הלכה היא כי השיקולים אשר מנחים את בית המשפט הדן בעיכוב ביצועו של פסק דין אזרחי הינם שיקולים דומים לאלו המנחים את בית המשפט הדן בשאלת עיכוב ביצועה של החלטת בזיון בית משפט. להלן החלטה בסוגיית עיכוב ביצוע החלטת בזיון בית משפט: החלטה לפניי בקשה לעיכוב ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט י' אברהם) מיום 16.9.2010 בת"א 5888/98, במסגרתה נעתר בית המשפט המחוזי לבקשה שהגיש המשיב לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט, עד למתן פסק דין בערעור שהגיש המבקש. רקע עובדתי 1. עניינה של הבקשה בחלקה 4 בגוש 23198 ממקרקעי הכפר טייבה זועבייה אשר מצויה בהליכי הסדר (להלן: החלקה). נוכח קיומן של תביעות סותרות באשר לזכויות בחלקה הובא העניין בפני בית המשפט המחוזי בנצרת בבש"א 1621/09, אשר התבקש על ידי המשיב ליתן צו מניעה זמני שיורה למבקש להימנע מלבצע כל עבודות בנייה בחלקה. הליכים קודמים בבית המשפט המחוזי 2. בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט י' אברהם) קיים ביום 1.11.2009 דיון בבקשת המשיב, בו ציין כי הזכויות בחלקה נתבעו על ידי תובעים שונים וביניהם המבקש, וכי סך הזכויות הנתבעות עולה על השלם. לאחר ששמע את טענות הצדדים קבע בית המשפט המחוזי כי המשיב טוען לזכויות בחלקה ועל כן קיימת לו זכות לכאורה, והשאלה שיש לבחון היא האם זכות זו תיפגע פגיעה בלתי הפיכה אם לא יינתן הצו המבוקש. המבקש טען כי לא ברור כיצד בנייתו עשויה להקשות על ביצועו של פסק הדין שכן הבנייה הינה על שטח של 500 מ"ר, כאשר אין חולק כי בסוף ההליך הוא יהיה זכאי לקבל שטח גדול בהרבה. כן טען המבקש כי ניצול שטח מסויים, כאשר המשיב תובע רק חלק מסויים מהחלקה אינו מהווה פגיעה של ממש בזכויות האחר. בית המשפט המחוזי קבע כי הפגיעה האפשרית בזכות המשיב במידה שלא יינתן הצו הינה ממשית, זאת לאור העובדה שקיימות תביעות סותרות שסך הזכויות הנתבעות עולה על השלם ועל כן ישנה חשיבות להכרעה הסופית בתביעת ההסדר. כמו כן, בית המשפט המחוזי קבע כי ריבויים של התובעים לזכות, מחייב את המסקנה ההגיונית כי בסופו של יום תחולק החזקה בחלקה למספר מגרשים, שאל כל אחד מהם תידרש דרך גישה. נוכח זאת קבע בית המשפט המחוזי כי כל שינוי בשטח מהמצב הקיים יקשה על אפשרות מימוש זכות הקניין של המשיב. לפיכך, קבע בית המשפט המחוזי כי עובדות אלה אינן מאפשרות המשך בנייה בחלקה גם אם מדובר בשטח של חצי דונם, כל עוד לא ניתן פסק דין סופי הקובע את הזכויות בחלקה. נוכח כל זאת קבע בית המשפט המחוזי כי הנזק שייגרם למשיב במימוש זכויותיו הקנייניות גדול יותר במידה שלא יינתן צו מנזקו של המבקש אם יינתן צו, ועל כן הורה כי צו המניעה הארעי שניתן במעמד צד אחד ביום 25.6.2009 יעמוד על כנו עד למתן הכרעה בתובענה העיקרית. 3. המשיב טען כי המבקש מפר את צו המניעה בכך שהמשיך בעבודות הבנייה בחלקה, השלים את שלד הבניין, יצק גג וטייח את שלד הבניין. בעקבות כך הגיש המשיב בקשה לבית המשפט המחוזי בנצרת (השופט י' אברהם) לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט, בה ביקש להורות למבקש להרוס את גג הבניין, את הטיח ואת יתר העבודות ולחייב אותו בקנס יומי עד להריסת הבנייה לעיל שנעשתה בניגוד לצו המניעה. בד בבד עם הגשת תגובתו של המבקש לבקשת המשיב, הגיש המבקש בקשה לעיון מחדש בהחלטת בית המשפט המחוזי באשר למתן צו המניעה. 4. ביום 16.9.2010 דן בית המשפט המחוזי בבקשת המשיב ובבקשת המבקש לעיון מחדש. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לעיון מחדש, בקובעו כי אין במתן היתר בנייה לאחר ההחלטה בו הורה על מתן צו המניעה כדי להוות עילה או נסיבה או עובדה חדשה שיש בה כדי להשפיע באופן שונה על השיקולים למתן הצו. זאת, מאחר שהחלטתו בה הורה על צו המניעה כלל לא התבססה על העדרו של היתר בנייה והתעלמה מגורם זה לחלוטין. לגופה של בקשת המשיב, קבע בית המשפט המחוזי כי במישור העובדתי שוכנע כי אכן הופר צו המניעה הזמני לאחר המועד בו נכנס לתוקף, ביום 1.11.2009, בכך ש"נעשתה בניית טיח וריצוף" על ידי המבקש. באשר לסעדים המבוקשים לפי פקודת בזיון בית משפט, קבע בית המשפט המחוזי כי פסיקת בית משפט זה קבעה כי ייעודם של סעדים אלו צופה פני עתיד וכי הינם סעדים מניעתיים ולא עונשיים. בית המשפט המחוזי קבע כי במקרה זה לא מצא לנכון לעשות שימוש בסנקציות המאסר והקנס, הן משום שמדובר בהפרה ראשונה של הצו והן משום שלא ניתן להשתחרר מהרושם כי המבקש סבר ככל הנראה כי מתן היתר הבנייה מכשיר את דרכו לשוב ולבנות את הבניין, על אף קיומו של צו בית המשפט. כן ציין בית המשפט המחוזי כי המשיב ידע על ההפרה כשמונה חודשים טרם הגיש את הבקשה שלפניו. מנגד, קבע בית המשפט המחוזי כי לא ניתן לתת למבקש ליהנות מפירות הפרתו ועל כן הורה כדלקמן: על המבקש להרוס את הבנייה שנבנתה בניגוד לצו המניעה שניתן ולהשיב את המצב לקדמותו עובר למתן הצו, מצב של שלד מבנה לא מושלם; על המבקש לפרק את הטיח ואת הריצוף במבנה אשר נעשו לאחר מתן צו המניעה וזאת לא יאוחר מיום 15.11.2010; על כל יום באיחור החזרת המצב לקדמותו כמפורט לעיל מעבר ליום 15.11.2010 ישלם המבקש קנס בסך של 300 ש"ח; וכן ישלם המבקש למשיב הוצאות משפט בסכום כולל של 3,000 ש"ח. נימוקי הבקשה 5. על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 16.9.2010 הגיש המבקש ערעור ובמסגרתו בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה. תחילה מצייין המבקש בבקשתו - באמצעות בא כוחו, עו"ד אלביר מני - כי הדיון בערעור נקבע ליום 7.3.2011 וכי הוא סבור שסיכויי הצלחתו בערעור הינם גבוהים. המבקש טוען כי לפי החלטת בית המשפט המחוזי הוא אמור לבצע את ההריסה על ליום 15.11.2010 ועל כן עיכוב הביצוע הינו מהותי וחיוני ביותר, אשר בלעדיו יתרוקן ערעורו מתוכן. לטענתו, הוא נקלע למצב בלתי נסבל שלא ניתן להשיב את המצב לקדמותו. לטענת המבקש למשיב לא ייגרם כל נזק מעיכוב הביצוע כמבוקש, שכן המצב הקיים בשטח ימשיך לעמוד בעינו, ובמידה וערעורו יידחה אזי יבוצע הצו כלשונו. נוכח כל זאת טוען המבקש כי מאזן הנוחות נוטה ללא כל ספק לטובתו, ומצדיק את עיכוב הביצוע כמבוקש. 6. במסגרת הבקשה מפרט המבקש את טיעוניו בערעור כדי להצביע על כך שקיים סיכוי גבוה כי ערעורו יתקבל. במסגרת הערעור טוען המבקש כי לפי הספרות המקצועית ופסיקה - כגון ע"פ 517/06 מנור נ' KPMG Inc (לא פורסם, 24.7.2007) - ההליך לפי פקודת בזיון בית משפט הינו הליך שיורי בהיותו קיצוני, ואין להיזקק להליכי בזיון כאשר קיימת דרך אחרת לביצוע ההוראה השיפוטית. כן מציין המבקש כי הבחירה בין הסנקציות השונות שניתן להטיל לפי הפקודה נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט ובהתאם לנסיבות המקרה שלפניו. כמו כן, בדיון שנערך לפניי טען בא כוח המבקש כי לפי ע"פ 5177/03 מור נ' דנציגר-משק פרחים "דן" (לא פורסם, 4.4.2004) "סנקציה חריפה מידי עלולה להפוך לסנקציה עונשית במהותה, ועל כן היא עלולה להחטיא את תכליתו של סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט" (בפסקה 6). 7. המבקש מוסיף וטוען כי במקרה זה צו המניעה הזמני מיום 25.6.2009 ניתן במעמד צד אחד בלבד, זאת בכפוף להפקדת התחייבות מטעם המשיב ללא הגבלת סכום לשפות את המבקש אם תידחה הבקשה כולה או מקצתה. לטענת המבקש, המשיב לא הפקיד התחייבות וכיוצא בזה הצו לא נכנס לתוקפו עד שניתנה ההחלטה במעמד שני הצדדים, במסגרתה ניתן למשיב פטור מהפקדת התחייבות זו. המבקש טוען כי הלכה למעשה בית המשפט המחוזי קיבל טענה זו, מאחר שהתייחס רק לצו שתוקפו מיום 1.11.2009. 8. עוד טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר לא דחה את בקשת המשיב למתן צו לפי פקודת בזיון בית המשפט, נוכח העובדה הבלתי שנויה במחלוקת כי בסמוך לאחר מתן צו המניעה, ביום 19.11.2009, ניתן לו היתר בנייה חוקי לביצוע עבודות הבנייה נשוא הבקשה. המבקש מוסיף וטוען כי בית המשפט המחוזי לא העניק משקל ראוי לכך שהמשיב כלל לא התנגד להוצאת היתר הבנייה. לטענתו, המשיב שידע על מתן היתר הבנייה, הסכים לפחות על דרך ההתנהגות או בשתיקה למצב שנוצר. לטענת המבקש, בנסיבות האלה גובר ההיתר על הצו שניתן ויש בהיתר משום צידוק לביצוע העבודות. לעניין זה ציין בא כוח המבקש בדיון שנערך לפניי כי המבקש הינו אדם מן היישוב אשר סבר בתום לב כי מרגע שקיבל את ההיתר אין הוא מנוע מלהמשיך ולבנות במקום. לחלופין טוען המבקש כי יש בהיתר משום נסיבה חדשה שמצדיקה עיון מחדש בצו הזמני שניתן וביטולו, כפי שביקש בבקשה שהגיש אשר נדחתה, ואשר גם עליה הוגשה בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. 9. בנוסף, טוען המבקש כי בית המשפט המחוזי לא העניק כל משקל לעובדה כי המשיב השתהה בהגשת בקשתו, וזאת מבלי שסיפק לכך הסבר כלשהו, כאשר לטענת המשיב עצמו עבודות בניית השלד הסתיימו במועד הסמוך ליום 1.11.2009. לעניין זה ציין המבקש כי המשיב לא נקט בעבר בשום הליך נגדו, לא בהתראה, בתלונה, בהתנגדות להוצאת ההיתר או באמצעות ההוצאה לפועל. 10. עוד טוען המבקש כי בית המשפט המחוזי נתן צו גורף להשבת המצב לקדמותו, כאשר בצו ישנה סתירה לרציונל המניעתי העומד מאחורי סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט, אשר צופה פני עתיד ואינו נועד למטרה ענישתית. נוכח זאת טוען המבקש כי החלטת בית המשפט המחוזי אינה עולה בקנה אחד עם מטרתו ואופיו של ההליך לפי הפקודה. בנוסף, טוען המבקש כי המשיב נוהג כלפיו באפליה בוטה ושרירותית, מאחר שאינו נוקט שום הליך נגד מי מבני היישוב האחרים שבונים באדמות נשוא המחלוקת. 11. כמו כן, המבקש טוען כי בית המשפט המחוזי ציין בהחלטתו שיקולים לקולא לטובתו, אך מאידך הסנקציה שהטיל הינה קשה וחמורה ובעלת השלכות כלכליות ואנושיות מרחיקות לכת, אשר לטענתו אינן מוצדקות בנסיבות העניין. בנוסף, בדיון שנערך לפניי ציין בא כוחו של המבקש כי משפחתו של המבקש סובלת ממצוקת דיור קשה וכי הוא מתגורר כיום יחד עם בנו ועם כלתו. 12. נוכח כל האמור לעיל מתבקש בית המשפט לעכב את ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי מיום 16.9.2010. תגובת המשיב 13. המשיב טוען - באמצעות בא כוחו, עו"ד ערן בן ארי - כי טענות המבקש נבחנו כבר על ידי בית המשפט המחוזי אשר דחה אותן. עוד טוען המשיב כי בית המשפט המחוזי היה מודע לקיומם של הליכים לקבלת היתר והוא קבע כי הם אינם מהווים שיקול להוצאת הצו. מכאן, טוען המשיב כי אין שחר לטענת המבקש כי ההיתר שניתן לו מהווה נסיבה חדשה. כמו כן, טוען המשיב כי ההיתר הינו במישור התכנוני בלבד וכי המבקש פעל בחוסר תום לב, מאחר שהמשיך בבנייה עוד בטרם ניתן לו ההיתר, וזאת למרות שבית המשפט המחוזי הבהיר לו כי משמעות המשך הבנייה הינה בזיון בית המשפט. בנוסף, לטענת המשיב הסנקציה שהוטלה על המבקש הינה סנקציה מידתית וסבירה ולא קיצונית כמו סנקציה של הריסת שלד הבניין או מאסר. 14. נוכח כל האמור לעיל מבקש המשיב כי אדחה את הבקשה. דיון והכרעה 15. לאחר שעיינתי בבקשה ובהחלטת בית המשפט המחוזי ושמעתי את טענות הצדדים בדיון שנערך לפניי הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את הבקשה. 16. הלכה היא כי השיקולים אשר מנחים את בית המשפט הדן בעיכוב ביצועו של פסק דין אזרחי הינם שיקולים דומים לאלו המנחים את בית המשפט הדן בשאלת עיכוב ביצועה של החלטת בזיון בית משפט, ועל כן עליו לבחון את סיכויי הערעור ואת מאזן הנוחות [ראו: ע"פ 7174/09 רייפמן נ' עו"ד ארז (לא פורסם, 21.9.2009) בפסקה 17; רע"א 6920/08 חנון נ' ועד עדת הספרדים (לא פורסם, 13.8.2008) בפסקה י'; משה קשת ביזיון בית-משפט 234-233 (2002)]. 17. סבורני כי המבקש מעלה במסגרת ערעורו טיעונים כבדי משקל, וביניהם טיעוניו נגד התנהלות המשיב. המבקש טוען כי המשיך בבנייה לאחר שניתן לו היתר בנייה חוקי על ידי הוועדה המקומית לתכנון ולבניה הגלבוע, וזאת בעקבות בקשה להיתר בנייה שהגיש לפני למעלה מארבע שנים לטענתו, זמן רב לפני שהתקיים ההליך בעניינו בבית המשפט המחוזי. בנוסף, צירף המבקש לבקשתו מכתב מטעם הוועדה המקומית מיום 3.9.2009, בו הודיעה הוועדה למבקש ולמנהל מקרקעי ישראל כי בכוונתה להעניק למבקש היתר בנייה בחלקה, אולם לאור חוסר יכולתה להכריע בהיבט הקנייני, נתנה הוועדה ארכה בת 30 ימים להוצאת צווים כנגד הוצאת ההיתר כנדרש. בעקבות מכתב זה לא הוגשה כל התנגדות להוצאת ההיתר על יד המבקש או על ידי מנהל מקרקעי ישראל. כמו כן, מדגיש המבקש את השיהוי הרב בנקיטת הליכי בזיון בית המשפט נגדו על ידי המשיב, שידע לטענתו על הפרת צו המניעה במשך כשמונה חודשים טרם הגיש בקשה למתן צו לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט. בנוסף, המבקש מעלה בערעורו את הטענה כי המשיב נוהג כלפיו באפליה, שכן חרף העובדה שבני יישוב אחרים בונים בחלקה נשוא המחלוקת רק נגדו נקט המשיב בהליכים משפטיים. מנגד, עומדת התנהלותו של המבקש אשר טוען כי נהג בתום לב כאשר המשיך בעבודות הבנייה לאחר שקיבל את היתר הבנייה. נראה כי בית המשפט המחוזי קיבל טענה זו בהחלטתו שניתנה ביום 16.9.2010 משום שקבע בה כי "לא ניתן להשתחרר מן הרושם כי המשיב (המבקש - י.ד.) סבר ככל הנראה, כי מתן היתר הבניה מכשיר את דרכו לשוב ולבנות את הבניין, על אף קיומו של צו בית המשפט". 18. המבקש מוסיף וטוען כי בנסיבות המקרה גובר היתר הבנייה על צו המניעה שהוצא נגדו על ידי בית המשפט. טענה משפטית זו תתברר במסגרת ערעורו של המבקש, אולם אציין כי גם בה יש כדי ללמד כי סיכויי ערעורו של המבקש אינם מבוטלים. זאת, משום שניתן להשוות את המקרה דנן למקרה בו מוציא בית המשפט צו לפי סעיף 206 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה) נגד אדם שהורשע בכך שביצע עבודה או השתמש במקרקעין בלא היתר, כאשר ביצוע העבודה או השימוש היו טעונים היתר על פי הדין. לפי הסעיף רשאי בית המשפט לא ליתן צו כאמור אם הוצג בפניו "טעם משכנע" מדוע אין ליתן אותו. הנשיא מ' שמגר עמד על משמעותו של מונח זה בר"ע 279/84 "נטף" אגודה שיתופית להתיישבות בע"מ נ' מדינת ישראל פ"ד לח(2) 557, 560-559 (1984) בו קבע כי: "...המחוקק הותיר את האפשרות הפתוחה, שיובא לפני בית המשפט טעם משכנע בעטיו יימנע בית המשפט ממתן צו הריסה. טעם, כאמור, צריך להיות מפורט בפסק-דינו של בית המשפט שהרשיע בעבירה על סעיף 204 בנסיבות שתוארו בסעיף 206; היינו, בית המשפט צריך להבהיר מהו הטעם ששיכנע אותו לסטות מן הכלל הקבוע בסעיף 206 רישא. יכול אני לתאר לעצמי, לשם הדגמה בלבד, מה יכולות להיות נסיבות כאלה; אם פלוני בנה, למשל, ללא רישיון והורשע בדינו, אך לאחר מעשה השיג רישיון, או, כדי ליטול דוגמא אחרת, אם לאחר מעשה שונתה התוכנית החלה על העניין והשגתו של רישיון הפכה לאפשרית, הרי יוכל בית המשפט לשקול נתונים חדשים אלה כאשר הוא בא לבחון אם קיימות נסיבות המצדיקות הפעלת סמכותו לפי הסיפא לסעיף .206לשם הסרת ספק אוסיף, כי לא ביקשתי לקבוע אב-טיפוס להפעלת הסמכות או להעניק לנימוק כלשהו את התווית של טעם משכנע תמידי, שהרי כל מקרה חייב להיבחן על-פי נסיבותיו, ואלו כוללות, בין היתר, גם את השאלה, מהי מידת תום הלב של מי שהורשע, מהי סבירותם של הסיכויים שיינתן לו רישיון ועוד". במקרה דנן ניתן כאמור היתר בנייה כדין לאחר הוצאת צו המניעה. בית המשפט המחוזי קבע כי החלטתו שניתנה ביום 1.11.2009 ליתן את צו המניעה כלל לא התבססה על העדרו או על קיומו של היתר בנייה, ועל כן קבע בית המשפט המחוזי בהחלטתו שניתנה ביום 16.9.2010 שאין בקיומו של היתר הבנייה כדי להוות נסיבה חדשה או עובדה חדשה שעשויה להשפיע על השיקולים למתן הצו. סבורני כי לאור האמור לעיל גם אם בית המשפט המחוזי ביסס את החלטתו על קיומה של זכות לכאורית של המשיב ועל קיומה של אפשרות לפגיעה מהותית בזכות זו, היה עליו לקחת בחשבון את העובדה שקיים היתר בנייה כדין. יש לציין, כי בר"ע 62/83 בעל טכסא נ' גונן, פ"ד לח(1) 281 (1984), נדונה שאלת תוקפו של צו הריסה שניתן בטרם התקבל היתר בנייה. שם ניתן נגד המבקש צו הריסה בעילה של הפרת חובה חקוקה ובעילת מיטרד ליחיד ולאחר מכן ניתן לו היתר בנייה. בית משפט זה קבע כי צו ההריסה יוותר על כנו גם אם נכונה הטענה שיש לבטלו עקב השינוי במצב המשפטי, אך זאת מהטעם שעילת המיטרד לא חלפה מן העולם. במקרה זה, אין טענה כי המשך הבנייה של המבקש שקיבל כאמור היתר בנייה כדין, מהווה מיטרד כלשהו, ועל כן ייתכן שיש באמור בפסק דין זה כדי לחזק את טענתו כי היתר הבנייה גובר על צו המניעה. 19. טעם נוסף לקבלת הבקשה לעיכוב ביצוע הוא מאזן הנוחות, אשר לדידי נוטה לטובת המבקש בנסיבות העניין. הנני סבור כי אם יעוכב ביצועה של החלטת בית המשפט המחוזי מיום 1.11.2009 לא ייגרם למשיב נזק רב והדבר לא ישפיע באופן מהותי על ההליך המשפטי לבירור הזכויות בחלקה, ועדות לכך ניתן למצוא בשיהוי בהגשת בקשתו לנקיטת הליכים נגד המבקש לפי פקודת בזיון בית משפט. זאת ועוד, בהחלטת בית המשפט המחוזי שניתנה ביום 1.11.2009 נקבע כי בסופו של יום תחולק החזקה בחלקה למספר מגרשים שאל כל אחד מהם תידרש דרך גישה. ביום 16.9.2010 קבע בית המשפט המחוזי כי המבקש הפר את צו המניעה ועל כן דרש כי יהרוס את עבודות הטיח והריצוף בבניין. עם זאת, לדידי לא נהיר כיצד יש בהריסת עבודות הטיח והריצוף מחד או הותרתן על כנן מאידך כדי להשפיע על כך שלכל מגרש עתידי תהיה דרך גישה. בעת עריכת מאזן הנזקים יש לקחת בחשבון את השיקולים הבאים: היתמשכות ההליך המשפטי לבירור הזכויות בחלקה; העובדה כי המועד לדיון בערעור שהגיש המבקש נקבע לחודש מרץ בשנת 2011; תום ליבו של המבקש אשר המשיך בבנייה כאמור כשבידו היתר בנייה; ושיהויו של המשיב בנקיטת הליכי הבזיון נגד המבקש. בנוסף, אציין כי בדיון שנערך לפניי טען המבקש כי הוא ומשפחתו סובלים ממצוקת דיור קשה. נוכח דברים אלו סבורני כי מעריכת מאזן הנזקים עולה כי הכף נוטה לטובתו של המבקש, שכן הנזק שעלול להיגרם לו עקב דחיית בקשתו רב מהנזק שעלול להיגרם למשיב בעקבות קבלתה. 20. נוכח כל האמור לעיל, דין הבקשה להתקבל. הנני מורה על עיכוב ביצועה של החלטת בית המשפט המחוזי שניתנה ביום 16.9.2010, עד למתן הכרעה בערעור שהגיש המבקש אשר תלוי ועומד בפני בית משפט זה. ביזיון בית המשפטעיכוב ביצוע