פסק דין למערערת הוצאה שומה לשנים 1997-1999, בהתאם לסעיף 145(א)(2)(ב) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש) תשכ"א - 1961 (להלן- הפקודה). ביום 20.11.2002 דחה המשיב את השגת המערערת והוציא צווים בהתאם לסעיף 152(ב) לפקודה. ההחלטה בהשגה נמסרה למערערת בעצמה במסירה ידנית ביום 31.12.2002 לאחר שדואר רשום שנשלח אליה חזר כ"לא נדרש". לאחר שחלפו למעלה משלש שנים ומחצה מתאריך הוצאת הצווים הגישה המערערת הודעת ערעור ביום 9.5.2006. בהמשך לכך הגיש המשיב בקשה זו למחיקת הערעור על הסף מכוח תקנות 101 ו 528 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984, החלות על ערעורי מס הכנסה מכוח תקנה 9 לתקנות בית משפט (ערעורים בעניני מס הכנסה), התשל"ט-1978 (להלן- התקנות) ובהמשך להוראת סעיף 2 לתקנות הקובעת כי ערעור על שומה יוגש תוך שלושים יום מהיום שנמסרה השומה למערער. המערערת טוענת כי הצווים הוצאו באיחור ועל כן אינם תקפים הואיל והשגתה הוגשה ביום 12.11.2001 בעוד הצווים הוצאו ב20.11.2002 קרי לאחר מועד השנה הקבוע בסעיף 152(ג) לפקודה. המערערת מפנה לנספח ד' לתצהירה למכתבה של רו"ח ימין. המדובר במכתב מיום 8.12.2002 בו כותבת רואת החשבון בפסקה שתיים כדלקמן: "ההשגה על שומות לפי מיטב שפיטה הוגשו (כך בגוף המכתב. מ.א.) בתאריך 12.11.2001, היות ועד לתאריך 20.11.202 לא יצאו צווים, עבר המועד להוצאת הצווים." עוד פרטה המערערת כי הוכרה כנכה בשיעור של 100% ולתקופה של מספר חודשים במהלך שנת 2002, הכרה זו אושרה לצרכי מס על ידי המשיב ( נספח ז' לתצהירה). המערערת מספרת על מחלות בתה מזה 11 שנה חלקן חמורות ביניהן מחלה סופנית. עוד מתוארת מחלת המערערת עצמה בשנת 2002 עקב משבר, מחלה שהובילה לדבריה לעיוורון. כן שוטחת המערערת את מצבה הכלכלי הדחוק, עיקולים , משכנתאות והליכי הוצל"פ, הכול בלווית תיעוד ובסיס ראייתי רעוע ביותר. עם זאת המערערת לא מציגה כל הסבר מדוע לא הוגשה הודעת הערעור במועד ולמצער מדוע לא הוגשה בקשה להארכת מועד להגשתה, לא רק בשנת 2002 אלא במהלך כל התקופה עד להגשת ההודעה מעל שלש וחצי שנים לאחר הוצאת הצווים וקבלתם בידיה. מנגד המשיב מבהיר כי במהלך הליכי השומה, התנהלות המערערת הייתה של התעלמות והתחמקות שיטתית לרבות באי הופעה לדיונים, אי הצגת ספרים ועל אף היותה מיוצגת בידי המייצגת ימין, שמרה של שתיקה רבת שנים. המשיב מציג את נספח א' לתצהיר הנלווה לבקשה שניתן על ידי מר אוסמה חמארשי, מפקח ראשי במשרדי המשיב. נספח א' הינו תצלום מכתב המתיימר להיות השגת המערערת, מכתב החתום על ידי רו"ח ימין. מכתב זה נושא תאריך ה 21.11.2001 בגופו וכן מתנוססת על גביו חותמת "נתקבל" ממשרדי המשיב מתאריך זה. גוף המכתב יובא להלן:" בשם אהרון עדנה אני משיגה על שומות לפי מיטב שפיטה מיום 30.10.01 לשנים.1997,1999. השומות מוגזמות ולא משקפות את הרוח בעסק. אבקש לבטל השומות ולהחזיר המצב לקדמותו." (כך במדויק-מ.א.). עמדת המשיב הינה כי עמד בסד המועד הקבוע בסעיף 152(ג) לפקודה, כי מכתב ההשגה הינו מכתב סתמי חסר הנמקה כנדרש וכי המערערת לא הציגה כל טעם של ממש למחדלה המתמשך. המערערת מפנה אל נספח ד' בתצהירה. גם נספח ד' לתגובת המשיבה כנספח א לתצהיר המשיב, מלמד כי ההשגה אכן הוגשה, כעמדת המשיב, אך ביום 21.11.02, שאחרת מדוע מציינת רו"ח חגית ימין את יום 20.11.02 כמועד האחרון להוצאת השומה. זאת עשתה כשהיא סוברת בטעות כי ביום זה מסתיים מניין השנה כאמור. מועד ה- 12.11.02 המודפס בראשית המכתב כמועד הגשת ההשגה הוא ודאי שיכול ספרות יום הגשת ההשגה בשל טעות הדפסה. טעות זו משמשת עתה את המערערת אולם אין בכך ממש. משכך אכן הוצאו הצווים במועד. לא מצאתי בתגובת המערערת לבקשה הסבר מניח את הדעת מדוע לא הוגשה הודעת ערעור במועד או מדוע לא הוגשה בקשה להארכת מועד להגשתה. ער אני לקשיים שעמדו בפני המערערת בשנת הוצאת הצווים ואולי אף לאחר מכן, אולם בכל הכבוד גם מאז אותה תקופת קושי, חלף זמן רב - שלוש וחצי שנים מאז הוצאת הצו ועד הגשת הודעת הערעור אינם עניין של מה בכך. כן מקובלת עלי עמדת המשיב כי ההשגה אינה השגה היא, בהעדר נימוקים. אולם לאור הקביעה העובדתית דלעיל, אין אני נצרך לכך. אין חולק על דבר חשיבות בירור מהיר של מחלוקת המס שבין הנישום לרשות. לא בכדי נקבע מועד של 30 יום מיום הוצאת הצו, שהרי הליכי הערעור, מתארכים הם ממילא. הגשת הודעת ערעור באיחור של מעל 3.5 שנים בלא כל הסבר ממשי הוא מעשה שאין בית משפט יכול לסמוך את ידו עליו גם בנסיבות קשות כאילו ואחרות. כנגד זכותו של נישום לערער על קביעות המשיב מצויה חובתו לעשות כן בדרך הקבועה בדין ובמועד. פניה בלווית תאור תיעוד קשיים כאילו ואחרים, בבקשה להארכת מועד יתכן כי הייתה נענית בהסכמת המשיב כפי שהוא נוהג להגיב לא אחת בנסיבות דומות, ומקבלת את אישור בית המשפט. התעלמות מוחלטת מאותה חובה, כמוה כויתור על הזכות הנלווית לה. 6. בהעדר כל הסבר או טעם ממשי אין מקום להאריך המועד להגשת הודעת הערעור מה גם שאף דבר זה לא התבקש על ידי המערערת. אשר על כן דין הבקשה להתקבל. הערעור ימחק. הליכי הגבייה יעוכבו 35 יום. המערערת תשא בהוצאות המשיב בסך כולל של 2,000 ₪ בלבד, כך משום טענות המערערת בדבר מצבה , הגם שטענות אילו לא הוכחו כדבעי, שוהה אני להן באופן חלקי לעניין פסיקת ההוצאות. נאמנות