ירידה בשמיעה בצבא

להלן פסק דין בנושא ירידה בשמיעה בצבא של טכנאי: פסק דין 1. וועדה רפואית עליונה שהתכנסה בימים 17.5.05, 9.8.05 ו-17.8.05, דנה בעניינו של המערער ואישרה קביעה קודמת, לפיה המערער זכאי לנכות בשיעור 1% בגין ירידה בשמיעה, לפי המבחן שבסעיף 72(א)(1) לתוספת לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגות נכות), תש"ל-1969 (להלן - "התוספת"). עוד אישרה הוועדה קביעה קודמת, כי למערער נכות בשיעור 10% בגין ליקוי שמיעה בתדירויות הגבוהות עם טנטון, לפי המבחן שבסעיף 72(ג)(2) לתוספת. על החלטה זו הוגש הערעור דנן. 2. להשלמת התמונה יצוין, כי עניינו של המערער נבחן על-ידי וועדה רפואית עליונה קודמת מהימים 27.7.04 ו-3.8.04, וגם וועדה זו הגיעה לאותה מסקנה. על החלטת הוועדה הנ"ל הגיש המערער ערעור לבית-משפט זה (ע"א 5659/04), ובהסכמה הוחזר עניינו לוועדה הרפואית העליונה "כדי שתבחן את דרגת נכותו בכל הקשור לירידה בשמיעה, באופן שהוועדה תיתן דעתה לשאלה, מדוע מצב השמיעה נקבע על-ידה נכון לשנת 1974, ולא להיום או לכל מועד אחר, כפי שהמערער טוען לו בטיעוניו המפורטים" (פסק-דין מיום 2.2.05). 3. הרקע לנכותו של המערער, יליד 1942, הוא שירותו הצבאי בין השנים 1961 ו- 1963, כאשר נחשף לרעשים במסגרת תפקידו כטכנאי קירור במערכות חדרי קירור בהם אוחסנו מוצרי מזון. המערער הגיש תביעה להכרה בזכותו כנכה רק בשנת 2001. תחילה נדחתה התביעה ולאחר מכן, על יסוד מסמכים רפואיים נוספים שהציג המערער, הכיר המשיב בקשר הסיבתי שבין השירות לבין חבלה אקוסטית עם טנטון (נספח י' לערעור, מכתב המשיב מיום 15.3.04). במקביל ניהל המערער הליכים גם בפני הוועדה לערעורים, במסגרת ע"נ 4/03, אך ערעורו נמחק לנוכח העובדה שהמשיב הכיר בקשר הגרימה האמור (ראו פרוטוקול הוועדה מיום 9.5.04 שצורף לתשובת המערער לתגובת המשיב). 4. הוועדה הרפואית העליונה, שעל החלטתה הוגש הערעור דנן (להלן - "ור"ע"), החליטה כדלהלן: "יש להתייחס לממצאי בדיקת השמיעה שבוצעה בשנת 1974 לאחר התנקבות טראומטית של עור התוף (שנגרמה בזמן ניקוי האוזן בעזרת קיסם עם צמר גפן). בדיקת שמיעה זו בוצעה 9 שנים לאחר שחרורו משירות סדיר (1963), בהעדר בדיקת שמיעה לפני שנת 1974 הוועדה נאלצת להסתמך על בדיקת השמיעה שבוצעה בשנת 1974 (שכאמור בוצעה עקב אירוע שלא קשור לשירות הצבאי). באשר לתקופה שלאחר 74' כאמור, לא עמד בפני הוועדה תעוד המעיד על חשיפה לרעש מזיק ועד היום. כידוע, פגיעת שמיעה מרעש מזיק אינה מחמירה שנה לאחר החשיפה של הנפגע. בהעדר תעוד עד שנת 74' הוועדה נאלצת להסתמך על הבדיקה שבוצעה בשנת 74'. בבואה לקבוע את החלטתה, הוועדה קובעת את אחוזי הנכות לפי ירידה עצבית בשמיעה (הולכת עצב) ולא לפי ההחמרה שקשורה בנקב הטראומתי. ממוצע ירידה בשמיעה (בהולכת עצב) באוזן ימין 20 דציבל ובאוזן שמאל 30 דציבל". בדיקת השמיעה משנת 1974, אליה מתייחסת הור"ע, היא בדיקה שנערכה למערער לאחר שנגרם לו נקב בעור התוף. בבדיקה זו (נספח ט' לערעור), שבוצעה ביום 16.12.74, נמצאה ירידה בשמיעה באוזן שמאל בין 25 ל-30 דציבל, ובאוזן ימין בין 35 ל-40 דציבל. משמעות החלטת הור"ע היא, שאין מקום להתייחס למצבו הנוכחי של המערער, שכן "פגיעת שמיעה מרעש מזיק אינה מחמירה שנה לאחר החשיפה של הנפגע". דהיינו - ככל שהמערער נפגע בשמיעתו מרעש מזיק במהלך שירותו הצבאי שהסתיים בשנת 1963, הרי שפגיעה זו עלולה להחמיר רק בתקופה נוספת של שנה לאחר תום השירות. כל החמרה במצב השמיעה שנגרמה לאחר מכן, אינה יכולה להיזקף על חשבון השירות, בהתחשב בטיב הפגיעה שנגרמת כתוצאה מחשיפה לרעש. מדובר בממצא רפואי, שאין בית-משפט זה מתערב בו. דא-עקא, שלפני הור"ע לא היו מסמכים רפואיים שאיפשרו לה לעמוד על מצב המערער סמוך לאחר שחרורו משירות סדיר, והמסמך הרלוונטי הראשון הוא תוצאות הבדיקה משנת 1974. הוועדה לא ראתה לנכון לייחס לשירות הצבאי את מלוא הירידה במצב השמיעה, כפי שהתגלתה באותה בדיקה, שכן אותה עת הושפעה תוצאת הבדיקה מקיומו של נקב בעור התוף. לפיכך התייחסה הור"ע רק לירידה העצבית בשמיעה, ומכאן מסקנתה כי מדובר בירידה של 20 דציבל באוזן ימין ו-30 דציבל באוזן שמאל, דהיינו - פחות מהממצא שנרשם בבדיקה האודיומטרית משנת 1974. גם זו מסקנה רפואית, שאין מקום להתערב בה. 5. בפי המערער טענות רבות, והוא האריך עד למאוד בטיעוניו הכתובים. אינני רואה לנכון להתייחס לכל פרט ופרט אלא אך לעיקרי הדברים. אחת מהטענות העיקריות שבפי המערער היא, שאת נכותו יש לקבוע על-פי מצבו דהיום. על-פי האמור לעיל, כפי שהבנתי את החלטת הור"ע וכפי שנטען על-ידי באת-כוח המשיב, אין רלוונטיות למצבו של המערער היום, אשר אינו נובע מהפגיעה שנגרמה במהלך שירותו הצבאי, לנוכח הקביעה הרפואית לפיה פגיעה זו היתה עלולה להחמיר רק במשך שנה לאחר סיום החשיפה לרעש המזיק. טענותיו של המערער כאילו על יסוד ההליך שהתנהל לפני הוועדה לערעורים, ושהסתיים במחיקת ערעורו, ניתן לבסס הסכמה מצד המשיב על כך שנכותו של המערער תקבע על-פי מצבו דהיום, אינן מקובלות עלי. אין בהליך האמור דבר וחצי דבר עם השאלה, מהי הנכות הנובעת מהחשיפה לרעש בשנות השישים. כל שנאמר הוא, שעל-אף חלוף הזמן, מסכים עתה המשיב להכיר בקשר של גרימה בין החשיפה לרעש לבין הפגיעה בשמיעה. עוד טוען המערער, כי על הור"ע היה להתחשב בממצאים הכלולים במה שהוא כינה "הנכות הצה"לית המוכרת משנת 1976 ומשנת 1978". מדובר בממצאים המפורטים באישור מפקדת קצין רפואה ראשי (נספח ה' לערעור) ועל-פיהם נמצא אצל המערער נזק שמיעה מעל 35 דציבל, הן ביום 10.10.76 והן ביום 30.11.78. גם לטענה זו יפה התשובה שפורטה לעיל, לפיה אין משמעות למצב השמיעה בפרק הזמן שלאחר חלוף שנה מתום החשיפה לרעש המזיק. בלית ברירה, בהעדר ממצאי בדיקה קודמים לשנת 1974, נזקקה הור"ע לבדיקה משנת 1974, אולם אין מקום להיזקק לתוצאות בדיקה מתקופה מאוחרת יותר. לטענת המערער, לפיה היה מקום לקבוע את נכותו לפחות על-פי ממצאי הבדיקה האודיומטרית משנת 1974, מה שהיה מזכה אותו בנכותו גבוהה יותר בקשר לירידה בשמיעה, אשיב, כי הור"ע התייחסה לעניין זה כאשר ביקשה "לנטרל" את השלכת הנקב על תוצאת בדיקת השמיעה, ולפיכך נזקקה לממצאים הנוגעים להולכת העצב. לנוכח האמור לעיל, גם אין לקבל את טענת המערער, לפיה יש לקבוע את נכותו על-פי הבדיקה המובאת בחוות-דעתו של ד"ר דויטש משנת 2003. 6. יצוין, כי במהלך הדיון בערעור נטען על-ידי באת-כוח המשיב, כי מעולם לא הוכרה נכות המערער המתבטאת בירידה בשמיעה (במובחן מנכות שעניינה "ליקוי שמיעה בתדירויות הגבוהות עם טנטון"), וכי הנכות שהוענקה למערער בקשר לירידה בשמיעה (בשיעור אחוז אחד), מקורה בטעות של הועדות הרפואיות. אין מקום להתייחס לטענה זו, בהעדר ערעור מצד המשיב, מה גם שבגדר ההליך בע"א 5659/04, הסכים המשיב להחזרת עניינו של המערער לוועדה הרפואית העליונה, כדי שתיבחן דרגת הנכות בכל הקשור לירידה בשמיעה. 7. על יסוד כל האמור לעיל מסקנתי היא, כי דין הערעור להידחות. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. צבאשמיעהשירות צבאי