פסק-דין א. רקע עובדתי 1. בקשה לביטול פסק בוררות שניתן על-ידי הבוררת הנכבדה עו"ד אורית לוי ביום 10.2.05. הבקשה נסמכת על העילות שבסעיפים 24(4), 24(7) ו-24(10) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן - "חוק הבוררות"), דהיינו: לא ניתנה למבקש הזדמנות ניאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו; הותנה שהבוררת תפסוק על-פי הדין, והיא לא עשתה כן; וקיימת עילה שעל פיה היה בית משפט מבטל פסק-דין סופי. 2. המבקש, מר מרדכי זרגרי (להלן: "זרגרי"), יזם בניית בית משותף ברעננה (להלן: "הבניין"). במסגרת העבודות השונות הדרושות לצורך הקמת הבניין, התקשר זרגרי בחוזה עם המשיבה, דיגמי יבוא ושיווק בע"מ (להלן: "דיגמי"), לפיו התחייבה דיגמי לבצע עבודות טיח-חוץ ופסיפס, כולל פיגומים, על חזיתות הבניין (להלן: "החוזה", נספח ב' לתצהיר זרגרי). 3. בין הצדדים התעוררה מחלוקת הנוגעת בעיקרה להיקף העבודות שבוצעו על-ידי דיגמי, והתמורה המגיעה לה עבור העבודות. עד פרוץ המחלוקת שילם זרגרי לדיגמי סך של 82,719 דולר עבור העבודות שביצעה דיגמי בבניין, ועל כך אין מחלוקת (סעיף 12 לפסק הבוררות, נספח א' לתצהיר זרגרי). באשר ליתר הסכומים, טענה דיגמי כי זרגרי נותר חייב לה סך של 20,760 דולר בגין עבודות שביצעה בבניין, וזאת בהתבסס על מדידות שביצעה. לטענת זרגרי, המתבססת על מדידות שביצע בעצמו בבניין, הוא שילם לדיגמי ביתר, והיא חייבת להשיב לו סך של 9,325 דולר, וכן פיצויים בגין נזקים כספיים שנגרמו לו עקב רשלנותה של דיגמי. 4. בנסיבות דלעיל, ולאור סעיף הבוררות שבחוזה, החליטו הצדדים לפנות לבוררות. על-פי סעיף 9(א) לחוזה, היו צריכים הצדדים לפנות לבורר שהוא מהנדס, אלא שבפועל הם הסכימו לפנות למוסד הישראלי לבוררות עסקית (נספחים א'-ג' לתצהיר מר דיגמי). מטעם המוסד הישראלי לבוררות עסקית התמנתה הבוררת הנכבדה עו"ד אורית לוי (להלן: "הבוררת"). 5. במסגרת הליכי הבוררות, הגישה דיגמי תביעה בסך 20,670 דולר בגין ביצוע עבודות עבור זרגרי. הלה הגיש תביעה-שכנגד, במסגרתה טען כי שילם לדיגמי ביתר, וכי על-פי מדידות שבוצעו מטעמו חייבת דיגמי להשיב לו סך של 9,325 דולר. כמו כן, תבע זרגרי פיצויים בגין נזקים שונים שנגרמו לו בשל התרשלות דיגמי. התביעה הוגשה במקור כנגד זרגרי ואשתו, אך הבוררת מחקה במסגרת פסק הבוררות את האישה כצד בהליך (סעיפים 14-16 לפסק הבוררות, נספח א' לתצהיר זרגרי). 6. עיקר המחלוקת בין הצדדים נסובה סביב היקף העבודות שביצעה דיגמי והתמורה המגיעה לה בגין ביצוע עבודות אלו. לשם הוכחת טענותיה, הגישה דיגמי חוות-דעת בנוגע לבניין שנערכה על-ידי מודד מוסמך מטעמה, מר בן-בסט. בישיבת הבוררות הראשונה, שהתקיימה ביום 12.08.03, קבעה הבוררת (נספח ז' לתצהיר דיגמי): "בתוך 21 יום מהיום יגישו הנתבעים התייחסותם למדידה של מר בן-בסט מטעם התובעת, שנמסרה לידיהם; במידת הצורך, יגישו מדידה נגדית מטעם מודד מוסמד עד אותו מועד. הנתבעים רשאים להיעזר בשירותיו של המודד בן-בסט לצורך בדיקת ממצאיו ובמידה וירצו לעשות כן, יחולו עלויות שירותיו כאמור לעיל על התובעת כפי הצעתו של מנהלה". זרגרי לא פעל בהתאם להחלטה דלעיל, ולא עשה דבר בעניינה. על-כן פנתה דיגמי אל הבוררת בבקשה למתן הוראות. ביום 05.11.03 קבעה הבוררת כי: "ניתנת בזאת למשיבים אורכה לפעול כאמור לעיל עד יום 11/11/03. לא יעשו כן - אראה אותם כמי שויתרו על זכותם להשיג על תוצאות המדידות של המודד בן-בסט" (נספח י' לתצהיר דיגמי). בעקבות החלטה זו הגיש זרגרי דו"ח מדידה מטעמו, שנערך על-ידי מר ברגמן (נספח י"א לתצהיר דיגמי). 7. ביום 22.02.04 נערכה ישיבת בוררות, שכונתה על-ידי הבוררת "ישיבת המודדים", במהלכה העידו המודדים מר בן-בסט, מטעם דיגמי, ומר ברגמן, מטעם זרגרי. במהלך ישיבה זו התברר כי השרטוטים שביחס אליהם ערך מר ברגמן את השוואת המדידות לא היו השרטוטים של מר בן-בסט, כפי שחשב ברגמן בטעות (פרוטוקול מיום 22.02.04, עמ' 2, נספח ט"ו לתצהיר דיגמי). בנוסף, במהלך חקירתו של בן בסט, הוא אישר כי מי שביצע בפועל את המדידות הוא עובד משרדו, המהנדס ולנטין קאופמן (עמ' 6 לפרוטוקול; להלן: "קאופמן"). בא-כוחו של זרגרי לא העלה באותה ישיבה כל טענה בענין זה, ואף לא ביקש לזמן לעדות את קאופמן. בקשתו של זרגרי באותה ישיבה - עם תום חקירתו של בן-בסט - היתה אך ורק להגיש חוות דעת נוספת של מודד מטעמו. הבוררת פסקה בענין זה: "למרות שדעתי אינה נוחה לגמרי מהתנהלות הנתבעים בתיק, ולמרות שלדעתי ניתנה להם הזדמנות לאורך תקופה של למעלה מחצי שנה לפעול כאמור בהחלטה, הרי שרק כדי להפיס את דעתם אני מתירה להם להגיש עד ה-2.3.04 תיקון על גבי התרשימים של בן בסט לגבי שלוש חזיתות על-ידי מודד מוסמך, ושיוגש לא יאוחר מהמועד הנ"ל ושבכל מקרה לא תוגש מדידה נוספת או אחרת להשוואה אלא אך ורק יסומנו תיקונים על גבי מדידות בן בסט, ככל שאלו קיימים בשטח" (פרוטוקול מיום 22.02.04, עמ' 8, נספח ט"ו לתצהיר דיגמי). בפועל - בניגוד להחלטת הבוררת - הגיש זרגרי דו"ח מדידות נוסף, שנערך על-ידי מודד מטעמו, מר פישר, שלא זומן כלל לעדות. 8. ביום 9.3.04 התקיימה ישיבת בוררות נוספת, שבסופה קבעה הבוררת כי בישיבה הבאה ישמעו כל עדי התובעת, ובמידת האפשר גם עדי הנתבעים והתובעים-שכנגד (נספח טז' לתצהיר דגמי). לו רצה זרגרי לבקש לזמן לעדות את קאופמן, או לבקש מינוי מומחה מטעם הבוררת, היה עליו לעשות כן כבר בישיבה מיום 22.2.04, ולמצער בישיבה ביום 9.3.04. אך זרגרי לא עשה כן. 9. בישיבת הבוררות שנערכה ביום 03.08.04, כחצי שנה לאחר "ישיבת המודדים", במהלך חקירתו הנגדית של מנכ"ל חברת דיגמי, מר גיא דיגמי, ביקש בא-כוחו של זרגרי להפסיק את החקירה הנגדית, והעלה בקשה חדשה ונוספת בענין המדידות. הבקשה היתה כי הבוררת תמנה מומחה מטעמה שיבצע מדידות בבניין, וכי קאופמן יזומן לעדות באמצעות הבוררת. הבוררת דחתה את שתי הבקשות (פרוטוקול מיום 03.08.04, עמ' 9, נספח י"ט לתצהיר דיגמי), וקבעה: "אינני מוצאת לנכון להיעתר לבקשה לאור העובדה שלנתבעים ניתנו הזדמנויות קודמות להגיש מדידות מטעמם והמודד מטעמם, מר ברגמן אף היה נוכח בישיבה אליה זומנו הוא ומר בן בסט מטעם התובעת. גם המדידות הנוספות שאת הגשתן התרתי לאחר "ישיבת המודדים" לא מראות סטיות כל כך ניכרות שמצדיקות את הבקשה החריגה של הנתבעים בשלב מתקדם זה. באשר לבקשה לזמן את המודד השכיר ממשרדו של בן בסט - לגביו העיד בן בסט כי הוא לא עובד יותר במשרדו. מכל מקום, מר בן בסט הגיש את חוות דעתו על סמך אותן מדידות ובכך בעצם לקח על עצמו את כל האחריות לביצוען אף אם לא נערכו על ידו אישית אלא על ידי עובד מטעמו. לכן אינני סבורה שיש מקום להענות לבקשה לאתר את אותו עובד ולזמנו לחקירה. בוררות זו לא יכולה להמשך לנצח וגם כך היא כבר מתארכת יותר מהצפוי. הצדדים רשאים כמובן להפנות בסיכומיהם לכל המדידות שהוגשו עד היום - הן מצד התובעים והן מצד הנתבעים כולל המדידות החלקיות שהוגשו לאחר 'ישיבת המודדים'". 10. ביום 21.9.04 התקיימה ישיבת הבוררות האחרונה, בה נשמעה חקירתו הנגדית של זרגרי (נספח כ' לתצהיר דגמי), והבוררת הורתה על הגשת סיכומים בכתב. ביום 10.02.05 נתנה הבוררת הנכבדה את הפסק. הבוררת פסקה לטובת דיגמי, וחייבה את זרגרי בתשלום סך של 11,816 דולר. תביעתו הנגדית של זרגרי נדחתה. הבוררת אימצה את דו"ח המדידות של המודד מטעם דיגמי, מר בן-בסט, וערכה את חישוביה בהתאם לו, אם כי פסקה לדיגמי סכום נמוך משמעותית מזה שתבעה. בתוך כך, דחתה הבוררת את טענת זרגרי לפיה יש לפסול את דו"ח המדידות שהגיש מר בן-בסט, בציינה כי אין כל פסול בכך שהמודד נעזר באדם העובד עמו, כל עוד הוא עורך את החישובים בעצמו. מעבר לכך, ציינה הבוררת, כי גם המודד מטעם זרגרי, מר ברגמן, ערך את חישוביו על סמך מדידות שנערכו בפועל ע"י אחר, שהיה זרגרי עצמו. הבוררת קבעה כי עדותו של מר בן-בסט אמינה בעיניה, ומצביעה על מקצועיות. 11. בבקשה שבפני טוען זרגרי כי טעתה הבוררת בכך שהסתמכה בפסקה על דו"ח המדידות של מר בן-בסט, שלא ערך את המדידות בעצמו, ובכך שלא איפשרה לו לחקור את קאופמן שביצע את המדידות, ואף נמנעה מלמנות מודד מטעמה. לאור זאת, מבקש זרגרי כי יבוטל פסק הבוררות, בכל הנוגע להכרעות הקשורות למדידות הבניין והתחשיבים שבוצעו על-פיהן. לחלופין, מבוקש תיקון פסק הבוררות בהתאם לתוצאות מדידות שיבוצעו ע"י מודד מוסמך שימונה על-ידי בית המשפט. לחלופי חלופין, מבוקש להחזיר את פסק הבוררות לבוררת לשם תיקונו בהתאם לתוצאות מדידות שיבוצעו ע"י מודד מוסמך שימונה על ידה. ב. טענות הצדדים 12. טענות זרגרי בבקשה שהגיש ובסיכומיו הינן כדלקמן: א. יש לבטל את פסק הבוררות לפי סעיף 24(4) לחוק הבוררות, בעילה ש"לא ניתנה לבעל-דין הזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו". לטענת זרגרי, מאחר ובחקירה הנגדית של המודד מר בן-בסט התברר כי מי שערך את המדידות היה קאופמן, הרי שעדותו של בן-בסט היתה מפי השמועה. לכן, היה מקום לאפשר לזרגרי להעיד את האדם שביצע את המדידות בפועל, מר קאופמן, כדי להוכיח כי קיימים בדו"ח המדידות אי-דיוקים. דחייתה של הבוררת את בקשתו להעיד את מר קאופמן - בקשה שהועלתה עוד בטרם הסתיים שלב שמיעת העדויות - מהווה פגיעה בזכות הטיעון שלו ובכללי הצדק הטבעי, ומהווה עילה לביטול הפסק על-פי סעיף 24(4) לחוק (ס' אוטולונגי, בוררות - דין ונוהל (מהדורה 3, תשנ"א), בעמ' 440; רע"א 3505/00 רם חברה לעבודות הנדסיות בנין ושוברי גלים בע"מ נ' אחים שורק בע"מ, תק-על 2000 (2) 319). זרגרי מדגיש בהקשר זה, כי גם אם אי-הבאת הראיות כנדרש היתה באשמתו - היה על הבוררת לאפשר את חקירתו של קאופמן לשם עשיית משפט צדק, ולכל היותר לחייב אותו בהוצאות (ה"פ (ת"א) 995/03 החברה לאיכות הסביבה מי און בע"מ נ' א.ק.א.ס. ביובית (1996) בע"מ (לא פורסם). בנוסף, סירובה של הבוררת למנות מודד מטעמה שיבצע בדיקה חוזרת לא היה מוצדק, לאור הפערים בין דו"חות המדידה שהגישו הצדדים, ואף הוא מהווה עילה לביטול הפסק על-פי סעיף 24(4) לחוק. ב. עילה נוספת לביטול הפסק היא פי סעיף 24(7) לחוק, דהיינו: "הותנה בהסכם-הבוררות שעל הבורר לפסוק בהתאם לדין והבורר לא עשה כן". סעיף 9(א) לחוזה בין הצדדים קובע כי: "...הבורר לא יהיה כפוף לחוקי סדר הדין האזרחי...". סעיף זה מהווה התנאה של הצדדים על פסקה יד' לתוספת לחוק, הקובעת כי: "...הבורר לא יהיה קשור בדין המהותי, בדיני הראיות או בסדרי-הדין הנוהגים בבתי-המשפט...". לפי סעיף 9(א) לחוזה, היתה הבוררת פטורה מסדר הדין האזרחי, אך נותרה כפופה לדין המהותי ולדיני הראיות. מהתנהלות הבוררות ניתן ללמוד כי היא ראתה עצמה כפופה לדין המהותי ולדיני הראיות. הסכמת הצדדים לפנות לבורר מהמוסד הישראלי לבוררות עסקית, במקום לבורר מלשכת המהנדסים שנקבע בסעיף 9 לחוזה, אינה מהווה סטיה מתנאי החוזה בנוגע לתחולת הדין המהותי ודיני הראיות. חרף כל האמור לעיל, התעלמה הבוררת ביודעין מהדין המהותי ומדיני הראיות, ואין מדובר בטעות משפטית גרידא, שאינה מהווה עילה לביטול הפסק. ראשית, הבוררת אימצה את דו"ח המדידות של מר בן-בסט וערכה את חישוביה על בסיסו, למרות הדו"ח ועדותו של בן-בסט הם עדות שמיעה בלתי-קבילה. שנית, דיגמי נמנעה מלהעיד את מי שביצע בפועל את המדידות, מר קאופמן, והבוררת התעלמה בהקשר זה מההלכה לפיה הימנעות צד מהבאת עד רלוונטי פועלת לרעתו, ומחזקת את גרסת הצד האחר (ע"א 2275/90 לימה חב' ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' רוזנברג, פ"ד מז(2) 605). ג. יש לבטל את פסק הבוררות גם לפי סעיף 24(10) לחוק, דהיינו: "קיימת עילה שעל פיה היה בית-משפט מבטל פסק-דין סופי שאין עליו ערעור עוד". פסיקה שאינה מבוססת על ראיה כלשהי דינה להתבטל, הן על-פי סעיף 24(7) לחוק והן על-פי סעיף 24(10) לחוק (ה"פ (ת"א) 168/93 שחף פ"ת שיווק עופות בע"מ נ' פרק עוף בע"מ, תק-מח 93 (2) 733). מאחר ופסק הבוררת מתבסס על דו"ח מדידות בלתי קביל, הרי שהוא ניתן בלא כל ראיה. ד. בסיכומיו העלה זרגרי לראשונה את עילת הביטול שבסעיף 24(3) לחוק (פעולה ללא סמכות או חריגה מסמכות). הבוררת פסקה בניגוד לדין המהותי ולדיני הראיות - אליו הוכפפה, ומכאן שפעלה בניגוד להסכם הבוררות; בכך חרגה מהסמכות שניתנה לה. ה. לאור כל האמור לעיל, טוען זרגרי כי נגרם לו עיוות דין, כנדרש, לשם ביטול הפסק, בסעיף 26(א) לחוק. 13. טענות דיגמי בתגובתה לבקשה ובסיכומיה הינן כדלקמן: א. הבוררת לא הייתה כפופה לדין המהותי ולדיני הראיות. סעיף 9(א) לחוזה אינו מתייחס לתחולת דיני הראיות והדין המהותי, אלא קובע אך ורק פטור מתחולת סדרי הדין האזרחיים. סעיף 2 לחוק מחיל את ההוראות שבתוספת לחוק כשאין כוונה אחרת משתמעת מן ההסכם, ועל-פי פסקה יד' לתוספת: "הבורר לא יהיה קשור בדין המהותי, בדיני הראיות או בסדרי-הדין הנוהגים בבתי-המשפט". לכן היתה הבוררת פטורה מסדרי הדין האזרחי לאור סעיף 9(א) לחוזה, ומן הדין המהותי ומדיני הראיות - לאור פסקה יד' שבתוספת לחוק, החלה כברירת מחדל. לו היו הצדדים מעוניינים להכפיף את הבוררת לדין המהותי ולדיני הראיות, היה עליהם לציין זאת במפורש בחוזה. בכל מקרה, אין לייחס חשיבות לסעיף 9(א) לחוזה, שכן הצדדים לא נהגו על-פיו ושינו אותו בהסכמה. בסעיף זה נקבע כי בהעדר הסכמה על זהות הבורר - הוא ימונה על-ידי לשכת המהנדסים. אך זרגרי הציע כי הבוררות תתנהל במסגרת המוסד הישראלי לבוררות עסקית (להלן: "מיב"ע"), ודיגמי הסכימה לכך. בנסיבות אלו היו הצדדים כפופים לכללי מיב"ע, לפיהם הבורר איננו קשור בדיני הראיות, בדין המהותי ובסדרי הדין הנהוגים בבתי המשפט, אלא אם הוסכם אחרת בין הצדדים. במקרה זה לא היתה בין הצדדים הסכמה אחרת. ב. לזרגרי ניתנה הזדמנות ראויה להגשת ראיותיו, ועל כן לא קמה לו עילת ביטול לפי סעיף 24(4) לחוק. ניתנו לזרגרי כמה וכמה הזדמנויות לסתור את דו"ח המדידות של בן-בסט, בטרם דחתה הבוררת את בקשתו לזמן לעדות את קאופמן ולמנות מודד מטעמה - בקשה שהועלתה כחצי שנה לאחר שהתקיימו הדיונים בנושא דו"חות המדידה. ג. עדותו של בן-בסט איננה עדות שמיעה, ולכן לא היתה חובה לזמן את קאופמן לעדות, וגם לא היתה מניעה להסתמך על חוות-דעתו של בן-בסט. גם אם בן-בסט לא ביצע את המדידות בעצמו, הרי שהוא ביקר במקום ואישר בחתימתו ובעדותו את המדידות. עדותו של עד מומחה, אשר סומך על תוצאות בדיקות המבוצעות ע"י אחרים הסרים למשמעתו או הפועלים על פי הנחיותיו - קבילה. מעבר לכך, גם אם היה מדובר בעדות מפי השמועה, הרי שזרגרי לא התנגד לה. זאת ועוד, גם המודד מטעמו של זרגרי לא ביצע את המדידה בפועל, אלא שהיא בוצעה על-ידי זרגרי. בחוזה שבין הצדדים לא נקבע כי המדידות יבוצעו על-ידי מודד מוסמך, ואין רלוונטיות לשאלה מי ביצע את המדידות. כל שנקבע הוא שהמדידות יאושרו על-ידי המפקח. מרגע שאושרו המדידות על-ידי המפקח, עובר הנטל אל זרגרי להוכיח כי המדידות שגויות, והוא לא עמד בנטל זה. ד. אין לקבל את טענת זרגרי כי הבוררת ביטלה את דו"ח המדידות של ברגמן שהוגש מטעם זרגרי, והדבר גם לא עולה מפרוטוקול הבוררות. כך גם אין בסיס לטענת זרגרי כי הוא ביקש לזמן לעדות את המודד מטעמו מר פישר. ה. לחלופין, גם אם תתקבל הטענה לפיה היתה כפופה הבוררת לדין המהותי ולדיני הראיות, הרי שכל שניתן לומר על פעולת הבוררת הינו כי טעתה בפירוש הדין - התנהגות שאינה מהווה עילה לביטול פסק בוררות. ו. גם לו נתקיימה אחת העילות לביטול פסק הבוררות על-פי סעיף 24 לחוק, הרי שלא הוכח כי תוצאת הפסק גרמה לזרגרי עיוות דין, כנדרש לשם ביטול הפסק על-פי סעיף 26(א) לחוק. ג. דיון ומסקנות 14. תחום התערבותו של בית-המשפט בפסק בוררות הינו מצומצם ביותר, ומוגבל לעילות הביטול הספציפיות המפורטות בסעיף 24 לחוק, שיש לפרשן בצמצום רב. כך פסקה כב' השופט א. פרוקצ'יה ברע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים, פ"ד נז(6) 605, בעמ' 616-617: "מושכלות יסוד הם כי תחום ההתערבות השיפוטי בפסק בורר מוגבל ומתוחם לעילות ביטול מוגדרות של הפסק שיש לפרשן בצמצום רב... התערבות שיפוטית בפסק הבורר הינה צרה ומוגבלת לעילות מוגדרות. עילות אלה מוחלות בזהירות ועל דרך פירוש דווקני כדי ליתן תוקף לפסק ולא לבטלו. בית-המשפט הבוחן את הפסק אינו דן בו כערכאת ערעור, ואין הוא אמור לבחון אם צדק הבורר בקביעותיו או טעה בהן על-פי הדין... בית-המשפט גם אינו רשאי להעמיד את הפסק במבחן ביקורתו הוא... עליו להעמיד למבחן את פסק הבורר בשאלות יסוד שעניינן, בעיקרן, בחינת תקינותו הבסיסית של הליך הבוררות...". ראה גם: א' שטרוזמן ספר הבוררות (2001), בעמ' 258. כפי שהבהיר בית המשפט העליון: "מטרתו של מוסד הבוררות היא להוות תחליף לבית המשפט ולא מבוא אליו" (ע"א 347/65 ניירות ערך והשקעות בע"מ נ' ישנומט בע"מ, פ"ד יט(4) 468, בעמ' 474). לאור גישה זו הושמטה מחוק הבוררות העילה של "טעות על פני הפסק", שהיתה קיימת בפקודת הבוררות, וההלכה היא כי בית המשפט איננו שם עצמו כערכאת ערעור על פסקי בוררות, וגדר התערבותו מוגבל לבדיקת תקינות הליך הבוררות, להבדיל מבחינה מהותית של תוצאותיו (ראה: רע"א 113/87 חברת נתיבי איילון בע"מ נ' שטאנג, פ"ד מה(5) 511, 517). הלכות אלו אושרו לאחרונה על ידי בית המשפט העליון מפי כב' השופטת א. חיות, שלדעתה הצטרף כב' השופט מ. חשין, ברע"א 2237/03 אפריים שועלי בניין והשקעות בע"מ נ' המועצה המקומית תל-מונד, תק-על 2005(1) 149, פסקה 12. אמנם כב' השופט א. רובינשטיין הביע דעת יחיד, אגב אורחא, כי יתכן שהגיעה העת לעיין מחדש בגישה מצמצמת זו להתערבות בית המשפט בפסק בורר. אך בהחלטה שדחתה הבקשה לקיים דיון נוסף בענין הדגישה כב' השופטת ד. בייניש את ההלכות הישנות שפורשו לעיל, כמשקפות את המצב המשפטי הנכון (דנ"א 821/05 אפריים שועלי בניין והשקעות בע"מ נ' המועצה המקומית תל-מונד, טרם פורסם). גישה זו צריכה להנחות אותנו גם במקרה דנא, כאשר טענותיו של זרגרי פולשות לתחום המהותי של תוצאות הבוררות, אף כי הוא מנסה להציגן כטענות הנוגעות לתקינות ההליך. 15. זרגרי טוען כי יש לבטל את פסק הבוררות על-פי העילות שבסעיפים 24(4), 24(7) ו- 24(10) לחוק הבוררות, אשר קובעים כדלקמן: "24. ביטול פסק בוררות בית-המשפט רשאי, על פי בקשת בעל-דין (בחוק זה - בקשת-ביטול), לבטל פסק-בוררות, כולו או חלקו, להשלימו, לתקנו או להחזירו לבורר, מאחת העילות האלה: ... (4) לא ניתנה לבעל-דין הזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו; ... (7) הותנה בהסכם-הבוררות שעל הבורר לפסוק בהתאם לדין והבורר לא עשה כן; ... (10) קיימת עילה שעל פיה היה בית-משפט מבטל פסק-דין סופי שאין עליו ערעור עוד". אדון בעילות אלו אחת לאחת. 1. אי-מתן הזדמנות נאותה לטעון טענות או להביא ראיות: סעיף 24(4) לחוק 16. עילת הביטול שבסעיף 24(4) לחוק הבוררות נועדה להגשים את אחד מכללי הצדק הטבעי הנוגעת לזכותו של כל צד להישמע, ומתן אפשרות שווה לכל צד להעלות טענותיו ולהוכיחן, וזאת אף אם שוחרר הבורר מכללי הראיות והפרוצדורה (ראה: ס' אוטולנגי, בוררות - דין ונוהל (מהדורה 4, תשס"ה), כרך ב' בעמ' 1026, 1029, וספרו הנ"ל של א' שטרוזמן, בעמ' 264). כלל זה חל גם על שמיעת עדים וחקירתם: על הבורר לתת הזדמנות ראויה לכל צד להציג את ראיותיו. ברם, הדגש הוא על מתן הזדמנות נאותה. אם הבורר נתן לצד מסויים הזדמנות שלא נוצלה כהלכה, רשאי הבורר לסרב לשמוע עדות נוספת באותו נושא עצמו (אוטולנגי, בעמ' 1034-1035). בע"א 785/82 גרסטל נ' מבני כפה חפץ בע"מ, פ"ד לז(3) 292, בעמ' 298-299, מפנה כב' מ"מ הנשיא מ' שמגר למאמרה של ס' אוטולונגי "על העילות לביטול פסק בורר", עיוני משפט ב' (תשל"ב-תשל"ג) 71, שם נאמר כי בעל דין לא יוכל ליהנות מעילת הביטול שבסעיף 24(4) לחוק אם חוסר ההזדמנות נובע מהתנהגותו הוא (שם, בעמ' 86). 17. השתלשלות הליכי הבוררות בענייננו, כפי שהיא עולה מהפרוטוקולים של ישיבות הבוררות והחלטות הבוררת (נספחים ז', י', ט"ו ו-י"ט לתצהיר דיגמי), מצביעה על כך כי לא רק שניתנה לזרגרי הזדמנות להביא ראיותיו, אלא שניתנו לו מספר הזדמנויות לעשות כן, והוא לא ניצלן כראוי. להלן השתלשלות האירועים, כמפורט לעיל, המצביעה על שורת המחדלים של זרגרי בהבאת ראיותיו בענין המדידות, והעלאת טענותיו בענין זה: א. בישיבת הבוררות הראשונה שהתקיימה ביום 12.08.03 העניקה הבוררת לזרגרי זכות תגובה לדו"ח המדידות של מר בן-בסט והתירה לו הגשת דו"ח נגדי. זרגרי לא עמד במועדים שקבעה הבוררת, והגיש את הדו"ח של ברגמן רק לאחר שהבוררת העניקה לו ארכה בעקבות בקשה למתן הוראות שהגישה דיגמי. ב. בישיבת הבוררות שהתקיימה ביום 22.02.04 - "ישיבת המודדים" - לאחר שמיעת עדויות המודדים, התברר כי המודד של זרגרי (ברגמן) טעה כאשר התייחס בחוות דעתו לשרטוטים שלא היו חלק מחוות דעתו של בן-בסט, ואז ביקש זרגרי להגיש דו"ח מדידות נוסף מטעמו. הבוררת, על אף שסברה כי התנהגות זרגרי בעניין המדידות איננה ראויה, משום שנמנע במשך למעלה מחצי שנה לפעול על פי החלטתה, העניקה לזרגרי הזדמנות נוספת - השלישית במספר - ואפשרה לו להגיש חוות דעת מתוקנת על גבי המדידות של מר בן-בסט. בפועל, הגיש זרגרי דו"ח מדידה חדש של מודד בשם פישר - אף זאת בניגוד להחלטת הבוררת. על פי הפרוטוקולים של הבוררות לא ביקש זרגרי כלל לזמן לעדות את המודד פישר. כך קבעה הבוררת בסעיף 26 לפסק. ג. באותה ישיבת בוררות מיום 22.02.04 אישר בן-בסט בעדותו כי מי שביצע בפועל את המדידות היה עובד משרדו, המהנדס קאופמן. בא-כוחו של זרגרי לא העלה באותה ישיבה כל טענה בענין זה, וגם לא ביקש לזמן לעדות את קאופמן, או למנות מומחה מטעם הבוררת. בקשתו היתה רק להגיש חוות דעת נוספת של מודד מטעמו, וכך הוא עשה. ד. בסיום ישיבת הבוררות ביום 9.03.04 קבעה הבוררת כי בישיבת הבוררות הבאה ישמעו כל עדי התובעת, ובמידת האפשר גם עדי הנתבעים. גם במועד זה לא ביקש זרגרי לזמן לעדות את קאופמן, או שהבוררת תמנה מומחה מטעמה. לפי החלטת הבוררת, היה חייב זרגרי לזמן את כל עדיו לישיבת הבוררות הבאה, אך הוא לא עשה כן. ה. בישיבת הבוררות שנערכה ביום 03.08.04 - כחצי שנה לאחר "ישיבת המודדים", במהלך חקירתו הנגדית של מנכ"ל דיגמי, העלה זרגרי - במפתיע ובאיחור רב - את הבקשה כי הבוררת תמנה מומחה מטעמה, וכי קאופמן יזומן לעדות באמצעות הבוררת. הבוררת דחתה את הבקשות מן הטעם שניתנו לזרגרי מספר הזדמנויות קודמות להגיש מדידות מטעמו, והמדידות שהגיש אינן מצביעות על סטיות של ממש לעומת אלו של בן-בסט, ועל כן אין הצדקה למינוי מודד מטעם הבוררת בשלב כה מתקדם של הבוררות. הבוררת ציינה בהחלטה כי הבוררות איננה יכולה "להימשך לנצח", וכי היא מתארכת יותר מהצפוי. 18. אינני סבור כי הבוררת טעתה בשיקוליה בעניין מינוי מומחה מטעמה. כפי שיש לבית המשפט שיקול דעת אם למנות מומחה מטעמו - כך עומד שיקול דעת זה לבורר, ובית משפט לא יתערב בנושא. כאשר נראה כי אין פערים גדולים בין חוות דעת הצדדים, כפי שהיה במקרה זה לדעת הבוררת, אין הצדקה למינוי מומחה מטעם בית משפט או בורר. מינוי שכזה מאריך את ההליך ומייקר אותו, וצריכה להיות סיבה טובה למינוי. אין מקרה זה דומה למקרה שנדון בע"א (ת"א) 1264/97 גבע נ' קחטן, תק-מח 99 (1) 3954, שבו הבורר סרב, ללא נימוק, לאפשר ביצוע בדיקת הצפה, שלדעת בית המשפט היתה חשובה להכרעה בבוררות. במקרה דנא, היו בפני הבוררת כל הנתונים הדרושים לה להכרעה, מה גם שעל-פי החוזה בין הצדדים אושרו המדידות בידי מפקח מטעמו של זרגרי, וזרגרי לא הרים את הנטל להראות כי נפל בהם פגם כלשהו (ראה סעיף 29 לקמן). כמו כן, אין בסיס לטענת זרגרי כי הבוררת ביטלה את דו"ח המדידות הראשון שהגיש מר ברגמן, או שהוא ביקש לזמן לעדות את מר פישר. לטענות אלו אין כל אחיזה בפרוטוקולים של הבוררות ובהחלטות הבוררת. זאת ועוד, השלב המאוחר בו הועלתה בקשתו של זרגרי, לאחר שכבר הסתיימה שמיעת הראיות בנושא המדידות, לא הצדיק מינוי מומחה מטעם הבוררת. מינוי שכזה - אם היה מקום לעשותו - היה צריך להתקיים לפני ישיבת המודדים, ולפני עדותו של בן-בסט. מעל ומעבר לכל האמור לעיל, הרי שגם לו הייתי סבור שהבוררת טעתה בהפעלת שיקול דעתה בענין זה - אין עילה להתערבות בשיקול דעתה, לאור הכללים הידועים שבוארו לעיל. 19. אשר לטענתו של זרגרי בעניין החובה לזמן לעדות את קאופמן, הרי שלא ניתן לנתק סוגייה זו משאלת קבילות חוות דעתו של בן-בסט, אשר נסמכה על המדידות שביצע קאופמן. אין לקבל את טענותיו של זרגרי כי חוות דעתו של בן-בסט לא היתה קבילה, או כי היה פגם כלשהו בהסתמכותה של הבוררת על חוות דעתו של בן-בסט, שנסמכה על המדידות שביצע המהנדס קאופמן (ראה סעיף 24 לקמן). לכן לא ראתה הבוררת - ובצדק - צורך חיוני לנסות ולאתר את קאופמן (שעזב את מקום עבודתו אצל בן-בסט) על מנת לזמנו לעדות - בשלב המאוחר בו הועלתה בקשה זו - כאשר בן-בסט היה אחראי למדידות שביצע קאופמן ונחקר עליהן. בא-כוחו של זרגרי (עו"ד חומד) חקר את בן-בסט ארוכות על המדידות שערך המהנדס קאופמן, ורק בסוף עדותו שאל את בן-בסט מי ביצע את המדידות בפועל (נספח ט"ו לתצהיר דגמי עמ' 1-6). היה ברור לזרגרי כי לא בן-בסט בעצמו ביצע את המדידות, כפי שגם המודד מטעמו של זרגרי (ברגמן) רק בדק את המדידות שביצע זרגרי (עדותו של ברגמן, נספח ט"ו עמ' 6). הבוררת קבעה, כי בן-בסט ערך את החישובים על גבי השרטוטים שהכין עבורו קאופמן - בדיוק כפי שעשה המודד מטעם זרגרי - וכי היא סומכת על מקצועיותו של בן בסט ועל אמינותו, לאחר שנחקר בפניה ממושכות (סעיפים 22-23 לפסק). הבוררת אף ציינה כי בהסכם נקבע כי מה שמחייב את הצדדים הם המדידות שאושרו על ידי המפקח. במקרה דנא, הדגישה הבוררת, המדידות אושרו על ידי המפקח, שמונה על ידי זרגרי עצמו, שאף הוא בדק את המדידות בדיקה מדגמית. 20. לאור כל אלו, יכולה היתה הבוררת להתרשם כי הבקשה לזמן לעדות גם את קאופמן - בקשה שהועלתה כחצי שנה לאחר חקירתו של בן-בסט - לא נבעה ממניעים משפטיים אמיתיים, ועל כן דחתה את הבקשה. כאשר מביאים בחשבון את כל השתלשלות העניינים כמפורט לעיל, כאשר זרגרי לא קיים את החלטות הבוררת פעם אחר פעם, ולא מיצה את ההזדמנויות שהוענקו לו בנושא המדידות, אין מקום לבקר את החלטת הבוררת. אמנם בשלב זה טרם הסתיימה מסכת הבאת הראיות (נותר עוד לשמוע את עדותו של זרגרי עצמו). אך הדיון בנושא המדידות כבר הסתיים, והבוררות עצמה עמדה בפני סיום. הבוררת שקלה בשלב זה האם קיימת הצדקה עניינית לעכב את סיום הבוררות, לצורך איתורו של קאופמן (שעזב את משרדו של בן-בסט) ושמיעת עדותו, אל מול חשיבותה האפשרית של עדות זו. החלטתה היתה כי לנוכח העובדה שבן-בסט היה אחראי להכנת הדו"ח כולו, ואף נחקר עליו, לא היתה חשיבות בעדותו זו, אשר מצדיקה לעכב את סיום שמיעת הבוררות. לא נראה לי כי הבוררת טעתה בעניין זה, הנוגע לחשיבות זימונו של קאופמן, ולשלב המאוחר בו הועלתה הבקשה לזימונו. 21. לסיכום נקודה זו: אין בידי לקבל את טענת זרגרי כי יש לבטל את פסק הבוררת לפי סעיף 24(4) לחוק. בנסיבות המקרה, אין בדחיית בקשתו של זרגרי למנות מודד מטעם הבוררת ולזמן את קאופמן לעדות משום אי-מתן הזדמנות נאותה להביא ראיות המצדיקה את ביטול הפסק לפי סעיף 24(4) לחוק. זאת במיוחד לאור העובדה כי ניתנו לזרגרי מירב ההזדמנויות לטעון טענותיו ולהביא ראיותיו בסוגיית המדידות, וגם היו לו הזדמנויות קודמות לזמן לעדות את קאופמן - אם היה כלל טעם ממשי בזימונו. 2. פסיקה שלא בהתאם לדין: סעיף 24(7) לחוק 22. סעיף 2 לחוק הבוררות קובע: "רואים הסכם בוררות כמכיל את ההוראות שבתוספת ככל שהן נוגעות לענין, והוא כשאין כוונה אחרת משתמעת מן ההסכם". פסקה יד' לתוספת קובעת: "הבורר לא יהיה קשור בדין המהותי, בדיני הראיות או בסדרי-הדין הנוהגים בבתי-המשפט". דהיינו, כל עוד לא התנו הצדדים על פסקה יד' לתוספת לחוק במסגרת הסכם הבוררות שביניהם - חלה פסקה יד' לפיה פטור הבורר מהדין המהותי, דיני הראיות וסדרי הדין. בענייננו, קבעו הצדדים בסעיף 9(א) לחוזה כי: "הבורר לא יהיה כפוף לחוקי סדר הדין האזרחי...". הצדדים לא התייחסו לכפיפות הבוררת לדין המהותי ולדיני הראיות, והשאלה היא מה משמעות הדבר. 23. עילת הביטול שבסעיף 24(7) לחוק הבוררות מתקיימת כאשר "הותנה בהסכם הבוררות שעל הבורר לפסוק בהתאם לדין, והוא לא עשה כן". מן המילה "הותנה" מתבקש כי על מנת לחייב בורר לפסוק על-פי הדין המהותי, דיני הראיות או סדרי הדין הנהוגים בבתי המשפט, ולשם סטייה מהוראת התוספת לחוק, יש צורך בהתניה ברורה המתייחסת לכל אחד משלושת המרכיבים הנזכרים בפסקה: הדין המהות, דיני הראיות, וסדרי הדין. אין להסתפק בפירוש מכללא. זו דעתה של פרופ' ס. אוטולנגי בספרה הנ"ל, בעמ' 1065, והיא אומצה על ידי כב' השופט מ. גל בה"פ (י-ם) 271/97 חברת נתן נטע ליפשיץ, חברה קבלנית לבניין ירושלים בע"מ נ' ר.א.מ, מהנדסים קבלנים בע"מ, תק-מח 98 (3) 836, פיסקה 42. במקרה דנא, מאחר והצדדים התייחסו בסעיף 9(א) לחוזה רק לעניין הכפיפות לסדר הדין האזרחי, ונמנעו מלהתייחס לשאלת תחולתם של הדין המהותי ודיני הראיות, הרי שפסקה יד' לתוספת לחוק חלה בכל הנוגע לדין המהותי ולדיני הראיות, והמשמעות היא כי הבוררת היתה פטורה מהדין המהותי ומדיני הראיות. תוצאה זו משתמעת גם מן העובדה שהצדדים התכוונו בהסכם שהבורר שימונה יהיה מהנדס, ולכן קבעו כי בהעדר הסכמה הוא ימונה על ידי לשכת המהנדסים. אין זה סביר שהם התכוונו שבורר מהנדס יהיה כפוף לדיני הראיות ולדין המהותי. 24. יתר על כן, הצדדים לא נהגו בסופו של דבר על-פי סעיף 9(א) לחוזה הבוררות, אלא החליטו לפנות למיב"ע, תוך שהם מקבלים על עצמם את כללי מוסד זה (נספח ד' לתצהיר דגמי), הקובעים לאמור: "צדדים המסכימים למסור סכסוך להכרעה בבוררות שתיערך במוסד הישראלי לבוררות עיסקית (להלן - המוסד לבוררות), ייראו כמסכימים לכך שהבוררות תתנהל על פי הכללים של המוסד לבוררות כפי שיהיו ביום תחילת הבוררות. ... 7.1א. הבורר לא יהיה קשור בדיני הראיות ובסדרי הדין הנהוגים בבתי המשפט, אלא אם הוסכם אחרת בין הצדדים... 9.2 הבורר לא יהיה קשור בדין המהותי או בכל דין אחר, אלא אם הסכימו הצדדים אחרת". בענייננו, לא קיימת "הסכמה אחרת" בין הצדדים בכל הנוגע לתחולת הדין המהותי ודיני הראיות - לא בסעיף 9(א) לחוזה, ולא במסגרת הסכמתם להפנות את הסכסוך לבוררות במיב"ע. על כן כפופים הם בסוגיות אלה לכללי הבוררות של המוסד הישראלי לבוררות עסקית, שכאמור פוטרים את הבורר מכפיפות לדין המהותי ולדיני הראיות. 25. גם לו היה מקום לקבל את הטענה כי הבוררת היתה כפופה לדין המהותי ודיני הראיות, אין הדבר מקים עילה לביטול הפסק לפי סעיף 24(7) לחוק, שכן הבוררת הנכבדה (שהיא עורכת-דין) לא סטתה בפועל מהדין המהותי או מדיני הראיות, כאשר אימצה את דו"ח המדידות של בן-בסט, ולא העניקה משקל לכך שקאופמן לא הובא לעדות על-ידי דיגמי. עדותו של מר בן-בסט איננה עדות שמיעה בלתי-קבילה. המדובר במודד מוסמך, אשר ביקר בבניין מספר פעמים, והיה בקיא בפרטי המדידות, כפי שעולה מפסק הבוררת. בן-בסט הכין את חישוביו על סמך ועל גבי המדידות של המהנדס קאופמן, שהיה עובד משרדו. הבוררת התרשמה מעדותו של בן-בסט וממקצועיותו. ההלכה היא כי מומחה רשאי להיעזר באחרים לצורך מתן חוות דעתו. בע"פ 566/89 מרציאנו נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(4) 539, בעמ' 548, פסק כב' השופט ש. לוין לגבי טענה דומה: "מדי יום ביומו מסתמכים רופאים, מדענים ומומחים אחרים במהלך עבודתם על תוצאות בדיקות שעורכים עמיתיהם לעבודה, שאת דרך בדיקתם הם מכירים ועליה הם אמונים. אין זו אלא דרך עבודה מתבקשת וסבירה". לא מיותר להזכיר בהקשר זה כי גם המודד מטעם זרגרי, מר ברגמן, ערך את חישוביו על סמך מדידות שנערכו בפועל על ידי אחר, כאשר אותו "אחר" לא היה אלא זרגרי בעצמו. עוד יש לציין, כי בניגוד לטענתו של זרגרי, לא התנגד בא-כוחו במהלך הבוררות לעדותו של בן-בסט, וגם לא טען כי עדות זו איננה קבילה, גם כאשר בן-בסט העיד שחוות-הדעת הוכנה על סמך מדידות של קאופמן. בא-כוחו של זרגרי אפילו לא ביקש לזמן לעדות את מר קאופמן באותה עת, אלא רק חצי שנה לאחר מכן, וגם אז לא טען כי מדובר בעדות מפי השמועה (נספחים ט"ו ו-י"ט הנ"ל). אפילו בסיכומיו בפני הבוררת לא תקף בא-כוחו של זרגרי את קבילות חוות-דעתו ועדותו של בן-בסט, אלא רק תקף את משקלה ונכונותה (נספח ח' לתצהיר זרגרי). ההלכה היא כי "ראיה שלא התנגדו לה בזמן הגשתה, נעשית כשרה לכל דבר" (י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה 7, 1995), בעמ' 504). 26. לסיכום נקודה זו: הבוררת היתה פטורה מתחולת הדין המהותי ודיני הראיות, בין אם חלו הוראות סעיף 9(א) לחוזה ובין אם חלו כללי מיב"ע. על כן, הייתה הבוררת רשאית להסתמך על עדותו של מר בן-בסט, בין אם מדובר בעדות מפי השמועה שאיננה קבילה, ובין אם לאו. אלא שבכל מקרה, עדותו של מר בן-בסט לא היתה עדות בלתי-קבילה. לאור זאת, אין מתקיימת בענייננו עילת הביטול לפי סעיף 24(7) לחוק. לכן גם אין מתקיימת העילה שבסעיף 24(3) לחוק, שכן לא ניתן לומר שהבוררת חרגה מן הסמכות שניתנה לה. 3. עילה שעל פיה היה בית משפט מבטל פסק דין סופי: סעיף 24(10) לחוק 27. השימוש בעילת הביטול שבסעיף 24(10) לחוק הבוררות נעשה לרוב עת מעוניין בית-המשפט להרחיב את תחום התערבותו לאור תחושת אי-צדק שנגרם למבקש, שאינו נכנס לגדרי עילת ביטול ספציפית. אין מדובר ברשימה סגורה של מקרים. אחת הדוגמאות העיקריות למקרים בהם נעשה שימוש בסעיף זה הינה כאשר מתקיימת פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי (ראה ספרה הנ"ל של ס' אוטולנגי, עמ' 1101-1102). בענייננו, טוען זרגרי כי מאחר ופסק הבוררת מתבסס על דו"ח המדידות של מר בן-בסט ועל עדותו שהינה עדות מפי השמועה, הרי שפסק הבוררות הוא בגדר פסיקה שאינה מבוססת על הוכחה כלשהי, ועל כן דינה להתבטל. הואיל ודחיתי את הטענה כי עדותו של בן-בסט הינה עדות בלתי-קבילה, ובכל מקרה הבוררת לא היתה כפופה לדין המהותי ולדיני הראיות, הרי שגם לא מתקיימת העילה שבסעיף 24(10) לחוק. 4. עיוות-דין למבקש: סעיף 26(א) לחוק 28. סעיף 26(א) לחוק הבוררות קובע: "בית המשפט רשאי לדחות בקשת ביטול על אף קיומה של אחת העילות האמורות בסעיף 24, אם היה סבור שלא נגרם עיוות-דין". לפי סעיף 26(א) לחוק בית-המשפט אינו חייב לבטל את פסק הבורר , אם הוא סבור כי לא נגרם למבקש עיוות-דין, אפילו מתקיימת אחת מן העילות שבסעיף 24 לחוק (ראה ספרו הנ"ל של א' שטרוזמן, בעמ' 258). ויודגש: אין די בהוכחת עיוות-דין, ללא הוכחת אחת מעילות הביטול שבסעיף 24 לחוק. קיומו של עיוות-דין מהווה שיקול נגדי לביטול פסק הבורר , והוא נבחן רק במקרה שקיימת עילה המצדיקה את ביטול הפסק (ראה ספרה הנ"ל של ס' אוטולנגי, בעמ' 1164). 29. כפי שפורט לעיל, אין מתקיימת בענייננו עילת ביטול לפי סעיף 24 לחוק. אך גם לו היתה מתקיימת עילה שכזו, אינני סבור כי נגרם לזרגרי עיוות-דין כלשהו, וזאת לא רק לנוכח מחדליו במהלך הבוררות. הבוררות התמקדה - ככל שמדובר בתביעה של דיגמי - במדידות. בשל מחדליו של זרגרי, לא היו בפני הבוררת מטעם זרגרי אלא חוות-דעת מוטעית של ברגמן שנסמכה על נתונים שגויים, וחוות-דעת של פישר שכלל לא העיד. יתר על כן, סעיף 6(ב) לחוזה בין הצדדים קבע את מנגנון התשלום לאמור: "כל התשלומים יבוצעו אחרי מדידה במקום, ע"י נציג המזמינה (זרגרי - ע.ב.) ונציג הקבלן (דיגמי- ע.ב.) ולאחר אישור המפקח על המדידות". כפי שהדגישה הבוררת, לא צוין בהסכם כי המדידות יבוצעו על ידי מודד מוסמך, ולא משנה מי עשה אותם: די בכך שהם אושרו על ידי המפקח, שמונה על ידי זרגרי. אותו מפקח אישר את המדידות, ואף עשה בדיקה מדגמית משלו, ובנסיבות אלו עבר נטל ההוכחה אל זרגרי להוכיח כי נפל פגם במדידות שהמפקח מטעמו אישר. זרגרי לא הרים נטל זה, שכן חוות דעתו של ברגמן היתה שגויה, והוכנה על סמך מדידות שביצע זרגרי בעצמו, ואילו המודד פישר כלל לא זומן לעדות. בנוסף, די בכך שהבוררת העדיפה את חוות דעתו המהימנה והמקצועית של בן-בסט על פני חוות הדעת שהגיש זרגי. בענין זה - למותר לציין - אין לבית המשפט סמכות להתערב, וגם אין כל עילה להתערב. גם מטעם זה לא נראה כי נגרם עיוות-דין כלשהו לזרגרי, גם אם נפל פגם כלשהו במדידות שביצעו קאופמן ובן-בסט. המדידות שאישר המפקח מטעמו של זרגרי חשובות וקובעות אף יותר מאלו של בן-בסט. 30. לסיכום: הבקשה לביטול פסק הבוררות נדחית. על-פי סעיף 28 לחוק הבוררות, אני מאשר את פסק הבוררת עו"ד אורית לוי מיום 10.2.05. המבקש ישלם למשיבה הוצאות בקשה זו בסך כולל של 2,500 ₪, וכן ישלם למשיבה שכ"ט עו"ד בסך של 30,000 ₪, בצירוף מע"מ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. יישוב סכסוכיםבניהעבודות בניהבוררות