נישואי פרגוואי - מזונות

החלטה 1. מונחת בפני בית-המשפט תובענה למזונות אשה ושני קטינים, ילידי 1/95 ו- 6/96, מהבעל-האב. התביעה הוגשה ביום 8/2/2000, והסכום שנתבע בה הוא 4,500 ש"ח לחודש, בלא שנערכה הפרדה בין צרכי האשה וכל אחד מהילדים. כתב-הגנה הוגש רק ביום 24/10/2000. ביום 26/6/2000 החליטה כב' השופטת ו' פלאוט, כי - עד למתן החלטה אחרת - ישלם הנתבע מזונות "טרום-זמניים" בסך 4,000 ש"ח לחודש, החל מיום 8/7/2000, ולכך תווסף קצבת המוסד לביטוח לאומי. החלטה זו ניתנה במסגרת בקשה שהגישו התובעים ,למתן פסק-דין בהעדר-הגנה. 2. בני-הזוג נישאו ב"נישואי פארגווי" בשנת 1994. האשה, שהינה נוצריה, הגיעה לישראל כתיירת מפולין, הכירה את הנתבע, יהודי אזרח ישראל ותושבה, והשניים נישאו, כאמור. תחילה, התגוררו בני-הזוג בבית הנתבע בבת-ים, ובארץ אף נולדו להם שני הקטינים. בקיץ 1997 היגרו בני-הזוג וילדיהם לפולין. 3. הנתבע טוען, כי התובעים מתגוררים, למעשה, בפולין משנת 1997 ועד היום; למעט, שהות קצרה בישראל, בין התאריכים 5/8/97 - 13/5/97. לדבריו, הבן (התובע 3) יצא את ישראל ביום 5/8/97 ולא שב אליה מאז, ואילו הבת (התובעת 2) יצאה את ישראל ביום 3/9/99 (לאחר ביקור קצר עם אמה, התובעת 1) ולא שבה אליה מאז). לכתב-ההגנה צורפו תעודות בירור פרטים על נוסע, המעידות על כך. הנתבע מוסיף וטוען, כי האשה יוצאת ובאה מפולין לישראל, על-מנת שלא לפגוע בזכאותה לקבלת כספי הביטוח הלאומי, המסתכמים ב- 3,100 ש"ח כקצבת מזונות ועוד 400 ש"ח כקצבת ילדים - ובסה"כ כ- 900$, המאפשרים לה לחיות חיי פאר בפולין, שם עומדת המשכורת הממוצעת על כ- 80$ לחודש. לטענת הנתבע, מסרבת האשה להתגרש ממנו ולהשיב לו את רכושו, שנרשם על שמה, מטעמים טכניים. הוא אף כופר בסמכותו של בית-משפט זה לדון בתובענה. לדידו, בהתאם לכללי הסמכות הבינלאומית, המקומית והעניינית - מקומה של התובענה להתברר בבית-משפט פולני, שם היה מקום מגוריהם המשותף האחרון של הצדדים, ושם התגוררו התובעים, וממשיכים הם להתגורר גם כיום. לסוגייה זו נזקק בהמשך דברינו. 4. האשה, בתביעתה, טוענת כי הנתבע מנהל מערכת יחסים עם אשה אחרת, כי הוא עובד כקונדיטור ושהכנסתו כ- 6,000 ש"ח לחודש. היא עצמה, לדבריה מכתב-התביעה, חולקת דירה שכורה עם שותף ומנסה למצוא פרנסתה בנקיון בתים; ואולם, אין המדובר בעבודה קבועה בעלת הכנסה חודשית בטוחה. את תביעתה ואת תביעת שני הקטינים, היא העמידה, כאמור לעיל, על סך של 4,500 ש"ח לחודש, כשהחלק-הארי מכך נתבע בגין מדור (2,500 ש"ח). 5. על-אף שבהרצאת-הפרטים שצורפה לכתב-התביעה (שלא עם הגשתה, אלא רק בעקבות הערת כבוד השופטת פלאוט בהחלטתה מיום 16/4/2000), נטען, כי מקום מושבם של בני-הזוג בישראל - הסתבר כי אין אלה פני-הדברים, וכי התובעים שוהים בפולין מזה כשנה, לפחות. 6. אין לקבל את טענת הנתבע, כאילו בית-המשפט בישראל משולל סמכות לדון בתובענה. מבחינת הסמכות הבינלאומית: נפסק - זה מכבר - כי כל מי שנמצא גופו בתוך גבולות המדינה - שיפוטו של בית-המשפט הישראלי חל עליו, וקיימת האפשרות להפעיל את השיפוט ע"י כך שבית-המשפט ימסור לו את ההזמנה לדין. עם זאת, גם אם בוצעה לנתבע הזמנה חוקית - אפשר שיהיה בכוחו לשכנע את בית-המשפט להעמיד את הדיון בתובענה על יסוד טענת "פורום לא נאות" או טענות אחרות [וראה, לעניין זה - י' זוסמן - סדרי הדין האזרחי (אמינון, מהדורה שביעית, ש' לוין עורך, 1995) 35, ושפע האסמכתאות שם]. ובמקרה קא עסקינן משבוצעה מסירת כתבי בי-הדין לידי הנתבע, כאן בישראל, נרכשה לגביו הסמכות הבינלאומית. מבחינת הסמכות העניינית: הרי מאחר שאין חולק, כי המדובר בבני-זוג "מעורבים"' המשתייכים לעדות דתיות שונות; ומאחר שעל-פי דינו הדתי של הנתבע (הדין העברי) אין הוא חייב במזונות ילדיו מהנוכריה (ולכך נשוב להלן) - אזי חלות הוראות חוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), התשי"ט - 1959 (להלן: "חוק המזונות"). סעיף 18 לחוק המזונות קובע, כי בית-המשפט המוסמך' לפי חוק זה' הוא בית-המשפט לענייני משפחה. מבחינת הסמכות המקומית: הרי משקבענו כי הסמכות העניינית מסורה, כמובהר לעיל, לבית-המשפט לענייני משפחה - נשימה פעמינו לתקנות הנוגעות לבית-משפט זה, ואשר מצויות בפרק כ' 1 לתקנות סדר-הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. שם, בתקנה 258 ג' נקבעו חלופות לקביעת מקום השיפוט, מן ההיבט המקומי. החלופה הראשונה מעדיפה את מקום מגוריהם המשותף של הצדדים, ואם אין להם מקום מגורים משותף - את זה האחרון. מאחר שברור הוא, כי הכוונה היא למקום מגורים בישראל, שהרי התקנות דנות בסמכות מקומית, אזי ניתן בענייננו, ללמוד על סמכות שיפוטו של בית-משפט זה, לפי מקום המגורים האחרון שהיה לצדדים בארץ, לאמור: בבת-ים. ואם יימצא שאין מקום שיפוט מתאים, כי אז הוראת תקנת-מישנה ג' קובעת סמכות שיורית לבית-המשפט המוסמך בת"א (קרי, בית-משפט זה, שהינו בית-המשפט לענייני משפחה למחוזות ת"א והמרכז). הנה-כי-כן, נמצאנו למדים, כי נתקיימו כל תנאי הסמכות לבית-משפט זה. 7. ומשהבהרנו לעצמנו את סוגיית הסמכות - נותר לבחון את שאלת הדין, לגופה של התובענה. 8. בנסיבותיהם של בעל-הדין בתובענה שבפנינו, חוק המזונות הוא זה המקנה את עילת התביעה, לכאורה. סעיף 17 לחוק המזונות, הדן בכללי ברירת-הדין בענייני מזונות, קובע כדלקמן: "17 (א) על חובת מזונות בין בני-זוג יחול דין מקום מושבם של בני-הזוג, ואם אין להם מקום מושב משותף, דין מקום מושבו של החייב. (ב) על חובת מזונות של אדם לילד קטין יחול דין מקום מושבו של הילד. (ג) על חובת מזונות אחרת לפי חוק זה יחול דין מקום מושבו של החייב". 9. פרופ' מ' שאוה, התייחס לעניין זה הן בספרו, הדין האישי בישראל (מסדה, מהדורה שלישית מורחבת, 1991), בכרך א' בעמ' 361-358, ובכרך ב' בעמ' 793-786; והן במאמרו "היקף התחולה של כללי משפט בינלאומי פרטי בחוק המזונות", שפורסם בעיוני משפט, כרך טו (תש"ן) בעמ' 195. מסקנתו היא, כי המחוקק התכוון לבטל את עקרון האזרחות בענייני מזונות של בן-זוג ושל ילדים קטינים, ולהמירו בעקרון המושב. הכוונה היתה לקבוע הוראות אזרחיות-טריטוריאליות, שיהא בהן כדי לסתום לאקונות בדין המקומי, כאשר אין לנתבע דין אישי דתי, או כאשר אין הדין האישי-הדתי שלו מחייבו במזונות ילדיו הקטינים. סעיף 17 לחוק המזונות אינו מגדיר "מקום מושב" מהו. פרופ' שאוה מציע להיות מונחים מן ההגדרה הסטטוטורית של הביטוי המקביל - כפי שבאה לידי ביטוי בסעיף 80 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב - 1962 - כ"מקום בו נמצא מרכז חייו של אדם". הגדרה זו אומצה, באופן סטטוטורי, גם בסעיף 135 לחוק הירושה , התשכ"ה - 1965 ובסעיף 6 לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט - 1969. עולה מכך, ש: א. ביחס למזונות בן-זוג, הרי אם מקום מושבם של שני בני-הזוג הוא בישראל , או אם מקום מושבו של בן-הזוג הנתבע הוא בישראל (כשאין להם מקום מושב משותף) - תחול הוראת סעיף 2 לחוק המזונות, ועל-פיה יש להחיל את הדין האישי-הדתי של בן-הזוג הנתבע; ואם מקום המושב הוא במדינה הזרה - יחול דין המדינה הזרה; ב. ביחס למזונות ילדים קטינים, הרי אם מקום מושבו של הילד הקטין הוא בישראל, תחול הוראת סעיף 3 לחוק המזונות; ואם מקום מושבו במדינה הזרה - יחול דין המדינה הזרה. כיוצא-בכך, גורס פרופ' שאוה, כי סעיף 17 לחוק המזונות ביטל מכללא את סימן 64 (2) לדבר המלך במועצתו על פלשתינה - ארץ ישראל, 1992-1947, בכל הנוגע לענייני מזונות, ואשר קבע כי "החוק האישי של הנוכרי הנוגע בדבר יהא החוק של נתינותו, אלא אם כן אותו חוק גורר עמו את חוק מקום המגורים שלו, ובמקרה זה נוהגים לפי אותו חוק". ראוי לציין, כי ב-ע"א 610/88 קופלוביץ נ' קופלוביץ, ואח', פ"ד מג (1) 834, נפסקה, לכאורה, הלכה, שיש בה כדי לרוקן, כמעט, מתוכן, את האפשרות להזקק לכללי משפט בינלאומי-פרטי, הקבועים בחוק המזונות. באותו עניין החיל בית-המשפט העליון את הדין העברי על מזונות האשה, תוך הזקקות לסעיף 2(א) לחוק המזונות, בהיות הבעל-הנתבע יהודי, למרות שמקום מושבו במדינה זרה, צרפת. וזאת, חרף האמור בסעיף 17(א) לחוק המזונות ותוך סטייה מהלכות פסוקות של בית-המשפט העליון בנושא זה. פרופ' שאוה מבקר פסק-דין זה, בהסתמכו - בין השאר - על פסיקה עניפה של בית-המשפט העליון. נקודת-המוצא צריכה להיות פנייה לסעיף 17 לחוק המזונות, ולא לסעיפים 2 או 3 שבו. הלכה פסוקה היא, כי בכל עניין שאלמנט זר כרוך בו (כגון: נישואין שנערכו בחו"ל או מקום מושב במדינה זרה) - יש לפנות תחילה לכללי המשפט הבינלאומי-הפרטי, בטרם פונים לחוק הפנימי-המוניציפלי (וראה: ע"א 191/51 סקורניק נ' סקורניק, פ"ד ח 141, 179). פרופ' שאוה גורס, כי בפרשת "קופלוביץ" התעלם בית-המשפט העליון מפסיקה קודמת שלו, ומפנה הוא, בין השאר, אל: ע"א 395/77 שם טוב נ' שם טוב, פ"ד לב (1) 489; ע"א 592/83 פורר נ' פורר, פ"ד לח (3) 561; ע"א 566/81 שמואל נ' שמואל, פ"ד לט (4) 399. דעתי כדעתו של פרופ' שאוה, ואין אני רואה בפרשת "קופלוביץ" משום שינוי הלכה מלפני בית-המשפט העליון, אלא סטייה מן התלם. 10. ומהלכה למעשה. בנונתננו דעתנו לשאלת מזונות האשה, לא נטען על-ידי הנתבע, כאילו הנישואין אינם תקפים. משכך, אין מקום להזקק לבחינת השאלה שבגררא, על-פי סעיף 76 לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984. נבחן, איפוא, תחילה, את סעיף 17(א) לחוק המזונות. הדין שצריך לחול הוא דין מקום מושבו של החייב; קרי, הדין הישראלי. דין זה מחיל, להווה ידוע, את דינו האישי של הנתבע, שהוא דינו הדתי, הדין העברי. האשה חייבת, איפוא, להביא ראיות על קיומה של חובת מזונות כלפיה, לפי הדין העברי. לענין זה פסק בית-המשפט העליון בע"א 7038/93 וערעור שכנגד, סלומון נ' סלומון, פ"ד נא (2) 577, מפי כב' הנשיא מ' שמגר, כי: "כאשר החוק קובע כי אדם חייב במזונות בן-זוגו לפי הדין האישי החל עליו, משמעות הדבר כי אמת המידה המשפטית לפיה נקבעת חובתו לשלם מזונות, היא אינה זו של התובע או התובעת, אלא זו החלה על הנתבע או הנתבעת. במילים אחרות, בית-המשפט יכול להגיע לכלל מסקנה אם קמה חובת תשלום מזונות, אחרי שהוא בודק את הדין האישי של הנתבע ומגיע לכלל מסקנה כי אכן עולה ממנו חובה כאמור". הדין העברי אינו מטיל חבות במזונות על בעל יהודי כלפי אשתו הנוכריה. אומנם, בהמשך הדברים, בפרשת "סולומון" דלעיל, נאמר, כי בהעדר אפשרות להביא ראיות על הדין האישי וכאשר נוצרות נסיבות העלולות לשלול זכותו של בן זוג לזכות בתמיכה כלכלית ראויה מצד בן הזוג האחר, למרות נזקקותו המוכחת - אזי יש הצדקה ליישום עקרונות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו; כך שתוטל חבות מזונות, גם אם אין בסעיף 2 (ב) לחוק המזונות הוראה מפורשת כדוגמת זו שבסעיף 3 (ב), באשר הפקרת בן זוג למחסור ולרעב הם בגדר פגיעה בכבוד האדם. ואולם, דברים אחרונים אלה - יש לראותם, כך נראה, כאמירת אגב; ומכל פנים, יש בהם סטייה מהדין האישי, באשר מנסים להרכיב על אותו דין אישי עקרונות כלליים אוניברסליים, כגון: הזכות לשוויון ולכבוד. בין כך ובין כך, המקרה שבפנינו אינו מקרה, שבו על בית-המשפט לצאת מגדרו, כדי למצוא פתרון לאשה לתבוע מזונות עבור עצמה. המדובר בנישואין שאינם ארוכים במיוחד, באשה שבחרה להתגורר במדינה זרה, עם שותף שאינו בעלה, המסרבת - לפי הנטען - לשתף פעולה בהתרת נישואיה עם בעל, והמודה כי היא עוסקת בנקיון בתים - דבר המאפשר לה הכנסה, כזו או אחרת, שתאפשר את קיומה במדינה בה היא שוהה. על כל אלה, יש להזכיר, כי מזונות זמניים הם סעד ככל סעד זמני, ופסיקתם או אי-פסיקתם נתונה לשיקול דעתו של בית-המשפט. וראה: ע"א 342/83 גלוזמן נ' גלוזמן, פ"ד לח (4) 525; ע"א 37/68 גינז נ' מאירי, פ"ד כב (1) 525. התוצאה היא, שאין בית-המשפט רואה מקום לפסוק דמי-מזונות זמניים לאשה, וספק רב הוא אם יגיעו לה מזונות, בכלל. 11. בסוגיית מזונות הקטינים: מאחר שהאב-הנתבע הינו יהודי, ואילו האם הינה מחוסרת דת - הרי, שברגיל, לא קיימת חבות על-פי הדין האישי של האב במזונותיהם של הקטינים, אלא חל חוק המזונות. משמעם של דברים: יש לפסוק בהתאם להכנסות שני ההורים - וראה סעיף 3 א שבו. הכלל במשפט העברי הוא, שאין הדין מכיר ביחס של אבהות בין המוליד והילד, כאשר הילד נולד לאב מן הנוכריה, שכן "בנך הבא מישראלית קרוי בנך, ואין בנך הבא מן העובדת כוכבים קרוי בנך, אלא בנה" (יבמות, דף יז, ע"א; קידושין, דף סח, ע"ב). וראה: עע"מ (ת"א) 87/97 שפושניקוב נ' סקורניק (לא פורסם; מפי כבוד סגן הנשיא, השופט ח' פורת); מ' שאוה, הדין האישי בישראל (ראה לעיל), בעמ' 324, בהערת שוליים 509. כך - כאמור - ברגיל. דא-עקא, משום עירובו של אלמנט זר - מושבם של הקטינים בחו"ל - יש להזקק, ראשית דבר, כפי ששנינו לעיל, להוראת סעיף 17(ב) לחוק המזונות, הקובע, כי יש להחיל את דין מקום מושבם של הקטינים; לאמור: הדין הפולני. התשתית העובדתית שהונחה בפני בית-המשפט מלמדת, כי מקום מושבם של הקטינים, מרכז חייהם, מצוי בפולין, ולא בישראל. מאחר שלא הונחה בפני בית-המשפט כל חוות דעת באשר לקביעותיו של הדין הפולני בכגון דא - יש מקום לאפשר לתובעים להגיש חוות דעת שכזו, בטרם יאמר בית-המשפט את דברו, לגופא של שאלת מזונותיהם. אכן, במידה שלא תובאנה הוכחות לדין הזר - כי אז יהא מקום להחיל את חזקת "שוויון הדינים". 12. מורם מאמור לעיל: א. אין מקום לפסוק דמי מזונות זמניים לאשה; ב. התובעים יגישו לבית-המשפט חוות דעת באשר לדין הזר - הדין הפולני - בשאלת טיבה והיקפה של חבות נתבע, שהינו יהודי, אזרח ישראל ותושבה, שהגיש בקשה לקבלת אזרחות פולנית, כלפי ילדיו, מאשתו הנוצריה-קתולית, שהינם בעלי אזרחות כפולה, ישראלית ופולנית, ותושבות פולנית; ג. החלטתה של כב' השופטת פלאוט מיום 26/6/00, שפסקה מזונות "טרום-זמניים" לתובעים, בסך 4,000 ש"ח לחודש, החל מיום 8/7/00 - מתבטלת בזאת. יתכן, כי במידה שלא היו נפסקים אותם מזונות "טרום זמניים", הייתי מוצא לנכון לפסוק סכום כלשהו, אף בטרם יתברר טיבו של החיוב והיקפו, ולו "על חשבון" מזונותיהם של הקטינים; הכל, כאמור, אף בטרם שמעתי הוכחות לעניין הדין הזר. ואולם, מאחר שהסכום שנפסק ע"י כב' השופטת פלאוט, בתוקפו מלפני כ- 4 חודשים, והוא משקף את סכום התביעה, כמעט במלואה (לרבות מזונות לאשה, אשר קבעתי, כנלמד מהאמור לעיל, שאין הם מגיעים לה, בוודאי שלא בשלב זמני זה); וכן, מאחר שבדעתי לקבוע ישיבה קרובה - תתבטל, כאמור, ההחלטה הזמנית מיום 26/6/00; ועם זאת, לא אורה, לעת הזאת, על החזרת כספים כלשהם, ככל שנגבו, בין מהנתבע ישירות, ובין באמצעות המוסד לביטוח לאומי. ד. ישיבת קדם-משפט נוספת תערך ביום 4/2/2001 בשעה 09:30. חוות הדעת האמורה תוגש עד ולא יאוחר משבועיים לפני המועד דלעיל, ועותק הימנה יוגש, ישירות, לבא-כוח הנתבע. מזונותנישואים אזרחייםנישואין / חתונה