להלן פסק דין בנושא הסכם ממון - רישום הזכויות בדירה: פסק דין פתח דבר 1. בפניי תביעה שהגישה התובעת (להלן: "בלה") נגד הנתבעים, ובה עתרה להצהיר כי הינה בעלת הזכויות בדירה הנמצאת ברחוב 652/4 אילת (להלן: "הדירה"). התביעה הוגשה כנגד בעלה של בלה, הנתבע מס' 1 (להלן: "עמיחי"), וכנגד שניים מנושיו של עמיחי שהטילו עיקולים על זכויותיו בדירה. מדובר בזכויות הרשומות בספרי חברת "עמידר - החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ" (להלן: "עמידר") אשר טרם נרשמו בלשכת רישום המקרקעין. ואלו עיקרי העובדות הרלוונטיות. 2. בין עמיחי לבין הנתבע 3 (להלן: "בנק מרכנתיל") התנהלו הליכים משפטיים בבית משפט השלום בחיפה במסגרת ת"א 4616/96 שנדון בפניי בעת שכיהנתי כשופט בבית משפט השלום. במסגרת הליכים אלו תבע עמיחי את בנק מרכנתיל לתשלום כספים שהופקדו על-ידיו בחשבון הבנק ולא הושבו מחד, ואילו בנק מרכנתיל מצדו תבע מעמיחי לשלם לו חובות שנצברו בחשבון. 3. ביום 23.11.2001 ניתן פסק דין בתביעה הנ"ל, ובו קיבלתי את תביעתו של עמיחי נגד בנק מרכנתיל, ודחיתי את תביעת הבנק. על-פי פסק הדין חויב הבנק לשלם לעמיחי סך של 487,150 ₪ (נכון ליום 24.11.1997). על פסק הדין הגיש בנק מרכנתיל ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"א 2052/02). בד בבד עם הגשת הערעור עתר בנק מרכנתיל למתן צו לעיכוב ביצוע פסק הדין (בש"א 22848/01). במהלך הדיונים בבקשה זו הצהיר עמיחי כי בבעלותו מספר נכסים, ובין היתר הצהיר כי הינו בעל זכויות בדירה (ראה פרוטוקול הדיון מיום 5.3.2002 והודעת בא כוחו של עמיחי מיום 14.3.2002). עמיחי אף טרח והמציא לבית המשפט אישור כי זכויותיו בדירה נקיות מכל שיעבוד או זכויות צד ג', ובין היתר המציא אישור של בנק לאומי למשכנתאות בע"מ כי ההלוואה שנטל מהבנק ושלהבטחתה נרשם שיעבוד על הזכויות, סולקה. 4. לאחר שהתברר כי לא ניתן להגיע להסכמה בבקשה לעיכוב ביצוע, החלטתי, ביום 19.3.02, כי בכפוף להטלת עיקול על זכויות קרביץ בדירה תידחה הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. ביום 21.5.2002 נרשם בספרי חברת עמידר העיקול על זכויותיו של עמיחי בדירה, והבנק שילם לעמיחי את החוב הפסוק. 5. הערעור שהגיש בנק מרכנתיל לבית המשפט המחוזי בע"א 2052/02 התקבל באופן חלקי. בית המשפט המחוזי הותיר על כנה את הקביעה כי יש לדחות תביעת הבנק כנגד עמיחי, אך קיבל את טענת הבנק לפיה אינו חייב לעמיחי בפיצוי. התוצאה על-פי פסק הדין בערעור הייתה כי על עמיחי להשיב לבנק את כל התשלומים שקיבל על-פי פסק הדין בבית משפט השלום. חוב זה עומד, לטענת בנק מרכנתיל, על סך 1,042,288 ₪ (נכון ליום 19.1.05 ). 6. עמיחי לא השיב את הסך הנ"ל לבנק מרכנתיל, והבנק נקט כנגדו הליכי הוצאה לפועל בתיק הוצל"פ 4-04-10233-02. במסגרת הליכים אלו ביקש בנק מרכנתיל לממש את העיקול שהוטל על זכויות עמיחי בדירה, ועל-פי בקשתו מונתה עו"ד גלית סלומונוב-פוגל ככונסת נכסים על הזכויות בדירה. 7. ביום 17.2.2003 פנתה בלה לבא כוח הבנק (ת/4) וטענה כי הזכויות בדירה הועברו אליה על-פי הסכם יחסי ממון שנערך בינה לבין עמיחי. הסכם יחסי ממון זה אושר, על-פי הנטען, בבית המשפט המחוזי בחיפה במסגרת תיק מ"א 1232/96 (החלטות מיום 25.6.1996 ו-11.12.1996). הואיל והבנק עמד על זכותו לממש את העיקול, הגישה בלה את התביעה בתיק הנוכחי. 8. מלכתחילה הוגשה התביעה על-ידי בלה ושני ילדיה לבית המשפט השלום בחיפה (ת"א 15207/03). על-פי בקשתה של בלה הועבר הדיון לבית המשפט המחוזי בשל טענת היעדר סמכות עניינית. כתב התביעה המקורי התייחס גם לזכויות במיטלטלין המצויים בדירה ברחוב תל-מאנה. טענה זו נזנחה לחלוטין, ולא הובאו לגביה כל ראיות. לפיכך אין מקום לפסק דין הצהרתי כלשהו בנוגע למיטלטלין אלו. עיקרי המחלוקות 9. התובעת מבססת תביעתה על הסכם יחסי הממון שנכרת בינה לבין עמיחי. לטענתה, היא נישאה לעמיחי ביום 4.8.1975. לבני הזוג נולדו 3 ילדים. תחילה גרו בני הזוג באילת, ולאחר מכן עברו לגור בחיפה. 10. על-פי הנטען, בשנת 1995 אירע משבר בחיי הנישואין של בני הזוג קרביץ, וביום 1.1.1995 ערכו בני הזוג הסכם להסדרת יחסי ממון ביניהם (להלן: "ההסכם"). בהסכם מצהירים בני הזוג כי נקלעו למשבר בחיי הנישואין, ולכן מבקשים הם להסדיר את יחסי הממון ביניהם. ההסכם מתייחס לנושאים שונים, כמו החזקת הילדים, תשלום מזונות וחלוקת הרכוש. בהסכם אין כל אזכור של הדירה באילת. ביום 25.6.1996 אישר בית המשפט את ההסכם כהסכם ממון על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג. ביום 10.12.1996 הושג הסכם נוסף בין הצדדים, שכונה "תוספת להסכם ממון מיום 1/1/95" (להלן: "התוספת"), וגם תוספת זו הובאה לאישור בית המשפט. בית המשפט המחוזי אישר גם את התוספת הנ"ל, ולמעשה קבע כי ההסכם והתוספת יאושרו יחדיו כהסדר ממון לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (תיק מ"א 1232/96). בתוספת נקבע בסעיף 3 כדלקמן: "הדירה באילת א. הבעל מצהיר כי לו זכות חכירה לדורות של דירה המצוייה באילתבשכונת אילת מבנה 652א' יחידה מס' 4 רחוב מס' 49/4 הידועה כחלק מחלקה (להלן: 'הבית') ואשר הזכויות בה נרכשו בחוזה עם חברת שכון ופתוח לישראל בע"מ ופנק הזכויות מתנהל בחברת עמידר בע"מ. ב. הבעל מצהיר ומסכים כי כלל זכויותיו בדירה יועברו לבעלותה הבלעדית של האישה ולשם כך יחתום הבעל על יפוי כח בלתי חוזר ויחתום על כל מסמך הנדרש לביצוע העברת הזכויות לאשה". 11. התובעת לא עשתה מאום כדי לרשום את הזכויות על-פי הסכם הממון על שמה בספרי עמידר. לטענתה, טיפל בהסכם עו"ד א' ארנון, והיא סמכה עליו כי ידאג לרישום. מכל מקום, לעמידר לא הוגשה כל בקשה להעברת הזכויות על שמה של התובעת. 12. עוד יצוין כי התובעת פתחה ביום 10.10.1996 תיק גירושין בבית הדין הרבני בחיפה (ת/2). עם זאת לא ננקטו כל הליכים נוספים, ובני הזוג קרביץ נותרו נשואים גם היום (למעלה מ-9 שנים לאחר פתיחת התיק). 13. בתביעה ובטיעוניה טוענת התובעת כי על-פי הדין, ובמיוחד מכוח פסיקת בית המשפט בע"א 189/97, בנק אוצר החייל נ' מזל אהרונוב, פ"ד נ(5) 199, גוברות זכויותיה הבלתי רשומות, מכוחו של הסכם יחסי הממון, על זכותם של הנושים שהטילו עיקול על זכויותיו של עמיחי בדירה. לחלופין טענה כי הדירה נרכשה לפני ובמהלך שנות הנישואין שלה ושל עמיחי, מכספים משותפים שלהם, ולפיכך עומדות לה זכויות בדירה מכוח הלכת השיתוף. עמיחי תומך בטענות התובעת. 14. המשיבים 2-3 טוענים מנגד כי הסכם יחסי הממון שהציגה התובעת אינו אלא הסכם למראית עין, וכי מעולם לא הושגה הסכמה בין עמיחי לתובעת על העברת הזכויות בדירה על שמה. כן טוענים הם כי הדירה הינה בבעלותו של עמיחי, וכי לתובעת אין זכויות אפילו לא מכוח חזקת השיתוף. השאלה הראשונה אותה יש לבחון הינה תוקפו של הסכם הממון, ולכך אפנה כעת. הסכם הממון 15. הסכם הממון הובא לאישורו של בית המשפט, אך הלכה היא כי אישור של בית המשפט אינו מחסן את ההסכם מפני העלאת טענה בדבר תוקפו. גם צד שלישי רשאי לטעון כנגד תוקפו של הסכם ממון שנערך בין בני זוג. ברע"א 6854/00 היועץ המשפטי לממשלה נ' מיכאל זמר, פ"ד נז(5) 491, בעמ' 502, אומר בית המשפט: "אף אין באישור ההסכם כדי ליצור זכות מקום שזכות זו אינה קיימת. כוונתי למצב שבו משולל ההסכם תוקף משפטי, למשל בהיעדר הפרמטרים המביאים לשכלולו לכלל הסכם או מכוח היותו פוגע בתקנת הציבור. כך, לדוגמה, עלול ההסכם להיות פרי קנוניה שנרקמה בין בני הזוג ותכליתה התחמקות מפרעון חובותיו של אחד מהם כלפי נושהו. במקרה כזה בכוחו של צד ג' לשלול את תוקפו של הסדר השיתוף ולטעון כי מלכתחילה אין תוקף לזכותו של בן הזוג הידוע בציבור. אלא שאף בעניין זה אין הדבר חורג מגדרי הקביעות שבפסיקה לגבי הלכת השיתוף, אשר אין בעצם אישורו של הסכם ממון כדי לשנותן. עמד על כך חברי, הנשיא אהרן ברק: מטבע הדברים, שזכויות בן זוג א' [מכוח הלכת השיתוף] עשויות לפגוע בנושה של בן זוג ב'... אם הנושה "נפגע" מהלכת שיתוף הנכסים, מן הראוי לאפשר לו להוכיח כי היא אינה חלה בנסיבות העניין... זאת ועוד: לעניין זה אין נפקא מינה שביחסים בין בני הזוג, שניהם מסכימים כי הלכת שיתוף הנכסים חלה ביניהם. הסכמה זו אינה יכולה לשלול מהנושה את זכותו להוכיח כי חרף ההסכמה, הלכת השיתוף לא חלה בין בני הזוג. לעתים הוא אף יצליח להצביע עלקנוניה בין בני הזוג לשלול מהנושה את הזכויות. [ע"א סיטין, שם, בע' 24]. אפשר, כי ככל שקיים בין בני הזוג הסכם ממון מאושר, קטֵן הסיכוי כי הסכם זה הוא פרי קנוניה או כי פוגע הוא בתקנת הציבור באופן אחר, ואף ברי, כי ככל שבעת האישור יעלו בפני בית-המשפט לענייני משפחה טענות כנגד תוקף ההסכם - מוסמך הוא להביאן בגדר שיקוליו. אלא שהליך האישור מוגבל לתכליתו - בחינת קיומה של הסכמה- מדעת ומרצון חופשי בין בני הזוג לקיומו של הסדר שיתוף ואין הוא נועד לבחון אף את עניינם של צדדים שלישיים. אך ברור הוא, כי אין בו כדי לשלול מצד ג', הטוען כנגד תוקף ההסכם, מלהעלות טענותיו בגדרי ההליך המשפטי המתאים." (ראה גם ע"א 3002/93 בן צבי נ' סיטין ואח', פ"ד מט (3) 5, בעמ' 24). נטל ההוכחה לסתור את ההנחה בדבר תוקפו של הסכם ממון שהוגש לאישור של בית המשפט, מוטל על הטוען זאת, דהיינו, מוטל בעניין שבפנינו על המשיבים 2-3. 16. הסכם הממון נערך בתחילה בשנת 1995, ואילו התוספת נערכה בשנת 1996. בהסכם המקורי לא נכללה הדירה, כפי שגם לא נכלל מגרש נוסף בעוספיה. שני אלו נכללו רק בתוספת. עסקה זו לא דווחה לשלטונות מס שבח (עמ' 8), ואף לא דווחה לעמידר. לטענת התובעת, הדבר נעוץ ברשלנות עורך הדין ארנון, שטיפל בעסקה. 17. גם עמיחי מטיל את האשם בעו"ד ארנון (תצהירו נ/3 סעיף 14). עוד הצהיר עמיחי כי לאחר שאשתו בלה עדכנה אותו בעניין הדירה, פנה לעו"ד עידן מרדכי כדי שיטפל בהעברת הזכויות על שמה של בלה (סעיף 15 ל-נ/3). לדבריו, עו"ד מרדכי לא השלים את העברת הזכויות הואיל ובין לבין הטיל בנק מרכנתיל עיקול על הזכויות בדירה. עמיחי גם מפנה למכתב ששלח לעמידר ביום 2.9.2002 (סומן ת/1), המלמד, לדעתו, כי פעל להעברת הזכויות על שם התובעת. עיון במכתב מלמד כי אין בו אזכור כלשהו של הסכם הממון. במכתב פונה עמיחי לעמידר ומבקש כי יושלם הליך רישום הדירה על שמו בלשכת רישום המקרקעין. אין שום רמז כי כבר 6 שנים לפני אותו מועד הועברו הזכויות על שם בלה. לא הוצג מסמך כלשהו על פעולה שביצע עו"ד מרדכי כנטען. עו"ד מרדכי לא זומן לעדות, ולא הגיש תצהיר. 18. אזכיר גם כי בהליך שנוהל בפניי בבית משפט השלום יוצג עמיחי על-ידי שותפו של עו"ד מרדכי - עו"ד אלון. עו"ד אלון הוא שהציע בשמו של קרביץ לשעבד את הדירה או לעקלה, כדי להבטיח את אפשרות החזרת הכספים, אם הערעור על פסק הדין בע"א 4616/96 יתקבל (פרוטוקול בבש"א 22848/01 נספח ג' לכתב ההגנה של בנק מרכנתיל). עוד הבהיר עו"ד אלון, שותפו של עו"ד מרדכי, כי עיקול שהוטל על הזכויות בדירה ומשכון שרבץ על זכויותיו של עמיחי הוסרו. היעלה על הדעת שעורך דין אלון, שמשרדו מטפל בהעברת הזכויות על שם התובעת, יצהיר לבית המשפט כי הזכויות בדירה הינן של עמיחי, וכי ניתן למשכנן או לעקלן?! אין ספק בלבי כי הטענה שמשרד עו"ד מרדכי טיפל בהעברת הזכויות בדירה על שמה של התובעת, אינה יכולה לעמוד. 19. ככלל, אציין כי לא ניתן ליתן אמון כלשהו בגרסתו של עמיחי בפניי. עמיחי עצמו הצהיר בבית המשפט בדיון בבש"א 22848/01, כי הינו בעל הזכויות בדירה. הוא הסתיר את קיומו של הסכם הממון. עוד טען כי העברת הזכויות בדירה ברחוב תל-מאנה 42 בחיפה, נעשתה בשל בעיה רפואית שנתגלתה אצלו, מבלי שהזכיר את הסכם הממון (עמ' 2 לפרוטוקול הדיון מיום 5.3.2002). עמיחי אמר דברים אלו לאחר שהוזהר לומר אמת. אין כל טעם ענייני מדוע לדברים שאמר בהליך קודם תחת אזהרה יינתן פחות אמון מאשר לדברים שמסר בתיק זה תחת אזהרה, ולהפך. אין זאת אלא שעמיחי מוסר גרסאות שונות בהתאם לצרכיו בכל עת. מכאן שתצהירו של עמיחי בפניי ועדותו בבית המשפט אינם יכולים להיות ראיה כלשהי, ואין ליתן בהם כל אמון. 20. קשה ליתן אמון גם בטענה שבני הזוג נפרדו והחלו בהליך גירושין. משנת 1996 ואילך לא נקטו בני הזוג כל הליך בבית הדין הרבני. הטענה כאילו אין להם כל עניין בהליך מאחר ואינם אנשים דתיים (עמ' 10), אינה אמינה, שהרי אם כך, מדוע בכלל פנתה התובעת לבית הדין הרבני? 21. עוד מתברר כי הטענה ולפיה עמיחי אינו מתגורר עם התובעת בדירה המשותפת ברחוב תל-מאנה, וכי בפועל נפרדו בני הזוג זה מזה, גם היא אינה מהימנה. התובעת אישרה בעדותה בפניי כי במסגרת הליכים שנוהלו בעבר בתביעת פיצויים שהגיש עמיחי בעקבות תאונת דרכים בה נפגע, היא העידה כאשתו. כן אישרה כי סעדה את עמיחי. ההסבר שנתנה היה: "ייתכן, הוא לא עזב את הבית. אם עזרתי לו, הייתה לי מטרה ורציתי להשיג את מה שרציתי להשיג, להשיג את הרכוש. הבנתי שאם אני אלך נגדו ואם אני לא אופיע כעדה, והייתי עושה לו דווקא, רציתי לגמור את זה בטוב ולא לריב, וזאת הסיבה שהופעתי" (עמ' 9). 22. קשה ליישב את הגרסה בדבר מגורים משותפים במועד התאונה (שהייתה לאחר שנת 1996) לבין עדותה כעת כי נפרדו ואינם גרים יחדיו. 23. עוד יש להזכיר כי גם בדיון בבש"א 22848/01 טען עו"ד אלון, בא כוחו של קרביץ, כי הדירה בתל-מאנה משמשת את כל המשפחה, כלומר גם את עמיחי. כך גם הצהיר במסמכים שונים, כמו בקשה לקבל אישור זכויות לגבי הדירה באילת (נ/4), התצהיר נ/6 והמסמכים שצורפו לו, המכתבים ששלח (נ/9, נ/10) ועוד. כעולה מהמסמכים השונים, מעולם לא הודיע עמיחי לרשויות כי שינה את כתובת מגוריו, וכי חדל מלהתגורר עם התובעת ברחוב תל-מאנה 42 בחיפה. זאת ועוד, מה פשוט יותר היה להוכיח כי בני הזוג נפרדו זה מזה. בני הזוג יכלו להביא ראיות על מקום מגורים חדש של עמיחי. אם מדובר בפירוד במשך כ-9 שנים כנטען, לבטח ניתן היה למצוא עדים אובייקטיביים שיספרו על מגוריהם הנפרדים. ניתן היה להציג מסמכים על תשלום מזונות ששילם עמיחי לתובעת, על-פי הסכם הממון וכו'. צפוי היה כי יובאו ראיות על ביצוע הסכם יחסי הממון, אולם לא הובאה שמץ ראיה על כך. להפך, בהסכם הממון מיום 1.1.1995 הוסכם כי המניות בחברות ע.ק. שריג בע"מ ושריג בע"מ יועברו על שמה של התובעת ועל שמה של בתם המשותפת - שירה קרביץ. למרות זאת המניות כלל לא הועברו (עדות עמיחי עמ' 30 ומסמכי רשם החברות נ/12 ו-נ/13). מפתיע לגלות גם שמדובר בחברות פעילות שבשנת 2001 שיעבדו והמחו את נכסיהן לעו"ד אלון, ששימש כבא כוחו של עמיחי, ולמר צבי קרביץ. התובעת לא מסרה כל גרסה מדוע המניות לא הועברו על שמה, ואילו עמיחי טען כי ההסכם לעניין המניות בוטל (עמ' 30 שורה 22), מבלי שפירט מדוע וכיצד בוטל. 24. אעיר עוד כי התובעת צירפה מכתב מיום 14.12.2001, המעיד לכאורה כי הודיעה לעמידר על הסכם הממון וביקשה להעביר את הזכויות על שמה (נספח ד' לתצהיר). בתיק עמידר (נ/1) אין זכר לפנייה שכזו. מכל מקום, אם הייתה פנייה שכזו, צפוי היה כי בהיעדר תשובה של עמידר תשוב התובעת ותפנה לעמידר, או תפעל בכל דרך אחרת להעברת הזכויות על שמה. אין שום ראיה על פעולות שכאלה. 25. עוד מתברר כי למרות שעל-פי הסכם הממון עברו כל הזכויות בדירה בתל-מאנה לתובעת, והעברתם על שם הילדים אמורה הייתה להיעשות רק אם תחיה עם גבר אחר, הרי שהדירה נרשמה על שם הילדים בשנת 2001, למרות שהתובעת טענה כי לא חייתה מעולם עם גבר אחר. 26. לבסוף אציין כי עיון בתוכנם של הסכם הממון והתוספת מעלה תמיהה. לכאורה מוסכם בין בני הזוג כי כל הרכוש יעבור על שם התובעת; הזכויות בדירה ברחוב תל-מאנה, המכונית, המגרש בעוספיה, הדירה באילת, המניות בחברות ועוד. מנגד, כל שנותר בידי עמיחי אלו חשבונות הבנק שהיו רשומים על שמו. התובעת העידה כי בבנק היו לעמיחי כספים רבים, ולכן הסכים לקבל את ההסכם תוך ויתור על כל שאר הנכסים. טענה זו הייתה יכולה להתקבל אילו הוצגה ראיה כלשהי על היקף הכספים שהחזיק עמיחי בחשבונותיו, אך לא הובאה ראיה כלשהי. על פניו הסכם כזה, שבו כל הרכוש מועבר על שם האישה, ללא כל ראיה על תמורה שמקבל הבעל, הינו חשוד כחוזה למראית עין שנועד להבריח נכסים. בהיעדר ראיה על תמורה שקיבל עמיחי, דומה שחשד זה רק הולך ומתגבר. 27. לסיכום נקודה זו, אין לי אלא לקבוע שמהראיות מתחייבת המסקנה כי הסכם הממון והתוספת אינם משקפים הסכמה אמתית של בני הזוג, אלא נועדו להגן על הנכסים מפני נושיו של עמיחי. מכאן שהתובעת אינה יכולה לבסס את זכויותיה בדירה על הסכם הממון. הזכויות בדירה 28. התובעת טענה גם כי הדירה נרכשה על-ידי שני בני הזוג במשותף, ולכן היא בעלת זכויות בדירה. להוכחת טענה זו צירפה התובעת תצלום של הסכם הרכישה עליו מופיעים שני בני הזוג כרוכשים. לתובעת לא היה מסמך מקורי (עמ' 6 לפרוטוקול). בתיק עמידר לא מופיע הסכם שכזה, אלא בהסכם מופיע כרוכש רק עמיחי (נ/1). ההסכם נחתם עוד לפני שבני הזוג התחתנו (בשנת 1973). התובעת הבהירה כי בהסכם נרשם רק עמיחי, שכן עמיחי היה תושב אילת (עמ' 10). אין כל הסבר ברור מדוע להיותו של עמיחי תושב אילת הייתה חשיבות כלשהי לעניין הרכישה. יתרה מזו, הדירה נרכשה בעזרת הלוואה שקיבל עמיחי מבנק אפותקאי - כיום בנק לאומי למשכנתאות בע"מ. אין זכר כי התובעת הייתה צד להסכם ההלוואה, אפילו לא כערבה. התובעת גם לא ידעה לספר כיצד סולקה ההלוואה או להביא ראיה על תשלום כלשהו ששילמה, בין במסגרת דמי הקדימה ששולמו עם חתימת ההסכם, ובין כתשלום להחזר ההלוואה (עמ' 6-7 לפרוטוקול). 29. גם בעניין זה, של השתתפות ברכישה, לא ניתן ליתן אמון כלשהו בעדותם של התובעת ועמיחי. במיוחד חשוב להדגיש את הצגת תצלום ההסכם, שעליו חתומה התובעת, ואשר סותר את מסמכי עמידר, ונראה בלתי מהימן. 30. גם את הטענה לזכויות מכוח חזקת השיתוף יש לדחות. בין אם הלכת השיתוף חלה גם על בני זוג שנישאו לאחר חקיקת חוק יחסי ממון, ובין אם לאו (ראה ע"א 1915/91 אסתר יעקובי נ' עזרא יעקובי, פ"ד מט(3) 529), הרי שההלכה אינה חלה על נכסים שנרכשו לפני הנישואין. הדירה נרכשה על-ידי עמיחי בשנת 1973, ובני הזוג נישאו רק בשנת 1975. בהיעדר ראיה אחרת ממנה ניתן להסיק על כוונת שיתוף, אין בהלכת השיתוף כדי להועיל לתובעת. נזכיר שוב כי לא מדובר בדירת מגורים, אלא בדירה ששימשה את בני הזוג זמן קצר, ולאחר מכן הושכרה לצדדים שלישיים. חשוב להזכיר כי ישנן בפסיקה דעות רבות לפיהן ניתן אמנם להכיר בתחולת חזקת השיתוף גם על נכסים שנרכשו טרם הנישואין על-ידי אחד מהם, אלא שפסיקה זו מצומצמת לנסיבות המתאימות, בהן הוכח שבמשך השנים נטמע הרכוש האישי בתוך המשותף (ראה ע"א 806/93 הדרי נ' הדרי, פ"ד מה(3) 685, בעמ' 692). במקרה כזה הנטל מוטל על הטוען לתחולת החזקה, ולא די בהוכחת קשר נישואין רצוף. יש לשכנע בראיות כי בני הזוג החילו את החזקה גם על הרכוש שנרכש טרם הנישואין. נטל כזה לא הורם, שהרי לא הובאה שמץ ראיה על אופי החיים המשותפים. סוף דבר 31. ממכלול הראיות שהובאו בפניי התרשמתי כי בפנינו ניסיון של בני הזוג קרביץ להבריח נכסים ולמנוע מנושיו של עמיחי לגבות את המגיע להם מנכסיו. לא שוכנעתי שהסכם הממון משקף הסכמה אמתית של בני הזוג, אלא להפך, עולה כי מדובר בקנוניה שתוכננה על-ידי בני הזוג כדי להגן על הרכוש. חשוב לציין כי גרסתו של עמיחי, התומך באשתו, והסותרת לחלוטין את הצהרותיו בפני בית המשפט בהליך הקודם, מוסיפה לחוסר האמון ומחזקת את ההנחה שעניין לנו בזוג הפועל יחדיו בתיאום מלא כדי להתחמק מתשלום חובות. 32. אשר על כן התביעה נדחית. התובעת, בלה קרביץ, תשלם לכל אחד מהנתבעים 2-3 (בנק לאומי ובנק מרכנתיל) הוצאות משפט ושכר טרחה בסך כולל של 10,000 ₪ (סכום זה כולל מע"מ על שכר הטרחה). חוזהזכויות בדירההסכם ממון