החלטה 1. בקשה למתן צו ביניים שלא להוציא לפועל צו הריסה לבית נושא התובענה, שלטענת המבקשים משמש בית המגורים של המבקש 1 ומשפחתו (להלן: "הבית"). המבקשים הגישו את העתירה דנן, בה עתרו שבית המשפט יקבע כי החלטות ועדת הערר ביחס לבית - יבוטלו. 2. במקביל, מתנהל ביחס לבית הליך פלילי בבית המשפט לעניינים מקומיים בהרצליה. ביום 31.10.02 הוגש כתב אישום נגד המבקש 1, המתייחס בין היתר לבית דנן. לאחר מספר דחיות במועד הדיון, הוגש לבית המשפט ביום 16.1.06 הסדר טיעון, במסגרתו הורשעו העותרים על פי הודאתם בבניה ללא היתר, והוצא צו הריסה שאמור היה להיכנס לתוקף ביום 16.4.07. ביום 10.4.07 הגישו המבקשים בקשה לעיכוב ביצוע צו ההריסה, וביום 28.5.07, האריך בית המשפט לעניינים מקומיים בהרצליה את המועד שנקבע להריסת הבית, עד יום 31.12.07, כדי שהעותרים יוכלו למצות את הבקשה למתן היתר בניה לבית. העותרים הגישו בקשה נוספת לארכה, ולצורך מתן תגובות לבקשה, עוכב ביצוע צו ההריסה עד יום 31.1.08. ביום 24.1.08 ניתנה החלטתו של בית משפט השלום בהרצליה (כב' השופט אבינור), שדחה את בקשת העותרים לעיכוב ביצוע צו ההריסה. עוד קבע כב' השופט אבינור כי לאור קיומו של דיון בעתירה דנן (שהתקיים ביום 19.2.08), מועד ביצועו של צו ההריסה יידחה ליום 2.3.08. ביום 20.2.08 פנו העותרים בבקשה לבית משפט השלום בהרצליה, לעיון חוזר בהחלטתו הנ"ל, ובקשו ארכה נוספת בת 3 חודשים לביצוע צו ההריסה. ביום 27.2.08 נדחתה הבקשה לעיון חוזר. 3. הדיון בעתירה נקבע כאמור ליום 19.2.08. לקראת הישיבה הנ"ל, הוגשו תשובות המשיבות לעתירה. ואולם, במועד הנ"ל, לא התקיים דיון בעתירה, משום שב"כ העותרים בקש כי בית המשפט יאפשר לו להשלים טיעון בכתב בתגובה לתשובות המשיבות. לצורך כך, נדחה הדיון, והוא קבוע ליום 30.3.08. ביום 28.2.08 הוגשה הבקשה דנן, והיא הגיעה לעיוני ביום 2.3.08. בבקשה עותרים המבקשים כי בית המשפט יורה למשיבות שלא להוציא לפועל את צו ההריסה עד להכרעה בעתירה. לטענתם, אם ייהרס הבית, יהפוך הדיון בעתירה לדיון תיאורטי. 4. המשיבות התנגדו לבקשה - לטענתן בית משפט זה אינו מוסמך להתערב בהליכים הפליליים, הבקשה הוגשה בשיהוי, ובנוסף - אין סיכוי כי העתירה תתקבל, משום שתוכנית הר/1941 איננה מוטלת כלל בספק, ומכל מקום אף לו היה מקום לקבל את טענת העותרים ביחס לתוכנית, לא היה בכך כדי לשנות את ייעוד הקרקע נושא העתירה. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים - אני סבורה כי דין הבקשה להידחות מהטעמים שיפורטו להלן. שיהוי 5. הטעם הראשון לכך הוא משום שהבקשה הוגשה בשיהוי. כך, כפי שהובהר לעיל, עוד ביום 24.1.08, קבע בית המשפט לעניינים מקומיים בהחלטתו, כי אין מקום לעכב את ביצוע צו ההריסה. המבקשים היו יכולים לפנות בהליכי ערעור על החלטה זו - זוהי דרך המלך לתקיפת החלטה שהמבקשים חולקים עליה. המבקשים לא עשו דבר בסמוך לאחר ההחלטה. 6. כאמור, הדיון בעתירה היה קבוע ליום 19.2.08. המבקשים היו מודעים להחלטתו של בית המשפט לעניינים מקומיים במועד זה. הם היו מודעים לכך כי צו ההריסה עומד להיכנס לתוקף ביום 2.3.08. אף על פי כן, ולמרות שניתן היה לדון בעתירה ביום 19.2.08 ולהשלים את הדיון בה, הם עתרו לדחייה במועד הדיון - כדי להגיב לתשובות המשיבות בעתירה. המבקשים לא פנו בהליכי ערעור - ואף לא בבקשה לעיכוב ביצוע, גם בסמוך לאחר ישיבת 19.2.08, למרות שב"כ המשיבות הצהירו במפורש בישיבת יום 19.2.08, כי הסכמתן לכך שהדיון יידחה לא תהווה הצדקה להארכת מועד ההריסה הסופי כפי שנקבע על ידי בית המשפט לעניינים מקומיים (ר' עמ' 2 לפרוטוקול, שורות 19-22). כאמור, הבקשה דנן הוגשה ב"דקה ה-90" - רק לאחר שבית המשפט לעניינים מקומיים דחה את בקשת העותרים לעיון חוזר. רק לאחר קבלת החלטה זו, פנו העותרים לבית משפט זה, ובקשו את עזרתו. 7. יוער עוד, כי אין זו הפעם הראשונה בה העותרים משתהים בהגשת בקשות, ומגישים בקשות ברגע האחרון האפשרי. כך, ביום 30.12.07, הגישו העותרים את בש"א 32698/07, שבה הם עתרו כי בית המשפט יורה למשיבות לא להוציא לפועל צו הריסה שהיה קבוע ליום המחרת - 31.12.07. כב' השופט ורדי, אשר דן בבקשה למתן צו ארעי, קבע כי: "תמוה מדוע מוגשת הבקשה ב'דקה ה-90' בעוד העתירה המנהלית הוגשה ביום 19.12.07, והחלטת ועדת הערר הינה מיום 4.11.07". בסופו של דבר - נמחקה הבקשה הנ"ל, לאחר שבית המשפט לעניינים מקומיים עכב את ביצוע צו ההריסה עד יום 31.1.08. מכלול ההתנהלות של העותרים, מעלה אם כן חשש של ניסיון לדחות את הקץ, תוך השתהות בהגשת הבקשות, לא פעם אחת - וענין זה כשלעצמו מצדיק את המסקנה לפיה אין להיעתר לבקשה. פסק הדין והחלטות של בית המשפט לעניינים מקומיים 8. זאת ועוד - כפי שהובהר לעיל, צו ההריסה הוצא מכוח גזר דינו של בית משפט לעניינים מקומיים. הצו הוצא מכוח הסדר טיעון, במסגרתו העותרים הודו באשמה שיוחסה להם. העותרים אינם כופרים בצו ההריסה הנ"ל - ומובן שמאחר שמדובר בצו שהוצא מכוח הסדר טיעון, הם גם לא הגישו ערעור עליו. 9. המועד לביצוע צו ההריסה שניתן בהתאם להסדר הטיעון, חלף זה מכבר, וכאמור - בית המשפט לעניינים מקומיים אף האריך את המועד מספר פעמים. בסופו של דבר קבע בית המשפט לעניינים מקומיים, כי אין מקום למתן ארכה נוספת - בין היתר לאור העובדה כי: "אין בתצהיר הסבר לשיהוי הרב שבהגשת הבקשה, אין בו הסבר למהפך בעמדת המבקשים ביחס לסבירות החלטתה של כב' השופטת א' לוי, אין בו הסבר לכך שמסגרת הזמן הנדיבה שנקבעה על ידי כב' השופטת בוזבזה, לכאורה, בפניות כפולות לוועדת הערר - בפרט על רקע העובדה האמורה שבקשות המבקשים ועררם נדחו כבר בשנת 2003 - ואין בו הסבר מדוע פסק הדין בעת"מ (ת"א) 1146/02 שציטוטים הימנו מהווים חלק ניכר מהתצהיר, נמצא על ידי המבקשים רק עתה" (ר' ההחלטה מיום 24.1.08 בעמ"ק 2/645/02). המשמעות של היעתרות לבקשת המבקשים דנן, היא איון ההחלטה של בית המשפט לעניינים מקומיים, אשר קבע כאמור כי אין מקום לעכב את ביצועו של צו ההריסה פעם נוספת, וכי יש לבצע אותו עד יום 2.3.08. 10. ב"כ המבקשים טוען, כי הוא איננו מבקש כי בית המשפט יתערב בהחלטת בית המשפט לעניינים מקומיים, אלא רק כי יותיר את המצב על כנו, הואיל ואם צו ההריסה יבוצע - העתירה תהפוך תיאורטית. אינני מקבלת את טענת המבקשים. אני סבורה כי המבקשים נקטו בהליך "עוקף" להחלטה של בית המשפט לעניינים מקומיים. החלטתו של בית המשפט לעניינים מקומיים נסמכת כאמור על פסק דין חלוט שניתן בהסכמה. מתן אורכות במצב כזה נתון לשיקול הדעת של בית המשפט שהוציא את צו הריסה מלכתחילה. אם המבקשים חולקים על שיקול דעתו של בית המשפט לעניינים מקומיים, היה עליהם להזדרז ולהגיש ערעור בדרך המשפטית הנכונה על החלטה זו, ולא לנסות לעקוף אותה באמצעות הבקשה הנוכחית. 11. אוסיף ואעיר כי גם בדברים אלה אין משום חידוש מבחינת המבקשות, משום שכבר בהחלטתו של כב' השופט ורדי מיום 30.12.07, בבש"א 32698/07 שנזכרה לעיל, קובע בית המשפט כי: "זאת ועוד, לכאורה אין סמכות לבית משפט זה לבטל צווי הריסה מנהליים המצויים בסמכות בית המשפט לעניינים מקומיים, אליו גם פנו המבקשים בבקשה לעיון חוזר שטרם ניתנה בה החלטה ומדובר לכאורה בניסיון לעקוף הליכים פליליים במסגרת בקשה זו". לכן, אין זה סביר כי לאחר שניתנה ההחלטה בבקשה לעיון חוזר, כי במקום לתקוף החלטה זו במסגרת הליכי ערעור, המבקשים ישובו ויפנו לבית משפט זה בבקשה הנוכחית. סיכויי העתירה ומאזן הנוחות 12. המבקשים חוזרים ומציינים, כי אם ביצועו של צו ההריסה לא יעוכב, יתייתר הדיון בעתירה הנוכחית - שלגישתם תוצאותיה יובילו לקביעה כי הם יוכלו לזכות בהיתר בנייה בהתאם למצב התכנוני הקיים, בניגוד לקביעת ועדת הערר. בענין זה מפנים המבקשים לכך שוועדת הערר הסתמכה על המצב התכנוני הקיים בהתאם לתוכנית הר/1941 ששינתה את ייעוד הקרקע למרכז ספורט עירוני, ולא נתנה דעתה לפרשת בכור (עת"מ 1146/02 בכור איתן נ. המועצה הארצית לתו"ב), המעמידה לטענתם את הוראות התוכנית הנ"ל בספק. 13. אני סבורה כי ככל שהדברים עולים מהחומר שהונח בפני עד שלב זה של הדיון, טענה זו היא טענה בעייתית. כך, בפסד הדין בענין בכור קבע בית המשפט כי יש להחזיר את תוכנית הר/1941 למשיבות 2-3 (הן המשיבות דנן) "לבחינת ההצעות האלטרנטיביות" (ר' עמ' 10 לפסה"ד הנ"ל). כעולה מתשובת המשיבה 2 לעתירה, מוסדות התכנון אכן בצעו את הבחינה המחודשת שנקבעה בפסק דין בכור, והן הוועדה המקומית, הן הוועדה המחוזית והן הוועדה הארצית דחו את החלופה שהציעו העותרים, כך שנותרה על כנה התוכנית המייעדת את כל השטח לפארק. 14. זאת ועוד, מדבריה של ב"כ המשיבה 2 בפרוטוקול ישיבת 19.2.08 עולה, כי בכל מקרה ואף לו היתה תוכנית הר/1941 משתנה, הרי בשטח בו מצוי בית העותרים אמור להישאר פארק - כלומר ממילא בית העותרים אמור להיהרס. מסקנה זו עולה גם מטיעוניהם של העותרים עצמם - אשר הפנו בעתירה בין היתר לס' 16 לתוכנית, הקובע: "לגבי כל בניין קיים בתחום התוכנית, אשר נבנה כחוק, תגיש הוועדה המקומית תוכנית אשר תקבע את תקופת השימוש החורג לפי מצבו, בהתאם לאמור בס' 178 לחוק התכנון והבנייה תשכ"ה - 1965". העותרים טענו בשולי עתירתם, כי מהסעיף עולה כי הרשות המנהלית קבעה כי: "אין טעם בהריסת בתי המגורים והמבנים המצויים בשטחי התוכנית לאלתר, ועל כן כוננה מנגנון להותרת המבנים על תילם, עד שיחלו פעולות הפקעה אופרטיביות" (ר' ס' 56 לעתירה). 15. אכן, ביחס למבנים שנבנו כחוק בתחום התוכנית (ולאור הודאת המבקשים בהליך הפלילי לא יכולה להיות עוד מחלוקת כי הבית לא נבנה כחוק) - נקבע הסדר הדוחה את הריסתם, אף אם הם יועדו בתוכנית להריסה. אולם, החלה של סעיף זה משמעותו רק דחייה של ההריסה, ככל שהדבר נוגע למבנים שנבנו כחוק, כאשר בסופו של דבר, מבנים אלה ייהרסו בהתאם להוראות התוכנית. ענין זה הוא רלוונטי ככל שהדבר נוגע לטענת המבקשים לפיה התוצאה של הריסת בית מגורים היא תוצאה קשה ובלתי צודקת. אכן, הריסת בית מגורים היא ענין קשה ובלתי הפיך, ובית המשפט מצווה כמובן להביא זאת בחשבון. אלא שכאשר מדובר בבית מגורים שממילא אמור להיהרס, ומתבקשת רק דחייה של ההריסה שלו - הנזק כתוצאה מההריסה הוא קטן הרבה יותר. 16. בהקשר זה אחזור ואדגיש כי אין מחלוקת שהבית נבנה ללא היתר. בתי המשפט שהתייחסו לבקשות לעיכוב ביצוע צווי הריסה במסגרת הליכים פליליים, ציינו בהקשר זה כי: "... על בית המשפט לשקול מחד- את אינטרס פרט, שצו ההריסה, אם יבוצע, יביא לתוצאה בלתי הפיכה וישאיר אותו ללא קורת גג, ומאידך- את אינטרס הציבור בביצוע צווי הריסה, שמטרתם להילחם בתופעת הבניה הבלתי חוקית ... מי ששקט על שמריו והחל לפעול לשינוי התב"ע רק כאשר עמד בפני הריסת ביתו אינו זכאי לקבל סעד מבית-המשפט... במקרה זה יש להעדיף את אינטרס ציבור על פני זה של הנאשם שביתו יהרס" - ע"פ (ירושלים) 7491/03 אל סאנע יוסף נ' ועדה מחוזית לתכנון ולבניה (לא פורסם)". לכן, ולאור כל האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה. צו בינייםהריסת מבנהצו הריסהצווים