להלן פסק דין בנושא תשלום מעביד בתקופת אי כושר: פסק-דין מבוא וטענות הצדדים האם מעבידו של נפגע בתאונת דרכים, שהמשיך לשלם לו את שכרו גם בתקופת האי-כושר, זכאי רק להשבת סכומים שהנפגע היה זכאי להם, מדין תחלוף? או, שמא, המעביד זכאי להיפרע מן המבטח האחראי בגין התאונה, גם בגין סכומים נוספים, שהמעביד הוציא בסבירות במתן ההטבה הסבירה, מדין שיפוי לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט? לפניי 3 תביעות, שהדיון בהן אוחד. התביעות הן לשיפוי בגין שכר ששילמו התובעות לעובדיהן שנפגעו בתאונות דרכים, לפי תקנה 22 בתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה) (להלן: 'תקנה 22'). החבות בפיצוי בגין התאונות האמורות, לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (להלן: 'חוק הפלת"ד'), חלה על הנתבעות; כנטען. התובעות טוענות כי הן זכאיות לשיפוי בגין מלוא תשלומי השכר שנשאו בהם בהקשר זה. הנתבעות טוענות לשיהוי, שגרם להן להתפשר עם הנפגעים על יסוד ההנחה שלא צפויות תביעות מיטיבים זולת המל"ל; כי לא הוכחה חבותן של הנתבעות בגין התאונות הנדונות; כי התובעות מוגבלות להסדר הסטטוטורי המיוחד הקבוע בחוק הביטוח הלאומי, ואין עומדת להן העילות הכללית לפי חוק לתיקון דיני הנזיקין (הטבת נזקי גוף) (להלן: 'חוק ההטבה') ולפי חוק עשיית עושר ולא במשפט (להלן: 'חוק עשיית עושר'); כי חבות הנתבעות מוצתה בפיצויים ששילמו לנפגעים; כי התביעה היא תביעת תחלוף והיא מוגבלת לזכויותיהם של הנפגעים; כי ההטבה בפועל לא הוכחה, ומכל-מקום סכומה נמוך מהנטען; וכי אין להוסיף ריבית על התשלומים נוכח השיהוי הרב. עקב שינוי בסידור העבודה של בית המשפט, נוצר אצלי עומס עבודה חריג שגרר עיכוב בכתיבת פסק הדין. התנצלותי המערכתית לפני הצדדים. שיהוי 6. הנזק היחיד שנגרם לנתבעות, לטענתן, עקב השיהוי בתביעה - הוא הפשרות שעשו עם הנפגעים, בהסתמך על מצג בדבר היעדרן של תביעות שיפוי צפויות. קשה לקבל טענה זו. משהנפגעים לא סבלו הפסדי השתכרות בתקופה הרלבנטית, עקב תשלום שכרם כרגיל על ידי התובעות - מן הסתם לא פוצו בגין הפסדים אלה, שלא היו, במסגרת הסכמי הפשרה. יוזכר, בהקשר זה, כי הנטל להוכיח את צידוקו של ניכוי מן הפיצוי מוטל על הנתבע. בהתאם לכך, על הנתבעות בענייננו היה לברר עניין זה עובר לחתימת הסכמי הפשרה עם הנתבעים. 7. מכל מקום, הנזק המיוחס לשיהוי - אפילו היה - היה נגרם, באותה מידה, לו הפשרות היו נעשות בתוך כשנה-שנתיים מן התאונות, ותביעות המיטיבים היו מוגשות כבר מספר חודשים לאחר מכן. למבטחות אין, הלוא, זכות קנויה להגשתן של תביעות מיטיבים בטרם יוגשו תביעותיהם של הנפגעים. לפיכך אין קשר סיבתי בין השיהוי לנזק הנטען. 8. התובעות לא היו צד להסכמי הפשרה עם הנפגעים, ואין באותם הסכמי פשרה כדי לפגוע בעילות תביעה אפשריות של התובעות כמיטיבות כלפי הנתבעות כמבטחות. תקנתם של מבטחים מול סיכונים כאלה היא בשילוב תניות שיפוי בהסכמי הפשרה עם הנפגעים, ובמימושן במקרה של הגשה מאוחרת של תביעות מיטיבים. ענייננו אינו יוצא מכלל זה. 9. הצדדים בהליך זה וויתרו ממילא על העדת עדים, לאחר שהגיעו למסקנה כי כל הנתונים הנחוצים לבירור התביעות מעוגנים במסמכים. הא-ראיה, שהנתבעות הצליחו לאתגר את סכומי התביעות לפרטי-פרטים בסיכומיהן, על יסוד הנתונים שצורפו. בנסיבות אלה, אין לומר שהנתבעות שינו מצבן לרעה עקב השיהוי. 10. לפיכך, ומשהתביעות הוגשו בתוך המועד החוקי לפי חוק ההתיישנות, הטענה לסילוק על הסף בטענת השיהוי נדחית. אין באמור כדי לשלול השלכה אפשרית של השיהוי לעניין ריבית והוצאות; עניינים אלו יידונו בהמשך. הוכחה 11. בשים לב למיהותן של התובעות, הן נהנות מחזקת תקינות מסוימת של רשומותיהן. אפילו לא הוכחו בענייננו כל ההיבטים הקבועים בדיני הראיות לעניין 'רשומה מוסדית' - עדיין יש לומר כי התיעוד שצירפו התובעות מספיק כדי להוות הוכחה לכאורה, ברמה שמעבר למאזן ההסתברות, כי התאונות אמנם התרחשו; כי לנפגעים הנדונים נגרמו בהן נזקי-גוף; כי הם היו עובדיהן של התובעות; כי התובעות המשיכו לשלם להם את שכרם כרגיל; וכי נתוני השכר היו כעולה מאותו תיעוד. 12. ככל שהיה לנתבעות יסוד לפקפק בנתונים אלו - היה עליהן לסתור אותם בראיות נגדיות, ולמצער לבחון אותם על ידי דרישות מקדמיות לגילוי ועיון במסמכים נוספים. יוזכר כי מן ההסדר הדיוני עולה מצג שלפיו המחלוקות בין הצדדים בענייננו הן משפטיות בעיקרן, ועניינן ההשתמעויות המשפטיות של מערכת עובדתית נתונה. לו פקפקו הנתבעות, באמת ובתמים, בתשתית האמורה - מן הסתם התנהלותן בהליך זה הייתה שונה. אני מניח שהתנהלות הנתבעות כאמור לא נבעה מכוונה-תחילה "להרדים" את התובעות בעניין החוסרים הראייתיים, כדי "ללכוד" אותן בשלב פסק הדין במצב של אי-הוכחת תביעתן. אולם, למעלה מן הצורך, אעיר כי טקטיקה כזו אינה מתיישבת עם חובת תום-הלב הדיוני, ועל כן לא תצלח; בבחינת: "כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד, אם עביד - לא מהני" [כל דבר שאמרה תורה 'לא-תעשה', אם עשה - אינו מועיל. דעת רבא בבבלי תמורה ד, ב]. 13. בטענה בעלמא כי הנתונים הללו לא הוכחו בראיות עדיפות, ללא הצבעה על ספק ממשי בנכונותן - אין כדי לאיין את משקלן, שכאמור נותר ללא משקל-נגד. כזכור, מצויים אנו בעידן 'ירידת הפורמליזם ועלית הערכים במשפט הישראלי'. מה שנראה כמשקף-מציאות אינו מקפח את כל ערכו בגלל פגמים פורמאליים, תוך גרירת תוצאה שנראה כי אינה משקפת-מציאות. 14. לפיכך אני דוחה את הטענה כי התובעות לא הוכיחו את הנתונים העולים מתוך רשומותיהן שצורפו לתביעות. עילת התביעה 15. כאשר תכליתו של הסדר סטטוטורי מיוחד אינה שוללת את תחולתם המקבילה של הסדרים סטטוטוריים אחרים - אין קיומו, כשלעצמו, מבטל את תחולתם של אותם הסדרים. 16. עילת תחלוף ועילת שיפוי אינן מוציאות זו את זו, והן עשויות לתאר היבטים שונים של אותה מערכת עובדתית. 17. בהקשר של הטבת נזקים בכלל, והטבת נזקי-גוף בפרט - שיקולי מדיניות של עידוד מיטיבים והטבות מצדיקים פרשנות מרחיבה, הגורסת תחולה חלופית של הסדרים מקבילים בדבר השבה למיטיבים, ולא תחולה דווקנית של ההסדרים המצומצמים דווקא. 18. בתקופת האי-כושר, העובד שנפגע בתאונת-הדרכים אינו מביא תועלת למעבידו. עלות שכרו של העובד, שבימים כתיקונם מהווה הוצאה של המעביד בייצור הכנסתו, והפסדה יוצא בשכרה - מהווה, בתקופת האי-כושר האמורה, עלות "נטו". עלות זו נגרמה עקב התאונה שעלויותיה מוטלות, לפי דין, על המבטח האחראי. המבטחים, להבדיל מהמעבידים, הם גם אלה שנערכו אקטוארית לשאת בנטל זה, ותמחרו את שירותיהם בהתאם. אין טעם טוב, אפוא, להחצין אל המעבידים את העלות הזו של תאונת-הדרכים (בכפוף לאמור להלן בפסקאות ‏31-‏34). יוזכר כי הפנמת העלות על ידי מי שאמור לשאת בה היא מצוותו של חוק עשיית עושר [בסעיף 4. בהתייחס לסייגי ההוראה יוזכר כי המבטח אינו רשאי להתנגד לנשיאת המעביד בעלות זו, מתוקף מצוותה של תקנה 22]. גם מטעם זה, אפוא, יש להעדיף פרשנות שלפיה חל בענייננו חוק עשיית עושר, על הסדרי השיפוי הרחבים-יותר שבו, לצד חוק ההטבה, על הסדרי התחלוף המצומצמים יותר שבו. 19. לבסוף נזכיר את הוראת חוק ההטבה [בסעיף 8], שלפיה - "אין חוק זה בא לגרוע מזכותו של מיטיב לתבוע את הטבת הנזק לפי עילה אחרת, ובלבד שלא יגבה לפי כל תביעותיו יותר מסכום הטבת הנזק." 20. משחוק עשיית עושר נוקב במפורש [בסעיף 5(א)] במונח 'שיפוי' - לא נותר מקום לספק כי קמה לתובעות, לפיו, עילת שיפוי עצמאית נגד הנתבעות בגין תשלומים שנשאו בהם להטבת נזקי-הגוף של הנפגעים הנדונים; וזאת אף אם הסדרים מקבילים, כגון לפי חוק הביטוח הלאומי ולפי חוק ההטבה, תוחמים עילות-תחלוף מצומצמות יותר. 21. לאור המקובץ - אין התובעות מנועות מלזכות בענייננו בסעדים שמעניקים להן דיני ההשבה הכלליים, לפי חוק עשיית עושר, אפילו היקפם רחב מאלו המוענקים על ידי הסדרי תחלוף אחרים. תשלומי המס 22. בענייננו לא נטען כי התובעות העניקו לנפגעים הטבות-שכר חריגות בתקופה הרלבנטית, תוך ניסיון 'להחצין עלויות' על הנתבעות. כל שעשו התובעות, במצוות תקנה 22, הוא לשמור על הרציפות ההשתכרותית של הנפגעים. לא ניתן להפריז ביסודיותה של הטבת-נזקי-גוף זו, שהודות לה נשמרים מטה לחמו וזכויותיו הסוציאליות של הנפגע. זאת ועוד: הטבה יסודית היא זו לנפגע, שהודות לה הוא זוכה בשקט הנפשי השמור למי שיודע כי מטה לחמו וזכויותיו הסוציאליות שמורים לו, על אף הפגיעה. ברוח זו התירו לחלל שבת לצורך הענקת שקט נפשי לחולה, התומך בהתרפאותו [בבלי שבת קכח, ב]. 23. לדרך זו של הגנה על רציפות השתכרותו של נפגע-גוף, שתקנה 22 מצווה עליה, יש מחיר. המחיר הוא שלסכום שמוענק לנפגע, כשכר 'נטו', מתווספים תשלומי-חובה לרשויות המס, שאולי לא היו משתלמים לו היה הנפגע מפוצה בגין הפסדי השתכרותו בדרך אחרת. מדובר במחיר סביר הכרוך בהטבה, שהרי אין בו משום גחמה של המיטיב או המוטב, אלא קיום חובות חוקיות הכרוכות באופן אינהרנטי בהטבה היסודית של תשלום שכר-הנטו לנפגע. תשלומי-חובה אלו הם בגדר 'חיובים כלפי צד שלישי', הנכללים בחובת ההשבה לפי סעיף 5(א) בחוק עשיית עושר. 24. לפיכך על החב בפיצוי הנפגע, במקרה של הטבה סבירה של הנזק לפי תקנה 22, לשאת גם בעלויות המס הנלוות של המיטיב עקב ההטבה הסבירה. שכר עבור ימי האי-כושר הראשונים 25. סייגים לחבותו של המל"ל לפי חוק הביטוח הלאומי קשורים בתכליתו הביטוחית-סוציאלית של חוק זה. חוק הביטוח הלאומי נועד לפרוש רשת ביטחון מתחת למבוטחים ששגרתם הקיומית נפגעה. תחולתו מקיפה אוכלוסיה רחבה, וכרוכה עקב-כך בנטל פיסקאלי כבד על הציבור. לפיכך יש טעם בהיעדר כיסוי בגין הרובד הראשון של הנזק, כמעין 'השתתפות עצמית' של המבוטח. הפחתה זו מן התגמול אינה פוגעת בניזוק יתר על המידה, ובשכר הפסד מידתי זה מוזלת עלותו של הביטוח הסוציאלי לציבור. 26. אולם, בכל זה אין כדי לומר שאין בתשלום שכר מלא, לרבות בגין היומיים הראשונים, משום הטבת נזקי גוף במובנו המובהק של המונח, אשר מגשימה את תכליתו של חוק ההטבה. 27. לפיכך, ובהתאם לאמור לעיל לעניין קיומם והשלכותיהם של הסדרים חוקיים מקבילים, עומדת למיטיב זכות להשבה גם בגין ימי האי-כושר הראשונים. זכות זו אינה נגזרת מחוק הביטוח הלאומי ואינה תחומה בגדריו, אלא היא נובעת מקרן השפע של חוק ההטבה וחוק עשיית עושר. 28. מאותו טעם, גם התשלום בגין תוספות שכר, שברגיל אינן משולמות בלא עבודה בפועל, מהווה הטבה הראויה להשבה. הרי רמת החיים של הנפגע מסתמכת גם על רכיבי שכר אלה, אשר נגזלו מן הנפגע עקב התאונה. 'הן' זה נלמד גם מן ה'לאו' האמור בסעיף 5 בחוק ההטבה. יחד עם זאת, אין מקום להטבה ולהשבה בגין החזר הוצאות המשולם על ידי המעביד כנגד הוצאות בפועל, אשר לא הוצאו בתקופה שבה הנפגע לא עבד. סייגים לפיצוי נפגעים בתאונות-דרכים 29. משהתובעות זכאיות אף לשיפוי שמעבר לגדרי עילת התחלוף שלהן - הן זכאיות, כאמור, אף להשבת רכיב המס המנוכה בתביעות פלת"ד; שהרי מבחינתן הייתה זו הוצאה סבירה הכרוכה במתן הטבה סבירה. 30. לכאורה, קביעה זו חורגת מן ההנחה כי האחראי אינו חב כלפי המיטיב יתר על חבותו כלפי הניזוק. אולם, הנחה זו נובעת ממושג התחלוף, אך לא ממושג השיפוי. בגדרו של מושג השיפוי, סבירות ההטבה - ולא תקרת החבות כלפי הניזוק אלמלא ההטבה - היא התבחין הרלבנטי. 31. אמנם, אם שילם המעביד לנפגע שכר יתר על שילוש השכר הממוצע במשק - אין הוא זכאי להיפרע את היותרת הזו מן המיטיב. הטעם לכך, בהקשר של עילת השיפוי, נעוץ בעקרונות הסבירות והצדק העומדים ביסוד דיני ההשבה לפי חוק עשיית עושר [סעיפים 5 ו-2, בהתאמה]. 32. גזירת המחוקק היא שנפגע בתאונת דרכים יפוצה בגין אבדן השתכרותו רק עד גובה שילוש השכר הממוצע במשק. גזירה זו הופכת לבלתי-סבירה, במובן הרלבנטי לענייננו, את הציפייה למימון שכר גבוה מכך על ידי המבטח החב בפיצוי הנפגע - בין אם מדובר בציפייתו של הנפגע, ובין מדובר על ציפייתו של המעביד-המיטיב. 33. אין מקום לאפשר עקיפת הוראותיו של חוק הפלת"ד, אשר עליהן מסתמכים המבטחים בחישוביהם האקטואריים ובהיערכותם התקציבית, ופריצת העלות הציבורית שהועיד המחוקק להסדר פיצוי ביטוחי-סוציאלי זה, עקב עצם העובדה שהמעביד משלם לנפגע שכר גבוה מזה שהוא בר-פיצוי לפי חוק הפלת"ד. כך גם כשהמעביד עושה כן מכוח תקנה 22; ואין צריך לומר כי כך הוא כשהמעביד עושה כן מכוח סיכום וולנטארי-אינטרסנטי עם הנפגע. על כן יש לומר כי השבת עלויות שכר הגבוה משילוש השכר הממוצע במשק לא תהיה צודקת. ציינתי לעיל [בפסקה ‏23] כי הערך שביסוד תקנה 22 כרוך במחיר. בהקשר של עלויות השכר הגבוה משילוש השכר הממוצע במשק - מחיר זה מוטל, מכוח תקנה 22, על המעביד. 34. לפיכך אני דוחה את טענת הנתבעות כי יש לנכות מתביעת ההשבה את עלויות השכר הנגזרות מן השיעור של 25% משכר הנפגעים, בגין מס-ההכנסה המנוכה כרגיל מתביעת הנפגעים. אולם, אני מקבל את טענת הנתבעות כי אין להשיב לתובעות את עלויות השכר הנגזרות משכר שמעבר לשילוש השכר הממוצע במשק. 35. בסיום הניתוח העיוני אעיר כי לא נעלמו ממני, מלבד פסיקת בתי משפט השלום שצירפו הצדדים - גם פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, ב-ע"א (ת"א) 8/98 אגד - אגודה שיתופית לתחבורה בע"מ נ' הסנה - חברה ישראלית לביטוח בע"מ, מיום 6.2.00, והוראת סעיף 20(א) בחוק יסוד: השפיטה. בית המשפט ניתח שם את רכיבי ההשבה לפי דיני התחלוף. יישומם של דיני השיפוי, שעליהם השתתתי את פסק דיני זה, לא נדון - וממילא לא נשלל. כמו כן, מפסק דינה של אותה ערכאה ב-בר"ע 2863/06 אל-על נתיבי אוויר לישראל בע"מ נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, מיום 18.9.07, עולה כי העילה לפי חוק עשיית עושר הינה אחת העילות שלפיהן צריכה להיבחן תביעת התביעה הנדונה. לעניות דעתי, כפי שבוארה לעיל, מכך מתחייב ניתוח זכות ההשבה של התובעות לפי עילת שיפוי זו. ת.א. 68915/06 - בעניינו של צדוק כהן 36. בתביעה זו תבעה התובעת 1 שיפוי בגין השכר ששולם למר צדוק כהן עבור התקופה מיום 6.1.00 עד יום 13.1.00, משך של 8 ימים. 37. לאור העקרונות שהותוו לעיל, ובהיעדר טענה כי שכרו של נפגע זה עלה על שילוש השכר הממוצע במשק דאז - מקובל עליי תחשיבה של התובעת 1 בכתב התביעה, בדבר עלות השכר שנשאה בה בגין תקופה זו. 38. התוצאה היא כי על הנתבעות לשפות את התובעת 1 בסך 6,895 ₪, נכון ליום הגשת התביעה (13.12.06). 39. לסכום האמור יש להוסיף הפרשי הצמדה וכן 70% מן הריבית הרגילה האמורה בחוק פסיקת ריבית והצמדה. אי-פסיקתה של הריבית המלאה נובעת מן השיהוי בהגשת התביעה, ונועדה גם לוודא שהתובעת 1 לא תצא נשכרת מן השיהוי, וגם לבטא את מורת הרוח של הדין ממי שיישן על זכויותיו. ת.א. 67962/06 - בעניינו של יולי דסקל 40. בתביעה זו תבעה התובעת 2 שיפוי בגין השכר ששולם למר יולי דסקל עבור התקופה מיום 1.7.01 עד יום 5.7.01, משך של 5 ימים. 41. לאור העקרונות שהותוו לעיל - מקובל עליי תחשיבה של התובעת 2 בכתב התביעה, בדבר עלות השכר שנשאה בה בגין תקופה זו; בכפוף להעמדת שכרו הבסיסי של הנפגע, לצורך חישוב הפסדי השתכרות, על שילוש השכר הממוצע במשק (אז - 7,264 ₪). נוכח היחס בין שילוש השכר הממוצע לבין שכרו של הנפגע (95%) - יש להפחית בשיעור זה את עלות השכר הנתבעת. הנחתי היא כי הפחתה זו תשקף, בקירוב, את התוצאה שתתקבל משקלולם של רכיבי העלות (העיקריים) הנתונים ביחס ישר לגובה השכר, עם הרכיבים שאינם כאלה, ושהשפעותיהם על השקלול, מן הסתם, מקזזות במידה כלשהי זו את זו, עד כדי זניחות הסטייה. 42. התוצאה היא כי על הנתבעות לשפות את התובעת 2 בסך 6,621 ₪, נכון ליום הגשת התביעה (7.12.06). 43. לסכום האמור יש להוסיף הפרשי הצמדה וכן 70% מן הריבית הרגילה האמורה בחוק פסיקת ריבית והצמדה, מן הטעמים שבוארו לעיל בפסקה ‏39. ת.א. 67969/06 - בעניינו של קלוד נקש 44. בתביעה הנדונה תבעה התובעת 1 שיפוי בגין השכר ששולם למר קלוד נקש עבור התקופה מיום 16.3.01 עד יום 22.3.01, משך של 7 ימים. 45. לאור העקרונות שהותוו לעיל, ובהיעדר טענה כי שכרו של נפגע זה עלה על שילוש השכר הממוצע במשק דאז - מקובל עליי תחשיבה של התובעת 1 בכתב התביעה, בדבר עלות השכר שנשאה בה בגין תקופה זו. 46. התוצאה היא כי על הנתבעות לשפות את התובעת 1 בסך 5,327 ₪, נכון ליום הגשת התביעה (7.12.06). 47. לסכום האמור יש להוסיף הפרשי הצמדה וכן 70% מן הריבית הרגילה האמורה בחוק פסיקת ריבית והצמדה, מן הטעמים שבוארו לעיל בפסקה ‏39. סיכום 48. התובעות נשאו בעלויות סבירות לשם שימור שכרם וזכויותיהם הסוציאליות של הנפגעים, בתקופת אי-הכושר שלהם עקב תאונות דרכים שבגינן חבות הנתבעות. סבירותן של עלויות השכר הללו נגזרת ממהותן האמורה; מחובתן החוקית של התובעות לשלם שכר לנפגעים בתקופת אי-הכושר, לפי תקנה 22 בתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה); ומחובתן החוקית של התובעות לשלם תשלומי-חובה לרשויות המס כחלק מתשלום שכר לנפגעים. לפיכך התובעות זכאיות להשבת העלויות הללו, בכפוף לסייג של אי-התחשבות בשכר העולה על שילוש השכר הממוצע במשק, שבו תוחם חוק הפלת"ד את ציפיותיהם הסבירות של נפגעים ומעבידיהם לפיצוי ולשיפוי בגין הפסדי השתכרות. 49. בענייננו, על הנתבעות לשפות את התובעת 1 בסך 12,222 ₪, נכון ליום 10.12.06 (מיצוע התאריכים); ואת התובעת 2 בסך 6,621 ₪, נכון ליום 7.12.06. 50. הנתבעות יוסיפו על סכומים אלה הפרשי הצמדה, וכן 70% מן הריבית הרגילה לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה. עוד יוסיפו הנתבעות וישפו את התובעות בגין הוצאות המשפט, וכן ישלמו להן - יחדיו, נוכח ייצוגן המשותף - סך 4,500 ₪ בצירוף מע"מ כשכ"ט עו"ד בגין הטיפול ב-3 התובענות. סכום זה נקבע בשים לב לסכומי התובענות, להיקף העבודה שהושקעה, להסדר הדיוני שחסך בעלויות ההתדיינות ולזיקה בין התוצאה לטיעוני התובעות. אי כושר עבודה