פסק דין יסודה של התביעה שבפני באירוע מיום 19.5.02, בו, לטענת התובעות נשרפה משאית מסוג וולבו מ.ר. 00 - 800 - 84, אשר במועד הרלבנטי היתה רשומה על שם התובעת (1) ומבוטחת באמצעות הנתבעת בפוליסה לביטוח מקיף שתוקפה מיום 1.1.02 ועד ליום 31.12.02 ע"ס של 164,000 ₪ כאשר המוטבים בפוליסה הינן התובעת (1) ו/או התובעת (2). לטענת התובעות משאירע מקרה הביטוח והמשאית עלתה באש ונגרם לה עפ"י חוו"ד השמאי מימון, שנשלח מאת הנתבעת, נזק כללי, זכאים התובעים לתשלום תגמולי הביטוח על יסוד חוו"ד זו, כאשר לדברי התובעים הנתבעת אף היתה מוכנה לשלם תגמולים אלה, שטרי פיטורין נחתמו, הוצא שיק אולם בסופו של יום חזרה בה הנתבעת מנכונותה לשלם בטענה כי עובר לעריכת הביטוח נמכרה המשאית למעשה לאדם אחר (יוסי בן דוד) ולפיכך הוצאה הפוליסה על בסיס נתונים שאינם אמת, כאשר לתובעות שוב אין זיקה רכושית ו/או ביטוחית במשאית וכן הועלה החשד כי עסקינן בהצתה בזדון. עד כאן הדברים כפשוטם. אולם, במהלך הדיון הפתלתל בתביעה זו נתגלו בפני ביהמ"ש רבדים מרבדים שהיו תחילה סמויים ועם חשיפתם התעוררו שאלות רבות שיש בהן כדי להבאיני למסקנה כי אין בידי להיעתר לתביעה זו. ובמה דברים אמורים: תחילתם של דברים בזהות התובעות כפי שהן מופיעות בכתב התביעה. כאמור התובעות הן שתיים כאשר התובעת (1) הינה "מזון הים האדום בע"מ", אשר על פי האמור בכתב התביעה חדלה לפעול בחודש 12/99 והתובעת (2) רכשה את כל זכויותיה ופעילותיה. לציין כי המשאית רשומה עד היום ע"ש התובעת (1). דא עקא שהתובעת (1) אינה תובעת כלל ועיקר. לביהמ"ש הוגש יפוי כח מטעמה החתום על ידי עת/1 אתי אלון (חתימה הזהה לחתימתה על תצהיר העדות הראשית מטעמה ועל המסמך נ/ 10). אולם כפי שעולה מחקירתה של זו, (עמ' 9 לפרוטוקול) שהציגה עצמה כמנהלת בחברה, אין היא בעלת זכות חתימה כלל ועיקר ו/או מורשית ו/או מיופית כח של הבעלים של תובעת (1). דברים אלה נתגלו לאחר שהעדה אומתה עם נתוני רשם החברות (נ/1) ותמצא לאמר כי בנסיבות ובהעדר התייצבות נציג כלשהוא מטעם תובעת (1) ובשים לב לאמור לתקנה 472 לתקנות סדר הדין האזרחי, אין ולא מונחת בפני כל תביעה מטעם התובעת מס' 1. ליקוי זה לא תוקן גם לאחר ישיבת ביהמ"ש מיום 27.1.05 בה אישרה הגב' אלון כי לא היתה לה זכות חתימה אצל הנתבעת (1) ולפיכך למעשה אין ולא היתה לה סמכות לייצגה ו/או לפעול בשמה. המתבקש מן האמור לעיל הינו למעשה כי דין התביעה של התובעת (1) כנגד הנתבעת להידחות מאחר והתובעת (1) למעשה אינה מיוצגת ומעולם לא התייצב נציג מוסמך מטעמה בביהמ"ש. לדברים משקל רב בכל האמור לזכות התביעה הנטענת ע"י הנתבעת (2). בכתב התביעה בסעיף 1 שבו ובתצהיר העדות הראשית שהוגש ע"י התובעות של הגב' אתי אלון נאמר כי התובעות הינן שתי חברות פרטיות בע"מ שפעלו באזור אילת כאשר התובעת (1) חדלה מלפעול ב - 12/99 והתובעת (2) רכשה את כל זכויותיה וכן את זכויותיה למשאית נשוא כתב התביעה. דא עקא למעט אימרה זו, לא צורפה לכתב התביעה ואף לא לתצהירה של עת/1, שהציגה עצמה כמי שמוסמכת לפעול בשם שתי התובעות, כל ראיה ו/או מסמך ו/או רישום מאת רשם החברות שיש בו כדי לתמוך באמור לעיל ובעיקר כדי לתמוך בטענת הנתבעת (2) כי זו קנתה את הזכויות במשאית נשוא כתב התביעה ולפיכך קמה לה זכות תביעה. ובמה דברים אמורים: כאמור, רשומה המשאית ע"ש התובעת (1), אשר כאמור אינה תובעת בפני משאין עת/1 מוסמכת לייצגה ולחתום בשמה, בעלות זו עפ"י רישומי משרד הרישוי, לא הועברה ע"ש מאן דהוא אחר. מלבד זאת, נמצא כי עפ"י טופס רשם החברות (נ/4) בדבר שיעבודים רשומים ע"ש התובעת (1), המשאית משועבדת לטובת בנק דיסקונט החל משנת 1998 ללא שינוי עד 18.8.02. ומשתמצא לאמר עת/1 אינה בעלת זכות חתימה אצל נתבעת (1) ומשתמצא לאמר כי התובעת (2) לא הוכיחה אף לא בבדל ראיה - למעט האמירה הסתמית בתצהירה של עת/1 - כי קנתה זכויות במשאית מאת תובעת (1) ומשתמצא לאמר כי על פי המסמכים שכן הומצאו לביהמ"ש, נותרה הבעלות בידי התובעת (1), מכאן שלא הוכחה לא מניי ולא מקצתיי זיקתה של הנתבעת (2) למשאית ומכאן שאף לא הוכח כי התוצאה מהשריפה נגרם לנתבעת (2) נזק כספי בגינו היא זכאית לשיפוי, משלא הוכח בנסיבות כי לנתבעת (2) אינטרס ביטוחי המזכה בשיפוי למעט הוספת שמה בפוליסה כמוטב נוסף. אמנם, וטוען זאת ב"כ התובעות, רשום במשרד הרישוי דקלרטיבי בלבד ואין בו כדי להצביע על החזקה והזכויות בפועל, אולם את החזקה והזכויות יש להוכיח מקום שהן עומדים בסתירה לרישום והוכחה זו לא הובאה לעניות דעתי ואין בעדות עת/1 כדי להרים את נטל ההוכחה למעשה, כבר בשלב זה היה בידי לאמר כי ניתן לסתום הגולל על התביעה משתמצא שבפני כתב תביעה ללא תובעות, הראשונה בהעדר יפוי כח והייצוג או התייצבות והשניה בהעדר ראיה בדבר זכותה הקניינית במשאית ומכאן בהעדר אינטרס ביטוחי והוכחת חסרון הכיס. אולם, סבורתני כי לא אעשה מלאכתי נאמנה אם לא אתייחס לשאלות האחרות שהועלו בפרשה זו. השאלה הראשונה - מעמדו של עה/1, מר יוסי בן דוד, אשר נהג במשאית במועד הרלוונטי לתביעה ואשר נחשד כי היה מעורב בהצתתה בהוראה ובתאום עם עת/1 וכפועל יוצא מכאן האם עסקינן באירוע ביטוחי או בהצתה בזדון. אשר למעמדו של מר יוסי בן דוד: סוגיה זו עולה בעקבות טענת הנתבעת כי עובר לעריכת חוזה הביטוח עימה נמכרה המשאית למר יוסי בן דוד, אשר שילם את מלוא תמורתה ולפיכך ולמרות שאין הדברים באים לידי ביטוי פורמלי ברישומי משרד הרישוי לא היו מי מן התובעות הבעלים של המשאית, לא היו בעלות אינטרס ביטוחי במשאית וכל זאת כאשר חוזה הביטוח הינו חוזה אישי שאינו ניתן להעברה מחד ומאידך עפ"י סעיף 55 לחוק חוזה הביטוח על המבוטח להוכיח כי אכן נגרם לו נזק עמ' שתקום לו זכות תביעה מכח הפוליסה או כפי שנאמר בספרם של מאיר יפרח ורפאלה חרל"פ עמ' 213: "עם השלמת המכר וקבלת התמורה לא נותר למבוטח "אינטרס ביטוחי" לפי הפוליסה, קרי, זכות השיפוי שהיתה לו בעת שהיה בעליו של הנכס פקעה". התובעות טענו מאידך, כי לא כן הוא, ובסיכומיו מפרט ב"כ התובעות בהרחבה סוגיה זו כשההדגשה הינה כי עיסקת המכר לא באה לידי גמר בשום שלב וכל עוד זו לא באה לידי גמר הרי שנהיגתו של מר בן דוד ושימושו במשאית הינה על פי תנאי הפוליסה המתירה שימוש במשאית לכל נהג עפ"י ובהרשאת בעל הפוליסה. בתמיכה לטענה זו, אליה מתייחסת ת/1 בתצהיר עדותה הראשית צורף חוזה שבין נתבעת (2) למר בן דוד (נספח ה' לתצהיר) מיום 1.1.01 הנושא את הכותרת הסכם הובלה מיום 1.1.01. כשלטענת התובעות יש בהסכם זה להצביע על כך כי לא הושלמה עיסקת המכר. דא עקא שני ההסכמים נעלמו מתצהירה של הגב' אלון, האחד, ההסכם ת/2 מיום 1.5.99 שהוגש על ידי מר בן דוד במהלך עדותו. זהו ההסכם המקורי שנערך בין התובעת מס' 1 הבעלים של המשאית לבינו שהינו הסכם מכר לכל דבר ועניין המפרט את תנאי התשלום בגין המשאית 24 חודש 10,000 ₪ כל חודש החל מ - 30.6.99, דהיינו, עפ"י חישוב ארטמטי פשוט ביום האירוע כבר סיים עה/1 את התשלום בגין המשאית עפ"י תנאי חוזה זה. לציין כי עת/1 נמנעה מלהתייחס להסכם זה בתצהירה, ואישרה את קיומו רק בעקבות חקירה נגדית נמרצת אולם נמנעה מלהציגו. מאידך, הקפידה להציג את ההסכם מיום 1.1.01. אשר מעדותו של מר בן דוד (נספח ה') נחתם על ידו לדבריו לאחר האירוע כאשר עת/1 מחתימה אותו על שלל מסמכים ללא עוררין וזאת בניסיון להציל את כספו שהושקע במשאית וזאת גם הסיבה שלאחר מכן חתם על ההסכם נ/10 מיום 1.2.03, הסכם שאף הוא הוסתר ולא בכדי. תמצא שואל מדוע הסתירה עת/1 את קיומו של ההסכם ת/2 מיום 1.5.99 ואף ניסתה לשכנע את מר בן דוד להסתיר את קיומו מפני הנתבעת אלא אם כן המשמעות היחידה של ת/2 הינה כי המשאית נמכרה למר בן דוד, הסכם המכר שוכלל והתמורה שולמה במלואה. ואם בכך לא די הוחתם מר בן דוד על המסמך נ/12 שם הוא מצהיר במפורש כי לא רכש את המשאית מאת אתי אלון מכתב אותו מכחיש מר בן דוד ואומר כי אין זה כתב ידו ואין זו חתימתו. אשר להסכם נ/10 מיום 1.2.03 שאף הוא הוסתר מאת ביהמ"ש מלשונו היכן למד כי עיסקת המכר הושלמה שכן האמור בסעיף 16 להסכם זה לפיו: "מוסכם בין הצדדים כי במידה ולחם שיבולים תזכה בתביעתה נגד הביטוח לעיל, הרי שכל סכום שיתקבל בפועל ע"י לחם שיבולים מחב' הביטוח (למעט שכ"ט והוצאות אשר יפסקו) יקוזז מסכום החוב ומסכום חוב ליסקאר כהגדרתם לעיל". מכאן, וכנתבך נוסף לכל האמור לעיל עולה כי התובעת (2) הכירה למעשה בזכותו של מר בן דוד לקבלת מלוא תגמולי הביטוח באם תחוייב בהם חברת הביטוח ולא בכדי ולא מחמת טוב לב ופרץ של נדבנות, אלא מחמת העובדה כי מר בן דוד שילם את מלוא תמורת המשאית והוא היחיד שלו אינטרס ביטוחי בתשלום. דע עקא שאין הוא המבוטח, לפיכך, לא קמה לו זכות תביעה כנגד הנתבעת מכח הפוליסה. מכל המקובץ לעיל, עולה כי ההסכם נספח ה' היחיד שצורף ע"י עת/1 אינו עומד בקנה אחד עם ההסכמים האחרים שהוסתרו וגם הסכום המפורט בו מעלה תמיהות מרובות שכן עפ"י נספח ה' התחייב מר בן דוד לרכוש המשאית בסכום של 240,000 ₪ אותו סכום הנקוב בת/2 - ההסכם המקורי משנת 99 אותו החל לשלם בינואר 00 (ראה תשובתה של עת/1 לשאלון נ/5 בשאלה 13), וכל זאת כאשר נספח ה' נערך ב- 1.1.01 מועד עריכת הפוליסה כאשר מעיון ברשימה (נספח ד') ניתן לראות כי המשאית הוערכה לצורך הפוליסה בסך של 164,000 ₪ ועל פי הערכת השמאי ערכה ביום האירוע 132,006 ₪. מכל אלה, המסקנה אליה הגעתי הינה כי נספח ה' אינו משקף את המצב לאשורו והמסמך הנכון הינו ת/2. ההסכם הראשון וכי עיסקת המכר הושלמה, ועם השלמתה פקעה זכותה של נתבעת (1) לתגמולי ביטוח. אשר לטענת ההצתה העצמית - לא ארחיב הדיבור מאחר וכבר בשלב זה סבורתני כי דין התביעה להידחות. דא עקא שגם בנושא זה הועלו תמיהות ושאלות רבות. עדותו של מר בן דוד מתפתלת, מעלה חשד, בשים לב לתמלילי השיחות שבין החוקר לבינו, כי קיים חשד סביר שמדובר בהצתה במגמה כי תגמולי הביטוח יכסו את החוב של נת/(1) בבנק לו היתה המשאית משועבדת או עקיפת העיקול וקבלת תגמולי הביטוח וקיזוזם מחובו של מר בן דוד כעולה מנ/10. אומנם, ואכן נטל הראיה והשכנוע לעניין זה מוטל לפתחה של הנתבעת, אולם מכלול העדויות מצביע לטעמי כי יש רגליים לחשד זה כפי שהוא עולה מדבריו של מר בן דוד, אולם מכל מקום אין זו העילה היחידה בגינה אני סבורה שיש לדחות התביעה ולפיכך מצטרף נושא זה למכלול המסקנות אליהן הגעתי עד כה. טוען ב"כ התובעות כי האירוע נחקר ע"י חוקר שריפות מר היינה וכי נתבעת נמנעה מלהציג את מסקנותיו, דא עקא שטוענת הנתבעת כי שמו שורבב בטעות לדו"ח השמאי וזה לא נשאל כלל בסוגיה זו במסגרת חקירתו הנגדית ומר היינה אף הוא לא נדרש להופיע בביהמ"ש. לא אשלים מלאכתי באם לא אתייחס לעדותה של סוכנת הביטוח עת/2 אשר לטענת ב"כ התובעות פעלה כשלוחה של הנתבעת לפיכך מעשיה מחייבים את הנתבעת. לציין כי עסקינן כסוכנת ביטוח ולא בחתמת אשר ידיעותיה שאובות למעשה מן האינפורמציה אותה מוסר המבוטח במקרה דנן, אתי אלון ואלה באים לידי ביטוי בהצעה לביטוח, אשר אף היא לא צורפה במלואה. (צורף רק העמוד הראשון להצעה). מעמדה של סוכנת הביטוח בנסיבות הפתלתלות של תיק זה הינו שולי ולעדותה לא היה, לטעמי, כל משקל שיש בו כדי לשנות את פני הדברים כפי שאלה הצטיירו ממכלול המסמכים הסתירות והתמיהות. התוצאה מכל המקובץ לעיל הינו כי אני מחליטה לדחות את תביעת התובעות כנגד הנתבעת. מאחר והתובעת (1) אינה תובעת בפני כפי שכבר הובהר לעיל בהעדר ייצוג ובהיעדר יפוי כח אני מחייבת את הנתבעת (2) לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור של 25,000 ₪. שריפהרכבביטוח שריפהביטוח מקיף