תאונת דרכים בזמן פיגוע (פעולת איבה) - את מי תובעים ?

בית המשפט המחוזי כי המדובר בתאונת דרכים הבאה בגדרי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, תש"ל-1970 ובתור שכזו - אין היא מקימה עילת תביעה מכוח חוק הפיצויים, כאמור בסעיף 1 לחוק. דוגמא לפסק דין בנושא תאונת דרכים פעולת איבה:   1. המבקש, יליד שנת 1982, נפגע בהתנגשות שהתרחשה בין מונית שבה נסע לבין אמבולנס שחצה צומת בעת שהרמזור בכוון נסיעתו האיר באדום. בשל נזק הגוף הקשה שנגרם לו, הגיש המבקש, בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, תובענה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים), ובמסגרתה עתר כי בית המשפט יפסוק לו תשלום תכוף.   בית המשפט המחוזי דחה את בקשתו של המבקש לפסיקת תשלום תכוף, בקבעו כי לפי המסמכים שבפניו, ובעיקר מסמך של היחידה לטיפול נמרץ בבית החולים הדסה עין-כרם, נפגע המבקש בהתנגשות עם אמבולנס שהיה בדרכו לחלץ פצועים מפיגוע טרור שארע. לפיכך סבר בית המשפט המחוזי כי המדובר בפגיעה הבאה בגדרי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, תש"ל-1970 (להלן: חוק התגמולים), ובתור שכזו - אין היא מקימה עילת תביעה מכוח חוק הפיצויים, כאמור בסעיף 1 לחוק.   2. החלטה זו, של בית המשפט המחוזי, היא העומדת ביסוד בקשת רשות הערעור שבפני. החלטת בית המשפט המחוזי ניתנה ביום 21.9.2003 (בעקבות החלטה קודמת מיום 17.6.2003). אלא שביני לביני, ביום 28.7.2003, החליטה הרשות המאשרת על-פי חוק התגמולים שלא לאשר את תביעתו של המבקש לפי חוק התגמולים, הואיל ו"המדובר בתאונת דרכים, התנגשות בין שני כלי רכב, אין המדובר בארוע איבה". על החלטת בית המשפט המחוזי עותר ליתן לו רשות ערעור.   3. בבקשת רשות הערעור טוען המבקש באמצעות עורך דין תאונות דרכים, כי לנוכח ההחלטות הסותרות שניתנו, כאמור, בבית המשפט המחוזי וברשות המאשרת, התוצאה היא שאין הוא זכאי לפיצויים לא לפי חוק הפיצויים ולא לפי חוק התגמולים, ולכן שרוי הוא במצוקה כלכלית ורפואית קשה. לשיטתו, לא היה מקום להכריע, בשלב זה של דיון בבקשה לתשלום תכוף, בשאלות שמקומן בהליך העיקרי. לגוף הדברים סבור המבקש, כי לא היה מקום לקבוע שהאמבולנס היה בדרכו לחילוץ פצועים, ומכל מקום - אף אם כך אכן היה - שגה בית המשפט בקביעתו כי האירוע אינו מקים זכאות לפי חוק הפיצויים.   לעומת זאת, סבורה המשיבה 2 - המבטחת את השימוש ברכב - כי למבקש קמה זכאות לתגמולים לפי חוק התגמולים, וכי לפיכך נשללת זכותו על-פי חוק הפיצויים. במקרה זה, כך מדגישה המשיבה 2, האמבולנס היה בדרכו לחילוץ פצועי-פיגוע, ובשל כך נסע במהירות גבוהה, נכנס לצומת כשהאור ברמזור אדום, והתנגש במונית שבה נסע המבקש. בנסיבות אלה חלה, לדעת המשיבה 2, הוראת סעיף 1 לחוק התגמולים, המגדירה "פגיעת איבה", בין היתר, כ"פגיעה בשגגה מידי אדם עקב פעולת איבה של כוחות אויב...". המשיבה 2 סבורה, כי במקרה כגון זה שבפנינו מתקיימת זיקה סיבתית ישירה בין פעולת האיבה לבין התאונה, וגם שיקולי מדיניות תומכים, לדעתה, בקביעה כי חוק התגמולים חל בנסיבות כגון אלה. המשיבה 2 טוענת עוד, כי אין כל נפקות - לצורך ההליך המתנהל בבית המשפט המחוזי לפי חוק הפיצויים - לקביעת הרשות המאשרת בדבר זכאותו של המבקש לתגמולים לפי חוק התגמולים.   היועץ המשפטי לממשלה, שהצטרף להליך והביע עמדתו בשאלה שבמחלוקת, סבור - כמוהו כמו המבקש - כי התאונה נשוא ענייננו איננה בגדר "פגיעת איבה", וכי לפיכך, קמה תחולה לחוק הפיצויים. היועץ המשפטי לממשלה טוען כי הגם שקיים קשר סיבתי עובדתי בין התאונה לבין פיגוע האיבה, הרי שלא מתקיים קשר סיבתי משפטי ביניהם. הקשר הסיבתי, כך לדעת היועץ המשפטי לממשלה, נבחן על-פי "מבחן הסיכון", ולעניין יישומו של מבחן זה מציע היועץ מבחני-עזר שונים, המביאים, לדעתו, למסקנה כי המקרה שבפנינו בא בגדר חוק הפיצויים ולא בגדר חוק התגמולים. היועץ המשפטי לממשלה סבור, כי יש לפרש בצמצום את החלופה השנייה בהגדרת "פעולת איבה" שבחוק התגמולים, הדוברת ב"פגיעה בשגגה מידי אדם עקב פעולת איבה של כוחות אויב...". חלופה זו כוללת, לטענת היועץ המשפטי לממשלה, רק "שגגה פוגענית ספציפית, הקשורה לפעולת-איבה קונקרטית בקשר הדוק". במקרים כגון מקרהו של המבקש, שבהם הקשר הסיבתי בין הפגיעה לבין פעולת האיבה הוא עקיף בלבד, ואין "צמידות סיבתית ומיידיות חלל-זמנית", לא מתקיים, לדעת היועץ המשפטי לממשלה, קשר סיבתי משפטי. גם שיקולי מדיניות משפטית-כלכלית מובילים לתוצאה זהה - כך טוען היועץ המשפטי לממשלה.   החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. דין הערעור להתקבל.   4. תכליתו של הסדר התשלום התכוף, הקבוע בחוק הפיצויים ובתקנות שנחקקו לפיו, היא להחיש את התשלום לנפגע תאונת-הדרכים, ולהבטיח כי בתכוף לאחר התאונה, ועוד בטרם סיום הליכי המשפט, יקבל הנפגע תשלום בגין צורכי הריפוי, הסיעוד והמחייה שלו. ההסדר, במיוחד כפי שנתגבש לאחר התיקון בחוק הפיצויים משנת תשמ"ט, נועד לאפשר הליך מהיר ופשוט של הושטת סעד זמני. בעבר, אמנם, שררה אי-בהירות לגבי נפקותה של ההחלטה בבקשה לתשלום תכוף לעניין ההכרעה בתביעה העיקרית. בבית משפט זה נשמעה אז הדעה, כי ההחלטה בעניין התשלום התכוף מהווה מעשה-בית-דין (דברי השופטת מ' בן-פורת בר"ע 604/85 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' גרנות, פ"ד לט(4) 634 ובע"א 387/82 "קרנית" - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' אסידו, פ"ד מ(4) 213). דעה אחרת הביעו אז השופטת ש' נתניהו (בפרשת אסידו הנ"ל) והשופט ש' לוין (ע"א 470/86 הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' לוי, תק-על 88(1) 318; וראו גם דברי הנשיא מ' שמגר בע"א 2745/90 בארי נ' הלפרין, פ"ד מה(3) 57). התיקון לחוק משנת תשמ"ט הסיר כל ספק בעניין זה. הובהר, כי בשלב התשלום התכוף די בכך שבית המשפט יסבור כי לכאורה זכאי המבקש לפיצויים לפי חוק הפיצויים (סעיף 5ב(א) לחוק הפיצויים), וכי החלטת בית המשפט בבקשה לתשלום תכוף אינה מהווה מעשה בית-דין לגבי התביעה העיקרית (סעיף 5ג לחוק הפיצויים). על מהותו של התשלום התכוף עמד הנשיא מ' שמגר, בזו הלשון:   "התשלום התכוף, כשמו כן הוא; מטרתו ומהותו הם תשלום להקלה מיידית של תוצאות התאונה, שנועד להקדים את החיוב העיקרי; כל שעולה ממנו הוא כי חלק מן התשלום המשולם בהתדיינות רגילה בסופם של ההליכים ועל יסוד ההכרעה במחלוקת שעלתה בהם, יוחש ויוקדם וישולם בטרם נדונה התובענה, כדי למנוע סבל מן הזכאי לתשלום. כדוגמת המזונות הזמניים אין הכוונה אלא לתרופת ביניים שאיננה באה במקום ההכרעה לגופה. המשמעות האמורה של התשלום מצאה ביטויה גם בקביעה כי החלטה בבקשה לתשלום תכוף איננה מהווה מעשה בית דין. ההחלטה בקשר לתשלום התכוף אינה מביאה הכרעה סופית בשאלה אם פלוני זכאי לפיצוי ומה שיעור הפיצוי.... החלטה כאמור מאמצת מצב פתיחה ראשוני ובנויה על ההנחה - שאף היא כמובן תולדה של עיון ושיקול - לפיה יש סבירות לכאורית לטענות המועלות בתובענה, וכי קיים, על כן, הצדק למנוע מחסור וסבל מידיים מן התובע בתקופת הביניים עד שתתברר התביעה עד תומה. אין בהחלטה כזאת כדי להביא את ההליכים לסיומם אלא נהפוך הוא: ההחלטה בנויה על ההנחה שיהיה דיון בהליך העיקרי אשר בו יתבררו הזכויות והחבויות. כאמור, אין בהחלטה גם כדי להכריע בגורלו של הדיון לגופו" (בש"א 816/91 בארי נ' הלפרין, פ"ד מה(3) 57).   בבחינת בקשתו של נפגע לקבלת תשלום תכוף לא נכנס, אפוא, בית המשפט, לעומקן של המחלוקות ולפרטיהן של העובדות, ובודק הוא רק האם זכאי הנפגע, לכאורה, לפיצויים על-פי החוק. הסעד המוענק לנפגע הוא סעד דחוף, סעד של חרום שאין להתלותו או לדחותו אלא בהתקיים ספק של ממש בעצם זכאותו של הנפגע.   5. במקרה שבפנינו נראה לי כי לא היה מקום לקבוע, כבר בשלב זה, כי המבקש אינו זכאי לפיצויים לפי חוק הפיצויים. שאלת זכאותו של המבקש לפיצויים לפי חוק הפיצויים היא שאלה מורכבת. כאמור, בית המשפט המחוזי קבע כי על-פי הראיות שבפניו, התנגש הרכב שבו נסע המבקש עם רכב-הצלה שהיה בדרכו לפינוי פצועי-פיגוע. ניתן לקבוע, אפוא, כי מתקיים קשר סיבתי עובדתי בין נזקו של המבקש לבין פעולת האיבה. אולם עדיין נשאלת השאלה, האם יוצא המבקש מגדר תחולת חוק הפיצויים. בשאלה זו נטושה מחלוקת בין הצדדים, מחלוקת הכורכת עמה גם שיקולים של מדיניות משפטית וכלכלית. בשלב זה ידוע, כי הרשות המאשרת לפי חוק התגמולים סברה, כי אין המדובר באירוע איבה אלא בהתנגשות בין שני כלי רכב, המקימה זכאות לפי חוק הפיצויים. בנסיבות אלה כולן יש לומר, לדעתי, כי לעת הזו הוכחה זכאותו לכאורה של המבקש לפיצויים לפי חוק הפיצויים, ולפיכך זכאי הוא לתשלום תכוף. אין זה ראוי, כי עד לבירור שאלת הזכאות בהליך העיקרי, יוותר המבקש תלוי "בין הכיסאות" - בניגוד לתכליתן של הוראות החוק בדבר התשלום התכוף.   התוצאה היא שהערעור מתקבל. הדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי, על-מנת שייקבע את סכום התשלום התכוף שעל המשיבה 2 לשלם למבקש. המשיבה 2 תישא בהוצאות המבקש והיועץ המשפטי לממשלה, בסכום של 5,000 ש"ח לכל אחד. תאונת דרכיםשאלות משפטיותנפגעי פעולות איבה