להלן פסק דין בנושא נזק במהלך פריקת מטען בנמל: פסק-דין בפני תביעת תחלוף שהגישה התובעת, בה עתרה לחייב את הנתבעת, להשיב לה תגמולי ביטוח ששילמה למבוטחה, בגין נזקים שנגרמו לו ואשר הנתבעת אחראית להם, לפי הנטען, הכל כמפורט בכתב התביעה. העובדות הצריכות לענין: א. התובעת הינה חברת ביטוח המנהלת עסקים בישראל. ב. נתן סלע עבודות עפר ואבן (להלן: "המבוטח"), רכש בארה"ב שתי משאיות שופכן, מתוצרת קטרפילד, דגם D350B, שנת יצור 82, מס' סידורי 35CB4586 (להלן: "המשאיות"). ג. המשאיות מורכבות מיחידת הנעה (קבינה) ומיחידת השופכן, אשר החיבור ביניהן הינו חיבור מפרקי, כאשר נעילת שתי היחידות והפיכתן ליחידה אחת מתבצעת ע"י החדרת פין פלדה בקוטר של כ- 40 מ"מ. ד. התובעת היתה המבטחת של המשאיות וזאת, על-פי הרשימה הנספחת לפוליסת ביטוח מס' C/826 (ת3/), ותוספת לפוליסה מס' 3192 (סע' 3 לתצהירו של מר בנימיני, מנהל המחלקה הימית של התובעת, ת4/ ועמ' 9 לפרטיכל, ש' 8). ה. ביום 5.6.91 הועמסו המשאיות על גבי האניהWorld Trader (להלן: "האניה"), בנמל ניו ג'רסי, לפי שטר מטען ,Wonyha 170026(יש מקומות שרשום בהם 170027), לצורך הובלתן לנמל חיפה. ו. האניה עגנה בנמל חיפה ביום 26.6.91, ובמועד זה-או בסמוך לו - נפרקו המשאיות. ז. במהלך הפריקה, ניזוקה קשות אחת המשאיות ( עמ' 31 לפרטיכל, ש' 10-11 וסע' 3 לתצהירו של מר מרדכי לנדאו, מנהל הרציף בו נפרקה המשאית). עובדות האירוע תוארו בדו"ח השמאות שערכו "נסטור שמאים ימיים בע"מ" הנתבעת (להלן: "דו"ח שמאות הנתבעת"): "לפי הצהרה שנמסרה לנו ע"י מנהל הרציף ... מתברר כי ביום 27.6.91 בעת פריקת היחידה מסיפון האוניה כאשר היחידה היתה מעל הרציף בגובה של כ4- מטרים, השתחרר הכבל הקדמי אשר היה מושחל דרך 2 אוזני ההרמה המרותכים לפגוש הקדמי והיחידה נפלה ופגעה ברציף עם החלק הקדמי וכתוצאה מכך נזוקה בצורה קשה." (עמ' 2 בנ2/). ח. התובעת מינתה מטעמה את השמאי דוד פצ'ניק, מחברת ד. פצ'ניק בע"מ, על מנת שיקבע את סיבת הנזק ויעריך את היקפו (להלן: "דו"ח שמאות התובעת"). ט. הסיבה לקרות הנזק היתה, העדרו ממקומו של הפין, אשר אמור היה לנעול את שתי היחידות, כמתואר לעיל (סע' 4 לתצהירו של מר לנדאו; עמ' 29 לפרטיכל, ש' 24-26; עמ' 30 לפרטיכל, ש'9-10,12-13, ודו"ח שמאות הנתבעת, נ2/, בעמ' 3; תרגום דו"ח שמאות התובעת עמ' 9, סע' 3), אם כי לא ברור מתי נעלם הפין האמור (ראה למשל: עמ' 9 לפרטיכל, ש' 27-28). י. מיד לאחר קרות הנזק, נבדקה המשאית השניה, שהיתה עדיין על הסיפון ונתגלה כי גם היא לא היתה נעולה ע"י הפין האמור (ראה סע' 5 לתצהירו של מר לנדאו). יא. התובעת שילמה למבוטחה את תגמולי הביטוח המגיעים לו, בגין הנזק שנגרם למשאית, בניכוי ערך השרידים, שנשארו בחזקת המבוטח, ובניכוי השתתפות עצמית, ובסה"כ סכום השווה ל - 41,375 דולר (ראה ת1/, ועמ' 7 לפרטיכל , ש' 7-8, 13-15). יב. תביעת התובעת הוגשה במקור גם כנגד British Continental Shipping Lines (להלן: "הנתבעת מס' 1") אך במהלך קדם-המשפט, חזרה בה התובעת מתביעתה כנגדה, מאחר שלטענתה, זו פשטה את הרגל (עמ' 3 לפרטיכל, ש' 9-8 ועמ' 12 לפרטיכל, ש' 20). 3. זכות התובעת לתחלוף: על מבטח התובע מכח זכות תחלוף (סוברוגציה), על-פי סע' 62 (א) לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א - 1981, להוכיח אלה: ראשית, שהינו חב, על-פי פוליסת הביטוח, כלפי מבוטחו לשפותו בגין הנזק שנגרם לו; שנית, ששילם למבוטח את נזקו ושלישית, שהנתבע אחראי לפצות את המבוטח על נזקו. (ראה, למשל: המ' 62/119, פ"ד יז, 683, 687; ע"א 68/627, פ"ד כג (1) 239, 240, ע"א (חי') 80/108, פס"מ תשמ"א (ב) 441, 444). במקרה דנן, עיקר המחלוקת סבה סביב היסוד השלישי, לאמור, האם הנתבעת היא זו שאחראית לפצות את המבוטח על נזקו? 4. הפלוגתאות: א. האם הנזק ארע כתוצאה מרשלנות הנתבעת? ב. האם הנתבעת הפרה את חובתה כשומרת, על-פי חוק השומרים, תשכ"ז - 1967 (להלן: "חוק השומרים"), למסור את המטען בשלמות למי שהיה זכאי לקבלו? ג. האם הנתבעת, בקבלה על עצמה את מלאכת הפריקה, התחייבה בחוזה ו/או בחוזה מכללא, לפרוק את המטען בשלמות וללא נזק ועל כן, אי מסירת המטען בשלמותו מהווה הפרת החוזה ו/או החוזה מכללא מצד הנתבעת? ד. גובה הנזק. 5. עוולת הרשלנות: א. לטענת ב"כ התובעת, יש להחיל על הסיטואציה דנן, את הוראת סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"), באופן, שלמעשה, הנתבעת היא זו שעליה מוטל להוכיח כי לא התרשלה במהלך פריקת המשאית. לחלופין, לטענתו, גם אם לא נחיל על הסיטואציה דנן את סע' 41 לפקודה, אין ספק, כי הנתבעת התרשלה במלאכת פריקת המשאית ועל כן, חייבת היא לשאת בנזקים שנגרמו למבוטח התובעת. לפי השקפתו, עובדי הנתבעת, קרי: המפקח, מנהל העבודה, המנופאי והאתת, הם האחראים על פעולות הפריקה, הם המחליטים כיצד יש לקשור ולהרים את המטען בצורה בטוחה, מבלי שינזק, וברי, כי במקרה דנן, העובדה שפועלי הנתבעת סמכו בצורה "עיוורת" על כך שהפין, המחבר בין שתי יחידות המשאית, נמצא במקומו, מבלי שטרחו לבדוק המצאותו שם - מהווה רשלנות מצדם. ב. מנגד, טען ב"כ הנתבעת, כי אין מקום להחליף את נטל ההוכחה, בעזרת סע' 41 לפקודה, כמו שאין גם מקום לקבוע, כי מי מעובדי הנתבעת, התרשל במלאכת הפריקה, אלא שרשלנות - אם היתה כזו - נופלת בפתחה של האניה וצוותה, אשר אחד מאנשיה הסיר, במהלך ההפלגה, את הפין, מבלי להחזירו למקומו ומבלי להזהיר את אנשי הרשות, על הצורך והחשיבות בבדיקת ו/או החזרת הפין המחבר למקומו - בטרם הפריקה. העדרו של הפין- כך לטענתו - הווה פגם נסתר, אשר היה צורך להזהיר את עובדי הנתבעת מפניו, לפני שהחלה מלאכת הפריקה וכך גם לגבי העובדה שהמשאית היתה מורכבת משתי יחידות נפרדות. בהעדר אזהרה - אם ע"י סימון מיוחד, או ע"י רישום במסמכים (כמו בשטר המטען) ו/או בכל דרך אחרת - הדרישה לבדוק האם הפין היה מונח במקום המיועד לו - אם לאו, מהווה דרישה בלתי סבירה. כמו כן, אין לצפות מעובדי הנתבעת, כי יהיו מודעים לכך שהמשאית אינה מהווה יחידה אחת ועל כן, מזקיקה טיפול ופריקה בדרך מיוחדת. ג. כידוע, מוטל על התובע בעילה נזקית להוכיח, בטרם יזכה בתביעתו, כי הנתבע - באשמו האישי - הביא לקרות הנזק. הפסיקה בארץ חזרה והדגישה כי: "...ה אחריות בנזיקין מבוססת אצלנו על אשם אישי, ואין מקום להטלת מעין אחריות קיבוצית כאשר נפגע אדם על-ידי אחד משניים ואין בידו להוכיח מי מן השניים היה המעוול... ברי, שאם בסוף הדיון לא ברור מי מכמה נתבעים הוא האחראי לקרות התאונה, אזי אין מקום להטיל אחריות על מי מהם שאחריותו האישית לא הוכחה." (ע"א 857/86, 613, 612, 611, 600, פ"ד מו (3) 233, 241). (וראה גם: ע"א 411/70, פ"ד כה (2) 284, 291; ע"א 496/72, פ"ד כז (2) 547, 551; ע"א 122/82 83, פ"ד לט (1) 640, 642). במקרה דנן, שומה היה על התובעת להוכיח, כי הנתבעת - היא ולא אחרת - התרשלה במהלך הפריקה וכי עקב רשלנותה זו - נגרם הנזק למשאית. ד. כדי להקל על מלאכת ההוכחה האמורה, טען ב"כ התובעת, כאמור, כי יש ליישם על המקרה דנן את הוראת סע' 41 לפקודה, ומכחה, להעביר את נטל ההוכחה לשכמה של הנתבעת, אשר שומה עליה להוכיח העדר רשלנות מצידה - ולא, תחויב בדין. ה. בענין זה הבהירה הפסיקה, כי: "שלושה הם יסודותיו של סעיף 41: האחד - כי לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה יכולת לדעת מה היו למעשה הסיבות שגרמו למקרה שהביא לנזק; השני - כי הנזק נגרם על-ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו; והשלישי - כי נראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה." (ע"א 789/89, פ"ד מו (1) 712, 716). (וראה גם למשל: ע"א 40/87, פ"ד מג (4) 49; ע"א 206/89, פ"ד מז (3) 805; ע"א 241/89, פ"ד מט (1) 45, 59-60). ו. לא שוכנעתי כי ניתן ליישם על עובדות המקרה שלפנינו את הוראת החוק האמורה, שכן, כבר היסוד הראשון דלעיל, אינו מתקיים בעניננו, שהרי לתובעת היתה ידועה סיבת הנזק, קרי: אי חיבורן של שתי יחידות המשאית ע"י הפין, בטרם הפריקה, או, לפחות, היה ביכולתה לדעת על סיבה זו, ובמחלוקת שנפלה בין בעלי הדין סביב השאלה מתי נעלם לו הפין האמור, אין כדי לשנות מן המסקנה, לפיה, כאשר ידועה סיבת הנזק, אין מקום להחיל את הוראת סע' 41 לפקודה. ז. אציין, כי יתכן וניתן היה להמשיך ולטעון להעברת נטל ההוכחה, לשכם הנתבעת, גם מבלי להסתמך על סע' 41 לפקודה, אלא תוך הזדקקות להלכות שגובשו בפסיקה ואשר הרחיבו את השימוש בכלל המגולם בסעיף 41 האמור. ראה לענין זה: ע"א 411/70 פ"ד כה (2) 284, 297; ע"א 705/78, פ"ד לד (1) 550, 554; ע"א 612/78, פ"ד לה (1) 720, 725 ; ע"א 101/81, פ"ד לח (1) 32, 38; ע"א 206/89, פ"ד מז (3) 805; ע"א 249/89, פ"ד מט (1) 45, 83, 87. ברם, טענה זו לא נטענה. ח. יחד עם זאת, שוכנעתי, כי גם מבלי להעביר את נטל ההוכחה בדבר העדר רשלנות לנתבעת, דין תביעה זו להתקבל. אנמק. ט. כידוע, בקביעת האחריות בעוולת הרשלנות שבנזיקין, מתעוררות שלוש שאלות מרכזיות: ראשית, האם המזיק חב חובת זהירות - מושגית וקונקרטית - לניזוק. שתי הבחינות גם יחד נערכות על פי מבחן הצפיות. השאלה היא, מה אדם סביר יכול היה לצפות (כאפשרות פיסית), או צפה הלכה למעשה, ומה היה על אדם סביר לצפות (כקטגוריה נורמטיבית). שנית, האם המזיק הפר את חובת הזהירות. ושלישית, האם הפרת החובה היא שגרמה לנזק. (ראה למשל: ע"א 243/83, פ"ד לט (1) 113, 128-129 וע"א 145/80, פ"ד לז (1) 113). י. חובת זהירות מושגית: בבחינת חובת הזהירות המושגית, יש ליתן מענה לשאלה, האם בין סוג המזיקים, אליו משתייך המזיק, לבין סוג הניזוקים, אליו משתייך הניזוק, קיימים "יחסי רעות", לגבי סוג הפעולות, אליו משתייכת פעולת המזיק ולגבי סוג הנזקים שגרם המזיק. במקרה דנן, לא יכול להיות ספק, כי קיימת חובת זהירות מושגית בין רשות הנמלים - הנתבעת - לבין האזרח הפשוט - לרבות התובעת - הנזקק לשירותי הפריקה והאחסנה שהיא מספקת. מחובתה של רשות הנמלים לדאוג, שמטענים הנפרקים על ידה ו/או המאוחסנים במחסניה, לא יפגעו בעת ביצוע פעולת הפריקה ו/או בעת האחסון, שהרי ביכולתה לצפות והיא אף חייבת לצפות, כי פריקה לא זהירה של המטען ו/או אחסונו בצורה רשלנית, יגרמו נזק למטען. יא. חובת זהירות קונקרטית: המחלוקת בין הצדדים הינה בשאלה, האם בין המזיק הספציפי שבפנינו, לבין הניזוק הספציפי שבפנינו, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה דנן, קיימת חובת זהירות קונקרטית, לגבי הנזק הספציפי שהתרחש? כאמור, גם בקטגוריה זו, השאלות אותן אנו צריכים לבחון הינן: האם כאנשים סבירים, יכולים היו עובדי הנמל לצפות (כענין שבעובדה פיסית) והיו צריכים לצפות (כענין שבמדיניות משפטית), את הסכנה הקיימת בפריקת המשאית, כפי שנפרקה בפועל והאם קיימים נימוקים, שבמדיניות משפטית, לשלול את קיומה של החובה? (השווה: ע"א 429/82, פ"ד מב (3) 733, 738). יב. לדעתי, עובדי הנמל יכולים היו לצפות - כענין שבעובדה - כי פריקה של המשאית מן הסוג הנדון, ללא בדיקתה קודם לכן, וללא הקפדה על התאמת שיטת הפריקה למבנה האנטומי שלה, עלולים להביא להתרחשות הנזק שנגרם בפועל. יג. קשה יותר, בענייננו, ההכרעה בשאלה הנורמטיבית, קרי: האם האדם הסביר צריך היה, בענין שבמדיניות משפטית, לצפות התרחשות אותו הנזק. יד. ראשית, יובהר, כי הכלל הוא, שבמקום שהנזק הוא צפוי (כענין פיסי), חובה לצפותו (כענין נורמטיבי), אלא אם כן קיימים שיקולים מיוחדים, המצדיקים צמצום החובה, או שלילתה חרף יכולת הצפיה (ראה: ע"א 243/83, פ"ד לט (1) 113, 129; ע"א 429/82, פ"ד מב (3) 733, 736). נשאלת השאלה, האם קיימים שיקולים של מדיניות משפטית, שיש בהם כדי לשלול את קיומה של החובה, במקרה דנן? לשון אחר: האם האיזון הראוי, בין האינטרסים והערכים השונים, נוטה לכוון הכרה בקיומה של אותה חובה, או לכוון שלילתה? טו. לענין זה, טען ב"כ הנתבעת, כי אין זה סביר לדרוש מעובדי הנתבעת, לבדוק כל בורג וכל חיבור בטרם יפרקו מטען כלשהו. משימה זו - מלבד קושי בביצועה - עלולה להביא לעיכוב הליכי הפריקה בנמל ותקשה על עובדי הנתבעת במלאכתם. טז. יש לזכור, כי בבואנו לקבוע קיומה של חבות בעוולת הרשלנות, אין הדבר נעשה בדרך שרירותית, אלא ע" איזון בין אינטרסים שונים. אי הטלת חבות על הנתבע, מהווה קביעה של נורמה משפטית לא פחות מהטלת חבות עליו. בע"א 593/81, פ"ד מא (3) 169, 184, מנה השופט ש. לוין רשימת שיקולים, בלתי סגורה, שעל בית המשפט להביא בחשבון בסוגיה זו - הן בשלב המושגי והן בשלב הקונקרטי, ואלו הם: "(א) מה הייתה ההסתברות שהנזק יארע? (ב) מה היו עשויות להיות ההוצאות הכרוכות במניעת הסיכון? (ג) מה מידת רצינותם של הנזק או הפגיעה שהיו צפויים? (ד) מהו הערך החברתי של ההתנהגות שגרמה לסיכון? (ה) מי היה בעמדה הטובה ביותר כדי למנוע את הסיכון? (ו) מי הפיק את התועלת הרבה ביותר מהפעילות שגרמה לסיכון? (ז) מה רמת הזהירות שאנשים אחרים היו נוקטים בדרך כלל לגבי סיכונים דומים? (ח) האם דרושה, בנסיבות אלה, על-פי חוק חרות רמת זהירות פרטיקולרית?" (ראה גם: ע"א 429/82, פ"ד מב (3) 733, 738-9). בהניחי לנגד עיני את כל השיקולים הללו, הגעתי לכלל מסקנה, כי הנתבעת אמורה היתה לצפות את הנזק שארע ,כענין שבמדיניות משפטית. יש לזכור, כי למערכת השיקולים האמורה, יש להוסיף עובדה חשובה נוספת והיא, כי הנתבעת מהווה גוף המספק שירות ציבורי ייחודי, מעמדה ומעמד מנהלה הינם מעמד של נאמן הציבור (ראה: בג"צ 731/86, בשג"צ 91/87 פ"ד מא (2) 449, 462 וע"א 304/61, פס"מ לג 119, 121-122) והיא אף בעלת היכולת לשקול, בצורה הטובה ביותר, את אופי הפריקה הנדרשת ולכלכל צעדיה בהתאם (השווה: ע"א 1439/90, פ"ד מז (2) 346, 367). מנגד, לא הובא בפני כל נימוק, שבמדיניות משפטית, אשר ישלול את חובת הזהירות האמורה. איני יכולה להסכים לטענת ב"כ הנתבעת, כפי שהובאה לעיל, שכן, אין בקביעתי האמורה, משום הטלת חובה קטגורית, על עובדי הנתבעת, לבדוק כל בורג וחיבור, בכל מטען שהוא, בטרם פריקתו. כל שקבעתי הוא, כי במקרה דנן, חשיבותו הרבה של הפין, לצורך חיבורן של שתי יחידות המשאית - אשר עובדת היותן שתי יחידות נפרדות היתה גלויה לעין - ליחידה אחת, היה כ"דגל שחור", אשר כמו זעק והזהיר כי יש לבדוק, בטרם הפריקה, האם הפין המחבר נמצא במקומו. בדיקה זו, לא היתה כרוכה בהוצאת הוצאות מניעה בלתי סבירות, לא היה כרוך בה עיכוב בהליכי הפריקה והאדם הסביר, העוסק במלאכת הפריקה, היה חייב לבצעה. ומכאן ועד למסקנה, כי הטלת החובה האמורה, כמוה כהטלת חובה לבדוק כל בורג וכל חיבור אחר, רחוקה הדרך כרחוק מזרח ממערב, וכרחוק נמל ניו ג'רסי מנמל חיפה. אשר על כן, במקרה דנן, מוטלת היתה על הנתבעת גם חובת זהירות קונקרטית. יז. בקביעתי לפיה היתה מוטלת על הנתבעת חובת זהירות קונקרטית בנסיבות המקרה דנן, משמעותה הינה, כי היה על הנתבעת לפרוק את המשאית, בשים לב לפין המחבר בין שתי יחידותיה, מעדיפה אני את חוות דעתו של השמאי פצ'ניק, מטעם התובעת, על פני חוות דעתו של השמאי זיידנברג, מטעם הנתבעת, שכן, מר פצ'ניק העיד בפני כי: "אני סבור שעובד נמל שרואה כלי כמו שופכן, אם הוא מכיר אותו, ודאי ידע שצריך להיות פין שמייצב אותו. אם אינו מכיר כלי כזה, הרי עליו שלא לפרוק כל עוד הוא מברר את הנתונים הספציפיים המתאימים לפני שהוא פורק." (עמ' 12 לפרטיכל, ש' 13-17). מנגד, כשמר זיידנברג נשאל בחקירתו: "האם אתה כשמאי יודע להגיד שלפני שמרימים מטען כלשהו עם מנוף, יש לוודא שניתן להרים אותו." (עמ' 15 לפרטיכל, ש' 28-29). תשובתו היתה: "ודאי. זה צריך לבצע מי שמבצע את פעולת ההרמה עם המנוף. נכון שאלו הם עובדי רשות הנמלים." (עמ' 16 לפרטיכל, ש' 6-7). עם האמור לעיל, מסכימה אני ללא סייג, ואינני סבורה - כפי שסבור מר זיידנברג - כי עובדי הנמל יכלו לצאת מנקודת הנחה, לפיה הפין המחבר נמצא במקומו, מבלי לטרוח ולאשש הנחה זו, על ידי עריכת בדיקה של ממש, שאינה כרוכה במאמץ רב, או בהוצאות כלשהן. הנחות וספקולציות מקומן בשדה משחק אחר, אך לא כאשר על כף המאזנים מונחת שאלת פריקתה של משאית שערכה עשרות אלפי דולרים. נזכור גם, כי על-פי עדותו של מר לנדאו, בעבר כבר פרקו אנשי הנתבעת משאיות שופכן שכאלה (ראה עמ' 17 לפרטיכל, ש' 21), ועל כן, מוחזקים הם, כמי שהכירון וידעו על חשיבותו של הפין האמור בעת הפריקה. יח. האם חובת הזהירות הופרה? חובתו של המזיק כלפי הניזוק הינה, לנקוט אמצעי זהירות סבירים ואחריותו מתגבשת, רק אם לא נקט אמצעים אלה. סבירותם של אמצעי הזהירות נקבעת, על-פי אמות מידה אובייקטיביות, המגולמות באמירה, כי על המזיק לנהוג, כפי שאדם סביר היה נוהג, בנסיבות הענין. במקרה דנן, שוכנעתי, כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות שהוטלה עליה, שכן, כאמור, לא נקטה באותם אמצעי זהירות סבירים, שנדרשו ממנה, בסיטואציה שכזו, קרי: בדיקה מינימלית ופשוטה שמטרתה לוודא, האם שתי יחידות המשאית חוברו יחדיו, על ידי הפין, בטרם פריקתה (ראה, למשל: עמ' 19 לפרטיכל, ש' 6-7). לענין זה, יש לזכור, כי בעת פריקת המטען מן האניה, מצויים במקום מספר רב של עובדים מטעם הנתבעת, קרי: המפקח על העבודה, מנהל העבודה, האתת והמנופאי, אשר מתפקידם, בין היתר, לדאוג ולהשגיח כי דבר לא ישתבש בעת הפריקה. תמוה בעיני, כי איש מהעובדים הללו, לא מצא לנכון להזהר בעת פריקת המשאית, אלא ניסו, על ידי טענות תמוהות, לגלגל את האשם לפתחו של אחר. למותר לציין, כי הנתבעת לא מצאה לנכון לזמן לעדות איש מהנ"ל, שיכלו לשפוך אור על דרך פעולתם, מלבד מנהל הרציף, מבלי שנתנה הסבר לכך - עובדה שאף היא עומדת לרועץ. יט. הקיים קשר בין ההפרה לבין הנזק? אין כל ספק, כי בעטיה של התרשלות הנתבעת, נגרם הנזק למשאית ועל כן, הגעתי לכלל מסקנה, כי הוכחו כל יסודות עוולת הרשלנות. כ. אשר לטענת ב"כ הנתבעת, לפיה הליך הפריקה הינו הליך, שנמצא תחת פיקוחה ואחריותה של האניה וקברניטה. לא הובאה בפני תשתית ראייתית כלשהי על מנת להכריע בה ועל כן, לא נכנסתי לעובי קורת טענה זו. יחד עם זאת ולמעלה מהנדרש, אבהיר רק זאת, כי גם אם טענה זו הינה נכונה, לא ניתן לפטור את הנתבעת מאחריות לנזק, שכן, היא זו שפרקה בפועל את המשאית ולפיכך, חייבת היא לשאת בתוצאות מחדליה. 6. אחריות הנתבעת על-פי חוק השומרים: א. לחלופין, ביקש ב"כ הנתבעת לבסס את אחריות הנתבעת על חוק השומרים. שמירת נכס מוגדרת בסעיף 1 (א) לחוק השומרים, כדלקמן: "שמירת נכס היא החזקתו כדין שלא מכוח בעלות". במקרה דנן ברור, שהחזקה במשאיות והשמירה עליהן, היתה בידי הנתבעת בכל עת פריקתן מהאניה ועד למועד שנמסרו לחזקת בעליהן (השוה: ע"א 304/61, פס"מ לג 119, 122). ב. אשר לסוג השומר. הנתבעת הינה בגדר שומר שכר, לפי סע' 1 (ג) לחוק השומרים, הקובע: "שומר נכס המקבל תמורה בעד השמירה או שיש לו בשמירתו טובת הנאה אחרת לעצמו, ואיננו שואל, הוא שומר שכר". ג. אשר להיקף האחריות של הנתבעת. אחריות שומר שכר, קבועה בסע' 2(ב) לחוק השומרים. סעיף זה מבחין, בין אחריותו של שומר שכר, כשהמטרה לשמור על הנכס היתה טפלה למטרה העקרית של החזקתו, לבין אחריותו של שומר שכר, כשהמטרה לשמור על הנכס היתה המטרה העקרית של החזקתו. וכך קובע הסעיף: "שומר שכר אחראי לאבדן הנכס או לנזקו, זולת אם נגרמו עקב תוצאות שלא היה עליו לחזותן מראש ולא יכול היה למנוע תוצאותיהן; אך כשהמטרה לשמור על הנכס היתה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו, פטור השומר אם אבדן הנכס או נזקו נגרמו שלא ברשלנותו". ד. אשר לנטל ההוכחה. בין אם עסקינן בשומר שכר כשהמטרה לשמור על הנכס היתה המטרה העיקרית של החזקתו, ובין אם עסקינן בשומר שכר כשהמטרה לשמור על הנכס היתה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו - בשני המקרים מוטלת נטל ההוכחה על השומר להוכיח: ראשית, כי לא התרשל - במקרה של שומר שכר כשהשמירה היא טפלה למטרה העיקרית של החזקתו (ראה: ע"א 341/80, פ"ד לו (3) 281, 287; ע"א 122/82, 83, פ"ד לט (1) 640, 644). שנית, כי הנזק נגרם עקב נסיבות, שלא היה עליו לחזותן מראש ושלא היה ביכולתו למנוע תוצאותיהן במקרה של שומר שכר שהמטרה לשמור על הנכס היתה המטרה העיקרית של החזקתו (ראה: ע"א 1439/90, פ"ד מז (2) 346, 362). ה. איזה סוג שומר הינה הנתבעת? במקרה דנן, אין צורך לקבוע מסמרות באשר למעמדה של הנתבעת כשומרת, היינו, האם שמירת המשאיות היתה המטרה העיקרית של החזקתן, או שמא היתה טפלה למטרה העיקרית של החזקתן, שכן, לדעתי, הנתבעת לא הוכיחה כי לא התרשלה בפריקת המשאית ולא כל שכן, כי לא עסקינן בנסיבות, שלא היה עליה לחזותן מראש ושלא היה ביכולתה למנוע את תוצאותיהן. ו. מסקנה. הוכחה אחריותה של הנתבעת על-פי חוק השומרים. 7. אחריות חוזית: לאור מסקנותי דלעיל, בדבר אחריות הנתבעת על-פי הפקודה ו/או על-פי חוק השומרים, אינני רואה לנחוץ לדון בטענת התובעת, לפיה הנתבעת הפרה גם את התחייבויותיה החוזית כלפיה. 8. ברצוני להבהיר, כי לא נעלמה מעיני טענתו של ב"כ הנתבעת, לפיה, לא מוטל עליה לפצות את המבוטח בגין נזקו, בסיטואציה דנן, שכן המשאית שונעה שלא בתוך מכולה וללא הפין המחבר ועל-כן, לא היתה ארוזה ומוגנת, כנדרש לפי תנאי הפוליסה (ת3/) ולכן, לא מתקיים התנאי הראשון שפורט בסעיף 3 לפסק דיני, לקיום זכות התובעת לתחלוף. אך כיוון שטענה זו - שנטל הוכחתה הוא על הטוען לה, קרי: הנתבעת, ומכיון שהיא נטענה בצורה סתמית ומבלי שהונחה בפני התשתית הראיתית המספקת, בעזרתה ניתן יהיה להכריע בה, איני מוצאת לנחוץ לדון גם בה ודי באמור, כדי להביא לדחייתה. אבהיר. אמנם התנאי הראשון שעל המבטח להוכיח כדי לזכות בתביעת תחלוף הינו, כי אחראי הוא, על-פי תנאי הפוליסה, לנזקי המבוטח, אך לדעתי, במקרה בו עסקינן בפוליסה מסוג כל הסיכונים, כדוגמת זו שהונפקה במקרה דנן - הרי שדי למבטחת להראות, לצורך הוכחת קיום התנאי האמור, כי תשלום תגמולי הביטוח נעשה בגין אירוע ביטוחי - הא ותו לא. כל הטוען שהמבטח לא היה חייב לפצות במקרה פלוני את המבוטח, שכן הנזק שארע בא בגדר אחד מהחריגים לפוליסה, עליו הנטל להוכיח טענה זו, ע"י הנחת תשתית ראיתית מספקת. לשון אחר: על מנת לעמוד בתנאי הראשון שקבעה הפסיקה לצורך תביעת סוברוגציה, קרי: הוכחה כי המבטח היה אחראי לתשלום הפיצוי בגין הנזק, די לתובעת - המבטח - להראות, כי הפוליסה היא מסוג כל הסיכונים וכי ארע אירוע ביטוחי, קרי: במקרה דנן, גרימת נזק למטען, שבוטח על-פי הפוליסה שהונפקה. כל הטוען אחרת, היינו, כל הטוען כי המבטח לא חייב היה לשלם למבוטח תגמולי ביטוח, שכן הארוע נופל בגדר חריג כלשהו בתנאי הפוליסה, קרי: במקרה דנן, אריזה לא נאותה והעדר מיגון, עליו מוטל הנטל להוכיח טענתו זו (השווה: ע"א 497/85, פ"ד מב (1) 89, 92-4; ע"א 678/86, פ"ד מג (4) 177, 184; ע"א 196/88, פ"ד מו (1) 756, 762, ע"א 449/89, פ"ד מו (2) 92, 97 וע"א 172/89, פ"ד מז (1) 311, 322). במקרה דנן, לא הביאה הנתבעת שמץ של ראיה, ממנה יהא ניתן להסיק, כי יש לארוז משאיות מהסוג הנדון במכולה לפני השינוע, ומשלא הובאה תשתית ראיתית כאמור, הרי דין טענתה זו להדחות. למעלה מהנדרש אציין, כי מעובדות המקרה דנן, עולה דווקא המסקנה ההפוכה, לפיה ניתן היה לפרוק את המשאית ללא כל נזק, גם מבלי שזו תהא ארוזה במכולה, שהרי המשאית השניה, נפרקה ללא כל פגע - ללא מכולה - אלא ע"י הכנסת הפין למקומו, תוך חיבור שתי יחידותיה והפיכתן ליחידה אחת. 9. גובה הנזק א. בתביעתה עתרה התובעת להשבת הכספים ששילמה למבוטחה, בגין הנזק שנגרם למשאית עקב התאונה, להחזר סכומי ה"הוצאות הנלוות" ולהחזר שכ"ט השמאי מטעמה. ב. בסיכומיו, הצהיר ב"כ התובעת, כי מרשתו תסתפק בפסיקת הסכום שנקבע בדו"ח שמאות הנתבעת, כמשקף את הנזק שנגרם למשאית וההוצאות הנלוות (עמ' 22 לפרטיכל, ש' 10-12) ובשכ"ט השמאי מטעם התובעת, בסך של 5,369 ש"ח. ג. לפיכך, יש לפסוק לזכות התובעת, את הסך בש"ח השווה ל 37,000 דולר, כערכו בש"ח ביום 1.7.91, לפי דו"ח שמאות הנתבעת (נ2/ עמ' 4). ד. אשר לשכ"ט השמאי מטעם התובעת. התובעת צרפה לכתב תביעתה קבלה בגין תשלום זה. ברם, הנתבעת הכחישה בכתב הגנתה תשלום זה. לפיכך, שומה היה על התובעת להציג קבלה זו במסגרת ראיותיה ולהוכיח תשלום זה. מבחרה לא לעשות כן, צודק ב"כ הנתבעת בטענתו, בסיכומיו (עמ' 32 לפרטיכל, ש' 11-12), כי תשלום זה לא הוכח. 10. בסיכום: אשר על כן אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: א. סכום בש"ח השווה ל - 37,000 דולר של ארה"ב, ביום 1.7.91; ב. סך של 1,367 ש"ח, ליום 18.5.92, בגין המחצית הראשונה של אגרת המשפט; ג. סך של 1,893 ש"ח, ליום 8.1.96, בגין המחצית השניה של אגרת המשפט; ד. סך של 12,000 ש"ח, בצירוף מע"מ, להיום, בגין שכ"ט עו"ד; ה. הסכומים המפורטים לעיל, ישאו הפרשי הצמדה ורבית חוקיים מירביים, החל מהמועדים הנקובים לצידם ועד מועד תשלומם בפועל. נזקי רכוש