פסק דין 1. המערער, יליד 1963, נפגע ביום 9.2.95 בעת שירותו במשטרה עת הרים משא כבד, פגיעה שהתבטאה בעיקרה בפריצת דיסק בחוליות 5-4L. המערער טוען, כי הוא סובל מפריצת דיסק גם בחוליות 4-3L ולפיכך הגיש בקשה להכרה בהחמרת מצב לפי תקנה 9 לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגות נכות), תש"ל-1969. וועדה רפואית מהדרג הראשון דחתה את הטענה לפיה מתקיים קשר סיבתי בין הפגימה המוכרת לבין מצב חוליות 4-3L. גם הוועדה הרפואית העליונה דחתה את ערעורו של המערער, ומכאן הערעור לבית המשפט. 2. המחלוקת העקרונית בין המערער, שלענין זה הציג לוועדה את חוות דעתו של ד"ר ד' הנדל, לבין הוועדה הרפואית העליונה, מתמקדת בשאלה, האם קיים קשר סיבתי בין הפגימה המקורית שבגינה הוכרה נכותו לבין פריצת הדיסק בחוליות 4-3L. בחוות דעתו של ד"ר הנדל נאמרו בענין זה הדברים הבאים, לאחר תיאור החלטת וועדה רפואית עליונה משנת 1997 אשר הכירה בשעתו בהחמרה במצב המערער: "הוועדה [משנת 1997, צ.ז.] קובעת נכות לפי מגבלת תנועה לצמיתות. הוועדה לא קובעת בשום צורה שהנכות היא עבור דיסק מסוים ולמעשה איזכרה את כל הדיסקים המותניים (פרט ל- 3-2L) וציינה החמרה בדיסק 1-2L. מדובר לכן במצב בו למעשה כל הדיסקים הבינחולייתיים בעמ"ש מותני פגועים במידה זו או אחרת ובמצב כזה שהוכר כקשור לשירות, צפויה החמרה באחד או יותר מהדיסקים כמהלך טבעי של המחלה (...) בלא קשר לעיסוק הספציפי של הנפגע. עובדה נוספת שיש לזכור, שפגיעה בדיסק מסוים משפיעה על הקינמטיקה של עמוד השידרה המותני כולו ולכן משפיעה על הדיסקים השכנים באופן שלילי (מקרגור, JBJS, 1998). לכן לדעתי טעתה הוועדה שקבעה ש'מאחר ופריצת הדיסק היא ב- 4-3L אין לה קשר לנכות הקודמת מאחר וזו פריצה חדשה שאינה מופיעה בבדיקות הדמיה חוזרות לפני ואחרי האירוע שבעקבותיו קיבל את נכותו'. למה הדבר דומה - לאדם שעובר ניתוח קיבוע של שתי חוליות וכעבר 10 שנים מופיע תהליך ניווני בדיסק שמעל הקיבוע (...) וכל הפוסקים בכל העולם יקבעו שיש קשר בין השניים מאחר ויש קיבוע, אך משרד הבטחון יקבע שאין קשר מאחר והדיסק הזה לא היה פגוע קודם" (ההדגשה במקור). בתגובה לדברים אלה החליטה הוועדה הרפואית העליונה כדלהלן: "ד"ר הנדל טוען בחוו"ד כי קיבוע של חוליות גורם להעברת התנועה לגבהים סמוכים. נתון זה ידוע ומוכר בספרות. ד"ר הנדל משליך מנתון זה ללא מובאה ברורה לגבי פריצת דיסק על רקע של פריצה בגובה אחר. הוועדה עברה על הספרות בניסיון למצוא מאמר רפואי התומך בגירסה זו. לא נמצא בחומר שראתה הוועדה שום התייחסות של הכותבים לסיכוי של פריצת דיסק בגובה אחר מהגובה בו היתה פריצה קודמת. לכן לא ניתן לקשור בין הפריצה החדשה 4-3L לבין נכותו המוכרת". הוועדה מציינת כי ב- MRI משנת 1995 וב- C.T משנת 1996 הודגמו בליטות דיסק ב- 4-3L, אך ממצא זה כשלעצמו אינו מהווה ממצא פתולוגי. 3. בנימוקי הערעור נטען, בין היתר, כי בשנת 1997 הכירה הוועדה הרפואית העליונה בהחמרת מצבו של המערער וזאת בקשר עם פריצת דיסק במרווחים 2-1L, כאמור בפרוטוקול אותה וועדה (נספח ב' לערעור). מכאן טענת המערער שגם עתה, כאשר הוחמר מצב פריצת הדיסק ב- 4-3L, מן הראוי היה להכיר בכך כהחמרה שיש לה קשר עם הפגימה המוכרת. בנוסף נטען, כי אין בהחלטת הוועדה תשובה הולמת לחוות דעתו של ד"ר הנדל, כמו גם להשתלשלות העניינים הרפואית העולה מהמסמכים שהונחו לפני הוועדה. בהקשר זה מפנה באת כוח המערער לחוות דעתו של ד"ר ראובן גפשטין מיום 7.7.97, שמציינת פריצות דיסק ב- 5-4-3L וקובעת כי הפגיעה המקורית יכולה היתה לגרום ל"פריצת הדיסקוסים", לתרשומת שערך ד"ר יאיר ברזילאי ביום 16.5.06 לפיה כבר בשנת 1997 אובחנו בעיות בדיסקים, לרבות 4-3L, "ולכן הפריצה ב 4-3L אינה בגדר הפתעה". 4. עמדת המשיב היא, כי דין הערעור להידחות. מדובר, לטענתו, במחלוקת רפואית גרידא, שאין בית המשפט מוסמך להיזקק אליה. לגישת המשיב, ההסתמכות על החלטת הוועדה הרפואית העליונה משנת 1997 שהעלתה את דרגת הנכות עקב החמרה בחוליות עליונות יותר (2-1L) אינה משליכה על הערעור הנדון, שעניינו הקשר הסיבתי האפשרי בין הפגימה המקורית לבין המצב החדש שנוצר בשנת 2005. טענתו העיקרית של המשיב היא, שאין מקום להתערב בהחלטת הוועדה הרפואית העליונה, אשר בחנה את הטיעון שבחוות דעתו של ד"ר הנדל ולאחר עיון בספרות מקצועית לא ראתה לקבלו. 5. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה, כי אין בהחלטת הוועדה הרפואית העליונה מענה מספק (במובן קיום חובת ההנמקה במלואה) לענין אחד: החלטת הוועדה נשוא ערעור זה אינה מתיישבת, לכאורה, עם ההחלטה משנת 1997, שבגדרה הוכרה החמרה בגין מצב חוליות 2-1L, על אף שהפגימה המקורית היתה ב- 5-4L. הפעם, לכאורה בניגוד לעמדה הנ"ל, סברה הוועדה שאין מקום להכיר בהחמרה בחוליות 4-3L כנובעת, כולה או חלקה, מהפגימה המקורית. מתבקש הסבר לעמדה שונה זו, או, למצער, הסבר לשוני בין המצבים שהצדיק התייחסות שונה של הוועדות. 6. יובהר, כי בכל הנוגע לטענות המערער על כך שהשתלשלות העניינים מצביעה על התדרדרות במצב 4-3L שהחלה כבר בסמוך לאחר האירוע שבעקבותיו הוכרה הפגימה המקורית, מצויה תשובה בהחלטת הוועדה (שהזכירה כי הבלט שנמצא בעבר בחוליות הנ"ל אינה בגדר ממצא פתולוגי). לענין זה יוזכר, כי הוועדה ציינה, שבחוות דעתו של ד"ר הנדל תואר מהלך המחלה והפריצות הקודמות "במספר גבהים מותניים" אך לא בגובה 4-3L. ואכן, כפי שהראה המשיב בתשובתו, מבדיקות ההדמיה שצורפו כנספח א' לערעור עולה, כי בשנת 1995 היה מצב 4-3L תקין, כי בשנת 1996 נמצא בגובה 4-3L "מבנה שמור" ובשנת 1997 לא נזכר המרווח 4-3L בבדיקת MRI (בבדיקה הוזכרו מרווחים אחרים). 7. באשר למחלוקת שבין ד"ר הנדל לבין חברי הוועדה בדבר האפשרות שפריצת דיסק במקום אחד תגרור אחריה, בהמשך, פריצות בגבהים אחרים - ככלל, אני מקבל את עמדת המשיב לפיה מדובר בסוגיה רפואית שהוועדה נתנה דעתה עליה והחליטה על-פי שיקול דעתה המקצועי. הוועדה אף דחתה את המשך הדיון בעניינו של המערער על מנת שחבריה יעיינו בספרות מקצועית, ונראה כי ד"ר הנדל לא הפנה, בסוגיה הספציפית הנדונה, לספרות מקצועית מוגדרת, כך שלא התבקשה התמודדות של הוועדה עם אסכולה רפואית קונקרטית אליה היא הופנתה. עם זאת, כאמור במובאה הנ"ל מחוות דעתו, ד"ר הנדל הזכיר פרסום מסוים (מקגרגור) שהוועדה לא התייחסה אליו במפורש. לפיכך, ולנוכח העובדה שראיתי לנכון להחזיר את הדיון לוועדה להשלמת ההנמקה כמפורט בסעיף 5 דלעיל, תינתן האפשרות למערער להגיש חוות דעת מתוקנת בסוגיה הנדונה, אם יבחר לעשות כן. 8. התוצאה היא, שהערעור מתקבל במובן זה שעניינו של המערער מוחזר לוועדה הרפואית העליונה כמפורט בסעיפים 5 ו- 7 דלעיל. המשיב ישא בהוצאות המערער בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הוצאת כל הוצאה וכן בשכר טרחת עורך דין בסך 3,000 ש"ח להיום ובתוספת מע"מ. עמוד השדרההחמרת מצבפריצת דיסק