פסק דין (חלקי) 1. עניינו של פסק דין זה הוא בשאלת היחס בין חוק יחסי ממון בין בני זוג לבין הילכת השיתוף בנכסים והתוצאות הנובעות מיחס זה לגבי רכוש בני זוג שחל עליהם חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג - 1973 (להלן: חוק יחסי ממון). רקע כללי: 2. בני הזוג נישאו זל"ז כדמו"י בשנת 1984; מנשואיהם נולדו להם שלושה ילדים - כולם קטינים. האיש עזב את הבית בסוף שנת 1998 (האיש טוען כי עשה זאת כיוון שהאשה פעלה באלימות כלפיו, הן פיזית והן מילולית). בני הזוג עדין נשואים זל"ז. האיש רוצה להתגרש ואילו האשה מסרבת וטוענת שהיא רוצה שלום בית, למרות שבני הזוג אינם חיים ביחד מזה כשנתיים. 3. ביום 20.8.98 האשה הגישה נגד האיש תביעה רכושית תמ"ש 65441/98 (כמו כן היא הגישה נגדו תביעת מזונות, בשם הילדים ועבורם, תמ"ש 65440/98). האיש הגישה נגד האשה תביעת רכוש ביום 28.11.99 (תמ"ש 65442/98). שתי התובענות הרכושיות נידונו במאוחד (ברור תביעת המזונות טרם נסתיים). התביעות 4. האשה תבעה להורות לאיש להגיש תצהיר שבו יפרט את כל נכסיו ולקבוע כי היא זכאית למחצית מכל הזכויות שיפורטו בתצהירו ובזכויות שהיא פירטה בכתב התביעה (2 חשבונות בנק משותפים; מגרש באור יהודה; סך של 47,400 ש"ח שהועבר ע"י האיש מהחשבון המשותף לחשבונו הוא; זכויותיו במבטחים; זכויותיו בקופת גמל "גדיש". האשה לא פירטה בכתב התביעה את הנכסים שלה או הרשומים על שמה. פרט להצהרה הנ"ל, האשה טענה בכתב התביעה: "התובעת זכאית מכח הדין ו/או חוק יחסי ממון בין בני זוג לכל סעד אשר יבטיח את זכויותיה ברכוש המשותף הנ"ל, ע"י מניעת הברחת רכוש, העלמתו או פגיעה בו בכל דרך עד לאיזון המשאבים בין בני הזוג או לחילופין, עד לאיזון בפועל של הזכויות המשותפות והעברת המחצית מהן בפועל לידיה עפ"י הילכת שיתוף הנכסים בין בני זוג" (ההדגשה שלי - י.ג.) (ר' סעיף 9 לכתב תביעתה). ובהמשך: "לקבוע כי התובעת זכאית למחצית מכל הזכויות שיפורטו בתצהיר הנתבע והזכויות שפורטו בכתב תביעה זה ולהורות על העברתן לידיה או קביעת דרכי האיזון בהן" (ההדגשה שלי - י.ג.) (ר' סעיף 11 (ב) לכתב תביעתה). 5. האיש תבע לחייב את האשה למסור בתצהיר פירוט על כל זכויותיה ונכסיה "ולקבוע כי התובע זכאי למחצית מכל הזכויות שיפורטו בתצהיר הנתבעת שיוגש לרבות הזכויות שיפורטו בכתב תביעה זה ולהורות על העברתן לידיו של התובע עפ"י הילכת השיתוף ו/או קביעת דרכי איזון לפי חוק יחסי ממון בין ביני זוג, תשל"ג - 1973" (ר' סעיף 14 ב' לכתב תביעתו). 6. אם נסכם את הסעדים ששני הצדדים ביקשו ניווכח, כי שני הצדדים ביקשו את החלת הילכת השיתוף בנכסים, על הנכסים שבידיו (המפורטים בכתב התביעה) ושבידי מישנהו (על-פי הפירוט שיגיש בתצהיר) ואת פירוק השיתוף בהם (שניהם כינו את פירוק השיתוף "העברת המחצית לידיו"). אמנם השופט בך קבע כי "העובדה שהמשיב טוען כי הילכת השיתוף צריכה לחול על הנכסים שבידי רעיתו, אין פירושה בהכרח שהוא מסכים כי מן הדין להחיל את הילכת השיתוף גם על רכוש המוחזק בידיו, יכול שנכס מסויים יירכש על ידי בני הזוג כשכוונתם שיהיה בבעלות שניהם במשותף, ואילו נכס אחר יירכש בכוונה אחרת, משמע שרק אחד מבני הזוג יהיה בעליו" (ע"א 44/84 גלבוע נ' גלבוע, פ"ד מ"א (1) 174, דינים עליון, עמ' 3), אולם לא זה המקרה שלפנינו כאמור בכתבי התביעה של שני הצדדים. 7. בקדם המשפט שהתקיים ביום 29.4.99 הודיע ב"כ האיש, עו"ד נהרי, כי האיש מסכים לפרק את השיתוף בדירת המגורים ובמכונית לאלתר וכי הוא מסכים כי ביצוע פירוק השיתוף בדירה יעוכב עד שהקטן מבין הילדים יגיע לגיל 18 (בסיכומיו טען האיש כי ענין מדור הילדים יוסדר במסגרת תביעת המזונות). כמו כן הציע כי המגרש (הרשום על שם האיש בלבד) ימכר, החובות בגינו יכוסו מהתמורה והיתרה תחולק בין הצדדים. לגבי הסך של 47,400 ש"ח, טען ב"כ האיש כי הסכום הזה אינו בר איזון, הואיל ומקורו בפיצויים בגין נזקי גוף. ב"כ האשה, עו"ד אורנשטיין, לא הסכימה למכירת המגרש, היא הסכימה למכירת המכונית והתנגדה לפירוק השיתוף בדירת המגורים למרות הסכמת האיש לעכב את הביצוע כאמור. 8. לאחר שלב ההוכחות והגשת הסיכומים, זימנתי את הצדדים ובאי כוחם והצעתי להם להסכים לאיזון מיידי של כל נכסיהם וחובותיהם. ב"כ האיש, עו"ד נהרי, הודיע כי מרשו מסכים לאיזון משאבים כולל ואילו ב"כ האשה, עו"ד אורנשטיין, הודיעה כי היא מבקשת שבית המשפט יתן פסק דין עפ"י התביעות (ר' דיון מיום 15.5.00). לפיכך אין מנוס אלא מליתן פסק דין עפ"י המצב המשפטי ועפ"י התובענות והראיות. דהיינו, יש לקבוע מהו הרכוש המשותף, בין שהוא שייך לשני הצדדים ביחד ובין שהוא שייך לאחד מהם בלבד ולפרק את השיתוף ברכוש המשותף הזה. האם ניתן להחיל על הצדדים את הילכת השיתוף בנכסים הסדר איזון המשאבים על-פי חוק יחסי ממון 9. הואיל והצדדים נישאו בשנת 1984, והואיל והם לא עשו ביניהם הסכם ממון הקובע אחרת, חל עליהם הסדר איזון המשאבים, עפ"י סעיף 5 (א) לחוק יחסי ממון, הקובע כי עם פקיעת הנישואין זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט הנכסים המפורטים בסעיפים קטנים (1) ו- (2) לסעיף 5 (א) הנ"ל. סעיף 6 (א) לחוק יחסי ממון, קובע את הדרך בה יעשה האיזון (בענין זה ר' ע"א 1229/90 חנוך נ' חנוך, פ"ד מה (5) 584). 10. עפ"י הוראות סעיפים 4 ו- 5 לחוק יחסי ממון, חל על הצדדים משטר של הפרדה רכושית הן במהלך הנישואין (סעיף 4) והן לאחר פקיעתם (סעיף 5 (א)) ולכל צד אין זכות בנכסי זולתו. כאמור הזכות היחידה שיש לכל אחד מבני הזוג, עפ"י סעיף 5 (א) לחוק יחסי ממון, היא הזכות לאיזון משאבים, זכות שמועד התגבשותה הוא בפקיעת הנישואין בין עקב גירושין ובין עקב מותו של אחד מבני הזוג. 11. עפ"י פרוש דווקני של חוק יחסי ממון - פרוש שהיה נהוג לפני מתן פסק-הדין בפרשת יעקובי וקנובלר (ועל כך ר' בהמשך) - היה עלי לדחות את תביעתם של שני הצדדים לגבי רכוש הנמצא בבעלותו של בן הזוג השני, הואיל והזכות היחידה שיש לכל אחד מהם ברכוש זה כאמור, היא הזכות לאיזון משאבים במועד פקיעת הנישואין. דהיינו היה עלי לדחות את הסעד של הצהרה על זכותו של כל אחד מהם למחצית הרכוש שבידי משנהו, ועל העברת המחצית לידיו. למותר לציין, כי אין האמור לעיל חל על רכוש משותף של שני בני הזוג, בין שהוא רשום על שם שניהם ובין שמוסכם עליהם כי הוא שייך לשניהם. הבעיות שנוצרו עקב חוק יחסי ממון (ובמיוחד לנשים) 12. כל אחד מבני הזוג שסעיף 5 (א) לחוק יחסי ממון חל על היחסים הממוניים בינו לבין בן זוגו (דהיינו, שנישאו לאחר 1.1.74 ושלא השכיל לעשות הסכם ממון, לפי סעיף 1 לחוק יחסי ממון, הקובע מערכת יחסים ממוניים שונה מהסדר איזון המשאבים או מועד לאיזון משאבים שאינו תלוי בפקיעת הנישואין) הועמד בפני הבעיה של דחיית הסדר איזון המשאבים למועד פקיעת הנישואין. לבעיה זו פנים שונות לגבי כל אחד מבני הזוג, עפ"י מצב הרכוש שבבעלותו לעומת הרכוש שבבעלותו של בן הזוג השני ועל-פי היחס בין מידת להיטותו להתגרש, לעומת התנגדותו או אדישותו של בן זוגו לגירושין. על בן-הזוג "החלש" יותר (בדרך כלל זו האשה) לעמוד תמיד על המשמר כדי שבמקרה הצורך יוכל לנקוט באמצעים לשמירת זכותו להסדר איזון משאבים, על פי סעיף 11 לחוק יחסי ממון, דבר שיעכיר בוודאי את היחסים בין בני זוג החיים ביחד בשלום בית. אולם במצב של פירוד, מצבו של בן הזוג "החלש" הוא חמור יותר, הואיל וכפי שראינו ביחסים בין בני הזוג יעקובי, בן הזוג "החזק" יותר מסרב להתגרש כדי שלא יצטרך לאזן את רכושו עם בת זוגו (ר' ע"א 1915/91, 3208/91 יעקובי נ' יעקובי וקנובלר נ' קנובלר פ"ד מט (3) 529 (להלן: פרשת יעקובי וקנובלר). לבן הזוג "החזק" יותר מבחינת הרכוש ושבן זוגו מסרב להתגרש ממנו, בגלל סיבות שאינן רכושיות, יוצר המצב המשפטי הזה חשש תמידי לתביעה עפ"י סעיף 11 לחוק יחסי ממון ולהסדר איזון משאבים לגבי הרכוש שצבר במהלך שנות הפירוד; (הפתרון שניתן בסעיף 8 (4) לחוק יחסי ממון (הקדמת מועד האיזון), אינו מונח בכיסו של בן הזוג "החזק"). 13. גם מי שאינו מוטרד מהבעיות בתחום הממוני שיצר חוק יחסי ממון, עליו להיות מוטרד מהעובדה שהסדר איזון המשאבים הדחוי למועד פקיעת הנישואין מקשה על גירושין בין בני זוג, החיים בפירוד ושאין ביניהם כל קשר, למעט הנושא הרכושי או שנאלצים במקרים רבים להמשיך ולחיות ביחד הואיל ואין ביניהם הסכמה בנושא הרכוש; דבר זה יוצר בעיה אישית לכל אחד מבני הזוג; אך הנזק העיקרי נגרם לילדיהם של בני זוג כאלה, שעפ"י כל המחקרים, אי הוודאות שבמערכת היחסים של הוריהם גורמת להם נזק נפשי רב. המצב המשפטי שחוק יחסי ממון יצר, נותן יתרון בלתי הוגן לאחד מבני הזוג והזדמנות לנצל את הסדרי הממון כי לכפות רצונו על בן זוגו ולהכפיפו לתנאיו. הסדר רכושי שתוצאותיו מקוממות ואבסורדיות, ושהוראותיו מאפשרת לאחד הצדדים להיות "נבל ברשות המשפט" - כדברי הנשיא שמגר בפסק דין יעקבי וקנובלר - סעיף 9) ובהמשך קובע הנשיא שמגר: "הסחטנות עימה יאלץ להתמודד בן הזוג "הלהוט יותר להתיר את קשר הנישואין", עלולה להביא לכך שחלוקת הרכוש בפועל תעשה בטרם הגירושין על בסיס הסכם ממון, כשיחס החלוקה יהיה שונה מאותו איזון שביקש המחוקק ליצור. כך, למעשה אין כל דרך להבטיח את זכותו של בן הזוג המעוניין בגירושין לאיזון משאבים, כאשר בן זוגו מסרב להסכים לגט, וזה יאלץ לקנות את ההסכמה על ידי וויתור על חלק מזכויותיו ברכוש המשותף". (ר' יעקובי וקנובלר, סוף סעיף 9). השופטת דורנר קבעה כי "נוצר מעגל קסמים, שעל-פיו מותנה האיזון בגירושין, ואילו הגירושין מותנים בהסכמה, שלצורך קבלתה נאלץ הצד החלש לוותר על זכויותיו הרכושיות" (ר' יעקובי וקנובלר, עמ' 506). 14. כידוע ישנן מדינות נוספות שבהן קיים משטר של איזון משאבים דחוי למועד פקיעת הנישואין, אולם במדינות אלה אין צורך בהסכמה כדי להתגרש; לא זה המצב בישראל לגבי בני זוג יהודים, שבה הדרך הכמעט יחידה להביא לגירושין היא בהסכמתם של שני בני הזוג. "מציאות זו ממלכדת את בן הזוג התובע גירושין, במיוחד אם הוא דחוק יותר מבחינה כלכלית. התוצאה היא כי בן זוג זה ייאלץ לקנות את הגט במחיר פשרה נוחה עם בן הזוג האחר בשאלת יחסי הרכוש שביניהם. שיטה רכושית כזו, המשולבת בשיטת גירושין נוקשה, פותחת פתח לסחטנות מצד בן הזוג הלהוט פחות להתרת הקשר". (דברי א. רוזן צבי בספרו "דיני המשפחה בישראל בין קודש לחול", עמ' 156). (על התוצאות הקשות הנגרמות ממצב משפטי זה ובמיוחד לנשים ר' א. רוזן צבי, שם). השופטת דורנר אומרת בקשר לכך: "כי באותן מדינות שבהן משטר השיתוף דחוי, קיימים מנגנונים המבטיחים כי משטר זה לא יוכשל על-ידי בן הזוג החזק, כפי שהדבר נעשה תדירות בישראל. בין השאר קיימים הסדרים בדבר גירושין על ידי בית המשפט (שאינם תלויים בהסכמת שני בני הזוג)" (ר' יעקובי וקנובלר, עמ' 509). השופטת מ. שידלובסקי-אור ציינה כי: "החשש שהעלו מלומדים ונדון בפרשת יעקובי, הוא שצד לסכסוך גירושין (לרוב הגבר) יידחה את מתן הגט, המועד הקובע להסדר איזון המשאבים, עד אשר ישיג לעצמו הסכם ממוני הנוטה לטובתו... לחילופין יעדיף צד להיוותר נשוי בפועל ולהמנע מאיזון הרכוש המצוי בידו כאשר הערך של זה גבוה מערך הרכוש המצוי בידי בן זוגו". (ר' ת"א (י-ם) 1074/75 נהיר נ' נהיר, דינים מחוזי, עמ' 3). הנשיא שמגר קבע בפרשת יעקובי וקנובלר: "אין ספק כי כשלעצמה, הוראת סעיף 4 פוגעת בשוויון בין בני הזוג, ולרוב, תהא זו האשה שידה על התחתונה". (ר' ע"א 1915/91, דינים עליון, עמ' 8). השופט טל קבע בפרשת יעקובי וקנובלר: "החסרון העיקרי שמונים בו היא פגיעותה של האישה - בעלת הזכויות בעתיד, לכשיפקעו הנישואין, אך חסרת הרכוש בהווה - ללחצים שתוותר על זכויותיה כדי להשיג גירושין (והוא הדין, כמובן, לפגיעותו של האיש, כאשר הוא המעוניין בגירושין)". (ר' ע"א 1915/91, דינים עליון, בעמ' 41). פסק הדין בענין יעקובי וקנובלר ותוצאותיו עמדת פרופ' פ. שיפמן 15. כפי שכתב פרופ' שיפמן לגבי פסק הדין בענין יעקובי וקנובלר מדובר בו ב"חמש חוות דעת, שונות זו מזו בהגיונן, ועל הפרשן למצוא את המכנה המשותף או את הצד השווה, בדעת הרוב ואשר לפיה הוכרעה התוצאה בפרשיות הנדונות" (ר' פ. שיפמן, "ואף על פי כן - שיתוף נכסים" משפטים כ"ו, תשנ"ו, בעמ' 400). פרופ' שיפמן מציין במאמרו הנ"ל, כי הגישה הסימולטנית שבה תמכו הנשיא שמגר והשופטת דורנר (גישה הטוענת להתקיימותם זה בצד זה של הילכת השיתוף בנכסים והסדר איזון המשאבים) - לא זכתה לרוב (היא נדחתה ע"י השופטת ט. שטרסברג-כהן, צ. טל וא. מצא). גם הגישה לפיה יש להקדים את מועד פקיעת הנישואין למועד אחר שבה תמכו השופטת ט. שטרסברג-כהן וצ. טל - לא זכתה לרוב (היא נדחתה ע"י הנשיא שמגר והשופטים דורנר ומצא). אולם כפי שכותב פרופ' שיפמן: "דעת הרוב" היתה איתנה בדעתה שלא ייתכן להשלים עם קיומו של מצב עניינים שבני-זוג שנישאו אחרי 1974 יצאו קרחים מכאן ומכאן. תועלתו של הסדר איזון המשאבים מנועים הם מלקבל ותועלתם של דיני השיתוף מנועים הם מלקבל". (ר' פ. שיפמן, שם, בעמ' 399, ובעמ' 403). ובהמשך כותב פרופ' שיפמן: "לו הלכנו בתלם הרעיונות שכל שופט השמיע על-פי דרכו, אולי היינו מגיעים למסקנה המוזרה שאין רוב לשום פתרון קונסטרוקטיבי, וידה של דעת המיעוט מפי השופט מצא על העליונה, על אף שלא זכתה להצלחה בחריצת הדין בשתי הפרשיות שלפנינו". (ר' שיפמן, שם, בעמ' 403). פרופ' שיפמן טוען כי לדעת רוב השופטים שדנו בפרשת יעקובי וקנובלר "עדיין יפה כוחה של חזקת השיתוף כהשערה עובדתית מתוך הנסיבות הקונקרטיות של יחס בני הזוג המצביעות על חיי-שיתוף ניתן ללמוד על כוונתם לנהוג שיתוף בנכסיהם. כוונה זו אינה מצריכה ראיות פורמליות, אלא רק הסתכלות על אורח חייהם של בני הזוג העומדים לפני בית המשפט; אבל אין זו השערה המשותפת לצדדים מן הדין, לכן, אין לה מקום אם אין לפני בית המשפט ראיות על נסיבות שניתן להסיק מהן אותה השערה של שיתוף-נכסים". "אכן, אין לכחד שגרסה זו משאירה את הנבט ממנו אולי יכולה שוב לצמוח חזקת-שיתוף במתכונתה הרחבה והחזקה... מכל מקום נראה, שאפשרות הוכחה ספציפית של שיתוף, ואם תמצא לומר חזקת שיתוף חלשה, ממשיכה לחול גם לפי דעת השופטים טל ושטרסברג-כהן". (ר' פ' שיפמן, שם, בעמ' 406). עמדת פרופ' י. ויסמן 16. לדעתו של פרופ' י. ויסמן "על אף הכוונה" של חוק יחסי ממון למנוע אפשרות כזו: "ימשיכו חיי הנישואין לשמש מקור מרכזי להיווצרות בעלויות משותפות גם לגבי בני זוג שחוק יחסי ממון חל עליהם" (ר' י. ויסמן, דיני קנין, בעלות ושיתוף, עמ' 198) וכי גם לאחר פסק הדין בענין יעקובי וקנובלר "ימשיכו חיי הנישואין להניב בעלויות משותפות ברכוש". (ר' י. ויסמן, שם, בעמ' 199). "עפ"י סעיף 4 "הנישואין כשלעצמם", כך אומר החוק, אין בהם כדי ליצור שיתוף, אך כוונת בני הזוג עשויה להניב שיתוף. חוק יחסי ממון בין בני זוג לא נתכוון לשלול את תחולת המשפטי הפרטי הכללי על זוגות נשואים. אם היתה לבני הזוג כוונה מפורשת לרכוש נכס במשותף תהא התוצאה שהנכס יהיה אכן בבעלותם המשותפת. מסתבר כי הדין לא יהיה שונה אם הכוונה לא היתה מפורשת, כאשר ניתן להסיק מן הנסיבות כוונה מכללא לשיתוף. משאמרנו זאת אמרנו בעצם, כי הבסיס להלכה של חזקת השיתוף קיים גם לענין בני הזוג שחוק יחסי ממון חל עליהם" (ההדגשה שלי - י.ג)(ר' י. ויסמן, שם, בעמ' 199). "... מבחינה מעשית, ספק אם יהיה הבדל ניכר בין חזקת השיתוף הישנה לבין המסקנה בדבר כוונה לשיתוף שתוסק בעתיד" (ר' י. ויסמן, שם, בעמ' 200). "לאור דברים אלה של שופטי הרוב בפרשת יעקובי (ובוודאי אליבא דדעת המיעוט) ניתן לסכם ולומר כי הבסיס לחזקת השיתוף, דהיינו הכוונה מכללא המוסקת מנסיבות חיי הנישואין, ממשיך להיות מקובל בפסיקה כמקור אפשרי לבעלויות משותפות בנכסים". (ר' י. ויסמן שם, בעמ' 200). (הנשיא ברק התייחס לאפשרות "להעניק להלכת שיתוף הנכסים בצד אופיה ההסכמי גם אופי מקיף יותר" (ר' דנ"א 1558/94 נפיסי נ' נפיסי פד"י נ (3) 573, דינים עליון, בעמ' 24). אימוץ עמדת השופטת שטרסברג-כהן ע"י שופטי בתי המשפט המחוזיים 17. שופטים אחדים של בתי המשפט המחוזיים, לא הרחיקו לכת בעקבות עמדתו של פרופ' י. ויסמן; הם אימצו את פסק דינה של השופטת ט. שטרסברג-כהן בפרשת יעקובי וקנובלר וקבעו כי גם לגבי בני זוג עליהם חל המשטר של איזון משאבים, ניתן לאפשר לכל אחד מהם להוכיח ולקבל פסק דין כי רכוש מסויים הוא רכוש משותף, על אף שהוא רשום או מוחזק בידי בן-הזוג האחר. דעתה של השופטת. ט. שטרסברג-כהן כונתה על-ידי השופט עזרא קמא "דעת ביניים" (ר' ת"א (י-ם) 1595/96 מונטילו נ' מונטילו דינים מחוזי, בעמ' 6). השופט ע. קמא מצטט את דברי השופט ט. שטרסברג-ככהן בפרשת יעקובי וקנובלר: "... על מנת לקבוע את זכויות כל אחד מבני הזוג ברכוש, במהלך חיי הנישואין, ניתן לפנות לדיני החוזים, לדיני הקנין, לדיני הנאמנות, לדיני השליחות, לדיני עשיית עושר ולא במשפט, לעקרון תום-הלב ולכל אותם כלים הנתונים בידינו, על מנת לקבוע בעלות אמיתית ולא פורמלית ברכוש. כל זה ייעשה, תוך התייחסות למערכת היחסים המיוחדת על השותפות הנובעת מחיי הנישואין, כשם שבמישורי משפט אחרים מגמשת את עצמה הפרשנות המשפטית לסיטואציות המיוחדות שבהן מיושם הדין הרלבנטי". (ר' ע"א 1915/91, שם, דינים עליון, עמ' 66). והשופט ע. קמא קובע: "פסק דינה של השופטת שטרסברג-כהן מהווה למעשה מכנה משותף המקובל על רוב שופטי ההרכב המורחב בפרשת יעקובי וקנובלר, ופרשנות זו שואבת את כוחה גם מהוראות סעיף 4 לחוק יחסי ממון". (ר' ת"א 1595/96, שם, בעמ' 7). השופט ע. קמא מתייחס לפסק דינו של הנשיא ברק בבנ"א 1558/94 נפיסי נ' נפיסי פ"ד נ' (3) 573 בעמ' 605 א', ז', שבו קבע כי הילכת השיתוף בנכסים מבוססת "על רעיון ההסכם בין הצדדים. אין היא דין סטטוטורי (קוגנטי או דיספוזיטיבי) המוטל על הצדדים בלא קשר לרצונם". והשופט ע. קמא קובע: "סיכומה של הלכה הוא, שכל עוד לא אימצו החוק והפסיקה של בתי המשפט, בפרשנות מרחיבה, את הגישה הסימולטנית להחלת חזקת השיתוף - תחולתה של חזקה זו בצד איזון מהשאבים, היא גישתה של השופטת שטרסברג-כהן תחול ותפעל. לשון אחרת לגבי זוגות שנישאו לאחר 1.1.74, לא ניתן לפני פקיעת הנישואין להסתמך על חזקת שיתוף כללית, אך ניתן גם ניתן להוכיח כוונה ספציפית של הצדדים לשיתוף מכח הדין הכללי" (ההדגשה שלי - י.ג.). "כאשר מונחת במשפטי פלוני כוונת שיתוף ספציפית לגבי נכס פלוני, לא תהיה כל מניעה להצהיר על זכויות הצדדים בנכסים, כפי שהזכויות עולות ונובעות מכוונה זו". (ר' ת"א 1595/96, שם, בעמ' 9, 10). ואכן, השופט ע. קמא בדק את כל אחד מהנכסים של כל אחד מבני הזוג בפרשת מונטילו וקבע כי האשה שותפה בכל אחד מהם. השופט ע. קמא קובע: "הנה כי הן, מן הראיות עולה בברור, כי על-פי התנהגות בני הזוג הם נהגו במשטר שיתוף בכל". (ר' ת"א 1595/96, שם, בעמ' 13). השופטת מ. שידלובסקי-אור קבעה בת"א (י-ם) 1074/95 נהיר נ' נהיר, דינים מחוזי, עמ' 5: "אכן, כפשוטו ניתן ללמוד מפרשת יעקובי כי חזקת השיתוף לא תחול במקום בו חל חוק יחסי ממון, משום שהאחרון מוציא את הראשון. אולם, מעיון וניתוח מעמיק של פסק הדין עולה כי חוק יחסי ממון מוציא את החזקה המשפטית של הלכת השיתוף כפי שעוצבה בפסיקה, אך אינו מוציא את אפשרות להוכיח עובדתית, בהתאם לנסיבות הפרטניות של כל מקרה ובהתאם לדין הכללי, כי היתה כוונה לשיתוף בנכסים בין בני הזוג. במה הדברים אמורים: כאשר יחול חוק יחסי ממון על בני זוג, החזקה המשפטית כי נכסים שהשיגו בני הזוג במאמץ משותף במהלך נישואים הרמוניים, שייכים בחלקים שווים לשני בני הזוג, לא תחול כחזקה (פרזומציה) משפטית. אולם, אם יוכיח אחד מבני הזוג באופן פרטני בעובדות, כי כוונת הצדדים היתה לשיתוף בנכס זה או אחר שנצבר במהלך נישואיהם, או שיוכח כי לפי הדין הכללי הרכוש הינו משותף והנכס ייחשב בבעלות שני בני הזוג". פרופ' שיפמן קורא במאמרו הנ"ל לכך 'חזקת שיתוף כחושה יותר' המיוחסת לצדדים כהשערה עובדתית ולא כהשערה משפטית. השופט י. עדיאל מסתמך אף הוא בפסק דינו שניתן בת"א (י-ם) 920/93 הירש נ' הירש, דינים מחוזי, על דבריה הנ"ל של השופטת ט. שטרסברג-כהן וגם הוא סבור שדבריה משקפים את המכנה המשותף המקובל על רוב שופטי ההרכב (ר' שם, בעמ' 5) והוא אף מצטט ממאמרו הנ"ל של פרופ' פ. שיפמן. אך השופט י. עדיאל מרחיק יותר לכת ומגיע לעמדתו של פרופ' י. ויסמן: "מכאן, שגם לאחר חוק יחסי ממון נותר הפתח להוכחת כוונת שיתוף ספציפית בנכסים מסויימים או אף בכלל נכסי בני הזוג על יסוד הדין הכללי, דוגמת קיומו של הסכם בין הצדדים, חוזה מתנה, דיני עשיית עושר ולא במשפט, ועוד... אשר יוחל בגמישות ובהתאמה למסגרת השיתוף ותוך התייחסות למערכת היחסים המיוחדת של שותפות הנובעת מחיי הנישואין, כאשר התוצאה המתקבלת לגבי קביעת הזכויות ברכוש תהיה דומה וקרובה לתוצאה המתקבלת מחזקת השיתוף..." (ההדגשה שלי - י.ג.) (ר' ע"א 920/93, שם, בעמ' 6 וראה גם ה"פ 1442/94 (חי') שמואל נ' פודים, דינים מחוזי). יש לציין כי גם השופט מצא קבע כי למרות ש"הפרדה רכושית ושיתוף ברכוש הריהם תרתי דסתרי. אכן, הפרדה רכושית כשלעצמה, אינה סותרת את האפשרות שבין בני הזוג יתקיים גם שיתוף ברכוש. אלא שבמשטר של הפרדה, על הטוען לשיתוף מוטל להוכיח את זכותו" (ר' יעקובי וקנובלר, בעמ' 528). 18. מפסיקת בתי המשפט המחוזיים כפי שהובאו לעיל, מסתמנת מגמה להחיל על נכסים שנרכשו במהלך חיי הנישואין המשותפים, לגבי זוגות שהסדר איזון המשאבים חל עליהם "חזקת שיתוף אחרת, כחושה יותר: היא ממשית יותר ופיקטיבית פחות... חזקת שיתוף המיוחסת לצדדים כהשערה עובדתית" (ר' פ. שיפמן, שם, בעמ' 405). נפקות התוצאה האופרטיבית של פסק הדין בענין יעקובי וקנובלר 19. התוצאה האופרטיבית בפסק הדין יעקובי וקנובלר, לגבי בני הזוג יעקובי היתה: "אשר לערעורים 1915/91 ו- 2084/91, עולה מפסקי הדין של הנשיא, השופטת שטרסברג-כהן והשופטת דורנר, כי במקרה הנדון החלק האופרטיבי בהם זהה, אף שההנמקה והבסיס המשפטי, שונים הם. התוצאה היא, כי הדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי, על מנת שיחלק שווה בשווה בין בני הזוג את כל הרכוש, מכל סוג שהוא, שנצבר במהלך חיי נישואיהם, זכויות וחובות, נכון למועד הפירוד, שלפי האמור בפסק הדין של בית המשפט קמא, ארע כחמש שנים קודם למתן פסק דינו, בין לפי הסכמת הצדדים ובין על יסוד הכרעת בית המשפט" (ההדגשות שלי - י.ג.). 20. התוצאה האופרטיבית של פסק הדין שניתן בעניינם של בני הזוג יעקובי בפרשת יעקובי וקנובלר, מרחיקת לכת מעבר לחוות הדעת של השופטים שישבו בדין והיא מרחיקת לכת אפילו יותר מעמדתו של פרופ' י. ויסמן. תוצאת פסק הדין יעקובי וקנובלר, כפי שצוטטה בסעיף 19 דלעיל, קובעת הלכה למעשה את הדברים הבאים, וזאת למרות שחוק יחסי ממון חל על בני הזוג יעקובי: א. בית המשפט העליון ציווה על חלוקת כל הרכוש מכל סוג שהוא שנצבר במהלך חיי הנישואין, זכויות וחובות (ולא רק לגבי הרכוש שפורט בכתבי הטענות). ב. בית המשפט העליון קבע, כי בני הזוג שותפים בכל הרכוש שנצבר, עובר למועד של הפירוד הממשי ביניהם ולא עובר למועד עתידי (שיתרחש בפקיעת הנישואין) כפי שקובע חוק יחסי ממון. ג. בית המשפט העליון קבע, כי יש לחלק בין הצדדים את כל הרכוש שנצבר במהלך הנישואין עד למועד הפירוד בפועל ולא הסתפק בהצהרה על היות הרכוש רכוש משותף ואף לא הורה על איזון משאבים. ד. בית המשפט העליון קבע, כי השיתוף יחול כאמור על כל הנכסים והוא יחולק ע"י פירוק השיתוף בהם, לאלתר ולא במועד פקיעת הנישואין - ולא על-ידי איזון משאבים, כפי שקובע חוק יחסי ממון. בסיכום, התוצאה האופרטיבית של פסק הדין בפרשת יעקובי וקנובלר החילה למעשה, את הגישה הסימולטנית; דהיינו, בעוד שהנישואין בין בני הזוג יעקובי טרם פקעו, ולמרות שחל עליהם הסדר איזון המשאבים לפי חוק יחסי ממון - הוחלה עליהם הילכת השיתוף בכל הנכסים שצברו במהלך חייהם המשותפים, על כל השלכותיה של הילכת השיתוף, לרבות פירוק השיתוף בפועל, וזאת עובר לפירוד הממשי ביניהם, תוך התעלמות מהוראות סעיף 8 רישא לחוק יחסי ממון, הקובע כי ניתן לעשות זאת רק "לאחר פקיעת הנישואין" . התוצאה האופרטיבית של פסק הדין בפרשת יעקובי וקנובלר היא אימוץ דעתם של הנשיא שמגר והשופטת דורנר לגבי הסימולטניות ואימוץ דעתה של השופטת שטרסברג-כהן לגבי הקדמת מועד פירוק השיתוף (או האיזון). (לדעת פרופ' שיפמן "הקדמת האיזון דומה שהיא המרת פי החוק" (ר' שיפמן, שם, בעמ' 407). התוצאות של פסק הדין יעקובי וקנובלר 21. לתוצאת הפסק יעקובי וקנובלר אין רוב בחוות הדעת של שופטי ההרכב וכאמור בה, היא התבססה על החלק האופרטיבי בפסק דינם של שלושה משופטי ההרכב למרות ש"ההנמקה והבסיס המשפטי, שונים הם"; דהיינו, אין לכאורה בפסק הדין יעקובי וקנובלר "הלכת הפסק" או "הגיון ההחלטה" - RATIO DECIDENDI. ולכן, לכאורה, תוצאת הפסק אינה מהווה תקדים ולפיכך אין חובה לפסוק לפיה. (פרופ' ג. טדסקי כתב כי "יש להתחשב, באורח עקרוני, באשר ידין הדיין ולא באשר יורה ..." (ר' טדסקי, "מימרת אגב - 'הלכה פסוקה'?", הפרקליט כ' תשכ"ד, 99, 100). מרים בן-פורת כותבת כי "כוח התקדים מוקנה אך ורק לשיקולים שהוליכו אל ההחלטה שהחליט בית המשפט הלכה למעשה. במלים אחרות לאותם שיקולים שהיוו את נימוקיו של בית המשפט - פה אחד או ברוב דעות - בבואו אל התוצאה הסופית אליה הגיע. המאפיין את הכלל הוא, קשר מידי בין השיקול לבין תוצאת המשפט עם השפעת גומלין בין השניים" (ר' מרים בן-פורת, RATIO DECIDENDI , הד המשפט (1956), 24, עמ' 28). אולם הדברים אינם כה ברורים; מרים בן- פורת מביעה במאמרה הנ"ל גם דעה שונה בכותבה: "כמו כן אין ספק, כי עקרון משפטי, שנתקבל פה אחד או ברוב דעות ואשר פתר אחת מן השאלות החיוניות להכרעת הדין, יהיה לו כוח של תקדים" (ר' מרים בן-פורת, שם בעמ' 24). מ. בן-פורת מציינת את המבחן שהציע VAMBAUGH בספרו STUDY OF CASES "לפיו ניתן - לדעתו - לקבוע, אם לחוות דעתו המשפטית של בית המשפט בשאלה מסויימת יש כוח של תקדים. תמצית המבחן היא כדלקמן: הפוך את מסקנתו המשפטית של בית המשפט לגבי אותה בעיה, וראה אם מן הכרח הוא שיחול בעקבות מסקנה הפוכה זו גם שינוי בהחלטה הסופית אליה הגיע בית המשפט. רק אם התשובה היא בחיוב, יש לאותה חוות דעת משפטית (שאת מסקנתה הפכת) כוח של תקדים" (ר' מ. בן-פורת, שם, בעמ' 24). יישום המבחן הנ"ל על התוצאה האופרטיבית של פסק הדין בעניינם של בני הזוג יעקובי בפסק הדין יעקובי וקנובלר, מחייב את המסקנה כי התוצאה מהווה תקדים ואנמק: תוצאת פסק הדין יעקובי וקנובלר קובעת את התחולה של הילכת השיתוף בכל הנכסים (גם הנפרדים) שבני הזוג יעקובי צברו במהלך נישואיהם עד מועד הפירוד בפועל ופירוקם של הנכסים האלה וחלוקתם בין בני הזוג, וזאת למרות שהסדר איזון המשאבים הקבוע בחוק יחסי ממון קובע את האיזון (ולא את הפירוק) למועד פקיעת הנישואין; דהיינו בתוצאה יש התעלמות גמורה מהוראות חוק יחסי ממון. היפוכה של המסקנה, דהיינו, השארת הסדר איזון המשאבים על כנו (כפי שקבע השופט מצא), מחייבת שינוי התוצאה האופרטיבית, כלומר - דחיית הערעור של גב' אסתר יעקובי - מכאן, שתוצאת פסק הדין יעקובי וקנובלר מהווה תקדים. ודוק: הביקורת היחידה של מ. בן-פורת על המבחן הנ"ל היא, כי הוא אינו "משתרע על היקפו המלא של שדה התקדים המחייב" (ר' שם). נפתלי ליפשיץ, במאמרו 'תקדים מאי' , כותב: "כאשר אין רוב בפסקי הדין של כמה שופטים לנימוק ההחלטה שעליה מבוסס הפסק הסופי, הרי שאין פסקי הדין מהווים הלכה פסוקה לצרכי סעיף 33(ב) ו- 8(ב) בחוק בתי המשפט (כיום, סעיף 20(ב) לחוק יסוד: השפיטה וסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) י.ג.) החלטה זו מלמדת (ההחלטה שניתנה בד"נ 39/80 ברדיגו נ' ד.ג.ב. 9 טקסטיל בע"מ, פ"ד ל"ה (4) 197 - י.ג.) שגם אם כמה שופטים מגיעים בפסקי הדין שלהם בערעור אחד לתוצאה זהה, אין התוצאה מהווה תקדים מחייב, אם לא נמצא בפסקי הדין הלכה שהשתתה ביסוד הפסק, ושרוב השופטים אימצוה". (ר' נ. ליפשיץ, 'תקדים מאי', ספר זוסמן, 95 בעמ' 114). אולם, הגם שכאמור, התוצאה האופרטיבית של פסק הדין יעקובי וקנובלר אינה מהווה כנראה תקדים ואינה מחייבת (סעיף 20 (ב) לחוק יסוד: השפיטה ) - לא רק שאין כל מניעה שנלך בעקבותיה וניישם אותה במקרים דומים, אלא שאני סבור כי על כל ערכאה נמוכה יותר להנחות את עצמה להגיע לאותה תוצאה במקרים דומים. הנימוק העיקרי לכך הוא, שהתוצאה האופרטיבית של פסק הדין יעקובי וקנובלר היא תוצאה צודקת שבאה לפתור את הבעיה שחוק יחסי ממון העמיד בפני בני הזוג שהחוק חל עליהם, כאשר אחד מבני הזוג מסרב להסכים להתגרש כדי שלא יצטרך לחלק או לאזן את רכושו עם בן זוגו (שלו פחות נכסים) וכאשר ברור כי הקרע ביניהם אינו ניתן לאיחוי, בין שהם חיים ביחד ובין בנפרד (ראה על כך בהרחבה בסעיפים 12 עד 14 דלעיל). 22. במסגרת השיקולים של אימוץ התוצאה האופרטיבית של פסק הדין יעקובי וקנובלר, ניתן גם להתחשב בעובדה כי פסק הדין ניתן ביום 13.8.95, דהיינו, לפני חמש שנים והמחוקק "לא עשה מעשה להעמידם על טעותם על-ידי שיתקן את החוק", כדברי השופט ח' כהן (כתוארו אז) בע"א 525/73 עיסה נ' מדינת ישראל, פ"ד כט (1) 729, 733. א. ברק מתייחס לשאלה זאת בהרחבה בספרו "שיקול דעת שיפוטי", פפירוס, עמ' 428 - 435 ובעמ' 113; א. ברק שם מביא עמדות הפוכות ושונות של שופטים ומלומדים בסוגיה זאת. לדעתו של א. ברק "שתיקת המחוקק, כשלעצמה, אינה מוסיפה כל תוקף משפטי להלכה שיפוטית שפרשה חוק של אותו מחוקק" (בעמ' 430) אולם "אם שתיקת המחוקק מתמשכת תקופה ארוכה מספיק, הרי עשויים להתגבש אותה עת אינטרסים של הסתמכות, העשויים להצדיק התמדה בהלכה הישנה. מכאן שלא שתיקתו של המחוקק, אלא פעולותיהם של בני הציבור ורשויות השלטון, המסתמכים על ההלכה הישנה, הן עשויות להכביד על שינוי ההלכה" (בעמ' 431). העובדה שבכמעט כל התביעות הרכושית המוגשות לבית המשפט לעניני משפחה בין בני זוג שהסדר איזון המשאבים חל עליהם ושנישואיהם טרם פקעו, מבוקש להצהיר על בעלות במחצית הנכסים שבידי בן הזוג השני ועל מכירתם או חלוקתם - עשויה ללמד כי הציבור ועורכי הדין מסתמכים על התוצאה האופרטיבית של פסק הדין יעקובי וקנובלר ולפיכך, אף שיקול זה יש בו כדי לתמוך באימוצה של התוצאה האופרטיבית של פסק הדין יעקובי וקנובלר. (גם כריכתו של הרכוש בתביעות גירושין, המוגשות על-ידי בעלים לבתי הדין הרבניים, והתעקשותם לגבי סמכותו לדון בענין חרף הגשת תביעה רכושית על ידי האשה לבית המשפט לעניני משפחה, יכולה ללמד, כי גם לבעלים ברור כי בית המשפט לעניני משפחה נוטה לקבוע כי רכוש שנצבר במהלך הנישואין הוא רכוש משותף ולחלקו בין בני הזוג, מבלי להמתין לפקיעת הנישואין, דבר שבית הדין הרבני נמנע מלעשותו). הנשיא שמגר אף מרחיק לכת ומייחס חשיבות לעובדה שהמחוקק "לא התייחס ... באופן מפורש" להילכת השיתוף בנכסים בחוקקו את חוק יחסי ממון בין בני זוג ומסיק מכך כי "מותר ללמוד מכך שלא נתכוון להכניס שינוי מהותי מכללא" (ר' יעקובי וקנובלר, שם, בעמ' 469). אולם לשופטים טל ושטרסברג-כהן עמדה נוגדת והם סבורים כי בחוקקו את חוק יחסי ממון, המחוקק התכוון לשלול את הילכת השיתוף בנכסים (ר' יעקובי וקנובלר, שם, בעמ' 38 - 50 ובעמ' 59). בשולי פסק דינו אומר הנשיא שמגר כי "טוב יעשה המחוקק אם יעיין שנית בחוק יחסי ממון בין בני זוג. אין ספק כי עדיף ההסדר החקיקתי המלא, על הסדר המורכב חלקית מהסדר חקיקתי וחלקית מהלכה פסוקה, שמלוא השלכותיו עדיין אינן יכולות להיות ברורות. זאת על מנת להשיב את הבטחון הקנייני, תוך שמירה על עיקרון האיזון והשוויון בין בני הזוג" (ר' יעקובי וקנובלר, שם, בעמי 477). 23. לפיכך אני סבור שעל בתי המשפט לעניני משפחה ליישם את תוצאת פסק הדין שניתן ב'יעקובי וקנובלר', בכל המקרים הדומים ובמיוחד במקרים בהם אחד מבני הזוג, שלו רכוש רב יותר, מסרב להתגרש על מנת שלא יאלץ לאזן את רכושו - כפי שנקבע לגבי מר יעקובי וכפי שעושה האשה במקרה שלפנינו. בית המשפט העליון קבע לגבי מר יעקובי, כי סירוב להתגרש וסירוב לחלק את הרכוש בר-האיזון, כאשר ברור כי הקרע סופי, מהווה התנהגות שלא בתום לב. הואיל גם האשה שלפנינו מסרבת להתגרש כדי שלא תצטרך לאזן את כל רכושה עם האיש - התנהגותה זו, שהיא התנהגות שלא בתום לב, מחייבת להחיל עליה את התוצאה האופרטיבית של פסק הדין יעקובי וקנובלר. יישום התוצאה האופרטיבית של פסק הדין יעקובי וקנובלר 24. הואיל והעובדות שבמקרה שלפנינו דומות לעובדות שבין בני הזוג יעקובי - דהיינו, בן הזוג שלו רכוש רב יותר (האשה כאן ומר יעקובי שם) מסרב להתגרש, למרות הפירוד הסופי, כדי שלא יצטרך לאזן את רכושו עם בן זוגו - מתבקש לפסוק כפי שנפסק בענין יעקובי וקנובלר. לפיכך אני קובע כי בני הזוג שותפים בכל הרכוש שנצבר במהלך חיי הנישואין, עד לפירוד הממשי ביניהם (מועד בו האיש עזב את הבית, בחודש נובמבר 1998) וכי יש לפרק את השיתוף בכל הרכוש הזה או לאזן אותו, במידה ולא ניתן לפרק את השיתוף בנכסים מסויימים. הצדדים שלפני הקלו על התוצאה הנ"ל, בכך, שכאמור, כל אחד מהם הסכים כי הוא שותף ברכוש שבידי משנהו ועל חלוקת הרכוש הזה ביניהם. כך שגם, אם עמדתי לגבי תוצאת פסק הדין בפרשת יעקובי וקנובלר, לא תתקבל, הרי עפ"י הסכמת הצדדים, הם שותפים בכל הנכסים שפורטו בתצהיריהם ויש לפרק את השיתוף בהם או לאזן אותם ביניהם, לאלתר. השיתוף בנכסי בני הזוג 25. האשה טענה בסעיף 1 לסיכומיה: "התובעת ביקשה בתביעתה בתמ"ש 65441/98 מביהמ"ש הנכבד לקבוע כי הינה בעלת מחצית הזכויות בכל הרכוש שנצבר ע"י הצדדים במהלך הנישואים...". האיש הודיע לבית המשפט וחזר על כך בסיכומיו, כי הוא דורש "חלוקת רכוש כוללת" (ר' סעיף א' בעמ' 3 לסיכומיו). בסעיף ג' בעמ' 4 לסיכומיו כתב האיש: "אין מחלוקת כי בפני ביהמ"ש מונחות 2 תביעות הכוללות את כלל הרכוש המשותף של בני הזוג". 26. מכאן, ששני הצדדים מסכימים, כי הם שותפים בכל הרכוש שנצבר במהלך הנישואין, מבלי שהרישום או החזקה בפריט רכוש זה או אחר צריך להשפיע על היותו כלול ברכוש המשותף, למעט הסך של 47,400 ש"ח, סכום שהוא חלק מהסכום של 68,475 ש"ח שהאיש קיבל מהמוסד לביטוח לאומי ביום 1.8.97 כמענק בגין פגיעה שהאיש נפגע בתאונת עבודה (בעמוד השידרה שלו) ושהצדדים חלוקים לגביו. המועד בו הצדדים הפסיקו להיות שותפים בנכסים או מועד איזון הנכסים 27. כאמור, האשה הגישה את התביעה הרכושית להעברת מחצית הרכוש של האיש לידיה, ביום 20.8.98. האשה טענה כי האיש עזב את הבית סופית ביום 10.12.98 (ר' סעיף 6 לכתב ההגנה שלה בתמ"ש 65442/98; סע' 2 א' לתצהיר עדותה הראשי בתמ"ש 65441/98; ועדותה ביום 13.12.98 בתמ"ש 65440/98, עמ' 1 ש' 28). האיש לא מסר כל גירסה בכתבי טענותיו ותצהירו לגבי מועד עזיבתו את הבית; רק בחקירתו בענין המזונות הזמניים ביום 13.12.98 האיש אמר כי הוא עזב את הבית לפני כחודש וחצי (ר' עמ' 3 ש' 25), דהיינו בתחילת נובמבר 1998. בחקירתו הנגדית שהתקיימה ביום 10.1.00, האיש אמר כי הוא עזב את הבית לפני כשנה וחצי, דהיינו ביוני 98'. בסעיף 2 ב' לסיכומיו, טוען האיש כי הפירוד חל שנה וחצי לפני הגשת הסיכומים, דהיינו תחילת אוקטובר 1998. כידוע בדרך כלל מועד עזיבת הבית הסופית, הוא מועד הנחשב כמועד שממנו ואילך אין הצדדים שותפים יותר בנכסים כאשר חלה הילכת השיתוף (ר' ע"א 809/90 לידאי נ' לידאי, פ"ד מו (4) 602 ובעקבותיו ע"א 5640/94 חסל נ' חסל, פ"ד נ' (ג) 250 וע"א 6557/95 אבנרי נ' אבנרי, פ"ד נא (3) 541). למרות הכלל הזה, נקבע בפרשת לידאי כי המועד הקובע הוא מועד הגשת התביעה הרכושית ע"י אחד מבני הזוג, מועד בו נתנה האשה "ביטוי מפורש לרצונה להפסיק את השיתוף" (ע"א 809/90 לידאי, שם, דינים עליון, בעמ' 10). כידוע, יש לקבוע את מועד הפסקת השיתוף בנכסים בהתאם לנסיבות (ר' ע"א 6557/95 אבנרי דינים עליון, בעמ' 3) והואיל והצדדים חלוקים בשאלה מתי האיש עזב סופית את הבית, תקופה המשתרעת בין תחילת אוקטובר 98' עד 10.12.98, איני רואה מנוס, אלא מלקבוע את המועד של הגשת התביעה, דהיינו 20.8.98, כמועד שעד אליו הצדדים היו שותפים בכל הרכוש והחובות שנצברו ונעשו במהלך הנישואין וממועד זה ואילך, אין הם שותפים יותר בהם. 28. הצדדים לא נתבקשו ולא מסרו נתונים על נכסיהם למועד 20.8.98, לפיכך אתייחס בפסק דין חלקי זה רק לנכסים ולחובות, שאין מחלוקת כי היו בידי מי מהצדדים עובר לתאריך 20.8.98 ולגבי שאר הנכסים והחובות, על הצדדים יהיה להגיש תצהיר נוסף בליווי אסמכתאות. הרכוש המשותף המכונית: 29. ביום 29.4.99 הוחלטה כי מכונית הסובארו מ.ר. 2787589 תימכר והצדדים יתחלקו בתמורה, אך לאיש ניתנה אפשרות לקנות את חלקה של האשה במכונית תמורת 10,000 ש"ח. חשבונות הבנק: 30. בהחלטה הנ"ל נקבע כי החשבון המתנהל בבנק דיסקונט יהיה שייך לאשה ואילו החשבון המתנהל בבנק הפועלים יהיה שייך לאיש. האמור מתייחס לכל זכות או חובה בחשבונות הנ"ל. דירת המגורים: 31. הצדדים שותפים בזכויות בדירת המגורים הנמצאת ברח' (להלן: הדירה). האישה מתנגדת לפירוק השיתוף בדירה בטענות של חוסר תום לב מצד האיש. בטענות אלה אין כל ממש, הואיל וכידוע ההגנה היחידה הקיימת בחוק לגבי פירוק השיתוף בדירת המגורים, היא ההגנה לפי סעיף 40 א' לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969, הקובע, כי ביצוע פירוק השיתוף "יעוכב כל עוד לא נוכח בית המשפט כי לילדי בני הזוג הקטינים והורה המחזיק בהם, יחדיו, נמצא הסדר מגורים אחד המתאים לצרכיהם" (ר' עע"מ 25/97 פלוני נ' פלונית שניתן ע"י סה"נ ח. פורת, דינים מחוזי עמ' 2 וכן ראה בג"צ 5969/94 אקנין נ' בית הדין הרבני האזורי בחיפה, פד"י נ' (1) 370, דינים עליון בעמ' 7, 8; ע"א 2626/90 ראש חודש נ' ראש חודש, פ"ד מו (3) 205, דינים עליון, בעמ' 5). הואיל והאיש הסכים כי פירוק השיתוף יעוכב עד מלאת לאחרון הילדים 18 שנה, באו דרישות ההגנה של סעיף 40 א' לחוק המקרקעין על סיפוקן. לפיכך יש להורות על פירוק השיתוף בדירה, אך ביצוע הפירוק יעשה רק במלאות 18 שנה לקטן מבין ילדי הצדדים. תכולת הדירה: 32. לכל הדעות (אפילו אליבא השופט א. מצא בפרשת יעקובי וקנובלר) תכולת הדירה היא רכוש משותף של הצדדים ויש לחלקו ביניהם בחלקים שווים בין בעין ובין בשווי. כיוון שגם שלושת הקטינים משתמשים בתכולת הדירה ובציודה הרי כל הכלים החשמליים (כגון: מקרר, מכונת כביסה, תנור אפיה, מיקרוגל, מדיח כלים) ישארו בבעלות האשה וכן התכולה המשמשת את הילדים באופן בלעדי. שאר התכולה תחולק בין הצדדים בהתחשב בכך שהכלים החשמליים הנ"ל נשארו בבעלות האשה; באי כח הצדדים ינסו להביא את הצדדים להסכמה לגבי הפריטים שכל אחד מהצדדים יקבל ובמידה ולא יצליחו, רשאי כל צד לפנות לבית המשפט עפ"י סעיף 7 לחוק בית המשפט לענייני משפחה. החוב לפלמוני: 33. האיש טען כי קיים חוב בסך 10,000 דולר לפלמוני (אחיו של האיש) האשה הכחישה את החוב, אך לא חזרה על טענותיה בענין בסיכומיה, לפיכך יש לראותה כמי שויתרה על טענותיה לגבי חוב זה (ר' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מה' 7, עמ' 512; ע"א 447/92 רוט נ' אינטרקונטיננטל, פ"ד מט (2) 102, דינים עליון עמ' 2; ע"א 172/89 סלע נ' סולל בונה, פ"ד מז (1) 311, דינים עליון, עמ' 5). האשה גם הודתה במסמך אט1/ בקיומו של חוב זה. לפיכך, יש להחזיר לפלמוני את הסך הנ"ל. המגרש באור יהודה: 34. המגרש באור יהודה, הרשום על שם האיש בלבד (להלן: המגרש), ימכר ע"י באי כוחם של הצדדים שימונו ככונסי נכסים ומיתרת התמורה, הם יפרעו את החוב בסך 10,000 דולר לפלמוני הסך של 47,400 ש"ח: 35. האשה טענה בסעיף 5 לסיכומיה, כי "המחלוקת היחידה בתיק זה הינה באשר לזכויות באותם 47,400 ש"ח". גם האיש התייחס בסיכומיו בהרחבה רבה לשאלת גורלו של הסך הנ"ל. יש להדגיש, כי אין באמור לעיל, לגבי העובדה שהצדדים שותפים בכל הנכסים שצברו במהלך חיי הנישואין המשותפים והקדמת מועד הפירוק והאיזון בהם לפני פקיעת הנישואין, כדי לפגוע בהוראות סעיף 5 (א) (2) לחוק יחסי ממון המוציא את הגמלה המשתלמת ע"י המוסד לביטוח לאומי מכלל הנכסים שבן הזוג השני זכאי למחצית שווים ותוקפה של הוראת חוק זו עומדת בעינה. 36. אין מחלוקת בין הצדדים לגבי העניינים הבאים: א. כי האיש נפגע בתאונת עבודה ביום 28.5.98 ואחוזי נכותו הצמיתה נקבעו בשעור של 19%. ב. כי האיש קיבל מענק חד-פעמי מהמוסד לביטוח לאומי ביום 1.8.97 בסך 68,137 ש"ח (ר' דף 3 לנספח ח' למסמכי האיש). ג. כי המענק ניתן לאיש בגין הנכות שנגרמה לו כתוצאה מהפגיעה הנ"ל. ד. כי האיש הפקיד את הסך של 68,153 ש"ח לחשבון המשותף של הצדדים בבנק הפועלים. ה. כי סך של 20,000 ש"ח הוצאו מתוך המענק לצרכים משותפים (אם כי כל אחד טוען שהוא נועד לצרכים מסויימים אחרים). ו. כי האיש פתח בחודש יולי 98' חשבון בנק נפרד על שמו והפקיד בו, ביום 27.7.98, את הסך של 47,400 ש"ח אותם משך מהחשבון המשותף בבנק הפועלים. ז. כי הסך של 47,400 ש"ח הוא חלק מהמענק בסך של 68,155 ש"ח. 37. הצדדים חלוקים בשאלה האם הסכום הנ"ל של 47,400 ש"ח הוא סכום השייך לאיש בלבד (כטענתו) או הוא סכום ששייך לשניהם ביחד (כטענת האשה). הצדדים גם חלוקים בשאלת טיבו ומהותו של המענק הנ"ל. האשה טוענת כי מדובר בדמי פגיעה בגין הפסד הכנסה משכר עבודה, דהיינו עבור אובדן כושר עבודה וכי אין מדובר בפיצוי עבור כאב וסבל ולפיכך הסכום שייך לדעתה לשני הצדדים. לדעת האשה סעיף 5 (א) (2) לחוק יחסי ממון אינו חל על המענק. האשה טוענת בנוסף, כי הצדדים הסכימו כי המענק הוא רכוש משותף, הואיל והכנסתו של האיש פחתה לאחר הפגיעה ועד קבלת המענק, תקופה של למעלה משנתיים והאשה שנשאה בעיקר בעול הפרנסה של הבית והיא שפירנסה בתקופה זו את הבית ואת האיש. האשה רואה בהכנסת המענק לחשבון המשותף כהסכמתו של האיש להיות המענק משותף וזאת חרף טענתו כי האשה מתעללת בו מאז התאונה במאי 1995. האיש טוען שלא היתה ירידה בהכנסתו לאחר התאונה וכי האשה לא נשאה לבדה בעול הכלכלי ומכחיש כי הוא הסכים כי המענק הינו רכוש משותף. האיש מסתמך, בסיכומיו, על הוראות סעיף 5 (א) (2) לחוק יחסי ממון וטוען כי הסכום הנ"ל מהווה גימלה המשתלמת ע"י המוסד לביטוח לאומי. האיש טוען שהמענק אינו פיצוי בגין אובדן השתכרות וכי הוא ניתן "בנוסף לתשלומים החודשיים השוטפים שהוא קיבל מהמל"ל" (ר' סעיף 19 א' לסיכומיו). מהותו של המענק 38. סעיף 5 (א) (2) לחוק יחסי ממון קובע כי הזכות למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג (זכות איזון המשאבים) היא למעט: "גימלה המשתלמת לאחד מבני הזוג על ידי המוסד לביטוח לאומי או גימלה או פיצוי שנפסקו או המגיעים על פי חיקוק לאחד מבני הזוג בשל נזק גוף או מוות". סעיף 104 (ג) לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), תשמ"ה - 1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי) קובע "מענק לפי סעיף 107 ישולם לנכה עבודה שדרגת נכותו היא דרגה יציבה והיא פחותה מ- 20%, אך אינה פחותה מ- 5%". סעיף 107 (א) לחוק הביטוח הלאומי קובע: "נכה עבודה כאמור בסעיף 104 (ג) ישלם לו המוסד מענק בסכום המתקבל מהכפלת קצבה חודשית, בשבעים...". סעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי מגדיר גמלה כך: "גמלה" - כל טובת הנאה שהביטוח לפי חוק זה מעניק אותה...". 39. עפ"י הגדרת "גמלה" בחוק הביטוח הלאומי לא יכול להיות ספק, כי המענק שהאיש קיבל מהביטוח הלאומי לפי סעיף 107 (א) לחוק, הוא בגדר "גמלה המשתלמת לאחד מבני הזוג על ידי המוסד לביטוח לאומי", כאמור בסעיף 5 (א) (2) לחוק יחסי ממון, ולפיכך לאשה אין זכות עקרונית למחצית מהמענק. האם האיש הסכים במפורש או מכללא להיותו של סכום המענק סכום משותף לשני הצדדים נטל הראיה מוטל על האשה 40. נטל הראיה מוטל על האשה להוכיח כי למרות שהסכום של 47,400 ש"ח הוא חלק מסכום הגמלה שהאיש קיבל מהמוסד לביטוח לאומי ושהוצא מגדר הנכסים שלאשה זכות למחצית שוויו עפ"י סעיף 5 (א) (2) לחוק יחסי ממון - למרות זאת האשה זכאית למחצית הסכום. 41. בענין זה אני מאמץ, בכל הכבוד, את עמדתו של השופט ב. אזולאי שקבע: "לדעתי גם ביחס לפיצוי בגין נזקי גוף, יש לבחון כל מקרה לגופו ולאמץ את חזקת השיתוף בנכסים או לדחות אותה במלואה או בחלקה על פי הרציונל של חזקת השיתוף, בהתחשב בנסיבות המיוחדות לכל מקרה. ככלל ניתן לאמץ את הגישה הכללית של איזון המשאבים על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג, ואין הגיון שבן זוג שקיבל פיצוי בגין נזק גוף עקב כאב וסבל על מנת לשקם את עצמו בעקבות הגבלות פיזיות שנגרמו לו, יוותר לאחר פקיעת הנישואין או לאחר פירוק השיתוף בנכסים עם נכות מלאה ומחצית בלבד מהפיצויים שנועדו לסייע לו להתמודד עם מגבלותיו הגופניות. גם מבחינת המאמץ המשותף - לא ניתן לומר על פיצויים כאלה שהם הושגו במאמץ משותף. מאידך גיסא, יש מקום להתחשב בעיתוי בו התקבלו הפיצויים בהשוואה לעיתוי בו מבקש אחד מבני הזוג לפרק את השיתוף בנכסים וכן את טיב הפיצויים שהתקבלו, באיזו מידה הם נועדו לכסות הוצאות שהוצאו או נזקים שנגרמו, החל ממועד התאונה ועד למועד פירוק השיתוף ובאיזו מידה הם נועדו לכסות הוצאות או נזקים המתייחסים לתקופה שלאחר פירוק השיתוף. סביר להניח שכל עוד קיימת הרמוניה בין בני הזוג, הם משתמשים בכספים שנתקבלו מפיצויים בגין נזקי גוף לכיסוי הוצאות רפואיות ואחרות בגין הפגיעה, להשלמת ההכנסות שנפגעו עקב אובדן ההשתכרות שבגינו שולמו הפיצויים וגם לצורכי מחייה שוטפים, תוך התחשבות בצרכי העתיד ובמטרת הפיצויים, היינו: לאפשר לנפגע להשקיע את כספי הפיצויים ולהשתמש בהם לאורך הימים בהם הוא עשוי להזדקק להם עקב מגבלותיו הגופניות. כמו כן, יש להתחשב בהתנהגות הצדדים- באם היתה כוונתם לכלול את הפיצויים בגין נזקי גוף בחזקת השיתוף או להוציאם מחזקת השיתוף". (ר' ת"א (ב"ש) 258/94 שגב נ' שגב, דינים מחוזי, עמ' 8, 9). 42. מכאן מתבקשות השאלות והמסקנות הבאות לגבי המענק: א. הגימלה (המענק) מוצאת, באופן עקרוני, מהמסה של הנכסים בני האיזון או בני החלוקה. ב. כמו לגבי מתנות או נכסים שנתקבלו לפני הנישואין, ניתן להוכיח כי הם נטמעו או התמזגו ברכוש המשותף או בן האיזון, או שבן הזוג הסכים במפורש או מכללא להיותו נכס משותף - כך גם לגבי הגימלה המתקבלת מהמוסד לביטוח לאומי. ג. הנפקות של הפקדת המענק בחשבון בנק משותף. ד. האם הגימלה נועדה לסייע לבן הזוג שקיבל אותה להתמודד עם מגבלותיו הגופניות לאחר מועד הפירוד או פקיעת הנישואין. ה. למועד בו נתקבלה הגימלה, לעומת המועד בו חל הפירוד יש משמעות וכן לשימוש שנעשה בכספי הגימלה. ו. האם הצדדים התכוונו לאפשר לאיש שנפגע, להשקיע את כספי הגימלה ולהשתמש בה לאורך ימים. 43. עפ"י ההלכה שנפסקה בע"א 655/89 מטלון (כץ) נ' כץ, פ"ד מה (3) 845 "כל עוד לא הוכח אחרת, יוצרת השותפות בחשבון חזקה, כי יתרת הזכות בו (או החובה) שייכת לשני בני הזוג בחלקים שווים" (ר' ע"א 655/89, שם, בעמ' 848, 849). השופט ויתקון קבע כי "העובדה שפלוני הופך את חשבונו בבנק (או פותח חשבון) על שמו ועל שם אלמוני, אין בה, כשלעצמה, משום הוכחה שאלמוני אמנם שותף בבעלות על הזכויות כלפי הבנק. בין בעל ואשה קיימת, בדרך כלל, חזקה מעין זו, אך לא בין אחרים" (ההדגשה שלי - י.ג.) (ר' ע"א 679/76 סלי (קטינה) נ' עזבון המנוח קרל שפר פד"י לב (2) 785, דינים עליון, עמ' 8). השופט אשר קבע בפרשת שפר הנ"ל, כי הוכחת כוונה לתת מתנה, היא לגבי יתרת החשבון כפי שהיא מעת לעת. ובעניינינו, חשבון הבנק שבו הופקד המענק נפתח על ידי האיש טרם הנישואין והוא צירף את האשה לחשבון זה ובמקביל האיש צורף לחשבון האשה שנפתח לפני אף הוא הנישואין. אין מחלוקת כי כל אחד מהצדדים לא פעל בחשבון שבמקורו היה של משנהו וכל צד הכניס את משכורתו ל"חשבונו המקורי". 44. כאמור, סכום המענק בסך 68,137 ש"ח הופקד בחשבון בנק משותף של הצדדים ומתוכו הצדדים השתמשו במשך כשנתיים בסכום של כ- 20,000 ש"ח וסך של 47,900 ש"ח הופקד בפקדון - מכאן שיש לייחס לצדדים כוונה, כי כספי המענק ישמשו את הצדדים כל עוד הם חיים ביחד, ואם הם יפרדו, הסכום הזה ישמש את האיש שקיבל אותו על מנת להשתמש בו לאורך ימים, ונסתרת החזקה שעצם הכנסת המענק לחשבון בנק משותף מהווה גם שותפות של האשה ביתרת המענק. אני סבור שגם שיקולים של צדק והגינות צריכים לחול על יתרת המענק, ובענין זה אני מסכים בכל הכבוד עם דבריו של השופט ברוך אזולאי, אותם ניתן להחיל על המענק: "כאשר מדובר בשיתוף נכסים המושתת על חזקת השיתוף שמקורה בכוונות משוערות, כוונות מיוחסות, מאמץ משותף וערכי שוויון, ניתן וראוי למזג בכך גם קורטוב של צדק והגינות". (ר' ת"א (ב"ש) 258/94 שגב נ' שגב, דינים מחוזי, עמ' 10). 45. לפיכך אני סבור שמכיוון שהצדדים הפקידו את הסך של 47,400 ש"ח בפקדון ובו הם לא השתמשו עד למועד הוצאתו ע"י הנתבע והואיל והמענק נועד לפצות את האיש על פגיעתו בעבודה - לפיכך אני קובע כי הסכום של 47,400 ש"ח שייך לאיש בלבד ולאשה אין כל חלק בו. זכויות הפנסיה התקציבית של האשה: 46. הצדדים שותפים בזכויות הפנסיה התקציבית שהאשה צברה מיום הנישואים ועד יום 20.8.98 במשטרת ישראל, הואיל והן הילכת השיתוף והן הסדר איזון משאבים חלים על זכויות הפנסיה (האשה לא הצהירה על זכויות אלה). (ר' ת"א (י-ם) 756/93 גפני נ' גפני, דינים עליון, עמ' 9, 10; ע"א 809/90 לידאי נ' לידאי, פ"ד מו (1) 602, 609 - 612; רע"א 964/92 אורון נ' אורון, פ"ד מז (3) 758, דינים עליון, עמ' 7; המ' 30245/96 (חי') הגואל נ' הגואל, דינים מחוזי, עמ' 2; ע"א 841/87 רון נ' רון, פ"ד מה (3) 793; א. רוזן צבי, "דיני המשפחה בין קודש לחול", בעמ' 487); תמ"א 623/91 (חי') רום נ' רום, דינים מחוזי, עמ' 13). כספים שהוסתרו על ידי האשה: 47. עו"ד נהרי הציג לאשה את המסמך של בל"ל אט2/ לפיו יש לה חשבון בבנק לאומי ובו סך של 14,820.23 ש"ח. האשה טענה בחקירתה, כי הכסף שייך לאחיה, שלו יש ייפוי כח בחשבון (ר' עמ' 6 ש' 19 - 22, עמ' 7 ש' 1 - 4). האשה לא המציאה כל ייפוי כח של אחיה לגבי החשבון הזה. האשה גם לא הצהירה על עצם קיומו של חשבון זה ולא על הסכום שבו. האשה לא הצהירה כי יש לה חשבון נוסף בבנק לאומי. עו"ד נהרי הציג בפני האשה את המסמך אט3/ מסמך של בנק לאומי, לפיו לאשה היה בבנק לאומי ביום 9.1.98 סך של 15,428 ש"ח. האשה טענה שזה כסף של חברה שלה (ר' עמ' 7 ש' 6 - 16), אך לא הביאה את החברה להעיד על כך. בהעדר סיוע לא אוכל לנמק מדוע יש להאמין לדברי האשה כי הכספים הנ"ל שייכים לאחרים ולא לה (סעיף 54 (א) לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א - 1971) ולכן איני מאמין לאשה כי הכספים הנ"ל אינם כספים שלה. לפיכך אני קובע, כי גם הכספים הנ"ל, בסכומים הנ"ל, כפי ערכם ביום 20.8.97 שייכים לשני הצדדים, בחלקים שווים. התוצאה 48. א. אני מורה על פירוק השיתוף בדירת הצדדים. ב. הדירה תימכר עפ"י ערכה ממוכר מרצון לקונה מרצון כשהיא פנויה מזכויות הצדדים ומזכויות צד ג' כלשהו. ג. ביצוע מכירת הדירה יבוצע מיד לאחר הגיע הקטין לגיל 18, דהיינו ביום 28.8.2012 או במידה ולאשה ולילדים יהיה לפני כן מקום מגורים חילופי מתאים אחר. ד. הצדדים ימכרו את הדירה בעצמם, אך כל צד יהיה רשאי לפנות לבית המשפט, עפ"י סעיף 7 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, ע"מ לבקש הוראות או לבקש מנוי כונס נכסים למכירת הדירה. ה. עד לביצוע פירוק השיתוף בדירה, כל צד יפרע את המחצית התשלום בגין המשכנתא השוטפת. 49. א. המגרש (להלן: המגרש), ימכר עפ"י ערכו ממוכר מרצון לקונה מרצון כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ. ב. מסכום המכירה יוחזר למר מוטי ט. הסכום של 10,000 דולר לפי השער היציג של דולר ארה"ב הידוע ביום התשלום, וכן יוחזרו החובות בגין המגרש למהנדס א. כהן בסך 7,594 ש"ח ולמס רכוש בסך של כ- 3,125 ש"ח (הסכומים האחרונים ישולמו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, במידה והמהנדס ומס רכוש ידרשו זאת). ג. מהתמורה יש לכסות גם החוב למינהל מקרקעי ישראל במידה והמגיע חוב כזה. ד. יתרת הכספים תוחזק בנאמנות ע"י כונסי הנכסים והם יחלקו אותו בהתאם להוראות בית המשפט. 50. א. אני ממנה את עוה"ד ע. אורנשטיין וע. נהרי ככונסי נכסים למכירת המגרש ולביצוע שאר הוראות סעיף 49 דלעיל. ב. על כונסי הנכסים יחולו, בהתאמה, הוראות סעיפים 54 (א) - (ג), 58 (א) ו- 60 (א), (ב), (ג) לחוק ההוצאה לפועל, כאשר במקום המילים "ראש ההוצאות לפועל" יבואו המילים "בית המשפט לענייני משפחה". ג. כונסי הנכסים יפעלו כאמור בתקנה 258 טו לתסד"א. ד. כונסי הנכסים יגישו בקשה למתן הוראות לגבי כל שלב מהותי בפעולתם. ה. כונסי הנכסים ימסרו דו"ח מדי 45 יום, על פעולותיהם. ו. על כונסי הנכסים להעביר העתק מכל דו"ח ובקשה לצדדים עצמם. ז. הכונסים יגישו ביחד עם הסכם המכר, הודעה כי בהסכם המכר אין הוראות הסותרות את ההסכם שנעשה בין הצדדים ושבקשר לביצועו הם מונו ככונסי נכסים. ח. הכונסים לא יקבלו מכל אדם טובת הנאה או הבטחה לטובת הנאה בקשר לנשוא הכינוס ולתפקידם ככונסים אלא באישור בית המשפט . ט. במידה ויתהווה מצב של ניגוד אינטרסים בין תפקידו של מי מהכונסים ככונס לבין תפקידו כמייצג את אחד הצדדים - ישוחרר אותו כונס מתפקידו כונס. י. בתום פעולתם, יגישו הכונסים דו"ח כספי ודו"ח מסכם על פעולותיהם, בקשה לקביעת שכר טירחתם (כאמור בתקנה 258 טז לתסד"א) ויבקשו לבטל את מנויים ככונסי נכסים. 51. לגבי תכולת הדירה יחול האמור בסעיף 32 דלעיל. על מנת לשמור על זכויותיו של אלמונית בתכולת הדירה עד לחלוקה, ניתן בזה צו מניעה האוסר על פלוני לעשות כל דיספוזיציות בתכולה. 52. הסכום של 47,400 ש"ח ישאר בבעלותו ובחזקתו של מר פלוני. 53. במועד יציאתה של אלמונית לפנסיה, יהיה עליה להעביר לפלוני 50% מהסכום היחסי שתקבל בגין הפרישה, בין כמענק ובין כתשלום חודשי, ביחס לשעור התקופה שמיום הנישואין עד ליום 20.8.98, לעומת כל תקופת עבודתה של האשה במשטרת ישראל. 54. א. כל צד יגיש, תוך 30 יום, תצהיר שבו יפרט את כל שאר נכסיו, זכויותיו וחובותיו ליום 20.8.98 וילווה אותם במסמכים. התצהיר יכלול גם קופות גמל, מבטחים, קרנות השתלמות, יתרת ההלוואות שנלקחו עד 20.8.98, חסכונות לרבות הכספים המפורטים בסעיף 47 דלעיל. ב. צד שלא יפרט איזה שהוא נכס, כאמור, והוא יתגלה ע"י הצד השני יחוייב בהוצאות משפט ללא קשר לתוצאה הסופית. ג. צד הטוען כי לגבי נכס מסויים, אין למשנהו זכויות בו, יפרט את הדבר בתצהירו וינמק זאת. ד. כל צד יודיע לבית המשפט, תוך 15 יום מיום שיקבל את תצהירו של משנהו, אם הוא רוצה להוכיח, כי לצד השני ישנם נכסים נוספים שהוא לא גילה אותם בתצהירו או שהוא אינו שותף לחוב מסויים של משנהו. ה. כל צד ימסור את תצהירו גם לב"כ משנהו במועד הגשתו לבית המשפט. ו. במידת הצורך יקבע דיון בהשגות הצדדים כאמור בסעיפים קטנים ג' ו-ד' דלעיל. הלכות משפטיותהלכת השיתוףיחסי ממון