ברי כי אינו חל על יחסי הצדדים. כך אף עפ"י תכליתו של צו ההרחבה - שהרי בענייננו, חל הסכם קיבוצי ונקבעו תנאי העבודה לעובדים המאורגנים והבלתי מאורגנים בנתבעת במערך האבטחה, ע"י הארגון היציג. עוד יש להזכיר כי ההסכם לא בא להרע/לגרוע מזכויותיו הסוציאליות של התובע, אלא תכליתו להבטיח העסקה, בנסיבות מיוחדות, שלא ע"י חברות שמירה "מתחדשות מעת לעת", כשעל פניו ומידיעת דיינים - ניתן להבחין כי עסקינן, במכלול, בתנאי עבודה משופרים מאלה שמקבלים עובדי שמירה ואבטחה (שעפ"י צו ההרחבה) ודי לכך בעיון בהסכם. ובהקשר זה - אין חולק כי התובע לא הוכיח כי ההסכם (וכמוהו ההסכם האישי) גרע-הרע זכויותיו הסוציאליות שעפ"י צו ההרחבה, או כי גלום בהם ויתור על הוראות אישיות שבצו ההרחבה... (ונבהיר - אין די לכל אלה בטיעונים לכללים, אלא נדרשים אנו לראיות; וכאלה, מעבר לטִעון עצמו - לא הובאו). הנה כי כן - משמקובלות עלינו כל טענות הנתבעת בהקשר זה, כאמור לעיל, אנו קובעים כי התובע הועסק עפ"י ההסכם ותנאי עבודתו הם אלה שנקבעו בהסכם וכי צו ההרחבה אינו חל על יחסי העבודה שבין הצדדים. ב. הפסקת עבודה התובע עותר לתשלום שכר לתקופות ההשעייה (10 ימים לתקופה הראשונה, סעיפים 57-59 לתצהירו; 7 ימים לתקופה השניה, סעיפים 75-76 שם) תוך שטען, כי מעביד אינו ראשי להשעות עובד ללא מקור חוקי לכך. דא עקא, אין חולק כי עסקינן בהעסקה מיוחדת, עפ"י ההסכם, הסכם אישי ונוהלים. זו היתה ההסכמה הקבוצית וזו אף ההסכמה האישית שהתחייב לה התובע. אין לשכוח אף כי התובע אישר כי נוהלי העבודה רועננו מדי עת והיה ער להם. כך גם, אין חולק כי התובע, אף שהכחיש כי חתם על תע"ש/5, אישר כי חתם על ההסכם האישי ובכלל זה לענייננו, סעיף 2.3 - כי יעמוד בנוהלים - נוהלים שהם חלק מההסכם (תע"ש/1 תע"ש/2) וממילא, חלק מההסכם האישי. כך אישר, כי ידע מהם כללי ההתנהגות כמאבטח ועוד יותר מכך - גם ללא שחודדו לו ע"י אחמ"ש בתחילת כל משמרת, או אף אם לא חתם עליהם.... והעיקר - התובע אישר כי זומן לשיחות בירור ביחס לכ"א מהאירועים שנזכרו בעדויות הנתבעת. עוד יש להזכיר כי האבחנה/ההערכה של התובע ביחס לעצמו כ"עובד טוב", חרף ההתנהגויות בהן נתפס - תמוהה לכשעצמה, ודי אם נזכיר "האבחנה" שלו, כמאבטח, בין "ישֵן" ל"מנַקִִר"! מה גם שבבירור (תע"ש/10) אישר כי ישן (עמ' ראשון; 147 לרצף הנספחים). עוד ראוי לציין, כי עסקינן (ת/9) בתלונות שלאחר פחות מ-3 חדשי עבודה (!) - ענין האומר דרשני. כך גם ההערכה שקיבל מחודש יולי 2007, בהנתן כי היה עובד חדש - ממש אינה "מרשימה" (ת/11). נציין כי לא שמענו מהתובע מדוע לא יוחל עליו הדין המשמעתי (כולל העונשים שבו) בגין התנהלותו האמורה. הוא הדין בתקופה השניה - התובע אישר הזימונים והתלונות ובפועל, אף האזהרה שקיבל, כי אם תשָנה התנהגותו - יפוטר לאלתר. משחזר ועבר עבירת משמעת, אכן פוטר (ולאחר שיחת שימוע שנערכה לו). כך גם, משאישר התובע, כי זומן לשיחת השימוע, משידע עילת השימוע, משהעלה את כל טענותיו ומשלא היה לו עוד מה להוסיף - אין שחר לכל טענותיו (ביעוץ משפטי) שבתצהירו. התובע קיבל אזהרות לא מעט במהלך תקופה קצרה, בשל עבירות משמעת משמעותיות ורלוונטיות(!!) לתחום עיסוקו. לאחר שאמצעי משמעת שננקטו כנגדו (השעיה לתקופה השניה) ולאחר אזהרות לעתיד ולאחר שנתאפשר לו להביע עמדתו - פוטר לאלתר (ללא הודעה מוקדמת). לא מצאנו פגם ב"השעיה" שבתקופה הראשונה לפרק זמן שיועד לתשובת התובע עצמו, אם מבקש הוא לתקן דרכיו. התובע לא ממש הלין על כך בעתו אלא רק עם הגשת תביעתו - [ונזכיר עיון בתע"ש/7 אינו מלמד, כי הושעה ל-10 ימים כטענתו (מה גם שטען כללית ולא פירט ימים)] טען (הוסיף) גם בענין זה. ודאי כך, באשר להשעיה בתקופה השניה ולא מצאנו בה פגם. בל נשכח, כי התובע עזב מרצונו העבודה בתקופה הראשונה ומרצונו ולבקשתו - חזר לתקופה השניה. הוא הדין בנסיבות פיטוריו ועבירות המשמעת שעבר - לאי זכאותו להודעה מוקדמת. פיטוריו היו כדין ולאחר שימוע כדין. בהתאם, נדחים רכיבים אלה מתביעתו. ג. ניכויים שלא כדין משקבענו כי חל ההסכם, ממילא חלה חובה על הנתבעת לנכות דמי טיפול לארגון היציג (כקבוע במפורש בהסכם) ובהתאם, כך נהגה. עוד יש להזכיר, כי אף עפ"י צו ההרחבה (שצרף התובע, סעיף כו'), לו חל על הצדדים - היה על הנתבעת לנכות דמי טיפול. בהתאם נדחית התביעה גם ברכיב זה. ד. נסיעות טוען התובע כי לתקופה הראשונה יש להשלים הפרש בין הסכום החודשי ששולם (311 ₪) לסכום לחופשי חודשי לכ"ס-ת"א (348 ₪) X 11 חודש וסה"כ זכאי הוא ליתרה בסך 96 ₪ (משוערכת ל-8.07 - 115 ₪). לתקופה השניה לפי אותם תשלומיםX 21 חודש, עתר ליתרה בסך 777 ₪ (משוערך 796 ₪). הנתבעת טענה, כי קיבל תגמול מלא בהתאם להסכם הקיבוצי הכללי להחזר הוצאות נסיעה. בתצהירו חזר התובע על הנטען בתביעה וכך אף הנתבעת בתצהיריה (תצהיר חזן). הנתבעת אף היא טענה סתמית, כי שולם לו מלוא התגמול. 2 הצדדים נמנעו מהצגת נתון עדכני - רלוונטי לתקופות העבודה. בדקנו את תלושי השכר (אלה שהגיש התובע ושהגישה הנתבעת) - ולא הוצג בפנינו תלוש שכר לחודש דצמבר 2007. הצדדים אף לא התייחסו לענין זה. לא נהיר איפוא מדוע חושבה התקופה הראשונה בתביעה כ-11 חודש (ולא 10 חודשים). כאמור, הנתבעת הכחישה זכאותו ליתרה ולחישובים כלשהם בתביעה. כעולה מההסכם הקיבוצי הכללי באשר להחזר נסיעות (כמתחייב מההסכם האישי) - הזכאות היא בסך של עד 21.56 ₪ ליום (נכון ל- 1.2008). התובע נמנע מהצגת נתונים כלשהם (איך נסע, באיזה כלי תחבורה ומהי ההוצאה היומית/ערך כרטיס חופשי חודשי רלוונטי. יש להזכיר כי עסקינן בהחזר הוצאה (ולא בזכאות שאינה מותנית בתנאי). דא עקא, בפנינו חישוב לי"ע ובמקביל לערך כרטיס חופשי-חודשי רלוונטי. משמע, בהעדר טענות עובדה-ראיות בהקשרים אלה - אין לדעת אם ומהי זכאותו של התובע והאם צודקת הנתבעת בטענתה כי שילמה כל המגיע עפ"י ההסכם הקיבוצי. בהתאם - בהעדר ראיות להוכחת התביעה ברכיב זה - אין לנו אלא לדחותה. ה. חג התובע עותר ל-10 ימי חג לתקופה הראשונה ועפ"י הצו (ועד"מ 12/07 אלירן אסלטי נ' כפיר בטחון בע"מ) בלא לבחון אם נעדר יום לפני/אחרי או אם חלו בשבת. בהתאם, עתר לתקופה הראשונה ל- 1,160 ₪ (10 X 200?) משוערך 1,389 ₪) ולתקופה השניה ל-2,822 ₪ (20 ימי חג X224 ₪) משוערך 2,891 ₪). הנתבעת טענה כי הצו אינו חל, מה גם שלא הועסק ברה"ש (30.9.08, 1.10.08) ואף אינו זכאי לחג שחל בשבת (3.10.09), או לחג אם לא עבד יום לפני או יום אחר (23.5.07; 4.10.07; 21.10.08; 15.4.09; 30.3.10; 5.4.10; 29.5.09; 19.5.10). כן טענה כי בחגים בהם עבד בפועל זוכה בתמורה גבוהה של 225% (13.9.07; 14.9.07; 27.9.07; 10.10.09; 3.4.07; 9.4.07; 19.9.09; 29.9.09; 22.9.07; 14.10.08; 9.4.09) ומשכך, אינו זכאי לדמי חג. משקבענו כי חל ההסכם - ומשאין חולק כי הזכאות לחג קמה כעובד שעתי עפ"י ההוראות הכלליות - הצדק עם הנתבעת, מה גם שאכן שולם לתובע בגין שעות חג שעבד 225%. משכך - אין לנו אלא לדחות התביעה ברכיב זה, משאין בפנינו המסד העובדתי-המשפטי לביסוסו. ו. הפרשה לקופת גמל משקבענו כי ההסכם הוא המסד המשפטי ליחסי העבודה ומשהתביעה בהקשר זה מבוססת על הצו - ממילא, אין בסיס לתביעה, בטענותיה. התובע טען כי היה על הנתבעת להפריש 6% משכרו החודשי ברוטו (כולל שעות שבת ותמורת חופשה ומחלה עד כדי משרה מלאה). בתלושי השכר לתקופה הראשונה לא נמצאה הפרשה. כך גם באשר לתקופה השניה, אלא שמתלושי השכר עולה, כי הנתבעת החלה להפריש 6 חודשים לאחר תחילת עבודתו (4.09), אך לא רטרואקטיבית. הנתבעת הכחישה הנטען, טענה כי לתקופה הראשונה לא חלה חובת הפרשה ובהתאם להסכם האישי - אם לא ביקש העובד, לא בוטח והתובע לא הפנה כל בקשה. התובע בוטח בהתאם לצו ההרחבה לביטוח פנסיוני, רק בחלוף 6 חודשים מעבודתו, עפ"י השיעורים שבצו הפנסיה. משקבענו כי המסד המשפטי הוא ההסכם ומשאין בפנינו ראייה לבקשת התובע לפוליסת ביטוח מנהלים שביקש (כאמור בהסכם האישי הנספח להסכם מ- 2004) - ממילא, לא היה עלינו אלא לדחות התביעה בהתייחס לתקופה הראשונה. [במאמר מוסגר מצאנו לציין, כי בהסכם האישי לתקופה הראשונה (שנחתם ע"י הצדדים ב-2.10.07 תע"ש/3 ושהינו תיקון להסכם הקבוצי שהיה תקף עם כניסתו לעבודה בנתבעת) - נתאפשר ביטוח פנסיוני (לפי פעולת התובע, בתאום עם הנתבעת) ומנגד, נקבעה תחולת ההסכם הקיבוצי הכללי (מסגרת) לביטוח פנסיוני מקיף במשק מ-19.7.07 ("הסכם הפנסיה"). בהתאם, לטעמנו, בין אם התובע פעל ובין אם לאו - משנקבעה תחולתו בהסכם החתום ע"י הצדדים - חלה חובת הביטוח, עפ"י תנאי הסכם פנסיה זה. משכך, עפ"י הסכם הפנסיה היה על הצדדים להפריש עפ"יו]. לטעמנו, דין התביעה להדחות בהתייחס לתקופה הראשונה ולו מן הטעם כי לא היה זכאי לקבלת ההפרשות (אף לו כך ביקש) משלא הועסק שנה בנתבעת, כמתחייב מסעיף 7 להסכם האישי שנהג עפ"י תע"ש/1. הנה כי כן - נדחית התביעה ברכיב הפנסיה ביחס לתקופה הראשונה - בהעדר מסד משפטי (ועובדתי) לה. באשר לתקופה השניה - בהסכם האישי נקבעה תחולה להסכם הפנסיה (ולא לצו ההרחבה הפנסיוני). משכך, לא נדרשנו לטענות הנתבעת בהקשר זה (בתצהיר חזן) - הגם שהתובע לא ממש חלק עליהן (חרף טענת הנתבעת כאמור בהגנתה!). עם זאת, משאין חולק כי התובע לא ביקש - מחד ומשחל על הצדדים צו ההרחבה הפנסיוני - מאידך, מכוחו ועפ"יו אכן פעלה הנתבעת, כעולה מתלושי השכר (תע"ש/6). בהתאם - נדחית אף התביעה ברכיב זה לתקופה השניה, משעובדתית לא הוכיח התובע כי כך נתבקש ומשפטית חלה איפוא אך החובה עפ"י צו ההרחבה (והנתבעת, כאמור, פעלה עפ"יו). ז. תגמול ימי הבראה בעניין זה טוען התובע לתקופה השניה ל-11.2 יום (לפי 63% משרה) (53-55) לפי 6 יום בשנה הראשונה ו-7 בשניה. משקיבל 1,938 ₪ בגמ"ח עתר ליתרה בסך 539 ₪. על הצדדים חל צו ההרחבה לדמי הבראה הכללי (כאמור בהסכם האישי). ממילא, לשנה ראשונה זכאי הוא ל-5 ימים ולשניה ל-6 (כשסה"כ הועסק בשנה השניה 9 חודשים). בהתאם, סה"כ זכאותו [(4.5+5) X 63% (לפי חישוביו)] היא ל-6 ימים (מעוגל). הנתבעת טענה כי קיבל מלוא זכאותו להבראה. בתצהיר חזן טענה הנתבעת, כי לשנה הראשונה היה זכאי ל-5 ימים לפי 340 ₪ ולפי חלקיות (69%) לסך 1,174.83 ₪ ועבור השנה השניה 3.8 יום (ולטעמנו, טועה הנתבעת בחישוביה, שהרי בגין 9 חודשים זכאי הוא ל-4.5 יום) X חלקיות כטענתה של 59%, זכאי הוא ל-763.6 ₪ ובהתאם שולם לו מלוא זכאותו בגמ"ח. כאמור, עפ"י חישובינו זכאי התובע לשנה ראשונה ל-5 ימים X 340 ₪ X 69% = 1,173 ₪ ולתקופה השניה ל-6 ימים (4.5)X 9:12 חודש X 340 ₪X 59% ולכן לסך של 902.7 ₪. משכך, סה"כ היה זכאי לסך של 2,075.7 ₪ ומששולם לו בגמ"ח 1,938.45 ₪, בהתאם, זכאי התובע ליתרה של 137.2 ₪, שישולמו בתוך 30 יום בצירוף ה"ה וריבית כחוק מיום 1.8.10 ועד לתשלום בפועל. מקובלים עלינו חישובי הנתבעת להיקף משרתו של התובע כאמור לעיל. נציין, כי התובע טען בתביעתו ל-58% משרה לתקופה הראשונה ו-63% משרה לשניה (ולכן היה זכאי לכל היותר ל- 986+ 963.9 =1,949.9 ₪ וליתרה של 11.45 ₪). משהחישוב דלעיל (לפי היקף המשרה שחישבה הנתבעת) מיטיב עמו (לחישוב הבראה) - כך מצאנו לקבוע. ח. סיכום לאור כל האמור - תשלם הנתבעת לתובע הסך שנקבע לעיל. לאור תוצאת ההליך, משלטעמנו גרר התובע את הנתבעת להליך מיותר משלכל היותר קמה לו זכאות במיעוט הרכיבים וגם אז לפי חישוב המיטיב עמו, שלא עפ"י טענותיו-תביעותיו - מצאנו שלא ליתן צו להוצאות. מסמכיםשימוע לפני פיטוריןשימועפיטוריםמכתב פיטורים / סיום העסקה