למי נתונה הסמכות העניינית לדון בתביעה להחזרת ילדים חטופים ? האם ישנה סמכות בית המשפט הגבוה לצדק לדון בחטיפת ילדים ? לבית המשפט הגבוה לצדק ניתנה סמכות, עפ"י סעיף 15 (ד') (1) לחוק יסוד: השפיטה, לדון בחטיפת ילדים, כאשר הענין אינו בסמכותו של בית משפט או בית דין אחר (סעיף 15 (ג') לחוק יסוד: השפיטה). למרות היות העניין בסמכותו של בית המשפט לענייני משפחה, עדיין לבית המשפט הגבוה לצדק סמכות לדון בחטיפת ילדים עפ"י סעיף 15 (ד') (1) הנ"ל, כפי שהייתה לבית המשפט הגבוה לצדק סמכות זאת כאשר בית המשפט המחוזי היה מוסמך לדון בהעברת משמורת, וזאת - במקרים, כאשר מוגשת לבית המשפט הגבוה לצדק בקשה לכך, באותם עניינים אשר לפי טיבם מצריכים בירור מהיר ודחוף ואינם מחייבים בירור עובדתי מלא ויסודי כדרך משפטים רגילים. לפי סימן 43 לדבר המלך היתה לבית המשפט הגבוה לצדק סמכות לדון ב- "PETTIONS OR APPLICATIONS" ואמנם ביטוי זה נשמט מסעיף 7 לחוק בתי המשפט, תשי"ז - 1957 וכיום "לא מדובר עוד על "PETTIONS OR APPLICATIONS", אלא על עניינים סתם. אך מה הם עניינים אלה אשר בית המשפט הגבוה לצדק מוסמך לדון בהם? עניינים אזרחיים ועניינים פליליים נמסרו לשיפוטם של בתי המשפט המחוזיים ובתי משפט השלום ואיזה הם העניינים שנותרו עוד מלבדם? לבית המשפט הגבוה לצדק לא נותרו, אלא אותם העניינים שהיו מאז ומעולם בגדר סמכותו, המונח "עניינים" בסעיף 7 הנ"ל מחייב איפוא, פירוש מצמצם, כלומר עניינים למעט משפטים אזרחיים רגילים ומשפטים פליליים. אמור מעתה: הדיבור "עניינים" בסעיף 7 הנ"ל, אינו אלא קיצור הבא במקום המלים "PETTIONS OR APPLICATIONS" והוראתו היא: בקשות למתן תרופות מהמין האמור המתבררות בסדר דין מהיר. שני התנאים האחרים למתן סעד ע"י בית המשפט הגבוה לצדק מוסיפים להתקיים: אם נמסר "הענין", היינו הדיון בבקשת סעד על דרך מהירה, לבית-המשפט או בית דין אחר - לא תהא לבית המשפט הגבוה לצדק סמכות מקבילה לדון בו, כך נשאר השימוש בסמכותו של בית המשפט תלוי בשיקול דעתו אם ראה "צורך לתת סעד למען הצדק. לגבי תביעה למסירת ילדים נפסק כי אין ספק בדבר, שהאם אשר תבעה את מסירת ילדיה בבג"צ 125/49 (9) הנ"ל, על דרך של הביאס קורפוס, יכלה לתבוע את מסירתם על דרך תביעה רגילה בבית המשפט המחוזי, מדוע לא הוציאה, איפוא, אפשרות זו של הגשת תביעה לבית המשפט המחוזי, את הענין מסמכותו של בית המשפט הגבוה לצדק? - בית המשפט המחוזי לא הוסמך לדון בדבר על דרך של "PETTIONS OR APPLICATIONS". אילו פנתה האם אל בית המשפט המחוזי, היה עליה להגיש תביעה והדיון שם היה מתנהל בדרך הרגילה. כלשון מקור הסימן 43, המשפט בבית המשפט המחוזי היה מתנהל בתור TRILE ומאחר שה- PETTION ומתן סעד דחוף לא יכול להתברר בבית המשפט המחוזי, ראה בית המשפט הגבוה לצדק צורך לדון בדבר. המלים "שאינן בגבולות שיפוטו של בית המשפט אחר בסימן 43 באות להורות, שאם הוסמך בית משפט אחר לדון בענין בסדר דין דחוף ומקוצר, על פי "PETTIONS OR APPLICATIONS" לא תתווסף סמכותו של בית המשפט הגבוה לצדק אל סמכותו של אותו בית משפט, אלא היא תידחה מפניה. עפ"י ההלכה הפסוקה, לבית המשפט הגבוה לצדק, סמכות לדון בהליך שבו נדרש סעד בדרך מהירה והדרך הזאת אינה בסמכות בית משפט או בית דין אחר וכאשר בית המשפט הגבוה לצדק קובע כי יש צורך לדון במקרה המסוים למען הצדק. להלן החלטה בעניין סמכות עניינית בתביעה להחזרת ילדים חטופים: החלטה 1. השאלות העומדות להכרעה היא, האם על בית המשפט לדון ולהכריע קודם כל בתביעת שהגישה האם, למשמורתם של שלושת ילדי הצדדים (תמ"ש 68830/99) או בתביעה להחזרת ילדים חטופים, שהאב הגיש (תמ"ש 68831/99). העובדות הרלבנטיות: 2. הורי הקטינים הם יהודים אזרחי ישראל שנישאו בישראל כדמו"י ביום 17.9.84. מנשואיהם נולדו להם הילדים: ל' - ילידת 6.1.89 (בת כ- 11 כיום). נ' - יליד 11.9.91 (בן כ- 8 כיום). ש' - ילידת 29.6.94 (בת כ- 5.5 כיום). כל הילדים נולדו בישראל והם דוברי עברית. 3. המשפחה שהתה בפיליפינים משנת 1989 עד יוני 98', מועד בו עברו הצדדים להתגורר בסרי-לנקה, לשם העתיק האב את מקום עבודתו. כל הילדים נולדו בארץ והם אזרחי ישראל. ביום 22.6.99 האם הגיעה לישראל עם שלושת הילדים לחופשת קיץ. כך נהגו האם והילדים לעשות מדי שנה (ר' סעיף 9 לכתב התביעה של האב בתמ"ש 68831/99). ביום 23.8.99 האם הגישה תביעה למשמורת (תמ"ש 68830/99). ביום 13.9.99 האב הגיש את התביעה להחזרת קטינים חטופים (תמ"ש 68831/99), דהיינו, 3 חודשים לאחר עזיבת האשה והילדים את סרי-לנקה. רק בדיון שהתקיים ביום 28.12.99 הודיע ב"כ האב כי האב הגיש בסרי לנקה תביעה למשמורת הילדים (בכתב תביעתו, האב כתב שהוא מתכוון לעשות זאת, ר' סעיף 21 לכתב תביעתו), אולם טרם ניתנה שם כל החלטה. הסמכות לדון בתביעה בענין החטיפה נתונה גם לביהמ"ש לעניני משפחה וגם לבית המשפט הגבוה לצדק. 4. סרי-לנקה אינה חתומה על האמנה בדבר ההיבטים האזרחיים של חטיפה בינלאומית של ילדים, שנחתמה בהאג ביום 25.10.1980 (להלן: אמנת האג). לפיכך, אין חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים) התשנ"א - 1991 (להלן: חוק אמנת האג) - חל על המקרה שלפנינו. סמכות ביהמ"ש למשפחה לדון בחטיפת ילדים, שאמנת האג אינה חלה עליה 5. בסעיף 3 (א) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה - 1995 (להלן: חוק ביהמ"ש לענייני משפחה) נקבע: "ענייני משפחה לפי חוק זה יידונו בבית המשפט לענייני משפחה". "ענייני משפחה" הוגדרו בסעיף 1 לחוק ביהמ"ש לענייני משפחה והם בין השאר: "1 (5) תובענה בענין החזרתו של קטין חטוף, לרבות תובענה לפי חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים) התשנ"א - 1991". דהיינו לביהמ"ש לענייני משפחה הוענקה הסמכות לדון בענין החזרתו של קטין חטוף לארץ ממנה נחטף, גם כאשר חוק אמנת האג אינו חל. הואיל וכאמור, סרי-לנקה אינה צד לאמנת האג, ההכרעה בתביעתו זאת של האב להחזרת הילדים החטופים, היא בסמכותו של ביהמ"ש לעניני משפחה. האם התביעה הזאת היא בסמכותו הבלעדית של ביהמ"ש לעניני משפחה? סמכות בית המשפט הגבוה לצדק לדון בחטיפת ילדים 6. לבית המשפט הגבוה לצדק ניתנה סמכות, עפ"י סעיף 15 (ד') (1) לחוק יסוד: השפיטה, לדון בחטיפת ילדים, כאשר הענין אינו בסמכותו של בית משפט או בית דין אחר (סעיף 15 (ג') לחוק יסוד: השפיטה). למרות היות הענין בסמכותו של ביהמ"ש לעניני משפחה, עדיין לבית המשפט הגבוה לצדק סמכות לדון בחטיפת ילדים עפ"י סעיף 15 (ד') (1) הנ"ל, כפי שהיתה לבית המשפט הגבוה לצדק סמכות זאת כאשר בית המשפט המחוזי היה מוסמך לדון בהעברת משמורת, וזאת - במקרים, כאשר מוגשת לבית המשפט הגבוה לצדק בקשה לכך, "באותם עניינים אשר לפי טיבם מצריכים בירור מהיר ודחוף ואינם מחייבים בירור עובדתי מלא ויסודי כדרך משפטים רגילים" (ר' השופט זוסמן (כתוארו אז) בג"צ 10/59 ויקי לוי נ' ביה"ד האזורי תל-אביב יפו ויוסף לוי פד"י יג 1182, 1195, 1196). השופט זוסמן קובע בפרשת ויקי לוי, כי לפי סימן 43 לדבר המלך היתה לבית המשפט הגבוה לצדק סמכות לדון ב- "PETTIONS OR APPLICATIONS" ואמנם ביטוי זה נשמט מסעיף 7 לחוק בתי המשפט, תשי"ז - 1957 וכיום "לא מדובר עוד על "PETTIONS OR APPLICATIONS", אלא על עניינים סתם. אך מה הם עניינים אלה אשר בית המשפט הגבוה לצדק מוסמך לדון בהם? עניינים אזרחיים ועניינים פליליים נמסרו לשיפוטם של בתי המשפט המחוזיים ובתי משפט השלום ואיזה הם העניינים שנותרו עוד מלבדם?" (ר' בג"צ 10/59, שם, עמ' 1199), שואל השופט זוסמן ומשיב: "לבית המשפט הגבוה לצדק לא נותרו, אלא אותם העניינים שהיו מאז ומעולם בגדר סמכותו, המונח "עניינים" בסעיף 7 הנ"ל מחייב איפוא, פירוש מצמצם, כלומר עניינים למעט משפטים אזרחיים רגילים ומשפטים פליליים. אמור מעתה: הדיבור "עניינים" בסעיף 7 הנ"ל, אינו אלא קיצור הבא במקום המלים "PETTIONS OR APPLICATIONS" והוראתו היא: בקשות למתן תרופות מהמין האמור המתבררות בסדר דין מהיר". (ר' בג"צ 10/59, שם, בעמ' 1199). ובהמשך קובע השופט זוסמן: "וגם שני התנאים האחרים למתן סעד ע"י בית המשפט הגבוה לצדק מוסיפים להתקיים: אם נמסר "הענין", היינו הדיון בבקשת סעד על דרך מהירה, לבית-המשפט או בית דין אחר - לא תהא לבית המשפט הגבוה לצדק סמכות מקבילה לדון בו, כך נשאר השימוש בסמכותו של בית המשפט תלוי בשיקול דעתו אם ראה "צורך לתת סעד למען הצדק". (ר' בג"צ 10/59, שם, עמ' 1199, 1200). לגבי תביעה למסירת ילדים, קובע השופט זוסמן: "אין ספק בדבר, שהאם אשר תבעה את מסירת ילדיה בבג"צ 125/49 (9) הנ"ל, על דרך של הביאס קורפוס, יכלה לתבוע את מסירתם על דרך תביעה רגילה בבית המשפט המחוזי, מדוע לא הוציאה, איפוא, אפשרות זו של הגשת תביעה לבית המשפט המחוזי, את הענין מסמכותו של בית המשפט הגבוה לצדק? תשובתי לכך היא, כי בית המשפט המחוזי לא הוסמך לדון בדבר על דרך של "PETTIONS OR APPLICATIONS". אילו פנתה האם אל בית המשפט המחוזי, היה עליה להגיש תביעה... והדיון שם היה מתנהל בדרך הרגילה. כלשון מקור הסימן 43, המשפט בבית המשפט המחוזי היה מתנהל בתור TRILE ומאחר שה- PETTION ומתן סעד דחוף לא יכול להתברר בבית המשפט המחוזי, ראה בית המשפט הגבוה לצדק צורך לדון בדבר". (ר' בג"צ 10/59, שם, בעמ' 1198, מול האות ד'). מסקנתו של השופט זוסמן, בניסוח אחר היא: "הסיכום: המלים "שאינן בגבולות שיפוטו של בית המשפט אחר בסימן 43 באות להורות, שאם הוסמך בית משפט אחר לדון בענין בסדר דין דחוף ומקוצר, על פי "PETTIONS OR APPLICATIONS" לא תתווסף סמכותו של בית המשפט הגבוה לצדק אל סמכותו של אותו בית משפט, אלא היא תידחה מפניה". (ר' בג"צ 10/59, שם, בעמ' 1198 מול האות ו'). ההלכה שנקבעה בפרשת ויקי לוי אושרה בפסקי דין רבים של בית המשפט הגבוה לצדק (ר' בג"צ 222/68 חוגים לאומיים אגודה רשומה נ' שר המשטרה, פד"י כד (2) 141, דינים עליון עמ' 24; בג"צ 663/78 מנהלת קרית ארבע נ' ביה"ד הארצי לעבודה, פד"י לג (2) 398, דינים עליון עמ' 6; ע"א 562/73 פולו בע"מ נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ולבניה, פד"י כח (1) 824, דינים עליון עמ' 3). דהיינו, עפ"י ההלכה הפסוקה, לבית המשפט הגבוה לצדק, סמכות לדון בהליך שבו נדרש סעד בדרך מהירה והדרך הזאת אינה בסמכות בית משפט או בית דין אחר וכאשר בית המשפט הגבוה לצדק קובע כי יש צורך לדון במקרה המסויים למען הצדק. הביאס קורפוס - דרך מקוצרת ודחופה להכרעה לגבי חטיפה: 7. המשנה לנשיא מ. אלון, מכנה את הסעד הניתן עפ"י אמנת האג כ"עזרה ראשונה" ו"כיבוי שריפה" (ר' ע"א 473/93 דינים עליון, עמ' 14). בפרשת בן יקיר, בג"צ 303/88, בשג"צ 198/88 בן יקיר נ' בן יקיר, דינים עליון, קבע בית המשפט העליון כי "בית משפט זה דן בתביעות "הביאס קורפוס" רק במקרים של חטיפה "טריה" ופועל בהם כ"מכבה שריפות" (ר' שם, עמ' 1). השופט א. ברק (כתוארו אז) קבע בבג"צ 405/88 קבלי נ' קבלי, פד"י לז (4) 405, את הדרך הנפרדת בה נדון ענין החטיפה בבג"צ וענין המשמורת בבית המשפט המוסמך, כאשר ההליך בבג"צ אינו הליך של "קבע" או הליך שנועד לשנות את זכות המשמורת: "זוהי "דרך מקוצרת ודחופה" (בג"צ 268/80 פד"י לה (1) 7) לדון בענין החטיפה והיא החלטה "זמנית" "שכן אפילו לא ניתן הסעד המבוקש על ידי ההורה העותר, עדיין פתוחה בפניו הדרך לפנות לבית המשפט המוסמך בישראל (האזרחי או הדתי) בבקשה לקיים את זכות המשמורת שבידו. במובן מסויים ניתן לומר, כי החלטת בית המשפט הגבוה לצדק היא בעלת אופי "טקטי" בלבד, והיא נועדה לקבוע, אך אם התובע יהיה ההורה החוטף בפני בית המשפט בחוץ לארץ (אם העתירה תתקבל) או שהוא יהיה ההורה שהקטין נחטף מחזקתו בפני בית המשפט בישראל (אם העתירה תדחה). זוהי כמובן התמונה מצידה הפורמלי בלבד" (ר' בג"צ 405/83 קבלי, דינים עליון, עמ' 6). השופט ויתקון מכנה את התרופה של הביאס קורפוס כ'תרופה מיידית ומהירה' (ר' בג"צ 80/79 רייך נ' רייך פד"י לג (2) 589, דינים עליון עמ' 3). השופט עציוני קבע בפרשת גולדשטין: "אשר-על-כן לא הייתי מהסס להשתמש בסמכות הכללית שניתנה לנו על-פי סעיף 7 (א) לחוק בתי-המשפט על-מנת להבטיח למשיבה בדרך היעילה והמהירה ביותר את זכויותיה שהוענקו לה כדין ושסוכלו בזדון על-ידי העותר". (ר' ד"נ 23/72 גולדשטין נ' גולדשטין, פד"י כז (2) 197, דינים עליון עמ' 15 ור' גם בג"צ 836/86 בכר נ' בכר, פד"י מא (3) 701, דינים עליון עמ' 3). השופטת נתניהו קבעה בבש"א 1648/92 טורנה נ' משולם, פד"י מו (3) 38, 45, דינים עליון עמ' 6, כי "תפקידו של בג"צ בנושא של החזרת ילדים, הוא רק "כבוי דלקה" או "עזרה ראשונה" לשם החזרת המצב לקדמותו - השבת הקטין שנלקח שלא כדין ממשמורתו של ההורה האחר או מהמשמורת המשותפת שנקבעה על ידי בית משפט מוסמך או בהסכם בין ההורים (ראה בג"צ 405/83 הנ"ל; בג"צ 836/86 הנ"ל בעמ' 705)". היחס בין משמורת לחטיפה בבג"צ: 8. בית המשפט הגבוה לצדק הבחין בין מצב בו קיים צו של בית משפט נכרי או מקומי בענין המשמורת לבין מצב שבו צו כזה אינו קיים, הואיל וכאשר אין כל צו למשמורת, ברור שהכרעה בענין החטיפה והוראה להחזיר את הקטין למדינה הנחטפת משמעה העברת המשמורת להורה הנחטף. בית המשפט העליון ביטא זאת במספר פסקי דין. כך בבג"צ 180/81 סובל נ' שטרן פד"י לה (3) 241, קבע הנשיא לנדוי, כי "במקרים של חטיפת ילדים והבאתם לישראל כאשר לא היה קיים צו של בית משפט נכרי, המסדיר את ענין משמורתם, במקרים כאלה פסק בית משפט זה, שאף בהעדר צו כזה הוא מוסמך להחליט על משמורתו של ילד, אם אין מחלוקת כנה ורצינית בין הוריו בענין המשמורת". המבחן שבג"צ קבע לגבי סמכותו לדון במשמורת אגב חטיפה, הוא המבחן של מחלוקת בתום לב בין ההורים בקשר להחזקת הקטין, (ר' בג"צ 125/49 אמדו הנ"ל, בג"צ 36/77 בולשטיין נ' בולשטיין פ"ד לא (2) 536, דינים עליון עמ' 3). בבג"צ 268/80 ינסן-זוהר נ' זוהר פד"י לה (1) 331, נקבע כי פסק דין או צו של בית משפט מוסמך בענין המשמורת אינו תנאי מוקדם לפנייתו של הטוען לזכאות למשמורת אל בית המשפט הגבוה לצדק "להיפך די לו לעותר אם יכול הוא לסמוך בעתירתו על חוק המדינה או על חוקי הטבע ולפעמים על עצם מעשה החטיפה והוצאת הקטין ממשמורת משותפת של שני ההורים כדי שיפתחו לפניו שערי בג"צ" (ר' בג"צ 268/80, דינים עליון, עמ' 24). (ור' גם בג"צ 243/88 קונסלוס נ' תורג'מן פד"י מה (2) 626, דינים עליון, עמ' 9). המשנה לנשיא מ. אלון מציין בפרשת ליבוביץ שתי אפשרויות נוספות על הדרך של אמנת האג, לדון בענין החטיפה - "אפשרות העתירה לבית משפט זה למתן צו הביאס קורפוס, דבר שהוא מעשה שכיח ביותר בענין חטיפת ילדים, או האפשרות להגיש בקשה להחזרת קטין מכוח חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב - 1962". (ר' ע"א 473/93, ליבוביץ נ' ליבוביץ, פד"י מז (3) 63, דינים עליון, עמ' 12,11). 9. מהי ההשלכה של הקביעה כי לבג"צ סמכות לדון בעתירה להחזרת קטין חטוף, לגבי השאלה הנדונה כאן? המצב, כפי שהיה בעת שהסמכות לדון בחטיפה היתה בידי בית המשפט הגבוה לצדק והסמכות לדון במשמורת היתה בידי בית המשפט המחוזי או בית הדין הדתי - הוא שקודם כל נדון ההליך המזורז של החטיפה בבית המשפט הגבוה לצדק (במידה והוגש הליך של הביאס קורפוס לבג"צ) ואח"כ נדון נושא המשמורת בביהמ"ש המחוזי או בביה"ד הרבני (או, כאשר בג"צ הורה על החזרת הקטין ל'מדינה הנחטפת' - נושא המשמורת נדון בבית המשפט המוסמך באותה מדינה- והכל אם בג"צ לא מצא לנכון לקבוע את המשמורת בעצמו). (כאשר חטיפת קטין נדונה עפ"י חוק אמנת האג, שאלת המשמורת תידון, לאחר ההכרעה בשאלת החזרת הקטין החטוף (אם לא נקבעה כבר קודם לכן), כך שבמידה וניתן צו להחזרת הקטין החטוף "למדינה הנחטפת" - שאלת המשמורת תידון ב"מדינה הנחטפת" (ר' סעיף 19 לחוק אמנת האג). במידה ובית המשפט מסרב להורות על החזרת הקטין ל"מדינה הנחטפת" - תידון שאלת המשמורת בבית המשפט בישראל. דהיינו בשני המקרים הנ"ל, תידון קודם שאלת החזרת הקטין החטוף ולאחר מכן תידון שאלת המשמורת.) 10. האם זהו המצב כאשר הסמכות לדון בשני הנושאים (החטיפה והמשמורת), נתונה לבית המשפט לענייני משפחה? (סעיף 1 (6) (ג) לחוק ביהמ"ש לענייני משפחה, מסמיך את ביהמ"ש לענייני משפחה לדון בזכויות משמורת, ביקור והבטחת קשר בין קטין להורהו). מצד אחד ניתן לטעון, כי כאשר שני הנושאים של חטיפה ומשמורת נידונים בפני אותה ערכאה וכאשר טובת הילד הוא השיקול העליון (ועל כך ראה בהמשך), אין מקום להפריד את הדיונים ואין לדון קודם בנושא החטיפה; מצד שני ניתן לטעון, כי אם בית המשפט יורה על החזרת הקטין להורה הנחטף, שאלת המשמורת תידון בבית המשפט "במדינה הנחטפת" ויתייתר הצורך לדון בשאלת המשמורת בבית המשפט בישראל. 11. הנימוק שניתן לכך שבענין חטיפת ילדים ידון בית המשפט הגבוה לצדק, הוא, כאמור, התמשכות הדיונים בענין המשמורת בבית המשפט המחוזי או בבית הדין הדתי - לעומת, האפשרות לקיים בביהמ"ש הגבוה לצדק דיון מהיר בענין החטיפה וכאשר "כל יום וכל שבוע העובר והילד בידי החוטף יוצר עובדה מוגמרת, הילד מתרגל למצבו החדש, והשפעה זו אין למחוק מנפשו. זה הוא, למעשה, חשבונו הנפסד של החוטף, הוא סומך על איטיות התהליך המשפטי..." (ר' השופט ויתקון, בג"צ 76/71 לנדר נ' לנדר פד"י כה (2) 258, 274). 12. המסקנות המתבקשות מהאמור לעיל הן: א. לבית המשפט לענייני משפחה נתונה הסמכות לדון בתובענה בענין של קטין חטוף בין עפ"י אמנת האג ובין שלא עפ"י אמנת האג. התובענה מתנהלת בדרך של TRIEL, בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: התסד"א). ב. ביהמ"ש לענייני משפחה, לא הוסמך "לדון בחטיפה בסדר דין דחוף ומקוצר על פי "PETTIONS OR APPLICATIONS" וזאת לגבי תובענה להחזרת קטין חטוף, שאמנת האג אינה חלה על חטיפתו. (תובענות עפ"י חוק אמנת האג מתבררות בהליך דחוף ומקוצר עפ"י פרק כ"ב 1 לתסד"א (ר' תקנות 295 ז, 295 ח', 295 ט' (א), 295 ט' (ג), 295 י', 295 יג (א), 295 יד ובמיוחד תקנה 295 כ' לתסד"א). ג. לפיכך, גם לבית המשפט הגבוה לצדק סמכות לדון בבקשה להחזרת קטין חטוף שאמנת האג אינה חלה על חטיפתו, ובעל הדין המעוניין בהליך דחוף ומקוצר יכול לפנות אליו (ר' בג"צ 10/59 הנ"ל ובג"צ 405/88 הנ"ל). ד. לבית המשפט הגבוה לצדק סמכות לדון בבקשה להביאס קורפוס גם כאשר "תלויים ועומדים הליכים לפי האמנה" (ר' השופט מ. חשין, בג"צ 4365/97 טור-סיני נ' שר החוץ, דינים עליון, עמ' 30, פסקה 54 וכן ר' בג"צ 5891/91 קוארט נ' קוארט, דינים עליון, עמ' 2). 13. לפיכך בפני האב עמדו שתי אפשרויות: א. לפנות לבית המשפט הגבוה לצדק בהליך של הביאס קורפוס, שהוא הליך מזורז ומקוצר, המתברר בדרך של תצהירים וחוות דעת (רק לעתים נדירות בג"צ יאפשר חקירה על תצהירים), על מנת לקבל "עזרה ראשונה", דהיינו, צו להחזרת הקטינים לסרי-לנקה. ב. לפנות בתובענה להחזרת הקטינים החטופים לבית המשפט לענייני משפחה - בהליך רגיל כפי שתובענות מתנהלות בבתי משפט האזרחיים. האב בחר ללכת בדרך של הגשת תובענה לביהמ"ש לענייני משפחה ובחר שלא לפנות לבית המשפט הגבוה לצדק, על מנת לקבל ממנו צו, בדרך מקוצרת ומהירה להחזרת הילדים לסרי-לנקה. האב מיוצג ע"י אחד מעורכי הדין הבקיאים והמנוסים, לפיכך אין להניח כי בחירה זאת היתה מקרית או בהיסח הדעת. בע"א 473/93 ליבוביץ נ' ליבוביץ פד"י מז (3) 63 קבע המשנה לנשיא אלון (בסיטואציה שבה ניתן היה לפעול הן עפ"י אמנת האג והן בהליך של הביאס קורפוס): "הורה שילדו נחטף ממנו והוא פונה לעו"ד בקיא ומלומד בעניינים כגון אלה (כפי שמעיד עליו בא כוחו הנוכחי של המשיב) חזקה עליו שיאיץ בעורך דינו לפעול להשבת הילד, כי זקוק הוא ל"עזרה ראשונה" ול"כיבוי שריפה". הטענה כי עורך הדין טעה ולא ידע על האמנה, תמוהה היא לגופה ועל כל פנים טעות בחוסר ידיעת החוק לא תושיע את המשיב וכי נעלמה הימנו אפשרות העתירה לבית משפט זה למתן צו הביאס קורפוס, דבר שהוא מעשה שכיח ביותר בענין חטיפת ילדים, או האפשרות להגיש בקשה להחזרת קטין מכח חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב - 1962?". (ר' ע"א 473/97, דינים עליון עמ' 11) מבחירה זו מתבקשת המסקנה, כי לאב שלפנינו לא אצה הדרך להחזיר את הילדים אליו לסרי-לנקה, לפיכך אין גם מקום שביהמ"ש לעניני משפחה ידון קודם בנושא החטיפה ורק לאחר מכן ידון בנושא המשמורת. הנושאים של חטיפה ומשמורת אינם מנותקים אחד ממשנהו וכאשר שניהם נדונים בפני בית משפט אחד, הם ידונו במאוחד ולא בנפרד. 14. הנושא של משמורת והחזקת קטין והנושא של החזרת קטין חטוף, הם נושאים השלובים והשזורים זה בזה (כאשר אמנת האג אינה חלה על החטיפה וכאשר בג"צ אינו דן בחטיפה), כך שכאשר בית המשפט דן בענין החזרת קטין חטוף הוא אינו מתעלם מענין המשמורת (במיוחד לגבי ילדים מתחת לגיל 6). השופט שמגר (כתוארו אז) פותח את פסק דינו בבג"צ 386/78 מגנזי נ' מגנזי פד"י לב (3) 287 במילים אלה: "העתירה שלפנינו היא מסוג הביאס קורפוס ועניינה הזכות למשמורת של שני ילדיהם הקטינים של העותרת ושל המשיב...". בבג"צ 243/88 קונסלוס נ' תורג'מן פד"י מה (2) 626, דינים עליון, עמ' 9, קבע המשנה לנשיא א. אלון: "בית המשפט הגבוה לצדק אינו מכריע סופית לגופן של השאלות הקשורות במשמורת של ילדים, הכרעתו היא הכרעת שעה בלבד, והספק הדורש הכרעה אינו אלא זה: אם לפי החומר המצוי בפני בית המשפט... יש לקיים את זכות המשמורת שיסודה בפסיקה שבדין או בחוקי הטבע, או להעדיף, כאשר הנסיבות המיוחדות שבפני בית המשפט מצדיקים זאת, את טובת הקטין הדורשת שלא לקיים את הזכות האמורה. משום כך, תהא הכרעתו של בית משפט זה אשר תהא, עדיין שמורה לכל בעל דין הזכות לפנות לבית המשפט המוסמך לדון בגופה של זכות המשמורת על הקטין לפי החומר והעדויות שיובאו בפניו (ראה בג"צ 405/83 קבלי נ' קבלי פד"י לז (4) 705 בעמ' 712 - 713)". בפרשת ליבוביץ, שבה דובר על חטיפה של ילד, קבע המשנה לנשיא מ. אלון: "הסכסוך בעיקרו הוא שאלת משמורת על הקטין ומזונותיו, וסכסוך זה ניתן, ואולי אף רצוי, לנהלו בארץ, הן בשל זיקת הצדדים למדינת ישראל ולערכאותיה, הן בשל העובדה שכל בעלי הדין ממילא נמצאו בישראל במועד הרלוונטי, והן בשל כך שנשמעו טענות והתנהלו דיונים רבים ללא כל התנגדות. זהו ההסבר לאי הגשת תביעה באשר להחזרת הקטין מישראל לארצות הברית, והמסקנה הברורה הנובעת מכך היא שהמשיב השלים, בידיעה ברורה, עם הישארות הקטין בישראל לפחות לשם בירור התביעות השונות שבינו לבין המערערת ולא ביקש להסתייע באמנה ובאמצעים מכוחה בדבר החזרה לאלתר של הקטין לארצות הברית". (ר' ע"א 473/93, ליבוביץ נ' ליבוביץ, פד"י מז (3) 63, דינים עליון, עמ' 12). השופטת נתניהו קבעה בפרשת בכר: "החלטתנו להענות או לסרב לעתירה לא תהוה סוף פסוק בשאלת המשמרת של הילדה. כפי שהוסבר יפה בבג"צ 405/83 הנ"ל התערבות בית משפט זה בענין חטיפת ילדים אינה אלא "כבוי דליקה" או "עזרה ראשונה" לשם החזרת המצב לקדמותו - השבת הקטין למקום שממנו נלקח שלא כדין. שאלת המשמרת, שלעתים קרובות מתעוררת לגביה מחלקת חדשה (כפי שארע כאן) עקב הנטילה הבלתי חוקית של אחד ההורים, לא תוכרע על ידנו. השמוש בשקול הדעת הנתון לנו לקבל את העתירה או לדחותה יכתיב במדה רבה את המקום שבו תתברר שאלת המשמרת, אם בבית המשפט הזר (אם העתירה תתקבל) או בבית משפט מסמך בישראל (אם תדחה). אך משמעותה של החלטתנו והשלכותיה המעשיות מרחיקות לכת הרבה מעבר לשאלה היכן יתקיים הדיון בענין המשמרת. יש לה השפעה ישירה על תוצאותיו המהותיות של הדיון בין בשל כך שאחד ההורים אינו מסוגל מפאת המרחק וההוצאה הכספית לנהל דיון שלא בארץ מושבו ובין בשל כך שבינתיים, עד לבירור המשפטי בבית משפט מסמך, נוצרת מציאות מבחינת מצבו והתפתחותו של הקטין שלא נתן להתעלם ממנה והיא שעשויה לעתים להשפיע על ההחלטה הסופית בשאלת המשמרת". (ר' בג"צ 836/86 בכר נ' בכר, פד"י מא (3) 701, דינים עליון עמ' 3). טובת הילד כשיקול עליון: 15. הדרך, שבה משתלב נושא המשמורת בדיון בתביעה להחזרת קטין חטוף, היא באמצעות; המונח "טובת הילד" (מונח החוזר ונישנה בעשרות פסקי דין של בית המשפט הגבוה לצדק, החל מבג"צ 125/49 אמדו נ' מנהל מחנה עולים ויוסף אמדו, פד"י ד' 5 ועד היום; המונח "טובת הילד" הוגדר כשיקול המכריע בקביעת משמורתו ובקביעה אם להחזיר את הקטין למדינה ממנה נחטף, אך דרך זו נדונה גם תחת הכותרת של הנזק העלול להגרם לקטין אם יוחזר ל"מדינה הנחטפת" או אם ינותק מההורה החוטף או עקב הסתגלותו והשתלבותו בחיים בישראל וכל זאת כאשר לבית המשפט מוגשת רק תביעה להחזרת קטין חטוף או תביעה להעברת משמורת או תביעה להגירה; אולם כאשר לאותו בית משפט מוגשות שתי התובענות, הן התובענה של האם לגבי המשמורת והן התובענה של האב להחזרת קטין חטוף, אין ספק שבית המשפט לא יוכל להתעלם משיקולים של טובת הילד אם ידון קודם בתביעה אחת וידחה את הדיון בתובענה השניה רק לאחר שהתביעה הראשונה תוכרע. לכל בר-דעת ברור, כי בית המשפט לא ידון בתביעה להחזרת קטין חטוף בלי שיתן את דעתו לכך, שאם הוא יורה על החזרת הקטין החטוף ל"מדינה הנחטפת" ול"הורה הנחטף" - המשמעות היא, כי המשמורת עלולה לעבור ל"הורה הנחטף" והקטין עלול להתנתק מההורה החוטף והוא הדין אם בית המשפט יכריע בשאלת המשמורת תחילה, התוצאה עלולה להיות ניתוק הקטין מאחד מהוריו (ראה בענין זה את דברי השופטת נתניהו בפרשת בכר שהובאה לעיל). יש להניח כי האב הגיש תביעה להחזרת קטינים חטופים ולא הגיש תביעה למשמורת בסברו כי מבוקשו ינתן לו עפ"י המבחן הפורמלי והטקטי אותו ציין השופט א. ברק (כתוארו אז) בפרשת קבלי (ר' סעיף 8 דלעיל), אולם, כאמור תוצאה זו הוא היה משיג לו היה פונה לבית המשפט הגבוה לצדק בהליך של "הביאס קורפוס" - משלא עשה כן, ההליך שבפני ביהמ"ש לענייני משפחה אינו הליך מקוצר, כך שעל ביהמ"ש לענייני משפחה להתחשב גם בתוצאה שתהיה להכרעה בענין החטיפה, לגבי נושא המשמורת. אחת המטרות העיקריות להקמתו של בית המשפט לענייני משפחה היתה למנוע את התופעה שהיתה קיימת לפני הקמתו, כאשר כל תובענה הוגשה והתבררה בערכאה אחרת ונפרדת, כך שכל ערכאה דנה רק בנושא הספציפי שהובא בפניה, מבלי שכל ענייני המשפחה הנדונה ילקחו בחשבון. העקרון של שופט אחד הדן בכל ענייניה של משפחה אחת, היכול להיות מודע למכלול בעיותיה ויכול לפעול להשגת פתרון כולל לאותה משפחה - הוא העקרון שיושם בהקמת בית המשפט לענייני משפחה. ליד בית המשפט לענייני משפחה הוקמה יחידת הסיוע, שמטרתה לעזור לבני המשפחה להגיע לפתרונות שימתנו או יפתרו את הסכסוכים ביניהם שלא בדרך של הכרעה שיפוטית וכן ליעץ לבית המשפט, לאחר שהיתה מעורבת בסכסוך, במידה והסכסוך לא נפתר ביחידת הסיוע. לפיכך, גם מטעם זה אין להפריד את הדיון בתביעת החזרת הקטינים החטופים מהתביעה למשמורת ויש לברר את שתי התובענות במאוחד. 16. טובתם של הקטינים והנזק שעלול להגרם להם, בשני הנושאים, של משמורת ושל חטיפה, הוכרו ע"י בית המשפט עליון כשיקול המכריע, השאלה מהי טובתם של הקטינים ומה הנזק שיגרם להם עקב החזרתם לסרי-לנקה או השארתם בישראל - היא רלבנטית לשתי התובענות, הן לתביעת החטיפה והן לתביעה המשמורת; תוצאתה של הכרעה בשאלות אלה, תקבע במידה ניכרת את תוצאות שתי התובענות. השופט מ. חשין קבע בפרשת קוארט: "לו היתה המשיבה מצביעה על נסיבות קיצוניות המורות כי טובת הקטינה מחייבת להחזיקה בארה"ב דווקא, כי אז אפשר שהיינו מורים על העברת הענין לבית המשפט המוסמך לעניין". (ר' בג"צ 5891/91 קוארט נ' קוארט, דינים עליון, עמ' 2). המשנה לנשיא מ. אלון קבע בפרשת ליבוביץ: "העובדה, שאינה שנויה במחלוקת, שהקטין הורחק על ידי האם ממקום מגוריו הרגיל ללא הסכמת האב. במקרה כגון זה שומה על בית המשפט לתת דעתו לכך שעליו להגיב בחומרה על מעשה חטיפת ילד, גם אם היא מבוצעת על ידי אחד ההורים. והדברים ידועים. יחד עם זאת, ואף דבר זה מקובל בידינו, יתן בית המשפט את דעתו לנסיבות המקרה שבפניו, על פי עקרון העל של טובת הילד. אמרנו על כך במקום אחר (בג"צ 268/80, ינסן-זהר נ' זהר ואח' פד"י לה(1) 1, בעמ' 15)" (ר' ע"א 473/93 ליבוביץ נ' ליבוביץ, פד"י מז (3) 63, דינים עליון עמ' 15), (ההדגשה שלי - י.ג.) המשנה לנשיא ממשיך ומצטט את דבריו בבג"צ 268/80 ינסן-זהר נ' זהר הנ"ל: "... אך הדבר הקובע והמכריע בפרשת הורים וילדים היא זכותו וטובתו של הקטין ולא הרצון והצורך להעניש את ההורה שעשה מעשה בניגוד לחוק או לפצות אותו הורה שלגביו הופרה זכות חזקתו שעל פי החוק" (ההדגשה שלי - י.ג.). בבג"צ 836/86, בכר, קבעה השופטת נתניהו: "שקולים רבים פועלים בסיטואציה כזו לכוון הענות לעתירות של "חטיפת ילדים": ההורה החוטף פוגע לא רק בזכותו של ההורה העותר. הוא פוגע גם בנפשו של הקטין על ידי עצם עקירתו מסביבתו ומניעת הקשר בינו לבין ההורה השני. בדרך כלל הוא גם ממרה צו של בית משפט זר שאותו שומה עלינו לכבד. דחית העתירה יהיה בה מתן פרס לחוטפי ילדים והפיכת ישראל לארץ מקלט להם. אך לעומת כל השקולים הללו עומד שקול על של טובתו של הקטין, כשטובתו מחייבת השארתו בידי ההורה המפר יש לפסוק על פיה אפילו בניגוד לפסק דין זר ואפילו יביא הדבר לכך שהחוטא יצא נשכר" (ההדגשה שלי - י.ג.). (ר' בג"צ 836/86, שם, דינים עליון, בעמ' 3). מ"מ מקום הנשיא (כתוארו אז) י. כהן קבע: "כבר הבעתי דעה, שלדידי השיקול של טובת הילד עדיף על שיקולים אחרים, ולפיכך אם מתגלית מחלוקת רצינית, מה דרוש לטובתו של הילד, לא הייתי רואה בפסק דין של בית משפט זר מחסום בפני בירור מחלוקת זו בבית המשפט בישראל (בג"צ 76/71 (2)". (ר' בג"צ 110/81 סובל נ' שטרן, פד"י לה (3) 241, 245). ד"ר עמוס שפירא במאמרו "משמורת קטינים - "טובת הילד" והכרה בפסקי חוץ" מציע בפרק "חטיפת ילדים בטרם ניתן פסק משמורת בחו"ל" את ה"פתרונות האפשריים": "1. לצוות בכל מקרה על החזרה מיידית של הילד לארץ מוצאו..." 2. לצוות בדרך כלל על החזרה מיידית של הילד לארץ מוצאו, אלא אם כן קיימות נסיבות מיוחדות השוללות - מטעמי "טובת הילד" ..." 3. להפנות את הצדדים לבית המשפט המחוזי בישראל, על מנת שידון ויכריע לגופה של שאלת ההחזקה בהתאם לעקרון "טובת הילד". סבורני שיש לאמץ את הפתרון השלישי ... שנית, חובתו הראשונה במעלה של בית משפט הישראלי בסוגיית משמורת קטינים היא - להחליט בהתאם ל"טובת הילד"... שלישית, יסוד ה"חטיפה" מצטמק, אם לא נעלם כליל, כשהבאת הילד לישראל לא היתה בניגוד לפסק כלשהו של בית משפט בחו"ל, ומכל שכן כשלא היתה כרוכה בהפרה ממשית של הסכם קודם בין הצדדים". (ר' ע. שפירא, שם, משפטים ד' עמ' 291, 305). לענין התחשבות בטובת הילדים בלבד, ראה גם סעיף 3 (ב) לחוק שיווי זכויות האשה תשי"א - 1951 ו"אמנת האו"ם בדבר זכויות הילד" הקובעת בסעיף 3 (1): "בכל הפעולות הנוגעות לילדים, בין אם ננקטות בידי מוסדות רווחה סוציאלית ציבוריים או פרטיים ובין אם בידי בתי משפט, רשויות מינהל או גופים תחיקתיים, תהא טובת הילד שיקול ראשון במעלה". השופט זילברג קבע בע"א 209/54 שטיינר נ' היוהמ"ש, פד"י ט' 241, ביחס לסעיף 3 (ב) לחוק שיווי זכויות האשה כי: "מבחן טובת הילדים הוא עקרון שאין למעלה הימנו...". פרופ' א. ח. שאקי כותב במאמר: "אפיונים בדיני משמורת קטינים - תוך דגש על ישום עקרון טובת הילד", עיוני משפט י' (1)(1984) בעמ' 5: "עקרון טובת הילד מהווה בשיטתנו עקרון-על בדיני משמורת קטינים ובדיני הורים וילדים בכלל, ישומו נעשה על פי שיקוליו של בית המשפט הדן בענין והוא הערובה היעילה ביותר להגנה על זכויות הילד ולהבטחת שלומו ואושרו, בהתאם לנסיבותיו המשתנות של כל מקרה". (ר' שם עמ' 14). "מהתייחסויות חוזרות של בית המשפט העליון לעקרון "טובת הילד", ובכלל זה דברי מ"מ הנשיא חשין בפרשת א.ב. נ' ג.ד., וכן מדברים שנאמרו בפרשת ינסן-זוהר נ' ינסן-זוהר, נראה לנו כי ניתן, באופן כוללני וללא כל יומרת מיצוי, לתאר את "טובת הילד" כמכלול הסיכויים, כפי שהם נתפשים ומוערכים על פי שיקולי בית המשפט לאור מכלול ממצאיו, להבטיח מרב הדאגה, בנסיבות כל מקרה, לצרכיו הגופניים, החומריים והנפשיים של הילד, בהתחשב בגילו ובצרכיו המיוחדים". (ר' שם, עמ' 15). "טובה" זו אמורים לתת לילד, בדרך כלל, שני הוריו כאחד. ברם, משנגזר על ההורים להיפרד ועל הילד להימצא במחיצת אחד מהם בלבד או בעיקר, טובת הילד היא במקום שבו ניתן להבטיח, על פי שיקול דעתו של בית המשפט, את מירב הדאגה האמורה למרב הצרכים הקיימים והמתעוררים של הילד. הכרעות בתי המשפט בישראל בדבר "טובת הילד", מורכבות אפוא, מצירוף של ממצאים עובדתיים ושל שיקולים ערכיים המבוססים על אותם ממצאים, המושתתים על העבר, המתחשבים בצרכי הילד בהווה והצופים פני עתיד". (ר' שם, עמ' 15). "סעיף 3 (ב) לחוק שיווי זכויות האשה קובע, כי בבוא בית המשפט להכריע בעניני משמורתו של קטין, עליו להתחשב ב"טובת הילד בלבד". לדעתנו, פירוש הדיבור "בלבד" מחייב לראות בטובת הילד לא רק שיקול עליון, אלא אף שיקול בלעדי, הדוחה מפניו כל שיקול מתנגש, ואמנם, כך קבע השופט זילברג בבית המשפט העליון, בפרשת שטיינר נ' היועץ המשפטי, בהחליטו להעדיף את העקרון המשפטי המקומי של טובת הילד, שחייב השארת הילדות בישראל, על כלל ברירת הדין שהפנה, בנסיבות הענין, לדין הלאומי (האוסטרי) הנוגד, על פיו מקומן של הילדות היה באוסטריה". (ר' שם, עמ' 15 - 16). "בפרשת דרעי נ' יו"ר ההוצל"פ ירושלים. בתשובה לטענה כי בתביעה להחזקת קטין המוגשת על ידי הורה נגד בן-זוגו דומה הקטין לזר, ואינו "נוגע בדבר", קבע מ"מ הנשיא: "[...] לפי ההלכה הפסוקה בדיני ישראל זכאים ההורים לתבוע החזקתו של בנם רק מכוח הבן עצמו. בבוא בית הדין לקבוע בידי מי יימסר הקטין, עליו להתחשב בטובתו של הקטין לא כבאחד הגורמים אשר עליו לשוקלם בין שאר גורמים, כי אם כבגורם האחד והיחיד אשר ממנו יתד וממנו פינה לפתרון השאלה כולה. נמצא, זכותו של הקטין היא זו, ולא זכותם של ההורים או של אחד מהם". גם השופט י' כהן קבע בפרשת לנדרר נ' לנדרר, בדונו בסכסוך משמורת בין הורים ביחס לבתם שנחטפה על-ידי האב מאמה, מארה"ב לישראל, ובהתייחסו לטענה כי על בית המשפט להעניש את ההורה החוטף, כדי לבלום את מכת החטיפות: "[...] השיקול העליון הוא טובת הילדה ושיקולים חשובים אחרים, כגון הצורך להרתיע בפני חטיפת ילדים בחוץ-לארץ והבאתם ארצה, והחשש פן תיהפך הארץ למעין עיר מקלט למי שעושה דין לעצמו, חייבים להידחות מפני השיקול של טובת הילדה". (ר' שם, עמ' 16). 17. מכל האמור לעיל מתבקשות המסקנות הבאות: א. כאשר נושא החטיפה ונושא המשמורת נידונים בערכאה אחת, המוסמכת לדון בשני הנושאים, עקרון "טובת הילד" יהיה השיקול הראשון במעלה. ב. המסקנה המבקשת מכך היא, שיש לדון תחילה בשאלה של ההחזקה והמשמורת של הקטינים, כאשר הוריהם חיים בשתי מדינות שונות, עפ"י טובתם של הילדים, כך שהשאלה באיזו מדינה הילדים יחיו את חייהם, תוכרע עפ"י ההכרעה בשאלה למי מהוריהם תימסר ההחזקה בהם. 18. במקרה שלפנינו, מצד אחד לא ניתן פס"ד קודם בעניין משמורת ולא קיים הסכם בין ההורים לגבי המשמורת (רק בדיון שהתקיים ביום 28.12.99 הודיע ב"כ האב, כי האב הגיש תביעה למשמורת בבית משפט בסרי לנקה, אך כל החלטה לא ניתנה שם) ומצד שני האב הגיש תובענה להחזרת הקטינים לסרי-לנקה לבית משפט זה, תובענה המתבררת בהליך רגיל. המסקנה המתבקשת מעובדות אלו לגבי טובת הילדים היא, שאם בכל תובענה למשמורת או בעניין חטיפה (למעט בתובענה עפ"י חוק אמנת האג) - יש להתחשב בטובת הילדים - במקרה שלפנינו טובת הילדים צריכה להיות השיקול העליון והמכריע, בין השאר גם הואיל והמשפחה היא משפחה ישראלית, המקיימת קשר קבוע עם ישראל (כאמור האשה והילדים שוהים בישראל במשך חודשיים בכל שנה). טובת הקטינים במקרה זה הוא, שקודם כל בית המשפט ידון ויקבע מי יהיה ההורה המשמורן, תוך שביהמ"ש נותן דעתו לכך שתוצאות ההכרעה בעניין החזקתם של הקטינים תהיה - הישארותם בישראל או העברתם לאב היושב בסרי-לנקה. 19. לפיכך שתי התובענות יתבררו ביחד, למרות שהיה מקום לדון קודם כל בתביעת המשמורת. 20. אין צו להוצאות. קטיניםסמכות ענייניתחטיפת ילדים (אמנת האג)