הכלל הוא, שבהסכמה למסור סוגיה כלשהי לבוררות אין כדי לשלול את סמכותו העניינית של בית המשפט לדון בעניין. עם זאת, כאשר מוגשת לבית המשפט תביעה בעניין אשר נכרת לגביו הסכם בוררות, מוסמך בית המשפט לעכב את ההליכים בתובענה. כך נמנעת הפרתו של הסכם הבוררות. הוראת החוק העיקרית המסדירה את סוגיית עיכוב ההליכים מצויה בסעיף 5 לחוק הבוררות: "5. (א) הוגשה תובענה לבית משפט בסכסוך שהוסכם למסרו לבוררות וביקש בעל-דין שהוא צד להסכם הבוררות לעכב את ההליכים בתובענה, יעכב בית המשפט את ההליכים בין הצדדים להסכם, ובלבד שהמבקש היה מוכן לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות ולהמשכה ועדיין הוא מוכן לכך. (ב) בקשה לעיכוב הליכים יכול שתוגש בכתב הגנה או בדרך אחרת, אך לא יאוחר מהיום שטען המבקש לראשונה לגופו של ענין התובענה. (ג) בית המשפט רשאי שלא לעכב את ההליכים אם ראה טעם מיוחד שהסכסוך לא יידון בבוררות." כאשר מתקיימים התנאים הכלולים בסעיף, הרי שככלל יעכב בית המשפט את ההליכים שבין הצדדים להסכם הבוררות, זולת אם מצא כי קיים טעם מיוחד לכך שהסכסוך לא יידון בבוררות. בשוקלו האם להורות על עיכוב ההליכים בתובענה, עשוי בית המשפט להביא בחשבון שיקולים שונים. חשוב לציין כי לא ניתן לחייב את מי שאינו צד להסכם הבוררות ליטול חלק בהליך הבוררות. היענות לבקשת עיכוב ההליכים במקרה כזה תוביל לפיצולם של ההליכים. המחלוקת בין התובע לנתבעים שהינם צד להסכם הבוררות תתברר במסגרת הליך בוררות, ואילו המחלוקת שבין התובע ליתר הנתבעים (אלו שאינם צד להסכם הבוררות) תתברר בפני בית המשפט. פיצול זה עלול להוביל למסקנות ולקביעות סותרות, והוא אף אינו רצוי מטעמים פרקטיים. מאידך, דחיית הבקשה לעיכוב הליכים תכשיר את הפרתה של ההסכמה החוזית בין הצדדים להסכם הבוררות. בפסק דין משנת 1993 אשר עסק בעניין זה נקבע בדעת רוב, כי על בית המשפט לבחון קיומם של שני תנאים (אשר זכו לכינוי "המבחן הדו-שלבי"): (א) האם צירופו לתובענה של הנתבע שאינו צד להסכם הבוררות הינו כן, היינו לא נעשה על מנת לאפשר התחמקות מן ההתחייבות ליישב את הסכסוך במסגרת בוררות (נחיצות דיונית); (ב) האם ניהולם של ההליכים כמקשה אחת, ללא פיצול, מהווה תנאי לכך שהתובע יוכל לזכות בסעד אפקטיבי (נחיצות מהותית). אם משתכנע בית המשפט כי יש להשיב בחיוב על שתי השאלות הנזכרות, הרי שמתקיים טעם מיוחד שלא להורות על עיכוב ההליכים. הוראה נוספת שעניינה עיכוב הליכים בשל קיומו של הסכם בוררות מצויה בסעיף 6 לחוק הבוררות הקובעת כי אם הוגשה תובענה לבית המשפט בסכסוך שהוסכם למסרו לבוררות וחלה על הבוררות אמנה בין-לאומית שישראל צד לה והאמנה קובעת הוראות בענין עיכוב הליכים, ישתמש בית המשפט בסמכותו לפי סעיף 5 בהתאם לאותן הוראות ובכפוף להן. כפי שעולה מנוסחה של ההוראה הנזכרת, אין היא חלה על כל מקרה של בקשה לעיכוב הליכים בשל קיומו של הסכם בוררות. תחולתה מוגבלת אך לאותם מקרים בהם חלה על הבוררות אמנה בינלאומית שישראל צד לה והכוללת הוראות לעניין עיכוב הליכים. לגבי מקרים אלו מורה הסעיף, כי סמכותו של בית המשפט בסוגית עיכוב ההליכים, הקבועה בסעיף 5 לחוק, תופעל על פי הוראותיה של האמנה ובכפוף להן. היינו, סעיף 6 לחוק מפנה להוראות האמנה שעניינן עיכוב הליכים, ואף מקנה להן עדיפות על פני ההוראה שבסעיף 5 לחוק הבוררות. חוזהיישוב סכסוכיםבוררותהסכם בוררות