להלן פסק דין בנושא זכויות אלמנת נכה שנפטר: פסק-דין ערעור על החלטת ועדת הערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט-1959 (להלן: "ההחלטה", "ועדת הערעורים", ו-"חוק הנכים", בהתאמה) בע"נ 178/05 מיום 10.09.06, לפיו התקבל ערעור המשיבה, והמערער חויב בתשלום תגמול חודשי בגובה התגמול ששולם לבעלה המנוח של המשיבה (להלן: "המנוח"), ערב פטירתו. רקע המנוח הוכר כנכה צה"ל בגין נכות נפשית בשיעור של 30% מתאריך 01.04.79. החל מתאריך 01.08.93 ועד לפטירתו, שולם למנוח תגמול מיוחד בגובה תגמול מחוסר פרנסה, בהתאם להוראות פנימיות של אגף השיקום. סעיף 20א(א) לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 (להלן: "חוק הנכים") קובע: "נפטר נכה שהיה זכאי לתגמולים בשעת פטירתו, ולפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), תש"י-1950, אין משלמים אחריו תגמולים, יוסיפו לשלם את התגמול בשיעור שהיה משתלם אותה שעה, עד תום 36 חדשים מסוף החודש שבו אירעה הפטירה, לידי בן המשפחה שהורה עליו הנכה לפי סעיף 39א, ובאין הוראה - לידי בן זוגו, ובאין בן זוג, לידי בן המשפחה שהורה עליו קצין התגמולים". לאחר פטירת המנוח, שילם המערער למשיבה תשלום חודשי, בהתאם לדרגת נכותו המוכרת של המנוח. המשיבה ביקשה כי ישולם לה גם התגמול המיוחד ששולם עובר לפטירתו, אך נענתה בשלילה. על החלטה זו הגישה המשיבה ערעור לועדת הערעורים לפי חוק הנכים. ערעורה התקבל, ומכאן הערעור שבפנינו. השאלה המשפטית הצדדים חלוקים בשאלת פרשנותו של סעיף 20א(א) הנ"ל. לטענת המערער, יש להחיל את הסעיף על תשלומים ששולמו לנכה עובר לפטירתו מכוח הוראות החוק, ואין להחילו על תשלומים המשולמים מכוח הוראות פנימיות. המשיבה דוחה פרשנות זו, ולשיטתה, היא זכאית לתשלום מלוא הסכום ששולם למערער עובר לפטירתו, שכן תכלית הסעיף, הנלמדת מהליכי החקיקה, הינה למנוע פגיעה כלכלית במשפחתו של הנכה. החלטת ועדת הערעורים ועדת הערעורים קיבלה את פרשנותה של המשיבה, וקבעה כי היא זכאית לתשלום תגמול חודשי בגובה זה ששולם למנוח ערב פטירתו, לרבות התגמול המיוחד. הנימוק ביסוד החלטתה של ועדת הערעורים היה כי: "המחוקק ביקש למנוע 'הפסקה פתאומית' של תשלום התגמולים עקב פטירת הנכה, ו'פגיעה קשה במשפחה מבחינה כלכלית' ועל כן מצא לחייב את המשיב להמשיך בתשלום התגמולים כדי לאפשר לזו תקופת ביניים לצורך התאוששות וארגון חייה מחדש... תכלית זו יכול שתהא מושגת בדרך של 'הקפאת המצב הקיים'... נוכח תכלית ההוראה ולשון החוק הברורה, אשר, בכל הכבוד, אינה טעונה פרשנות, איננו מוצאים לקבל את עמדת המשיב המבקש להגבילה אך לתשלומים אשר שולמו לנכה ערב פטירתו מכוח הוראות החוק, סייג אשר אינו נרמז ולו ברמז קל בלשון החוק ואינו דר בכפיפה אחת עם מטרתו". ובהמשך: "נוסיף ונציין, כי המשיב לא מצא לקבוע באותן הוראות פנימיות, אשר מכוחן שולם למנוח ערב פטירתו תגמול חפ"ר, כל הוראה לעניין הפסקת/המשך התשלום לאח פטירת הנכה, ומכאן אין לנו אלא להניח כי בעניין זה ביקש לנהוג על פי הוראות החוק הרלוונטיות, דהיינו; הוראת סעיף 20א(א) לחוק". טענות הצדדים בערעור המערער טוען כי שגתה ועדת הערעורים משהחילה את הוראות סעיף 20א(א) לחוק הנכים על כל תשלום "יהא מקורו אשר יהא". לטענת המערער, חוק הנכים חל על רשימה סגורה של תגמולים, ואין מקום להכפפת ההוראות הפנימיות של אגף השיקום להוראות חוק הנכים. המערער מטעים כי התגמול המיוחד משולם "בנוסף ומעבר לקבוע בחוק ובמסגרת תקציבים מיוחדים", וכי ההוראות הפנימיות קובעות שההטבה "תשולם לנכה עצמו (להבדיל מהמקרה דנן בו מדובר באלמנת הנכה)". המערער מוסיף וטוען כי ההוראות הפנימיות נוסחו על דרך החיוב, קרי- נוסחן קובע מתי ועל מי תחלנה; ולא על דרך השלילה, שכן אין צורך לציין מפורשות מי אינו זכאי להטבות או מתי תסתיים הזכאות. לגרסת המערער, גם בפסיקת בית המשפט העליון אושרה ההבחנה בין תגמולים המשולמים על פי חוק הנכים לבין תגמולים מיוחדים המשולמים בהתאם להוראות פנימיות של אגף השיקום, ועל כן אין לקבל את פרשנותה של ועדת הערעורים, שכן התגמולים המיוחדים אינם נזכרים בחוק, שחל, כאמור, על התגמולים שנקבעו במסגרתו. לבסוף, מתריע המערער כי החלטה שתכפיף את תשלום התגמולים המיוחדים להוראות חוק הנכים עלולה להביא להפסקת תשלומן לכלל הזכאים, עקב אילוצי תקציב. לטענת המשיבה, פרשנות חוק הנכים מלמדת כי תכליתו, הסובייקטיבית והאובייקטיבית כאחת, אינה תומכת בגישת המערער. להשקפתה, בדברי ההסבר לחוק הבהיר המחוקק כי המשך תשלום התגמולים בתקופה המיידית שלאחר פטירת הנכה נועדה להבטיח את המשך המשענת הכלכלית למשפחה. זאת ועוד, מלשון החוק לא ניתן ללמוד על האבחנה שלקיומה טוען המערער, בין תגמולים המשולמים ע"פ חוק לבין אלה המשולמים מכוח הנחיות פנימיות, ולא סביר לייחס למחוקק כוונה לאבחן בין משפחות נכים. לטענת המשיבה, הסיבה שאין למצוא בהוראות הפנימיות הנחיה לפיה עם פטירת הנכה יופסקו התשלומים היא כי אין כל היגיון בהוראה מעין זו, שכן מלכתחילה נועד התשלום להבטיח אמצעי קיום לנכה ולמשפחתו. בהמשך לכך, מפנה המשיבה לפסיקה המלמדת כי תכליתו של סעיף 20א הנ"ל הוא להבטיח את מצבה הכלכלי של משפחת הנכה. בשולי ערעורה טוענת המשיבה כי המערער לא קיים את פסק הדין שניתן בועדת הערעורים במלואו, שכן לא שילם לה את מלוא התגמול ששולם למנוח בחייו. דיון והכרעה דין הערעור להתקבל. הפרק השני לחוק, שכותרתו "תגמול", מפרט שורה ארוכה של תגמולים מסוגים שונים להם זכאים נכים במסגרת החוק. מטבע הדברים, חלות הוראות החוק על תגמולים אלה, ולא על תגמולים שאינם מנויים בחוק, אשר משולמים לפנים משורת הדין מכוח הוראות פנימיות של המערער. גם בית המשפט העליון מצא לנכון להבחין בין תגמולים המשולמים מכוח הוראות החוק, לבין תשלומים נוספים הניתנים לפנים משורת הדין במסגרת הנחיות פנימיות. כך למשל, בבג"צ 292/84 בודיק נ' ראש אגף השיקום (לא פורסם), נקבע: "מדובר בהטבות לצריכה שוטפת, שהרשות מעניקה לפנים משורת הדין; אין בידינו לומר שהנחיה פנימית המעניקה- מטעמי תקציב ותכנונו- הטבות מהסוג האמור רק ממועד מוגדר היא מופרכת עד כדי הצדקת התערבותנו, כל עוד אין אפליה בין נכים שונים לגבי מועד התשלום" יש להעיר, כי על פסיקה זו הוגשה בקשה לקיים דיון נוסף, אך הבקשה נדחתה. בית המשפט העליון חזר ואישר הלכה זו בבג"צ 5931/97 לבקוביץ יעקב נ' משרד הבטחון-אגף השיקום, ולא בכדי אין המשיבה מצביעה על פסיקה מקבילה התומכת בעמדתה לפיה אין מקום לאבחנה האמורה. עצם העובדה שהמחוקק ביקש להיטיב עם משפחות נכים שנפטרו, באמצעות קביעת תקופת ביניים לצורך התארגנות והתאוששות, אינה מקימה, מניה וביה, את המסקנה כי המחוקק ביקש להמשיך בתשלום תגמולים, שמלכתחילה לא הורה על תשלומם, והמשולמים לפנים משורת הדין מתוך מסגרת תקציבית מיוחדת, אותה ייעד המערער לסיוע לנכים שאינם עומדים בקריטריונים הקבועים בחוק. בסיכומיו, מטעים המערער כי החלטה על מתן תגמול לפנים משורת הדין מתבצעת בידי הגורמים המקצועיים באגף השיקום, הבוחנים את נתוניו של הנכה בקפידה בטרם תאושר ההטבה, כשבין היתר נבחנים נכותו הרפואית, מצבו הכלכלי, אפשרות שיקומו ומצבו הסוציאלי. מטבע הדברים, גובהה של ההטבה נגזר מפרמטרים אלו. לפיכך, נראה כי הוראה גורפת המחייבת את המשך תשלום התגמול לשאיריו, מבלי שתתקיים כל בחינה בעניינם, עומדת בניגוד לרוחן של ההנחיות הפנימיות מכוחן משולם התגמול הנוסף. לא נעלם מעינינו כי בסיכומיה, הפנתה המשיבה לע"נ 361/90 אבדי רחל נ' קצין תגמולים, כאסמכתא לכך שגובה המענק לשארי הנכה אינו מותנה בהכנסת בן המשפחה. דא עקא, מקרה זה אינו רלוונטי לענייננו, שכן שם המדובר היה בתגמולים המשולמים לאלמנה בהמשך לתגמולים שקיבל הנכה ערב פטירתו מכוח הוראות סעיף 7(א) לחוק הנכים. מנגד, בערעור שבפנינו עסקינן בתגמולים המשולמים מכוח ההוראות הפנימיות, שכאמור לעיל, התשלום בהתאם להן נקבע באמצעות מנגנון שונה מזה הקבוע בחוק הנכים, שכן הוא שם דגש על מצבו הפרטני והמיוחד של כל נכה ונכה. מעבר לדרוש יוער, כי טענת המשיבה לפיה המערער אינו מקיים את החלטת ועדת הערעורים כלשונה, מוטב היה כי לא תיטען כלל. מחליפת המכתבים שצירפה המשיבה עולה שהפחתת הגמלה התבצעה כדין, מאחר שלבנם הצעיר של המשיבה והמנוח מלאו 21 שנים. בנסיבות אלה, היתה מופחתת הגמלה גם אלמלא פטירתו המצערת של המנוח בתאריך 24.05.05. לפיכך, המערער היה רשאי להפחית את הגמלה המשולמת, והפחתה זו אינה סותרת את החלטת ועדת הערעורים, שהכריעה בשאלה משפטית שונה לחלוטין. לאור האמור לעיל, דין הערעור להתקבל. המשיבה תשא בהוצאות המערערת ובשכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪ בצירוף מע"מ, ריבית והצמדה מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל. נכותאלמנות / אלמנים