מומלץ לקרוא את הקטע להלן אשר נבחר מפסיקת הערכאות השיפוטיות בנושא תאונה בזמן עבודה בכלא: כללי בפני תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, יליד 1957, ביום 28.5.06. באותה עת היה התובע אסיר בכלא "רימונים", השייך לנתבעת. במהלך עבודתו בכלא נפל התובע, כנטען על ידו, ונגרמו לו נזקי גוף. המחלוקת בין הצדדים היא הן בשאלת החבות והן בשאלת הנזק. בתיק נשמעו ראיות. נדון תחילה בשאלת החבות. החבות התובע, כאמור, ריצה עונש מאסר בכלא רימונים בין התאריכים 1.7.04- 31.8.06 בגין עבירות של אונס ומעשה מגונה בכוח. ביום הארוע עסק בביצוע עבודות ריקון פסולת בבית הכלא. בתצהירו פירט את נסיבות הארוע: "במהלך עבודתי בתוך חצר הכלא, היה עלי לרוקן פסולת קרטון ממיכל פלסטיק גדול ("דולב") אל תוך דחסן קרטונים הניצב בסמוך לרמפה אשר שימשה לפירוק וטעינה. תוך כדי עבודתי נפלתי לתחתית הרמפה, מחמת המרווח שבין פני הרמפה לבין דופן הדחסן, מגובה 1.2 מטר ונפגעתי בברך שמאל, בכתף שמאל ובגב". בחקירתו ציין כי ביום התאונה היה צריך לרוקן קרטונים ממיכל הדולב לדחסן, כאשר: "הדחסן היה בגובה הרמפה, אבל היה מרוח בין הרמפה לדחסן". הוא אישר כי אין מדובר בעבודה מסובכת: "אבל מצריך בטיחות". הוא תאר את נסיבות התאונה: "הייתי חייב לעמוד בין הדולב לדחסן. אי אפשר לעמוד מהצד השני. הייתי צריך לעמוד במספר מצבים, אם זה ריבוע - עמדתי בכל אחת מצלעותיו, אני עומד על הרמפה, מספר ס"מ משם מסתיימת הרמפה ומתחיל עומק הכביש...עמדתי עם שתי הרגליים יציב על הרמפה. פתח הדולב נמוך ב - 15 ס"מ ואני צריך להתכופף אליו. אני רואה את הרמפה ואת הדולב ואת הכל. התכופפתי לתוך תחתית הדולב, הרמתי חבילת קרטונים, וכשאני מרים אותה, אני כבר לא רואה איפה הרגל שלי - ואז הרגל שלי החליקה לעבר שפת הרמפה, כי הקרטונים שהחזקתי גדולים ומסתירים לי את שדה הראיה". הוא נשאל אם ידע שהוא עומד ממש על שפת הרמפה והשיב: "כן, קיבלתי הוראה לעמוד שם. הסוהר אמר לי תרוקן את הדולב. אמרתי לו אי אפשר מהצד השני, והוא אמר לי לעמוד שם. עשיתי את זה כמה פעמים בעבר". התובע הגיש מטעמו חוות דעת של מומחה בתחום הבטיחות, ד"ר ביקלס. במסגרת חוות דעתו מיום 12.11.07 ציין ד"ר ביקלס כי ביקר במקום הארוע בתאריך 8.11.07. הוא ערך מדידות וקיבל הסברים מפי התובע. לא הותר לו לצלם במקום. הוא ציין כי מדובר בחצר משק המוקפת בשלושה קירות. בחזיתה רשתות ושערים ממתכת. רוחב החצר כ - 900 ס"מ. השערים הם בצד המערבי ואילו מולם ממזרח נמצאת רמפה, אליה מוביל מהלך מדרגות בן שש מדרגות. צידו הדרומי של המהלך צמוד לקיר הדרומי ואילו מימינו יש מעקה. מהלך המדרגות מוליך אל פני הרמפה המיועדת לפריקה וטעינה. בצדה הצפוני של הרמפה ולמרגלותיה ניצב דחסן מכני ובהמשכו מיכל, אליו נדחס הקרטון. הדחסן ניצב קבוע במקום ואילו המיכל מתנייד באמצעות משאית לצורך ריקונו. גובה פני משטח הרמפה מעל פני משטח הרצפה הוא 120 ס"מ. בין דופן הדחסן לבין דופן הרמפה קיים מרווח שרוחבו 35 ס"מ ואורכו כמידת דופן הדחסן. בעת ביקורו של ד"ר ביקלס במקום נראו על גבי הרמפה שני מעקים עשויים זקפי מתכת, האחד לצד מהלך המדרגות, השני, במרחק של 395 ס"מ ממנו, לכוון קצהו הדרומי של הדחסן. בין שני המעקים במרווח החופשי, בן 395 הס"מ, נתונה שרשרת ומנעול תלוי. שרשרת זו מתוחה בין המעקים וניתנת לפתיחה בעזרת המנעול, לצורך פריקה וטעינה, שעה שמשאית נצמדת לרמפה באמצעות צדה האחורי. על מנת לגשר בין המרווח שבין פני הרמפה לבין דופן הדחסן, מרווח בן 35 ס"מ כאמור, הונח לוח דיקט שעוביו 22 מ"מ ומידתו 60X160 ס"מ. ד"ר ביקלס ציין כי המעקה, השרשרת ולוח הגישור הונחו לאחר הארוע נשוא התובענה. ד"ר ביקלס ציין כי מלכתחילה יש לגדר בתוך גבולות בנין כל מקום שבו הפרש גובה בין שני מפלסים סמוכים עולה על 60 ס"מ. הגידור צריך להיות בהתאם לתקן הישראלי 1142. קיים פטור ממעקה בצד פריקה וטעינה בגובה עד 120 ס"מ אך זאת רק לזמן שאין מתבצעת פעולת פריקה וטעינה. ד"ר ביקלס ציין כי אילו היו מותקנים בעת התאונה המעקה הצמוד לדחסן והגישור שבין הרמפה לדחסן, שהותקנו לאחריה, ניתן היה למנוע התאונה. בחקירתו ציין ד"ר ביקלס כי גובה הרמפה, כפי שמדד, הוא בין 119 - 120 ס"מ. הוא הופנה לסעיף 2.104 לתוספת השנייה לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), תש"ל - 1970 (להלן: "תקנות התכנון והבניה") הקובע: "בצד הפריקה של משטחי פריקה וטעינה ובצדי במות הפונים לקהל, שגובהם עד 1.20 מטרים, אין חובה להתקין מעקה" ואישר, למעשה, כי אין חובת התקנת מעקה ברמפה שגובהה אינו עולה על 1.20, כפי שהיה בענייננו. הוא נשאל גם לגבי תחולתו של ת"י 1142, אשר נרשם בו כי אינו חל בבתי סוהר, והשיב כי אינו זוכר אם החרגה זו הייתה קיימת במועד התאונה. הנתבעת לא העידה עדים מטעמה. בתיק מוצגיה צרפה טופס הדרכת בטיחות מיום 8.9.05, עליו חתום התובע, אשר מתייחס בעיקר לעבודה עם מכונות. התובע טוען בסיכומיו כי גם אם תקנות התכנון והבניה לא חייבו התקנת מעקה באותן נסיבות, הרי שהרמפה הייתה מסוכנת. כראיה לכך, לאחר התאונה הותקנו על ידי הנתבעת מעקה, שרשרת ולוח גישור. גם אם הנתבעת לא הפרה חובה חקוקה, הרי שהתרשלה והבינה בעצמה לאחר התאונה כי קיים היה סיכון ממשי לנפילה מהרמפה. לתובע לא ניתנו הוראות בטיחות מתאימות. ההוראות עליהן חתם מתייחסות לשימוש במכונות ולא לעבודת פינוי האשפה לדחסן הקרטונים. לא היה פיקוח ממשי על עבודתו ואף הייתה התנהגות רשלנית מצד הסוהר שהיה אמור לפקח על עבודתו ולהבטיח בטיחותו. התובע טוען כי אין לייחס לו אשם תורם כלשהו. הוא קיבל הוראה מהסוהר לעמוד על הרמפה ולרוקן הקרטונים. הוא ציית להוראות הסוהר שהיה במקום. הנתבעת, למעשה, אינה חולקת על נסיבות הארוע ולא הציגה גרסה נגדית למול גרסת התובע, למרות שעדים מטעמה היו במקום בעת הארוע. לפיכך, יש לקבל גרסתו הבסיסית של התובע לגבי נסיבות הארוע כמהימנה. הנתבעת בסיכומיה טוענת כי מדובר במעידה אקראית במהלך עבודה פשוטה ושיגרתית, שלא הצריכה כל מיומנות מקצועית, הדרכה ספציפית או פיקוח. נטען כי מדובר בעבודה אותה הכיר התובע ובצע בעבר. אין חולק כי בהתאם לתקנות התכנון והבניה לא הייתה חובה להתקין מעקה בצד הרמפה. הוראת ת"י 1142 כלל אינה חלה על בתי סוהר. גם אם הייתה חובה להתקין מעקה, נטען, הרי שמדובר במעקה הניתן לפירוק בעת פריקה וטעינה, והרי בעת התאונה בצע התובע פעולת העברת פסולת הקרטון אל הדחסן. העובדה שהותקן מעקה לאחר התאונה אינה מלמדת על רשלנות אלא על כך שהנתבעת נקטה זהירות יתרה מזו שהיא מחויבת בה על פי הדין. לתובע ניתנו הוראות בטיחות. גם אם לא הייתה בהוראות התייחסות ספציפית לנושא פינוי הפסולת, הרי שמדובר בעבודה פשוטה ביותר, אשר לא הצריכה הדרכה ספציפית או פיקוח. מדובר בסיכון צפוי, רגיל ונובע מטבעה של העבודה. לא רק שהמטלה אותה בצע התובע הייתה פשוטה, שגרתית ומוכרת לו, אלא שמדובר בתובע אשר עד מאסרו היה בעל ותק וניסיון בתחום הלוגיסטיקה, האפסנאות, האספקה והתחזוקה, מעת שירותו בצבא, ואין ספק כי הוא עצמו עבד ואף פיקח בעברו על פריקה והעמסה מרמפות פעמים רבות. לחילופין, טוענת הנתבעת, יש לייחס לתובע רשלנות תורמת בשיעור משמעותי שלא יפחת מ - 50%. לאחר שעיינתי בחומר הראיות ובטענות הצדדים מסקנתי היא כי יש לייחס לנתבעת רשלנות, כאשר בד בבד, יש לייחס לתובע אשם תורם בשיעור מסוים. אין חולק בדבר חובת הזהירות המושגית שחבה הנתבעת לתובע וגם על חובת הזהירות הקונקרטית, לנקוט אמצעי זהירות מפני התממשות הסיכון של נפילה מהרמפה בעת ביצוע עבודה עליה. גם אם אין מדובר ביחסי עובד מעביד (ראה: בג"צ 147/63 כטיב נ' מנהל בית הסוהר רמלה, פ"ד יז 2412; בג"צ 1163/98, 5984/98, 814/99 שדות נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד נה(4) 817), הרי מדובר במי שהיה מצוי תחת משמורת הנתבעת ובפיקוחה, בצע עבודה עבורה והיה חייב לציית לכל הוראה הניתנת לו. המחלוקת היא בדבר סבירות אמצעי הזהירות אותם היה על הנתבעת לנקוט. צודקת הנתבעת כי בהתאם לתקנות התכנון והבניה לא חלה חובת התקנת מעקה במקום ובכל מקרה, דומה שמעקה לא היה מועיל במקרה זה, בו בוצעה פעולת העברת האשפה, פעולה שבעת ביצועה המעקה אמור להיות מוסר. לעומת זאת, המרווח שנוצר בין הרמפה ובין הדחסן, מרווח בן 35 ס"מ, כמפורט בחוות דעתו של ד"ר ביקלס, מרווח בו נפל התובע, היה, לטעמי, מרווח מסוכן, אשר היה על הנתבעת לנקוט אמצעי זהירות למניעת נפילה דרכו. אכן, לאחר התאונה, ננקט על ידי הנתבעת אמצעי פשוט ויעיל לגשר על המרווח והונח לוח דיקט במקום. אם בעת התאונה היה מונח אמצעי מגשר על המרווח יש להניח, בסבירות גבוהה, שניתן היה למנוע התאונה. הנתבעת לא נקטה כל אמצעי זהירות, למעשה, למנוע נפילה מהרמפה בגין אותו מרווח. התובע בצע העבודה כאשר הוא היה צריך להתכופף לעבר הדולב ולהרים קרטונים גדולים, אשר ייתכן והסתירו לו את שדה הראיה, כנטען על ידו. בצוע העבודה באופן זה הגביר עוד יותר את הסיכון למעידה ולנפילה מהרמפה דרך אותו מרווח. באשר לאשמו התורם של התובע - ניתן לומר כי מדובר היה בסיכון אותו היה גם על התובע עצמו לצפות ולפיכך לשים לב למדרך רגלו, במיוחד כאשר הכיר את המקום ובצע את העבודה מספר פעמים בעבר. בנסיבות העניין, אעמיד את אשמו התורם על 10%. הנזק הנכות הרפואית התובע נפגע בברך שמאל, בצלעות ובכתפיים. לאחר שחרורו מהמאסר המשיך טיפול בקופת החולים ועבר בדיקת אולטרסאונד שהעלתה חשד לנזק ברצועה הקולטרלית הפנימית ובדיקת MRI, שבה אובחן קרע חלקי של הרצועה הצולבת הקדמית. הוא עבר ארטרוסקופיה של הברך בינואר 2007. בארטרוסקופיה לא נמצא כל ממצא חולני. התובע תמך תביעתו בחוות דעת רפואית בתחום האורטופדי ערוכה על ידי ד"ר אלברט יוסף. ד"ר יוסף קבע כי לתובע נותרה נכות צמיתה בת 15% עקב החבלה בברך שמאל. פרופ' משה סלעי הגיש חוות דעת מטעם הנתבעת וקבע כי נותרה לתובע נכות בת 5% בגין החבלה בברך שמאל, תוך קביעה שאין בכך משום מגבלה לעבודתו ותפקודו. נוכח הפער בין חוות הדעת ולצורך הערכת נכותו הרפואית של התובע מהתאונה מונה מומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום האורטופדי, ד"ר אבינועם גורדין. ד"ר גורדין ציין בחוות דעתו מיום 5.11.10 כי התובע התלונן בפניו על כך שאינו יכול ליישר את הרגל, כי בעת ישיבה בכיפוף הברך הוא חש כאב באזור האפיקונדיל המדיאלי, כי הוא חש כאבים בהליכה ונתקל בקושי בכניסה וביציאה מהרכב. המומחה ציין כי התובע הולך בצליעה קלה הנראית מוגזמת וכי אין דלדול שרירים של שרירי הירך. בבדיקה מכוונת של הברך קיים חוסר יישור של 5 מעלות בברך אך תוך כדי הבדיקה מגיע ליישור מלא. מבחן מגרה + 1 כמו בברך ימין, מבחני לחמן ופיבוט שליליים. קיימת רגישות על האפיקונדיל המדיאלי. בבדיקת MRI מיוני 2008 נמצא מהלך תקין של הרצועה הצולבת הקדמי, אשר ייתכן שהיא מעט מעובה מהרגיל. אין ממצאים נוספים בבדיקה זו. מיפוי עצמות מאוקטובר 2006 הראה קליטת יתר קלה באפיקונדיל המדיאלי. בסיכום חוות הדעת ציין ד"ר גורדין כי הברך עברה נקע שגרם לכאבים עזים והגבלה ביישור הברך. התובע נפגע גם בבית החזה ובכתף אך מחבלות אלו לא נותרה נכות והוא אף לא התלונן על הפרעות הקשורות לפגיעות אלו. בדיקת האולטראסאונד הראתה נזק ברצועה הקולטרלית המדיאלית ובדיקת הארטרוסקופיה לא מצאה כל ממצא בברך. בבדיקת הברך לא נמצאה הגבלה בתנועות הברך, יציבות הברך נמצאה תקינה אך נמצאה רגישות על האפיקונדיל המדיאלי, המתאימה לנזק כרוני של הרצועה הקולטרלית המדיאלית אך בלי פגיעה ביציבות הצידית. בתקנות הביטוח הלאומי אין סעיף מתאים לפגיעה זו ולכן קבע המומחה, מחוץ לתקנות, נכות בת 3% בגין אותה הפרעה קלה מאד בתפקוד הברך והרגישות המדיאלית בה. בתשובות לשאלות הבהרה שהופנו אליו מטעם התובע ציין, כי סעיף 48 לתקנות הביטוח הלאומי אינו מתאים למצבו של התובע, שטווח התנועות שלו מלא, שאין לו פגיעה במיניסקוסים ויציבות הברך תקינה. הוא נשאל לגבי תפקודיות הנכות והאפשרות להגדיל הנכות בגין תפקודיותה, בהתאם לתקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי, והשיב כי אינו סבור שברמת נכות כה נמוכה כפי שקבע, יש מקום לשימוש בתקנה 15. המומחים לא נחקרו על חוות דעתם. התובע בסיכומיו טוען כי יש להעמיד נכותו הרפואית על 10%, כפי שקבעה הועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי, או לכל הפחות על 5%. הנתבעת בסיכומיה טוענת כי למרות העדרם של ממצאים קליניים כלשהם, שיהיה בהם כדי לתמוך בתלונות התובע, ועל אף שהמומחה עצמו ציין כי אין בתקנות סעיף מתאים לפגיעה קלה מעין זו, מצא מומחה בית המשפט לנכון, כי הנראה ממידת הרחמים, לקבוע נכות "מחוץ לתקנות". התובע, אשר בחר לא לזמן את המומחה לחקירה על חוות דעתו, הסתפק בשאלות הבהרה. בתשובות המומחה הובהר פעם נוספת כי לאותה "רגישות מקומית" שהדגים התובע בבדיקתו לא נמצא סעיף בתקנות. יישום דווקני של התקנות היה צריך להביא לקביעה על פיה לא נותרה לתובע כל נכות ואין ספק כי למידת ההגזמה שהציג התובע בבדיקתו על ידי המומחה הייתה השפעה על קביעתו הנדיבה. לולא התנהלות זו, סביר להניח כי המומחה לא היה קובע כל נכות כמתחייב על פי התקנות. בכל מקרה, מדובר בפגיעה מזערית וקלה. לאחר עיון בחומר הראיות ובטענות הצדדים, מסקנתי היא כי אין מדובר במקרה חריג בו יש לדחות את מסקנות המומחה הרפואי שמונה על ידי בית המשפט. המומחה נימק היטב את קביעותיו, ענה לשאלות הבהרה, הסביר כי היה ער לקביעות המומחים מטעם הצדדים וגם לקביעת המוסד לביטוח לאומי, והסביר מדוע קבע את שקבע, על בסיס בדיקתו ועל בסיס ממצאי בדיקות ההדמיה. מדובר בקביעות שבמומחיות ואיני מוצאת מקום להתערב בהן. נכותו הרפואית של התובע בגין התאונה עומדת, אם כן, על 3%. נזקי התובע נפנה להעריך נזקי התובע עקב התאונה ותחילה, הפגיעה התפקודית והפסדי ההשתכרות. התובע ציין בתצהירו כי הוא עוזר מודד במקצועו. הוא ציין כי לאחר שחרורו מהכלא לא יכול היה לחזור לעבודה כלשהי כי עדיין היה בחופשת מחלה עקב התאונה. הוא היה בחופשת מחלה עד ליום 30.6.07. גם בתום חופשת המחלה לא חזר לעבודתו כעוזר מודד "משום שעבודה זו דורשת הליכה מרובה בדרכים קשות ובטרשים, ועקב ההגבלה בברך נבצר ממני לחזור לעבודה זו". מיום 1.7.07 במשך כשלושה חודשים עבד "בעבודה עונתית בשכר מינימום במכירת כרטיסים בבריכת השחיה של מלון "המלך שאול" באשקלון". בחודשים אוקטובר - נובמבר 2007 לא עבד עקב תום עונת הרחצה בבריכה ובדצמבר 2007 חזר לעבוד אצל מעבידו עובר לתאונה, דניאל חי, מודד מוסמך. הוא החל לעבוד לא כעוזר מודד אלא כנהג ושליח. התובע טוען בתצהירו: "לא יכולתי, ואיני יכול עד היום, לחזור לעבודה של עוזר למודד מוסמך שכן עבודה זו מצריכה כושר פיזי וכוחות בשתי הרגליים, שכן עבודה זו, כאמור לעיל, מתבצעת בשדה אגב הליכה בלתי פוסקת, וכן עמידה ארוכה מול מכשיר המדידה...בכל התקופה עד פברואר 2011 נעשו ניסיונות על ידי ועל ידי המעסיק להחזיר אותי לעבודה כעוזר מודד, אבל ניסיונות אלה לא צלחו כיון שהתקשיתי בהליכה ובעמידה והמעסיק הגיע למסקנה לפטר אותי, וכך עשה ב 2.2.11". התובע שימש בין השנים 1975 ועד 1997 כנגד בשירות קבע: "הייתי במערך הלוגיסטיקה, אפסנאות, מערך ההספקה, תחזוקה". בחקירתו ציין כי בעת שירותו בצבא לא עסק בעבודה הקשורה למדידות. עבודה של עוזר מודד אינה טעונה הכשרה פורמלית: "ההכשרה היא מעשית בשטח". הוא אישר כי אמר לדניאל חי לאחר שחרורו ממאסרו כי אינו יכול לשוב לעבודתו הקודמת. בשנים שעבד אצל דניאל חי לאחר שחרורו ממאסרו עבד "עבודות קלות, בשליחויות, כנהג, ניסו לשלב אותי כעוזר מודד אבל זה לא צלח, בגלל חוסר היכולת הגופנית שלי. הוא קיבל פרוייקטים בנגב, במכרות, נדרשתי ללכת עם מכשיר ולעלות את הטרשים, לא יכולתי לעשות זאת". הוא נשאל עם עבד עם דניאל חי עצמו והשיב: "מעט מאד איתו. יש לו 2 מודדים. היינו מגיעים למפעלי ים המלח. עבדתי לעיתים רחוקות עם דני. לעיתים קרובות יותר עם תום ולעיתים תגברתי את איגור. בעבודות שהיו צריכים שלושה מודדים, הייתי יושב קצת. לדני היה אז מספר גדול יותר של עובדים מלפני המעצר. עשיתי מעט מאד עבודות שליחויות, אבל יותר הייתי בשטח בשביל ללמוד את העבודה...הייתי צמוד יותר לדני כשחזרתי מהפציעה. דני היה יותר במשרד, אני הייתי הולך לבנק, לתדלק, היה צריך טופס 4 אז רק החזקתי את המטרים - עבודות קלות. הייתי נוסע למפעלי ים המלח, הייתי נוהג בהלוך וחזור, עומד על הגבעה, שמים לי כסא, מתפעל את המכשיר ובסוף היום הולך הביתה. עבודות קלות...כל העבודות זה עם יציאה לשטח...הוא הבין שאני מתקשה. הייתה הבנה בינינו שאני לא יכול להמשיך". הוא ציין כי דניאל חי והוא עצמו הם חברים, מאז למדו באותה הכתה בבית הספר. לאחר שחרורו מהמאסר החל לעבוד בבריכה "במכירת כרטיסים וגלידות. וזה בגלל הרגל שהייתה מאד נפוחה...בעל הבית של הבריכה הציע לי". הוא לא חיפש מקומות אחרים של עבודה מסוג זה: "לא חיפשתי. הבנתי שיש לי מגבלה. לבריכה הגעתי כי הוא היה חבר שלי והסברתי לו את המגבלות שלי". לאחר שהפסיק עבודתו אצל דניאל חי החל לעבוד "בחברת אלון פוליבוד, הספקת עץ, באשקלון...גם שם התקשיתי בעבודה.. אמרו לי: מבינים את המצב שלך ואמרו אל תבוא יותר". לאחר מכן, בינואר 2012, החל לנהל חנות ירקות, אך עקב קשיים כלכליים החנות נסגרה. לאחר מכן החל לעבוד בסופר "האחים". לא הוצגו תלושי שכר לגבי עבודות אלו. הוא אישר כי נפגע בתאונת דרכים בשנת 2008 והוא סובל מכאבים בגב התחתון ובצוואר: "יש לי מגבלות לתפקד בעבודה, אבל לא כמו ברגל". דניאל חי העיד מטעם התובע. בתצהירו ציין כי הוא מודד מוסמך ואת התובע העסיק כעוזר מודד מתאריך 15.11.00 ועד 30.6.04, אז החל התובע לרצות את תקופת מאסרו. היה מוסכם בין הצדדים כי התובע יחזור לעבודתו, אך הוא לא חזר בשל הפגיעה ברגלו. בדצמבר 2007 התובע חזר לעבוד כשליח וכנהג. הוא ניסה לשלבו בעבודתו הקודמת כעוזר מודד "ואף הוא גילה רצון עז לחזור לעבודתו זו ועשה לשם כך מאמצים רבים אך לא צלח עקב המגבלה בהליכה ובעמידה ממושכת. העבודה כעוזר למודד מצריכה הליכה בדרכים קשות וגם עמידה ממושכת מול מכשיר המדידה. בתאריך 2.2.11 פיטרתי את חיים כיון שלא יכול היה להביא לי תועלת ולא נזקקתי יותר לעבודתו הקלה כנהג ושליח". בחקירתו ציין כי כיום הוא מעסיק שבעה עובדים - שלושה צוותים של מודד ועוזר וכן שרטטת. בשנים בהן הועסק התובע עובר למאסרו לא היה בעסק עובד שבצע עבודות כלליות ושליחויות. הוא אישר כי הוא חבר של התובע והיה עמו בקשר בכל תקופת מאסרו. לפני דצמבר 2007 הוא פנה לתובע בקשר לחזרה לעבודה אך "הוא אמר שהוא לא יכול וזה קשה לו". במשך השנים שעבד אצלו לאחר שחרורו מהמאסר עבד התובע כשליח "וגם כעוזר מודד. הוא קיבל מטלות נוספות שלא עשה קודם". כאשר נשאל מדוע פיטר את התובע השיב: "כבעל החברה, אני גם עבדתי באפריקה בשנת 2010 - 2011 יצאתי לשלושה שבועות כל פעם וחוזר, לכן הוא הצטוות לאחד המודדים שאמר שהוא לא השתלב. כשאני בארץ הוא עבד איתי. כשהוא עבד עם המודד, הוא לא הסתדר...איתי הוא כבר לא יכול היה לעבוד, אני יותר במשרד, והייתי צריך שהעוזר יעבוד עם מודד ויכול לבצע את העבודה כעוזר מודד ולא כעובד כללי". מדו"ח רציפות זכויות במוסד לביטוח לאומי ניתן ללמוד את הנתונים הבאים: התובע שירת בצבא קבע עד שנת 1997. מאז הוא מקבל פנסיה. בין החודשים מרס 2000 - יוני 2000 שהה במעצר. בנובמבר 2000 החל לעבוד אצל דניאל חי. הוא עבד אצלו עד שהחל לרצות את עונש המאסר שהוטל עליו, ביולי 2004, למעט חודשיים בשנת 2003, אז עבד אצל מוריוסף חיים בשכר ממוצע של 2047 ₪ לחודש. שכרו החודשי הממוצע ברוטו בשנת 2001 אצל דניאל חי עמד על 4022 ₪, בשנת 2002 - 4486 ₪, בשנת 2003 (עבד 9 חודשים) - 4613 ₪, בשנת 2004 - ( עבד 5 חודשים) - 4398 ₪. הוא שוחרר מהמאסר בתאריך 31.8.06. ביוני 2007, תשעה חודשים לאחר ששוחרר, החל לעבוד במלון המלך שאול. הוא עבד ארבעה חודשים, עד ספטמבר 2007. שכרו החודשי הממוצע עמד על סך 2675 ₪. בדצמבר 2007 חזר לעבוד אצל דניאל חי. שכרו ברוטו בחודש זה עמד על 5165 ₪. שכרו החודשי הממוצע ברוטו בשנת 2008 עמד על 5036 ₪. לגבי שנת 2009 לא ברורה ההכנסה החודשית, נרשמה הכנסה בסך 49,128 ₪, אך לא ברור לכמה חודשים היא מתייחסת. הוא עבד אצל דניאל חי ברציפות עד ינואר 2011, המועד האחרון הכלול בדו"ח שהוצג. בדו"ח לא מצויים נתונים לגבי סכומי ההשתכרות מעבר לשנת 2009. התובע טוען בסיכומיו כי פוטנציאל השתכרותו הוא לפחות בגובה השכר הממוצע במשק. נטען להפסדי השתכרות מלאים בעבר מיום השחרור מהכלא ועד ליום 1.7.07, תקופה של 10 חודשים. לאחר מכן נטען להפסדים בגובה 5% מהשכר הממוצע במשק. נטען כי אינו יכול לחזור לעבוד כעוזר מודד עקב מגבלותיו מהתאונה. הנתבעת טוענת בסיכומיה כי לאחר שחרורו ממאסרו שב התובע לעבוד אצל חברו דניאל חי ושכרו עלה יחסית לשכרו עובר למאסרו. אין בסיס, אם כן, לטענות על קשיים בתפקוד, שהרי שכרו במומו רק השביח. ניסיונו של התובע לקשור פיטוריו מעבודתו למגבלותיו הוא מופרך. התובע המשיך לעבוד אצל דניאל חי במשך למעלה משלוש שנים. הפסקת עבודתו נבעה, בהתאם לעדותו של דניאל חי, מכך שהתובע לא הסתדר עם המודד עמו צוות לעבוד לאחר שחברו, דניאל חי, החל לעבוד במרבית החודש באפריקה. התובע נמנע מלהציג רצף של תלושי השכר שלו או טפסי 106 לשנים הרלוונטיות, מהם היה עולה כי שכרו אצל דניאל חי רק השביח. מחקירת התובע עלה כי עבד כפועל כפיים בחברת אלון פוליבוד ולאחר עבודה זו עבר לנהל חנות ירקות. מאז הוא עובד עבודה פיסית בסופר. התובע נמנע מלהציג תלושי שכר לגבי השתכרותו בעבודות אלו וגם מכך מתבקשת המסקנה כי שכרו מעבודות אלו היה גבוה מזה שהשתכר עובר למאסרו. פגיעתו של התובע הייתה פגיעה קלה ולא הותירה כל פגיעה בכושר השתכרותו. ככל שהיו לתובע קשיים במציאת עבודה, הרי שהם נבעו מעברו הפלילי וללא קשר לפגיעתו בתאונה. בנוסף, התובע סובל ממגבלות עקב תאונת דרכים אותה עבר בספטמבר 2008. באשר לתקופת אי הכושר בת 10 החודשים לה טוען התובע, מציינת הנתבעת, מדובר בתקופת אי כושר מוגזמת ובלתי סבירה ביחס לפגיעה כה קלה ומינורית. התובע יכול היה לשוב ולעבוד אצל דניאל חי עוד לפני חודש דצמבר 2007. יש להכיר בתקופת אי כושר רק לגבי התקופה שלאחר בצוע הארטרוסקופיה. מרבית טענות הנתבעת מקובלות עלי. הנכות שנותרה לתובע עקב התאונה, כפי שקבע מומחה בית המשפט, היא נכות נמוכה ביותר, בגין הגבלה קלה מאד בתפקוד הברך. המומחה קבע כי טווח תנועות הברך מלא, אין פגיעה במיניסקוסים ואין פגיעה ביציבות הברך. המומחה אף התייחס לאמינות התובע בבדיקה וציין כי התובע הדגים צליעה מוגזמת, כי אין דלדול שרירים וכי נמצא יישור מלא של הברך, בניגוד למה שניסה להדגים התובע. מקום בו הנכות היא כה קלה, לא אוכל לקבל טענות התובע בדבר מידת השפעתה על השתכרותו ואיני נותנת אמון בטענותיו, כי רק בשל הפגיעה בברכו לא השתלב בעבודה בתקופה של כשנה לאחר הפגיעה, וכי רק בשל הפגיעה לא יכול היה להמשיך לעבוד בעבודות שונות. התובע הורשע בעבירות אלימות ויש להניח כי גם עובדה זו עשויה להוות מכשול בהשתלבותו בשוק העבודה, במיוחד בחודשים הסמוכים לשחרורו ממאסר. גם גילו, כבן 50 בעת שחרורו ממאסר, הגביל את מגוון אפשרויות התעסוקה שעמדו בפניו. עוד יש לזכור כי התובע עבר תאונת דרכים בשנת 2008, אשר לאחריה החל להתלונן על כאבי צוואר וגב. התובע עבד יותר משלוש שנים לאחר הפגיעה אצל חברו דניאל חי, כאשר שכרו היה אף גבוה יותר משכרו עובר למאסרו. מעדותו של דניאל חי עולה, כי הסיבה האמיתית שהביאה לעזיבת התובע אינה קושי גופני אלא אי השתלבות בעבודה עם המודד עמו היה אמור לעבוד בצוות, לאחר שדניאל חי, שהיה חברו שנים רבות ועמו עבד התובע בעבר, החל לעבוד תקופות ממושכות בחו"ל. לאחר שעזב את עבודתו אצל דניאל חי עבד בעוד מספר מקומות, לרבות בעבודות הכרוכות במאמץ פיסי, וגם כיום הוא עובד, אך לא הוצגו אסמכתאות לגבי השתכרותו בעבודות אלו. הימנעות התובע להציג מסמכים מביאה להנחה ששכרו לא פחת יחסית להשתכרותו אצל דניאל חי וכי לא חלה פגיעה בהשתכרותו. נתונים נוספים אותם יש לקחת בחשבון הם, כי התובע אינו בעל הכשרה פורמלית בתחום המדידות ולא ניתן להגדיר עבודתו בתחום זה כאילו מדובר במקצועו, כפי שטען. התובע שירת בשירות קבע שנים רבות, לא בתחום המדידות, והוא גם מקבל פנסיה מהצבא. כשלוש שנים לאחר שחרורו מהצבא לא עבד כלל. הוא החל לעבוד אצל חברו דניאל חי רק בסוף שנת 2000, כאשר בשנה זו גם שהה ארבעה חודשים במעצר. לאחר מכן עבד כשלוש וחצי שנים אצל דניאל חי, כאשר בשנת 2003, השנה שקדמה לתאונה, לא עבד שנה רצופה אצלו אלא רק תשעה חודשים, ועבד חודשיים במקום אחר, לגביו לא נמסרו פרטים. מכאן, שאין מדובר בבעל מקצוע אשר עבד שנים רבות באותו המקצוע ובאותו התחום, תוך שהוא רוכש ניסיון והכשרה ייחודיים, אשר התאונה שללה ממנו את האפשרות להמשיך לעבוד באותו המקצוע. התובע יכול להשתלב במגוון עבודות שאינן דורשות הכשרה מיוחדת, כפי שאכן עשה בפועל. נכות כה קלה אינה יכולה להוות הצדקה לאי השתלבות בעבודה. הפגיעה בכושר השתכרותו של התובע היא, לטעמי, מזערית. באשר להפסדי העבר, המוסד לביטוח לאומי העמיד את תקופת אי הכושר של התובע עקב התאונה על שלושה חודשים, תקופה אשר כולה הייתה בתקופת מאסרו. תקופה זו סבירה בעני. לאחר שחרורו מהמאסר, איני סבורה כי הייתה הצדקה, הנובעת מהתאונה, לכך שהתובע לא חזר לעבוד. מקובל עלי עוד, ולכך גם הנתבעת מסכימה, שלאחר בצוע הארטרוסקופיה, בסוף ינואר 2007, סבל התובע מתקופה נוספת של אי כושר. ביוני 2007, התובע חזר לעבוד ופגיעתו התפקודית עקב התאונה, לטעמי, כאמור, מזערית. בנסיבות אלו, חישוב מדויק ואקטוארי של הפסדי שכר לא יתאים. בהתחשב בכלל הנתונים, אעמיד את גובה הפסדי השכר לעבר ולעתיד, לרבות הפסדי פנסיה, על סכום כולל של 30,000 ₪, נכון להיום, כולל ריבית. בגין כאב וסבל, בהתחשב בנסיבות הארוע, נכותו וגילו של התובע, אני מעמידה את סכום הפיצוי על 15,000 ₪ נכון להיום, כולל ריבית. התובע עותר עוד לפיצוי בגין עזרת צד שלישי לעבר. התובע ציין בתצהירו כי בתקופה של 10 חודשים, מיום שחרורו ממאסר ועד ליום 30.6.07, אשתו הושיטה לו עזרה בבית ובגין כך הוא זכאי לפיצוי. הנתבעת טוענת כי מדובר בפגיעה קלה שלא הצדיקה עזרה החורגת מהמקובל בין בני משפחה. בנסיבות העניין אעמיד את סכום הפיצוי בראש נזק זה על 1500 ₪ נכון להיום. מסכום הפיצויים יש לנכות את האשם התורם שנקבע לעיל וכן את מענק הנכות בסך 27,864 ₪ ששולם לתובע על ידי המוסד לביטוח לאומי, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק. ליתרה יתווספו שכ"ט עו"ד בשיעור 23.2% כולל מע"מ וכן הוצאות המשפט (אגרה, מומחים ושכר עדים, הכל בכפוף לקבלות על תשלום ישיר ששולם על ידי התובע). באשר לתשלום לד"ר ביקלס, הרי שעד היום לא הוצגה קבלה על תשלום על ידי התובע לד"ר ביקלס והוצגו שתי דרישות תשלום שונות מאת מר צחי פרידמן, אשר הקשר שלו לחוות הדעת אינו ברור. ככל שתוצג קבלה מאת ד"ר ביקלס על תשלום בגין חוות הדעת ששולם לו ישירות על ידי התובע, יהא התובע זכאי להחזר הסכום בהתאם לקבלה. כל הקבלות לגבי הוצאות המשפט יוצגו לב"כ הנתבעת בתוך 7 ימים. הסכומים ישולמו לידי ב"כ התובע בתוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין אצל ב"כ הנתבעת ולאחר מועד זה ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק. בית סוהר / כלאמאסר