החלטה מהות הבקשה: 1. בפני "בקשה לדחייה על הסף" בה מתבקש אני לעשות שימוש בסמכותי על פי תקנה 101 (א) (2) לתקנות סדר דין האזרחי, התשמ"ד - 1984, ולהורות על דחיית תביעתה של המשיבה 1 (היא התובעת 1 בתמ"ש 56132/98), על הסף. 2. א. אשר למהות הבקשה שבפני מן הראוי להבהיר, את אשר ברור וידוע זה מכבר, כי אין עסקינן "בדחיה על הסף" מפאת חוסר סמכות על פי תקנה 101 (א) (2) לתקנות, שכן לבית המשפט לענייני משפחה יש ויש סמכות ענינית לדון בתביעת מזונות של אשה נגד בעלה על פי ס' 51 (א) (5) + 51 (ג) לחוק ביהמ"ש [נוסח משולב], תשמ"ד - 1984 וס' 2 (א) + ס' 1 (3) לחוק ביהמ"ש לעניני משפחה, התשנ"ה - 1995. ב. מהות הבקשה שבפני, כמהותן של בקשות רבות זהות, המוגשות בתיקים אחרים, ענינה - העברת הדיון בשאלת מזונות האשה לביה"ד הרבני מפאת חוסר סמכות הנובעת מכלל הכיבוד הדדי בין ערכאות שיפוט בעלות סמכות שיפוט מקבילה לפיו, לא תדרש ערכאה שיפוטית אחת לענין שנתון לסמכותה הענינית, כל עוד נדרשת לפניה, לאותו ענין, ערכאה שיפוטית אחרת בעלת סמכות שיפוט ענינית מקבילה לה. כלל זה מוצא את ביטויו כיום, בכל הנוגע ליחס שבין ביהמ"ש לעניני משפחה וביה"ד הרבני, בס' 25 לחוק ביהמ"ש לעניני משפחה, התשנ"ה - 1995. (ר' לענין זה מאמרו של פרופסור מ. שאווה, "על כרוך ועל כנות - הייפסק מירוץ הסמכויות בעניני מזונות בין בית המשפט המחוזי לבין בית הדין הרבני, עיומ"ש (ב) 1972, 719, וכן דברי סגן הנשיא כבוד השופט פורת בעע"מ 81/97, פרידמן נ' פרידמן (לא פורסם) הקובע כי לא מדובר בחוסר סמכות ענינית אלא מדובר בסמכות מקבילה כאשר רק החלופה היא לביה"ד הרבני, בעוד שהאופציה היא לביהמ"ש הכללי, קרי: ביהמ"ש לעניני משפחה"). 3. מן הראוי אם כן שבבקשות כגון דא עסקינן יקפידו בעלי הדין ובאי כוחם על ניסוח מהות הבקשה והעתירה המתבקשת בה. העובדות הצריכות לענין: 4. א. המבקש והמשיבה, בני זוג יהודים ישראליים, נישאו זל"ז בחו"ק וכדמו"י ביום 17.8.97. ב. מנישואין אלה נולדה לבני הזוג ילדה אחת, חן בן טובים ילידת 27.7.98. 5. א. ביום 15.7.98, עת היתה המשיבה בחודש התשיעי להריונה, הגיש המבקש תביעת גירושין כנגדה חתומה על ידו, לבית הדין הרבני האיזורי בת"א - יפו (להלן: "תביעת הגירושין"), כאשר במהות התביעה נכתב - "גירושין, מזונות וענייני רכוש". ב. בכרוך לתביעת הגירושין התבקש ביה"ד, בס' 8 לכה"ת לפסוק: "1. בענין מזונותיה של הנתבעת (המשיבה כאן ש.ש.), שעורם, במידה שיגיעו לה נוכח מרידתה. 2. בענין כל עניני הרכוש שבין הצדדים". ג. בס' 9 לכה"ת לגירושין, אולי כדי להקנות משנה תוקף, כותב התובע, בשנית: "התובע כורך בתביעה זו את כל עניני הרכוש". ד. בסעיף 10 לכה"ת לגירושין, סעיף העתירות, התבקש בית הדין להזמין את הנתבעת (המשיבה כאן, ש.ש.) לדיון וליתן את הצווים הבאים: "1. לחייב ולכפות על הנתבעת להתגרש מהתובע בגט פיטורין. 2. לפסוק בכל עניני הרכוש. 3. לפסוק בשאלת מזונות הנתבעת ושיעורם באם נוכח מרידתה מגיעים לה מזונות". 6. א. ביום 7.7.98, כשבוע לפני הגשת תביעת הגירושין, פנתה המשיבה למשטרת ישראל בתלונה כנגד המבקש ובה מגוללת היא את פרשת יסוריה, ממנה ניתן ללמוד כי השלום לא שורר בחיי בני הזוג מהרגע הראשון שנישאו וכך היא אומרת: "אני נשואה לדוד בן טובים 11 חודשים ואני בהריון בחודש תשיעי, בעלי מרביץ לי מהחודש השני לנישואין, הוא נותן לי סטירות בפנים ודוחף אותי בכל שום סיבה.... הוא מושפע מאמא שלו שעושה לנו סכסוכים בחיים. היא מדליקה אותו והוא בא ומרביץ לי בכל הזדמנות. הוא חוזר הביתה בשעות הלילה המאוחרות ומחפש סיבות להרביץ לי. אם אני לדוגמא לא עושה לו קצת סלט הוא מרביץ לי, מאז שהתחתנו הוא הרביץ לי קרוב ל - 20 פעם, בסטירות, ובערך לפני חודש הוא נתן לי סטירות בפנים והיו לי סימנים כחולים מתחת לעיניים... בעלי כשמרביץ לי גם מאיים עלי שיהרוג אותי וכל הזמן צועק איפוא הסכין אני אהרוג אותה". בהמשך התלונה מתארת היא את האירוע האחרון אשר מבחינתה היה "הקש ששבר את גב הגמל" והביא לפנייתה הראשונה למשטרה, אירוע בו נהג המבקש באלימות קשה כלפיה. (ר' תלונתה נספח ד' לסיכומי המבקש). ב. בעקבות האירוע והתלונה שהגישה המשיבה הורחק המבקש מן הבית למשך 14 ימים, והמשיבה עברה להתגורר בבית הוריה. ג. יום לפני סיום תקופת ההרחקה (20.7.98) פנתה המשיבה לביהמ"ש, הגישה תובענה לצו הגנה (תמ"ש 56131/98) וקיבלה במעמד צד אחד, צו האוסר על המבקש להיכנס למחלקת היולדות בבי"ח תל השומר (בו היא עתידה ללדת), צו האוסר עליו להיכנס ו/או להימצא בתחום של 250 מטר מדירת הוריה, והאוסר עליו להטרידה בכל מקום בו היא נמצאת ובכל דרך. 7. בפרק הזמן שבין האירוע מיום 7.7.98 להגשת התובענה לצו הגנה, הוגשה תביעת הגירושין - 15.7.98, כאשר יום לאחר מכן הגיש המבקש תובענה לבית המשפט לעניני משפחה לקביעת הסדרי ראיה שלו עם הילוד שאמור להיוולד למשיבה אשתו, בתמ"ש 56130/98. תובענה זו לא נידונה ע"י סגנית הנשיא כב' הש' שטופמן ובצדק משום היותה מוקדמת (טרם לידת התינוק), והיא קבעה כי "תביעה זו תידון בעיתה ותקבע בפני שופט על פי הסדר הרגיל". 8. א. לקראת הישיבה במעמד שני הצדדים, בתובענה לצו ההגנה, הגיש המבקש תצהיר תשובה ובו הוא שוטח את טענותיו כלפי המשיבה והוריה, בהם הוא רואה את הסיבה הבלעדית למשבר אליו נקלעו חיי הנישואין שלו. בעמ' 3 לתצהירו מצהיר המבקש כי המשיבה חדלה לקיים עימו יחסי אישות בעצת אימה ומורדת היא בו ובמלאכות הבית. (ס' 8 לתצהיר). בתצהירו זה לא 'מספק' לנו המבקש מידע בדבר כוונותיו, רצונותיו ו/או תוכניותיו בנוגע לחיי הנישואין שלו עם אשתו אלא הוא מתנה את צרותיו, מנקודת מבטו תוך שהוא מבהיר שלו הירפו הורי המשיבה ממנו וממנה היה לנישואיהם סיכוי טוב להצליח. לדבריו, הורי המשיבה אינם מסוגלים להניח להם לחיות את חייהם ולנסות להקים משפחה נפרדת משלהם. ב. תצהיר התשובה נחתם ביום 30.7.98, הוגש ביום 2.8.98 ואין בו כל איזכור של תביעת הגירושין אשר הגיש המבקש כנגד המשיבה לביה"ד שבועיים לפני כן, ביום 15.7.98. ג. לקראת הישיבה במעמד שני הצדדים שנקבעה ליום 6.8.98 הוגש תסקיר חלקי (מיום 4.8.98) ממנו עולה כי מסכת יסוריה של המשיבה עם המבקש כללה גם את אינוסה על ידו והכאתה על מנת להביא להפלת העובר שבבטנה משנודע לו כי מדובר בבת ולא בבן. הדיון נדחה ליום 10.9.98 תוך שביהמ"ש מזמין תסקיר משלים בכל הנוגע למערכת היחסים בין בני הזוג. 9. א. בישיבת יום 10.9.98, בענין צו ההגנה, התייצב המבקש עם עורך דינו וכיוון בדבריו להסדר גירושין כולל: n "אני מבקש שכבודה תקבע מזונות הקטינה על פי ס' 79 א' .....". n "כמו כן, אבקש שיקבע שכל מה שהאשה הביאה לנישואין, ישאר שלה". n "אם הבעל אלים, על בני הזוג להתגרש". n "האשה הגישה תביעה לשלום בית בביה"ד". n "לנו יש הצעה להתגרש, שיקבעו המזונות ונגמר הענין". n "מזונות האשה נכרכו בתביעה בבית הדין הרבני לכן אני טוען שאפשר להתגרש. מונתה עו"ד אהובה יששכר כמפשרת. אין מקום לשלום בית". ב. הנתבע בדבריו - "אני רוצה להתגרש, אני בשום פנים ואופן לא מעונין בשלום בית". 10. עובר לדיון בצו ההגנה, הוגש לביהמ"ש תסקיר משלים שהוזמן ע"י ביהמ"ש ביום 6.8.98. בתסקיר מיום 31.8.98 קובעת פקה"ס הגב' טל גופנא: "דוד חוזר ומצהיר כי ברצונו להתגרש. הוא לא רואה כל אפשרות לשקם את חיי הנישואין ואינו מעונין בטיפול או אף בניסיון טיפולי כפי שהצעתי לו". בתשובה לשאלתה אם לא מן הראוי שישקלו טיפול מקצועי משיב המבקש תשובה ענינית כי טובת בתו שתחווה "אבא של כבוד מרחוק ולא אבא מסוכסך עם אמא וקשור עם משטרות ובתי משפט". ההתרשמות של פקה"ס היתה אם כן "שהבעל דוד נחוש בדעתו כי ברצונו להתגרש...". בתסקיר משלים מיום 5.11.98 חוזרת פקה"ס ומבהירה כי "אילנית עקבית בעמדתה כי ברצונה שלום בית בעוד בקשר אתי דוד עקבי בעמדתו כי רצונו בגירושין". פקה"ס מדגישה את המילים "בקשר איתי" לאור דיווחי המשיבה כי המבקש מעביר לה מסרים של שלום דווקא, הן בשיחות הטלפון והן באמצעות קרובי משפחה, דיווחים שעל מהימנותם ניתן ללמוד מ'הודאה במקצת' של המבקש באוזני פקה"ס כי "עלו בו מחשבות לנסות שלום בית למען בתו התינוקת ואכן הפעיל לשם כך קרובי משפחה לתווך ביניהם אך חזר בו ולהערכתו אילנית אינה מעוניינת בבעל וילדים אלא בביזנס" אם כי הוא טען באוזני פקה"ס כי יהא מוכן לחזרת המשיבה הביתה בתנאים, לאחר הסכם חתום. לסיכום חוזרת פקה"ס על כך כי המבקש חזר והצהיר בפניה כי הוא מעונין רק בגירושין וכי אין הוא מעונין בטיפול אם כי יהא הוא מוכן לשלום בית רק אם יעשה בינו ובין המשיבה הסכם חתום ובתנאים. 11. בבקשתו להעברת הדיון בשאלת מזונות המשיבה לביה"ד הרבני חזר המבקש על רצונו להתגרש ובמחקירתו הנגדית על תצהירו חזר והדגיש: "אין שום סיכוי לנישואין שלי, גם אם ההורים שלה לא היו מתערבים כי היא לא שוכבת איתי, מקללת אותי מילים לא יפות". המבקש מכחיש כי אמר לעובדת הסוציאלית כי רצונו בשלום בית ומבהיר כי אמר לה שישקול את הענין אם אכן יהיה בינו ובין המשיבה "הסכם שמסדר את הכל". בתשובה לשאלה נוספת עונה הוא בלשונו: "אני לא יודע מה אתה שואל אותי אם חשוב לי להתגרש מאשתי, אני רוצה להפטר ממנה". בחקירה חוזרת עונה המבקש: "פעם אחרונה שקיימתי יחסי מין עם אשתי זה היה בחודש ינואר 1998. אחרי ינואר לא קיימנו יחסי מין כי היא אמרה שהיא לא אוהבת אותי ולא רוצה לשכב איתי. אשתי רוצה להתגרש וגם אני רוצה". 12. המשיבה עצמה נחקרה בח"נ ובחקירה חוזרת היא אומרת: "יש לו דוד, אצלו באנו ודברנו על שלום בית, הוא לא רוצה לעשות שלום בית אני מתקנת הוא כן רוצה לעשות שלום בית אבל אמא שלו לא נותנת לו וגם אח שלו". 13. ביום 10.11.98 התקיים הדיון הראשון בביה"ד הרבני. באותו ישיבה טען המבקש להרכב חסר של ביה"ד ולא נתן את הסכמתו לקיום הדיון, אלא דרש הרכב מלא. (ר' נספח, "א" לתצהיר התשובה לבקשה). 14. במשך כל התקופה של הסכסוך בין בני הזוג ומאז הגשת התובענה לגירושין לא נתן המבקש למשיבה שום סכום למחיתה: "לא נתתי כסף לאשתי כל התקופה". (עמ' 2 לפרוטוקול הדיון מיום 8.12.98). דיון 15. אין חולקין על כך שתביעת הגירושין שהוגשה ע"י המבקש, על כריכת המזונות שבה, הוגשה לביה"ד, כרונולוגית, לפני שהמשיבה הגישה את תביעתה למזונות לביהמ"ש לעניני משפחה. 16. הלכה פסוקה היא שאין די בקדימות כרונולוגית כדי לשלול את סמכותו של ביהמ"ש להיזקק לתובענה למזונות של אשה, שהוגשה בפניו אחרי הגשת תביעת גירושין 'כרוכה' לביה"ד, ע"י הבעל. 17. על מנת לשלול את סמכותו של ביהמ"ש מלדון בתובענה כאמור, על המבקש לשלול את הסמכות, לשכנע את ביהמ"ש בדבר קיומם של שלשה תנאים מצטברים: א. תביעת הגירושין 'המקדימה' כנה היא. ב. כריכת המזונות באותה תביעת גירושין 'מקדימה' נעשתה כדין. ג. כריכת המזונות באותו תביעת גירושין 'מקדימה' כנה היא. (לענין נטל ההוכחה/השכנוע, ר' ע"א 118/80 גבעולי נ' גבעולי, ל"ד (4), 155; בג"צ 552/83, שליו נ' ביה"ד הרבני, ל"ח (2), 67; ע"א 863/80, ברוורמן נ' ברוורמן, ל"ה (3), 729). 18. אין בדעתי להיכנס במסגרת החלטה זו לניתוח מעמיק ויסודי בדבר מהות כל אותם תנאים מצטברים שעל המבקש לשלול את הסמכות, לשכנענו בקיומם, שהרי ההלכות לגביהן זרועות עמוק בתלמים אותם חרשו שופטי ביהמ"ש העליון בפסיקה ענינה רבת שנים. רואה אני את עצמי כמי שעושה מלאכתו נאמנה, אם אתמקד אך ורק באותן עובדות ו/או פעילות שנעשו, ואשר עלו ונצטיירו בפני, ושהן רבלנטיות ביחס להלכה המשפטית בסוגיה, בנוגע ל'כנות התביעה' ו'כנות הכריכה'. 19. כנות התביעה א. בהחלטה קודמת שלי בבש"א 6991/98 (תמ"ש 53162/98), גרוס נ' גרוס (טרם פורסם) הבעתי את דעתי באשר לדרישה זו בכללי 'מירוץ הסמכויות'. נאמן לגישתי זו דומה, שהתשובה לשאלה אם כן המבקש בתביעתו/שאיפתו לגירושין חיובית היא! ב. לא בכדי טרחתי ופרטתי במסגרת העובדתית את מסכת יסוריה של המשיבה, כפי שתוארה על ידה, מסכת יסורים המלמדת על משבר עמוק וקשה ביותר בחיי בני הזוג. למקרא התיאורים על ההתעללות המחרידה של המבקש במשיבה, כפי שנאמרה מפיה אשר כללה אף מעשה אונס, תמה אני כיצד יכולה היא לחשוב, להאמין, לקוות ואף לרצות לחזור לחיי שלום בית עם המבקש. אשה העוברת מסכת השפלות והתעללויות שכזו מוטב לה שתתגרש מבעלה ויפה שעה אחת קודם. (ר' לענין זה ע"א 198/82, דותן נ' דותן, ל"ח (1), 1 שם נקבע כי התנהגותו הרעה של הבעל, במסגרת חיי הנישואין, תומכת בגירסתו כי תביעת הגירושין שלו היא תביעה כנה, שמטרתה השגת הגירושין. ר' גם ע"א 700/81, פז נ' פז ל"ח (2), 736, 741 אותיות א-ה). ג. אמנם בכנות תביעתו של המבקש לגירושין צריכים אנו לעסוק ואולם יש בתיאור מערכת יחסים קשה בין השניים כפי שתוארה ע"י האשה כדי להאיר מזוית נוספת את המשבר ולהצדיק את רצונו של המבקש בגירושין. ד. בהחלטתי בענין גרוס הנ"ל הבהרתי כי בכל הנוגע לרכיב זה של כללי 'מירוץ הסמכויות' יש להטות את כובד המשקל לכיוון בחינת רצונו של הבעל לסיים את קשר הנישואין בינו ובין אשתו, רצון אשר בא לידי ביטוי בפנייתו לביה"ד לעזרה גם אם אין לו עילה המוכרת בדין, לכפיה או לחיוב האשה בגירושין - כל זאת כאשר לצורך הכרעה בשאלת הכנות של תביעת הגירושין, אין ביהמ"ש צריך לשקול את סיכויי התביעה. (ר' דותן שם). ה. בכתב התביעה לגירושין מפרט המבקש את עילות התביעה לגירושין (ס' 5-7) ולאורך כל טעוניו בכתבי הטענות חוזר הוא ומדגיש את רצונו בגירושין. את רצונו זה הוא מדגיש גם בפני העובדת הסוציאלית ואם לרגע מביע הוא את דעתו כי אלמלא מעורבות הורי המשיבה היה סיכוי לחיי הנישואין, הרי שזו הבעת דעה ולא יותר מכך. את דבריו כי אם יחתם ההסכם על פי תנאיו הוא יחזור אליה יש לייחס להתלבטות לגטימית של בעל אשר גם לאחר הגשת תביעת גירושין בוחן הוא את האפשרות של אחוי הקרע. אין בכך כדי לפגוע בכנותה של תביעת הגירושין אשר הוגשה בעקבות ארוע אלים שקרה בינו ובינה. אוסיף ואומר שלא יהא זה נכון לדרוש מבעל אשר הגיש תביעת גירושין להציג קו קשוח ועקבי לגירושין לאורך כל הדרך, רק משום החשש שאם יגלה 'מורך לב' יזקף הדבר לחובתו מבחינת הסמכות שאז עלולים אנו להקשות על מגעים בן בני זוג שעשויים להביא במקרים מסויימים להשבת שלום הבית על כנו. יפים לענין זה דבריו של הרב א. גולדשמיט בפד"ר י' 310 אשר התייחס לשאלת 'כנות הכריכה' דווקא בתביעה חלופית לגירושין שקדמה לה עתירה לשלום בית כפי שהובאו בע"א 866/75, שביט נ' שביט, (לא פורסם): "... הרי גלוי וידוע הוא כי דרכה של תביעת גירושין לעולם כך הוא, שטרם יציאה למערכות המלחמה לגירושין, מקדימים בפתיחה לשלום... ואם לא כן.. לא תהיה לו לתובע זה (התובע גירושין ש.ש.) כל ברירה אלא להיות לא כנה בתביעתו, להטמין בחובו את ההרהורים לשלום, ולדרוש, בניגוד לרצונו, אך ורק גירושין, ללא פתח לשלום, ולו גם כחודו של מחט". ו. בע"א 347/87, קפלן נ' קפלן , מ"א (4), 587 נפסק כי כנותה של תביעת הגירושין נמדדת מהנסיבות. כשהתביעה אכן מוגשת בנסיבות של קרע בחיי בני הזוג והמטרה היא גירושין (והרי המקום היחיד שאליו יש להגיש תביעה לגירושין הוא ביה"ד הרבני), יש לראות בתביעת גירושין שכזו משום תביעה כנה אפילו ניתן להסיק מהנסיבות שעיתוי הגשת התביעה אכן נבע מרצונו של הבעל להקדים את אשתו ולכרוך בתביעתו את ענין המזונות. לדברי ביהמ"ש אין בדבר זה כשלעצמו כדי לומר שתביעת הגירושין אינה כנה. תביעה אינה כנה, כאשר הבעל רק מעמיד פנים, אולם כאשר רצונו הוא להתגרש, הרי התביעה היא כנה. נחה דעתי אם כן כי רצונו של המבקש בגירושין ודומני כי עמד הוא בנטל השכנוע בשאלת "כנות התביעה". 20. כנות הכריכה א. היסוד של 'כנות הכריכה' הוכר בפסיקה כיסוד עצמאי, בו על המבקש לשלול את הסמכות מביהמ"ש ולהקנותה לבית הדין הרבני לעמוד בנוסף ליסוד של 'כנות התביעה'. יסוד זה נתפתח בפסיקה מאוחרת של בית המשפט העליון בדונו בסוגית 'מירוץ הסמכויות' ובזמנו, לא כל השופטים היו תמימי דעים בנחיצותו וגם בין אלה שראו בו צורך נסתמנו מחלוקות בנוגע למאפייניו. ב. כיום, דומה שהלכה היא שיסוד זה נחוץ הוא על מנת לשלול את הסמכות מביהמ"ש,כיסוד מצטבר לשני היסודות האחרים. יחד עם זאת, בע"א 275/87, פלד נ' פלד מ"א (4), 518 'הועם זוהרו' של יסוד זה משנקבע כי אם יקבע שתביעת הגירושין כנה, יש להזהר בהסקת מסקנה של חוסר כנות בכריכת נושאים הנוגעים וחשובים לתביעה זו כדי שיתבררו יחדיו. בכך שמה כבוד השופטת בן פורת את הדגש על יסוד 'כנות התביעה' תוך גריעה מעצמאותו של יסוד 'כנות הכריכה', הגם שאין בכך כדי לבטלו כליל גם במקרה שנקבע כי התביעה כנה היא. ג. מהותו של יסוד זה - תום ליבו של הבעל, תום לב המכוון לרצון אמיתי וכן להתדיין לפני בית הדין הרבני בנושא המזונות, להבדיל מנכונות פוזיטיבית לשלם לה מזונות. מכאן ההלכות הקובעות כי כנות הכריכה אינה נשללת כאשר הבעל אינו נוקב בתביעת הגירושין את סכום המזונות, או אפילו כאשר מבקש הוא לפטור אותו מתשלום המזונות ובלבד שתביעת הגירושין מגלה על פניה עילה סבירה לפטור אותו ממזונותיה. (ר' לענין זה א. רוזן צבי, 'הלכת הכריכה' ומירוץ הסמכויות והשפעתם על המשפחה ודיני המשפחה, עיומ"ש י"ד (1984), 97; א. מעוז "כרוך זה הכרוך על עקבנו" - על הכריכה בתביעת הגירושין, עיומ"ש י"ד (1989), 101 וכן ע"א 345/85, בן יאיר נ' בן יאיר ל"ט (4), 775, 781; ע"א 198/82, דותן נ' דותן , ל"ח (1), 1;בר"ע 442+173/80, כהן נ' כהן , ל"ח (3), 181, 184;ע"א 592/83, פורר נ' פורר ל"ח (3), 561, 570 וכן פרופ' מנשה שאווה, 'סוגיות נבחרות בדיני אישות משפחה וירושה , לקט מאמרים בצירוף הערות ועדכונים, תש"ן - 1999, עמ' 172). לשון אחר - על הבעל לשכנע את בית המשפט שהוא כרך את שאלת מזונותיה של אשתו לא רק כדי למנוע ממנה מלהתדיין בבית המשפט אלא מתוך מאמץ כן ואמיתי להגיע להתדיינות מהירה, יעילה ולפתרון צודק ומעשי בענין זה. (ר' בן יאיר שם, עמ' 780-781). ד. יחד עם זאת, הטיית כובד המשקל ביסוד זה לעבר 'מאמץ כן להגיע להתדיינות יעילה ולפתרון צודק ומעשי' אין בה כדי למנוע מביהמ"ש לראות באי ציון סכום מוצע למזונות, סממן של חוסר כנות בהצטרפו למכלול הנסיבות של המקרה. (ר' בענין זה בג"צ 552/83, שליו נ' שליו ל"ח (2), 67, בעמ' 74 דברי השופט גולדברג). ה. אם כך הם פני הדברים נשאלת השאלה מהם מאפייני ההתנהגות של הבעל אשר יהא בהם כדי להצביע על חוסר רצון אמיתי וכן מצידו להתדיין באורח מהיר, יעיל וצודק בשאלת המזונות בבית הדין הרבני ולהגיע לפתרון בענין? כדי להצביע על מאפיינים שכאלה מן הראוי שנשים את לבנו להלכה כי שאלת כנות הכריכה (כמו גם כנות התביעה), נבחנת במועד הגשת התביעה לגירושין אמנם ואולם, ניתן ללמוד על 'הכנות' לאותו מועד גם מהתנהגות הצדדים לאחר הגשת התביעה ובמיוחד במהלך הדיון בבית הדין הרבני או בבית המשפט האזרחי בסוגית המזונות. (בר"ע 275/87, פלד, שם). 21. א. סמיכות הזמנים בין הגשת תביעת הגירושין והמצאתה לידי האשה בעל המגיש תביעת גירושין לבית הדין וכורך את סוגית המזונות של האשה מן הראוי שיפעל להמצאת התביעה לידיה מיד לאחר הגשתה כדי להעמידה על העובדה שענין מזונותיה נכרך בתביעת גירושין בביה"ד. בודאי אל לו לאותו בעל לנקוט בצעדים אשר יימנעו ו/או יעכבו המצאה מהירה של התביעה לידי האשה באמצעות מזכירות ביה"ד. בעל אשר מחזיק את התביעה בידו, ואינו ממציא אותה לידי האשה או מבקש מבית הדין לא לשלוח את ההזמנה לדין ולהמתין בענין זה, פוגע בכנות הכריכה שכן בהתנהגותו זו מצביע הוא על כך כי אין רצונו מכוון לניהול מהיר, יעיל וצודק אשר יביא לפתרון של סוגיית הגירושין והמזונות. בהמצאה תכופה של התביעה לידי האשה מודיע הבעל לאשה: כרכתי מזונותייך בתביעת הגירושין בבית הדין ובכך נותן לה אפשרות לכלכל את צעדיה תוך ידיעה על קיום התביעה ולא מפתיע אותה בשלב מאוחר יותר, לעיתים אחרי שפנתה בתום לב לבית המשפט בתביעה משלה. (ר' לענין זה דברי השופט שינבויים המנוח ועו"ד בני דון יחיא יבדל לחיים ארוכים בספרם דיני מזונות, כרך שני: "בעל שיגיש תביעת גירושין ומהתנהגותו יהא ברור שאין הוא מעונין בבירור תביעתו, כגון אם יגרום לכך שהתביעה לא תומצא לאשתו, או שלא יופיע ללא הצדקה מספקת לישיבות ביה"ד, לא ישמע בטענה שתביעתו כנה. העלמת קיום התביעה ועיכוב הדיון, מעידים כי מדובר בתביעת חסימה בלבד". (עמ' 490). ב. קביעת מועד דחוף לדיון בבית הדין בשאלת המזונות תביעות מזונות של נשים בבית הדין זוכות למועד דיון מוקדם על פני תביעות אחרות. תקנה ל"א לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל - התשנ"ג (להלן: "תקנות הדיון בבית הדין") קובעת כי בקביעת תאריכים למשפטים זוכה תביעת המזונות לקדימות והכלל של 'כל הקודם זוכה' לא יחול לגביה. תקנה ל"ג (3) לתקנות הדין בתי הדין הרבניים נקבע: "תביעה למזונות תיקבע לדיון במועד האפשרי הסמוך ביותר ליום הגשת התביעה. הוראה זו תחול גם על כל תאריך נדחה". אמנם, יכול הבעל להסתתר מאחורי יומנו של בית הדין בקביעת המועד לתובענה, אך אם יפנה לבית הדין ויפנה תשומת לבו לכריכת המזונות בתביעתו (שלא לדבר על כך שיבקש הוא בעצמו דיון מוקדם), יהא בכך כדי להצביע על כנות הכריכה הגם שאם לא יעשה כך לא יהא בכך כדי להכריע לכיוון של שלילת הכנות. (ר' בדומה לכך פסק הדין בעניין בן יאיר , דותן המלמדים כי הצעת סכום סביר עשויה לשמש הוכחה פוזיטיבית בדבר קיום הכנות מצד הבעל המציע). לעניות דעתי, תביעת גירושין בה כורך הבעל את שאלת מזונות האשה כמוה כתביעת מזונות בכל הנוגע לענינים הדיוניים הקבועים בתקנות הדיון של בתי הדין והמתייחסים לתביעת מזונות. על המשמעות של קביעה זו ר' בהמשך החלטתי להלן. ג. גילוי של עובדת הגשת התביעה הכרוכה לאשה בעל המגיש תביעת גירושין לבית הדין וכורך בה את שאלת המזונות, מן הראוי שיידע את אשתו על קיומה של זו בהזדמנות הראשונה שנקרתה בדרכו לעשות כן, לפחות בעת דיון ראשון שמתקיים בענינם של בני הזוג, גם אם אין הוא עוסק בשאלת המזונות. הגשת תביעת גירושין כרוכה אינה ענין שיש לעשותו 'כגנבים בלילה'. יש וניתן לעשותו לאור היום ואין כל צורך להסתירו מעיני האשה. בעל הכורך את שאלת המזונות בתביעת גירושין שולל מהאשה את זכות הברירה שהעניק לה המחוקק בסעיף 4 לחוק בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג - 1953, לתבוע את מזונותיה בביהמ"ש. זכות זו קודמת היא לזכותו של הבעל לכריכת סוגית המזונות בתביעתו לגירושין וכשהוא עושה כן, הוא 'מכריח' את האשה לתבוע מזונותיה בבית הדין ואף יותר מכך הוא כופה עליה דיון בבית הדין בענין מזונותיה גם אם היא לא מגישה תביעה מטעמה. משום כך חייב הבעל להקל על האשה בענין זה כדי להוכיח את כנותו. חייב הוא ליידע את האשה מיידית ולגלות לה את עובדת הגשת התביעה על מנת שתדע כיצד לכלכל את צעדיה שמה תרצה היא לפנות בעצמה ולבקש למשל, את הקדמת הדיון בענינה. ד. הימנעות מסחבת בקביעת דיונים בענין המזונות ובקיומם בעל אשר נוקט בפעולות שונות ומשונות במטרה להביא לדחיית דיונים בביה"ד בו עשויה להתעורר שאלת המזונות של האשה, פוגם בכנות הכריכה שכן אין הוא מראה רצון כן ואמיתי להביא לפתרון צודק יעיל ומהיר של הענין. הבעל צריך, באופן פוזיטיבי להראות כי הוא מעונין בקיום הדיון בהקדם האפשרי, בכל הנוגע לשאלת המזונות והייתי מוסיף ואומר שהוא צריך להיות עקבי ברצונו זה גם כאשר יש הרכב חסר בבית הדין. לא אחת נתקלים אנו בטענה של הרכב חסר בבית הדין, טענה אשר מושמעת לא פעם ע"י מי שנוח לו להשמיעה עד כי לעיתים יש המשמיעים אותה ב'הפוך' איך שנוח לו לצד שמשמיעה, אפילו בדיונים שונים באותו יום. סעיף 8 (ה) לחוק הדיינים תשט"ו - 1955 קובע: "בית דין רבני איזורי ידון בשלשה; ואולם בעניין מהענינים הבאים, שקבע השר לעניני דתות בתקנות בהסכמת נשיא בית הדין הרבני הגדול ובאשור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, הוא ידון בדיין אחד, אם לא הורה נשיא בית הדין הרבני הגדול הוראה אחרת לענין מסויים. (1) ענינים שלא על ריב. (2) צווים לעיקול נכסים או לעיכוב יציאה מן הארץ. (3) כל ענין שבעלי הדין הסכימו עליו שידון בדיון אחד". ללמדך, שלא עוד הסתתרות מאחורי הילכת מסילת/ביארס. בעלי הדין יכולים להסכים להתדיין בהרכב חסר, בודאי בענין של מזונות שהוא ענין ממוני שעל פי ההלכה יכול וידון שלא בפני שלשה ור' תקנה ד (2) ג. לתקנות הדיון בבתי הדין. לעניות דעתי, בעל אשר מסתתר מאחורי טענת הרכב חסר וטוען לו כדי להמנע מקיום דיון בשאלת המזונות ומביא בכך לדחיית הדיון, נוהג בחוסר כנות - שכן אם אכן כן ואמיתי הוא ברצונו להביא לפתרון מהיר, יעיל, מעשי וצודק בסוגית המזונות מן הראוי שיתן הסכמתו לדיון בפני הרכב חסר בסוגיה זו, ומכל מקום בהסכמה שכזו יש בודאי משום הוכחה פוזיטיבית לכנות הכריכה. (ר' להלן דיון ב "עיקרון תום הלב"). ה. תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל - תשנ"ג לתקנות הדיון בבתי הדין תוקף מחייב בהיותן חלק מהמשפט העברי הדתי שבתי הדין נוהגים על פיו. (בג"צ 150/59, ועד עדת הספרדים - בי"ד רבני אזורי י-מ, ט"ו 106, 113-4). לעניות דעתי, יש לראות בתביעת מזונות שנכרכה בתביעת גירושין בגדר תביעת מזונות. המאפיין אותה הוא שהבעל פונה לבית הדין ומבקש ממנו לדון בסוגית מזונותיה של האשה. הוא בגדר תובע המבקש לחייב את עצמו. מכוח תקנה ל"ג (1) ותקנה רי"א לתקנות הדיון בבתי הדין, התקינה הנהלת בתי הדין הרבניים הרצאת פרטים בתביעת מזונות. הרצאת פרטים זו יש לצרפה לתביעת המזונות בבית הדין הרבני. בסעיף 8 להרצאת הפרטים על הבעל להצהיר כמה שילם למזונות האשה לפני הגשת התביעה. בסעיף 10 להרצאת הפרטים על הבעל להצהיר על הכנסותיו בשלשת החודשים שקדמו לתביעה. בסעיף 12-14 עליו להצהיר על רכושו. בסעיף 15 על הבעל להצהיר על סכום המזונות הדרושים לתובעת ומודגש כי "סעיף זה ימולא על ידי הנתבע לפי מיטב ידיעתו, 'אף אם הוא מכחיש את חיובו'. הרצאת הפרטים צריכה להיות מאומתת בפני דיין או עורך דין או טוען רבני. תקנות אלה, טכניות אמנם ובאות להסדיר פרוצדורלית את הדיון בתביעת המזונות המוגשות לבית הדין הרבני ואי מילוי הוראה או נתון כלשהו יש בה כדי לגרור סנקציה במישור הדיוני בבית הדין ואולם יש בתקנות חדשות אלה כדי להשפיע על ההלכות שנקבעו בשאלת כנות הכריכה. הכיצד? הקפדה של הבעל על התקנות מציגה בפני בית הדין את כל הנתונים הרלבנטיים לשאלת המזונות ומאפשרת לו להגיע להכרעה מהירה, יעילה וצודקת בסוגיה זו. הנתונים אמורים לספק את התשתית העובדתית הראויה שתאפשר פסיקת מזונות או דחיית התביעה. הדרישה לנקוב סכום מזונות ששולם לאחרונה וסכום מזונות דרוש, גם אם אין בכך הודאה בעצם החיוב, חיונית היא ומן הראוי שהבעל יעמוד בה. העובדה שהתקנות חייבו הגשת הרצאת פרטים מלמדת כי לבית הדין דרושים נתונים אלה במלואם ואל לו לבעל להתחמק מהצגתם כל זאת להבדיל מנכונותם של הנתונים. אם נכונים הנתונים אם לאו זהו ענין לבית הדין לבחון מכוח סמכותו שלו שהוקנתה לו בכריכת שאלת המזונות לתביעת הגירושין. ו. עקרון תום הלב ומעל לכל הכללים שפרטתי לעיל פורש כנפיו עקרון תום הלב. דברים מפורשים בענין זה נאמרו ע"י ביהמ"ש העליון בע"א 700/81, פז נ' פז (שם): "דומה עלי, משבא לעולמנו עקרון תום הלב בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973, ומשנתקבל עיקרון זה כעיקרון, אשר מצודתו פרושה - מכוח הוראת סעיף 61 (ב) של חוק החוזים (חלק כללי) - על כלל המערכת המשפטית בישראל, מן הראוי שעיקרון זה ישמש כנקודת מוצא וכקו מנחה גם בסוגיית הכריכה לפי סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) ואולי מתוך כך תבוא סוגיה זו על הסדרה הנאות". בבג"צ 560/81 עמרני נ' בית הדין הרבני הגדול ל"ז (2), 1 9-10 מבהיר ביהמ"ש כי עקרון זה "ככל שהדבר מתאים לענין ובשינויים המחוייבים" משמש ככלל התנהגות וכמדיניות משפטית מחייבת לענין פעולות משפטית וחיובים שבכלל המערכת המשפטית בישראל ולענינינו - גם על חיובים וזכויות המוענקים על פי דין, ועל שיקול דעתו של בעל דין בהפעלת זכויות, וחיובים אלה. כך למשל בבר"ע 305/80, שילה נ' רצקובסקי ל"ה (3), 449 נקבע כי זכותו הדיונית של בעל דין להעמיד את נושא חווה"ד לבדיקה של רופא מטעמו צריכה להיעשות "בדרך מקובלת ובתום לב". ללמדך, שחובה על בעל דין להפעיל את כוחותיו המשפטים - דיוניים בכפוף לעקרון תום הלב. בתיק אזרחי (ת"א) 2047/84 המ' (ת"א) 2417/84, 8415 פראג' נ' פראג' פס"מ תשמ"ה א' 482 מצא ביהמ"ש בעקרון תום הלב אשר הוחל בתחום הדיוני, חיזוק להחלטתו לדחות בקשה לסילוק תובענה על הסף מחמת 'מעשה בית דין' או העדר רשות לפיצול סעדים בקובעו כי: "על צד למשפט, המודע לחלקיות הגלויה לעיין שבהליך, להפנות את תשומת לב בית המשפט ולבקש בירור משפטי של המצב לאשורו". (ר' גם בג"צ 59/80, שירותי תחבורה ציבורים באר שבע בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה לה (1), 828). ס' 61 (ב) לחוק החוזים (חלק כללי) המשמש כנקודת המוצא שלנו להחלת עיקרון תום הלב גם על הסוגיה שבפנינו נוקט בלשון ".. גם על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה". בבר"ע , רצקובסקי הנ"ל מסביר כב' הנשיא ברק (בתוארו כשופט), כי הדרישה לבדיקת נושא חווה"ד לפי תקנה 171 (א) לתקנות סד"א [כיום 128 (א)] הינה פעולה משפטית שכן בעצם הפעלתה חל שינוי, במסגרת הדין במצבו המשפטי של הצד השני. אין ספק שהבעל, בהפעילו את זכותו לכרוך את נושא המזונות בתביעתו לגירושין, על פי ס' 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), פועל פעולה משפטית שהשלכותיה בעיתיות אם לא קשות מבחינתה של האשה. בפעולתו זו כופה הוא שינוי, במסגרת הדין, במצבה המשפטי של האשה אשר אינה יכולה יותר להשתמש בזכות הברירה המוקנית לה בסעיף 4 לחוק האמור. ברור אם כן, שהפעלת הזכות האמורה חייבת להיעשות בתום לב. מכאן קלה הדרך לקבוע כי כללי 'הכרוך והכנות' בדבר כנות התביעה וכנות הכריכה צריכים להבנות ולהבחן על פי עקרון תום הלב. בדברים אלה, ברצוני לבסס את קביעתי כי התנגדות בעל לקיים דיון בהרכב חסר של בית הדין, בענין המזונות הכרוכים, ובודאי כשהוא נמנע מלהציע סכום מזונות זמני, לפחות עד הדיון הנדחה בשל התנגדותו, יש בה משום חוסר תום לב. זכותו הדיונית של הבעל לקיים דיון בהרכב מלא כבודה במקומה מונח. מנגד עומדת זכותה הראשית והראשונה של האשה לבחור לה את הערכאה השיפוטית בה היא רוצה להידון בשאלת מזונותיה. זכותו הדיונית של הבעל מוענקת לו על פי הדין ובהפעלתה עליו לנהוג בתום לב. חוק הדיינים ס' 8 (ה), תקנות הדיינים (עניינים שניתן לדון בהם בדיין אחד), התש"ן - 1990, ס' 3 (א) ותקנות הדיון בבתי הדין (תקנה ד), המהוות אף הן דין בישראל בהיותן חלק מהדין העברי (ר' ועד עדת הספרדים לעיל), מעמידות את הבעל בפני אפשרות להסכים לקיום דיון בהרכב חסר בענין המזונות. אם הוא כן בכריכתו בענין זה מן הראוי שיסכים לכך ואם לא, יתכבד ויציע לפחות סכום של מזונות ביניים עד לדיון הנדחה. יהיה מי שיטען כי אין לבוא בטרוניא אל הבעל אשר מבקש לממש את זכותו הדיונית לקיים דיון בהרכב מלא ויהיה מי שיקשה ויאמר כי בהטלת חובה שכזו על הבעל יש פגיעה בזכותו לקבל את יומו בבית הדין בהרכב מלא. נכון! ואולם, כבר אמרנו שעמידה על זכות דיונית צריכה להיות מופעלת בתום לב, קל וחומר כשהדין מאפשר סטיה ממנה וקיום דיון בהרכב חסר. זאת ועוד, הבעל מבקש להפעיל זכותו זו לדיון בהרכב מלא במסגרת פעולה משפטית, שבבסיס ההכרה בה מצויה הדרישה לתום לב ולכן גם הזכות לקיום דיון בהרכב מלא כפופה לחובתו לנהוג בנושא כריכת המזונות בתום לב ולא להערים מכשולים בפני קיום דיון, הוגן, מהיר, מעשי ועניני לפתרון הסוגיה. תשובה נוספת בפי לטרוניא האמורה מוצא אני בהלכה לפיה רואה ביהמ"ש חוסר תום לב בפיצול הענינים הכרוכים בתביעת גירושין, באותם מקרים למשל בהם הבעל בוחר לכרוך את המזונות ואת הרכוש להותיר לדיון בביהמ"ש. (ר' הילכת תורג'מן ; החלטתי בענין גרוס והפסיקה שצוטטה שם לרבות פסיקה של ביהמ"ש העליון ובפרט בע"א 572/91, לב נ' לב (לא פורסם) גם במקרה זה גובר עקרון תום הלב על זכותו הדיונית של הבעל כבעל דין להתדיין בענין המזונות בערכאה א' ולעתור לפירוק השיתוף למשל בערכאה ב'. בבר"ע 173/82; 442 כהן נ' כהן לח (3) 181, התייחס ביהמ"ש העליון לקביעת ביהמ"ש המחוזי, כי העובדה שהבעל בקש לדחות את הישיבה שנתקיימה בבית הדין מבלי להציע שיפסקו לאשה מזונות, מעידה על חוסר כנות. ביהמ"ש העליון ראה את בקשת הדחייה כמוצדקת שכן זו באה בשל הרכב חסר של בית הדין, ולאור הילכת ביארס "גם לא היה טעם לבקש מבית הדין באותו הרכב חסר שיפסוק לענין המזונות". סבורני שהלכה זו ראויה לאבחון לאור המצב המשפטי כיום לפיו מוסמך בית הדין לדון בהרכב חסר בהסכמת הצדדים שהרי כעת יש ויש "טעם" בלשון ביהמ"ש "לבקש מביה"ד באותו הרכב חסר שיפסוק לענין המזונות". 22. מן הכלל אל הפרט א. תביעת הגירושין הוגשה ביום 15.7.98. המבקש לא הצביע בפני בית המשפט על המועד בו הומצאו התביעה וההזמנה לדין למשיבה. מהעובדות שהתבררו בפני ניתן להסיק כי ההמצאה של מסמכים אלה לא נעשתה בסמוך להגשתם או בתכוף לאחר מכן, שכן המבקש לא ראה לנכון לאזכר את עובדת הגשת התביעה האמורה על כריכת המזונות שבה בתצהיר המשיבה לצו הגנה עליו חתם ביום 30.7.98 ואשר הוגש לבית המשפט ביום 2.8.98. גם בישיבת יום 6.8.98 לא טרחו המבקש ו/או בא כוחו להודיע על קיומה של תביעת הגירושין. עובדת קיומה של תביעת הגירושין לא בא זכרה גם בתסקיר מיום 31.8.98 שנערך לאחר שיחה עם המבקש ואשר הוגש לקראת הדיון ביום 10.9.98. הפעם הראשונה שבא זכרה של התביעה האמורה היה בישיבת יום 10.9.98. זאת ועוד, הבעל פנה לביהמ"ש, יום לאחר הגשת תביעת הגירושין, בתביעה ל"קביעת הסדרי ראייה וביקור" עם הילוד העתידי (עוד בטרם ילדה אשתו) - תמ"ש 56130/98. בסעיף 5 (ד) לכתב התביעה לא מגלה המבקש כי הוא הגיש יום קודם לכן תביעה לגירושין לבית הדין הרבני אלא מטעה את ביהמ"ש כשהוא משתמש בלשון "הווה-עתיד" וכך הוא אומר: "...והוא מגיש נגד הנתבעת תביעת גירושין בביה"ד הרבני האיזורי בתל-אביב", מתוך מטרה למנוע טענה של חוסר סמכות בשל היות ענין המשמורת והסדרי הראיה" כרוך מעצם טיבו וטיבעו בתביעת הגירושין" (בהתעלם מהעובדה שמדובר בהסדרי ראיה של מי שטרם בא לעולם עובדה שלא הפריעה לנתבע להגיש תביעתו לביהמ"ש). הבעל אף הגדיל לעשות והגיש באמצעות בא כוחו בקשה לדחייה על הסף של התובענה לקביעת הסדרי ראיה וביקור שהוגשה לביהמ"ש, בטענה של כריכת ענין זה בתביעת הגירושין, (בש"א 6933/98). בכך למדים אנו על רצונו של הבעל 'לאחוז בזה וגם מזה לא להרפות את ידו'. הגם שהתנהגות זו נוגעת לענין משמורת והסדרי ראיה יש בכך לכדי ללמד על תכנון ומניפולציה בכל המהלכים המשפטיים שהוא נקט בהם. בכך כשל לדעתי המבקש. הוא ניסה להסתיר מהתובעת את קיומה של התביעה וזו פנתה לבית המשפט ביום 3.8.98 בתביעתה למזונות. את הבקשה לדחייה על הסף הגיש המבקש רק ביום 7.10.98. זאת ועוד, בעמ' 1 לפרוטוקול ישיבת יום 8.12.98 מעיד המבקש: "אני בקשתי שביה"ד ידון בענינים שלי ושל אשתי, גם גירושין וגם מזונות, והילדה פה". הצהרה זו לא מסתדרת עם המהלכים שננקטו על ידי בא כוחו של המבקש "בענינים שלו ושל אשתו" שאם כך הדבר, לשם מה הגיש את בקשת המחיקה? דומה שכל מה שענין את המבקש זה לסיים את "הענינים השוליים" בהקדם האפשרי ולא חשוב באיזו ערכאה היא ולהותיר את "הענין החשוב" מבחינתו - מזונות האשה 'תקוע' בבית הדין הרבני. ואכן בישיבת יום 19.11.98 חזר בו המבקש מבקשת הדחיה והותיר את ענין הסדרי הראיה והביקור לסמכותו של ביהמ"ש זה. בהתנהגות זו מלמד אותנו המבקש כי אינטרסים אישיים וכוונות טקטיות הניעו אותו ולא העדפת ביה"ד הרבני כפורום אשר ידון בכל הענינים הכרוכים בגירושין, העדפה העומדת בבסיס הצידוק להלכות הכריכה. (ר' לענין זה עמ"ש 17/96, תורג'מן (לא פורסם) סגן הנשיא, כב' השופט פורת וכן החלטתי שלי בבש"א 6991/98 בתמ"ש 53962/98 גרוס (לא פורסם) על נימוקיה ופסה"ד המצוטטים בה). ב. התביעה לגירושין, על כריכת המזונות, הוגשה ביום 15.7.98 והמועד הראשון שנקבע לדיון היה ביום 10.11.98 - 4 חודשים לאחר מכן. מועד כה מאוחר אינו עולה בקנה אחד עם תקנה ל"ג (3) לתקנות הדיון בבתי הדין ומצופה היה מהמבקש שיפנה את תשומת לב בית הדין שבתביעת הגירושין נכרך נושא המזונות כך שמן הראוי להקנות לתובענה זו עדיפות בהתאם לתקנה ל"א. אוסיף ואומר שלו היה המבקש מודיע למשיבה על קיומה של התביעה היה יוצא ידי חובתו שכן יכולה היא היתה, אם רצונה היה בכך, לפנות לבית הדין בעצמה ולבקש הקדמה של הדיון ואם לא היתה עושה כן זו היתה בעיה שלה. ג. משהגיע מועד הדיון הראשון 10.11.98, אחרי שכבר המשיבה ידעה על קיום התביעה, הודיע המבקש לבית הדין באמצעות בא כוחו, כי הוא לא מסכים לקיים דיון בהרכב חסר ובקש לדחות את הדיון, למרות שהסכמתו יכולה היתה להועיל כמובהר לעיל. יתרה מזו, מעיון בפרוטוקול הדיון בבית הדין מאותו יום מתברר שכל מה שענין את המבקש זה תביעת הגירושין ולאחר שב"כ המשיבה הסכים לדון בהרכב חסר אמר הבעל: "נישאנו ברבנות בת-ים, הרב מזרחי קידש אותנו ויש ילדה בת 4 חודשים ואין סיכוי להחזיר את השלום"; ובא כוחו מוסיף ואומר: "מבקשים דחיה קצרה, והבעיה אך ורק כספית". בכך לא הוכיח המבקש כי רצונו לדון באופן רציני, אמיתי, יעיל, מהיר וכן בשאלת המזונות. אילו היה המבקש כן בכריכתו, היה מציע מיוזמתו, מבלי להודות בטענה כלשהי, ליתן למשיבה סכום כלשהו, אפילו חד פעמי עד לדיון שנקבע. את זאת לא עשה המבקש ולעניות דעתי פגם בכך בכנות הכריכה. על אפשרות זו למד אני מדברי השופט ח. כהן בע"א 181/87 לריאה נ' לריאה כ"ה (2), 757 אשר ראה בהצעת הבעל במהלך דיון בבית המשפט המחוזי לשלם סכום כלשהו עד להכרעה בשאלת הסמכות, מחווה שמצביע על תום לבו בענין, וכן מע"א 700/81 פז (שם) בו לומד ביהמ"ש על כנות הכריכה דווקא מהצעת הבעל במהלך הדיון בביה"ד לשלם לאשה מזונות זמניים, מבלי להודות בזכותה ועד להכרעה בזכאותה, היות ובקש לדחות את הדיון לישיבה מיוחדת לענין המזונות כי "לא התכוננתי לזה". אין ספק שהתנהגות דומה של המבקש במקרה שלנו בבית הדין, היתה בוודאי מצביעה על כנות ובטוחני שהמשיבה היתה מסכימה לקבל את הסכום מבלי להודות בסמכות לאור העובדה שהנתבע לא שילם לה ולו אגורה שחוקה אחת מאז שעזבה את הבית ביום 8.7.98 תקופה של ארבעה חודשים . ד. המבקש כרך במפורש את שאלת מזונותיה של המשיבה בתביעת הגירושין. בסעיף 4 לכתב התביעה לגירושין פירט הוא את התעסקותו והכנסותיו ואף ציין את העובדה כי המשיבה אינה עובדת. אין בכך די. לתביעת המזונות הכרוכה לא צרף המבקש הרצאת הפרטים ולא צרף לה מסמכים כלשהם בנוגע להכנסותיו. ובכך הוסיף הוא נדבך נוסף לחוסר הכנות שבכריכה. הסבריו של המבקש כי לא עשה כן משום שהוא הורחק מביתו ומשחזר לא מצא את המסמכים, אינה מקובלת עליי שכן יכול היה לשחזר מסמכים אלה באמצעות מנהל החשבונות או רואה החשבון שלו. סוף דבר המשקל המצטבר של כל הליקויים בהתנהגותו של המבקש כמפורט לעיל מובילים אותי למסקנה כי המבקש לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח את כנות כריכתו. (ר' עע"מ 81/97, פרידמן הנ"ל, שם ראה סגן הנשיא כב' השופט פורת במשקל המצטבר של אי תשלום האגרות לבית הדין, מאי הופעה בבית הדין ובחוסר מעש במשך למעלה משנה בתיק הגרושין - סימן לחוסר כנות). אני דוחה אם כן את הבקשה וקובע כי הסמכות לדון בתביעת המזונות של המשיבה היא בסמכותו של ביהמ"ש לעניני משפחה. אני מחייב את המבקש לשלם למשיבה הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך של 2,000 ש"ח + מע"מ ונושא ריבית מהיום ועד התשלום בפועל. סמכות ענייניתמזונות