להלן פסק דין בסוגיית ביטול תושבות לפלסטיני: פסק-דין השופט א' ריבלין: 1. לפנינו ערעור על פסק-דין של בית המשפט המחוזי בירושלים, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (כבוד השופטת י' צור). העתירה בבית המשפט קמא נסבה על ביטול תושבות הקבע של המערער 1. העתירה נדחתה, והיום שב המערער וגורס כי ביטול התושבות לא היה כדין. המערער 1 (להלן: המערער), פלסטיני יליד הכפר ג'למה, נשא בשנת 1986 לאישה אזרחית ישראלית ששמה אמנה (להלן: אמנה). שש בנות נולדו לבני הזוג - הן המערערות 7-2 (השש הן אזרחיות ישראל מכוח אזרחותה של אמן אמנה). בשנת 1993 הגישה אמנה עבור אשהּ בקשה לאיחוד משפחות, וזו נתקבלה ביום 12.1.1995. חלפו שנתיים, והמערער נשא לו אישה אחרת, תושבת השטחים - חמאמה שמה (להלן: חמאמה). לשניים נולדו ארבעה ילדים. אלה נרשמו באזור כילדיה של חמאמה, אולם המערער הוסיף ורשם שלושה מהם גם במרשם האוכלוסין בישראל, כילדים של אמנה. זו האחרונה פנתה לבית המשפט לענייני משפחה בנצרת וביקשה להצהיר כי ילדים אלה אינם ילדיה-שלה. בקשה זו נעתרה. בשנת 2001 התגרש המערער מאמנה בבית הדין השרעי. בשנת 2003 ביטל המשיב, לאחר שימוע, את תושבות הקבע של המערער, משזו נתקבלה במרמה ומשנמצא כי מרכז חייו של המערער אינו בישראל. מסתבר, כי בשנת 2001 פנה המערער למשיב בבקשה לשינוי כתובת לכפר מוקבלה, ואת בקשתו זו סמך על חוזה שכירות. דא עקא, שעל-פי החוזה, הנכס המושכר נמצא במקום אחר, קרי, בכפר דבוריה. אשת המערער, אמנה, הוזמנה לבירור, וסיפרה כי מאז נישואיהם היא והמערער לא התגוררו בישראל אלא בכפר ג'למה, וכי המערער עוסק בשטחים בהתקנת וילונות. עוד התברר, כי ילדיה של חמאמה נרשמו באופן כוזב כילדיה של אמנה, כאשר זו האחרונה כלל אינה מודעת לכך, לאור העובדה שתעודת הזהות שלה מצויה דרך קבע ברשות המערער. אמנה ציינה גם שמאז הגירושין, ממשיך המערער להתגורר בכפר ג'למה עם חמאמה ועם כל ילדיו. כאמור, תביעה שהגישה אמנה, להצהיר כי ילדיה של חמאמה אינם ילדיה שלה - נתקבלה. 2. המערער נתבקש ליתן הסברים ואף הוזמן לשימוע. הוא טען שבנכס בדבוריה התגורר כשבוע, ואז שכר נכס אחר, במוקבלה. הוא המציא חוזה שכירות חדש, שבו נקוב תאריך המאוחר ב- 5 ימים לזה הנקוב בחוזה הקודם. כמו-כן טען המערער שבתקופת נישואיו לאמנה התגורר חליפות בכפר ג'למה ובישוב איכסאל. המערער לא הציג, כפי שנתבקש, תעודות המלמדות על-כך שילדיו למדו בישראל, ואישר שהם למדו בכפר ג'למה. הוא שב וטען כי ארבעת ילדיה של חמאמה - של אמנה הם. על רקע זה בוטלה תושבותו של המערער, והחלטה זו היא שעמדה בפני בית המשפט קמא. בית המשפט מצא כי החלטת המשיב ניתנה על-פי הסמכות הקנויה לו בסעיף 11(א)(2) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (להלן: החוק), וכי שיקול דעתו של המשיב הופעל בסבירות, בהגינות ועל בסיס תשתית עובדתית מבוססת וראיות מנהליות מספיקות. בית המשפט מצא כי מרכז חייו של המערער, בעת שקיבל את רישיון הישיבה בישראל, אכן לא היה בישראל, אלא בשטחים. אמנם, כאשר הוגשה, בשנת 1993, הבקשה לאיחוד משפחות, לא פעל המשיב לפי נוהל ההליך המדורג המחייב הצהרה על כתובת בישראל, אולם, כך פסק בית המשפט קמא, בעצם הבקשה לאיחוד משפחות ולמעמד של תושב טמונה הצהרה בדבר מרכז חיים בישראל. משנתברר כי מרכז חייו של המערער היה ונשאר בכפר ג'למה, נשמט הנדבך המרכזי שביסוד הענקת המעמד למערער. בית המשפט הדגיש כי המשיב לא נסתמך בהחלטתו רק על דבריה של אמנה, אלא גם על הדברים שנתגלו בשימוע שנערך למערער ועל חוסר אמינותו, שנלמד גם מגרסתו באשר לרישום הכוזב של ילדיה של חמאמה. בית המשפט דחה את בקשתו של המערער, שהוגשה לאחר שנסתיימה שמיעת העתירה, להגיש הודעות שומה שלטענתו מוכיחות כי מרכז חייו בישראל; נקבע, כי היה על המערער להגיש מסמכים אלה למשיב או למצער לצרפם לעתירה. מכל מקום הוסיף בית המשפט כי גם לגוף העניין אין במסמכים אלה כדי ללמד על כך שמרכז חייו של המערער היה בישראל. לבסוף פסק בית המשפט כי לא נפל שיהוי בהחלטת המשיב - אדרבא, זה האחרון פעל באופן יסודי כמתחייב ממהות העניין, ואשר למערער, הרי בנסיבות העניין לא היה כל בסיס להסתמכותו על המעמד שניתן לו. 3. כנגד פסק-דין זה מופנה הערעור שבפנינו. לטענת המערער, הבקשה לאיחוד משפחות, כפי שהוגשה בשנת 1993, לא היתה נגועה במרמה, זאת לאור העובדה שאז לא היתה דרישה להצהיר על מרכז חיים בישראל ולהוכיח זאת. מכל מקום טוען המערער כי לא הוכח שהוא לא התגורר ולא התכוון להתגורר בישראל - לדבריו הוא עבר להתגורר בשטחים, בשנת 1997, באופן זמני ומבלי שהעתיק את מרכז חייו בישראל. המערער חולק על דברי גרושתו, והוא סבור כי אין די ראיות שיש בכוחן להצדיק את הפגיעה החמורה בו ובבנותיו הטמונה בביטול תושבות הקבע שלו. לדעת המערער שומות המס שביקש לצרף מלמדות כי הוא עבד בישראל. לשיטתו, גם אם נהג בדרכי מרמה בכל הקשור לרישום ילדיה של חמאמה, אין בכך משום עילה לביטול רישיון, ומכל מקום, המשיב השתהה בהחלטתו ולא ערך בירור יסודי די הצורך. המערער הגיש מספר בקשות לצירוף מסמכים. לאחר שהתקיים הדיון בפנינו הגיש בקשה נוספת - הפעם להוספת טיעון. הבאנו בחשבון החלטתנו את כל המסמכים ואת כל הטענות. דין הערעור להידחות. 4. למשיב נתונה סמכות, "לפי שיקול דעתו", לבטל רישיון ישיבה בישראל (סעיף 11(א)(2) לחוק). שיקול דעתו של המשיב הוא רחב, אולם בהפעלתו, על המשיב לפעול בסבירות, לבחון את הראיות שבפניו וליתן להן משקל ראוי. אף שביטול תושבות אינו עניין של מה בכך, הרי חומרתו פחותה מזו של ביטול אזרחות, אשרת עולה ותעודת עולה, ואכן הדין אינו קובע הגבלות על שיקול הדעת בביטול רישיון ישיבה בדומה לאלה החלות על ביטול אשרת עולה ותעודת עולה (השוו סעיף 11(ב) לחוק וכן בג"צ 1712/00 אורבנביץ' נ' משרד הפנים, מנהל אוכלוסין, פ"ד נח(2) 951). בענייננו, נמצא על יסוד ראיות מנהליות ממשיות כי כאשר הוגשה הבקשה לאיחוד משפחות, וגם לאחר מכן, המערער לא התגורר בישראל אלא בכפר ג'למה שבשטחים. כך סיפרה גרושתו, והוא, בשימוע שנערך לו, אישר כי למצער בחלק מהתקופה הרלבנטית הוא כלל לא התגורר בארץ וכי ילדיו למדו בבית ספר בכפר ג'למה. המערער הציג גרסה תמוהה ביחס לחוזי השכירות, ודבק בטענה כי ילדיה של חמאמה הם ילדיה של אמנה - טענה שהכזב שבה נחשף, גם בהכרעה שיפוטית, והיום אינו במחלוקת עוד. לעניין זה יוער כי הקלות הבלתי-נסבלת של האפשרות לרשום ילדים שנולדו לאם אחת כילדיה של אישה אחרת, במרשם האוכלוסין, ראוי לה שתבוא על תיקונה. מכל מקום, אמינותו של המערער מוטלת אפוא בספק, וגם הראיות הנוספות שהציג אינן חותרות תחת סבירות מסקנתו של המשיב לפי שיקול דעתו. בית המשפט קמא התייחס לשומות המס שצירף המערער בשלב מאוחר (המתייחסות לשנים 1999-1997), ולא ראה בהן בסיס להתערבות במסקנתו של המשיב על-פי הראיות המנהליות שהיו בפניו. דברים דומים ניתן לומר על יתר הראיות שביקש המערער לצרף, ובכלל זה תלושי שכר שהגיש אשר בהם - לא למותר לציין - נכתב כי כתובתו של המערער היא "ג'למה". מקובלת עלי איפוא עמדתו של בית המשפט קמא, כי הגשת בקשה לאיחוד משפחות ולקבלת מעמד של תושב קבע בישראל אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם השתקעות מחוץ לישראל, וכבר נפסק, כי: ... הרישיון לישיבת-קבע, שהוענק לו בעקבות קבלת בקשתה של העותרת לאיחוד משפחתה בישראל, הושג בהצגת נתונים כוזבים, בדבר רצונו כביכול של העותר להיות תושב ישראל. רישיון המושג באמצעי מירמה איננו יכול להקנות למחזיק בו כל זכות ממשית. לטעמי, אף אם נניח כי רישיון כזה איננו בטל מעיקרא הריהו, למצער, בר-ביטול למפרע, הווי אומר: מיום הענקתו (בג"ץ 9047/00 עאדל יגמור נ' שר הפנים, תק-על 2003(1) 358) המסקנה היא כי דין הערעור להידחות. המערער ישא בשכר טרחת עורך-דינו של המשיב בסכום של 15,000 ש"ח. ש ו פ ט השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ריבלין. משרד הפניםתושבותפלסטינים