אף שתוקף אשרות השהייה של העותרים פקע, לא פנו להארכתן, וממועד פקיעת תוקף האשרות שהו בישראל שלא כדין. בחודש מרץ 2007 הגיעה העותרת ללשכת מינהל האוכלוסין, סיפרה כי אינה מנהלת עוד חיים משותפים עם בעלה, וביקשה לקבל מעמד בישראל. לאחר בחינת בקשתה הוחלט להפסיק את ההליך המדורג ולדחות את הבקשה. להלן פסק דין בנושא בקשה לקבל מעמד קבע: פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. עניינה של העתירה מעיקרא בבקשת העותרים לקבלת מעמד מכוח חוק השבות, התש"י-1950, ולשחרורם ממתקן המשמורת בו היו שניהם מצויים. לעת הזאת, משהורחקה העותרת מן הארץ כפי שיפורט להלן, עניינה של העתירה במעמד ובשחרור העותר. ב. כעולה מתשובת המשיבה, העותרת 1 (להלן - העותרת) נכנסה לישראל ביום 28.3.00 כאשתו של אזרח ישראלי, וקיבלה רשיונות שהייה בישראל מכוח נוהל הענקת מעמד לבני זוג של אזרחים ישראלים. העותר 2 (להלן - העותר), בנה של העותרת מנישואים קודמים, שהיה קטין באותה עת, נכנס עימה לישראל ואף קיבל רישיונות שהייה מתחדשים. רישיונות השהייה של העותרת ושל בנה הוארכו מעת לעת, בעקבות הגשת בקשות מתאימות ללשכת מינהל האוכלוסין שטיפלה בעניינם. האשרה האחרונה שניתנה לעותרת היתה עד ליום 30.6.05. האשרה האחרונה שניתנה לעותר היתה עד ליום 9.1.06. ג. אף שתוקף האשרות של העותרים פקע, לא פנו להארכתן, וממועד פקיעת תוקף האשרות שהו בישראל שלא כדין. בחודש מרץ 2007 הגיעה העותרת ללשכת מינהל האוכלוסין, סיפרה כי אינה מנהלת עוד חיים משותפים עם בעלה, וביקשה לקבל מעמד בישראל. לאחר בחינת בקשתה הוחלט להפסיק את ההליך המדורג ולדחות את הבקשה. הודעה על כך ובה דרישה לעזיבת הארץ נשלחה לכתובתם הרשומה של העותרים. ביום 8.11.07 נעצרו העותרים, והוצאו נגדם צוי הרחקה וצוי משמורת. במעמד הוצאת הצוים נערך לשניים שימוע. במסגרת השימוע, כמו גם בדיון שנערך בבית הדין למשמורת לאחר מכן, לא העלו העותרים טענה לפיה זכאים הם למעמד בישראל כיהודים. בשימוע התברר גם כי העותרים עובדים בישראל שלא כחוק. ד. ביום 9.11.07 פנו העותרים בעתירה לבית משפט זה, במסגרתה ביקשו להשתחרר ממשמורת, לצורך עריכת סידורים שונים בישראל. ביום 21.11.07 נדחתה העתירה על הסף, מחמת קיומו של סעד חלופי - פניה לבית המשפט לעניינים מינהליים. גם לאחר ההליכים האמורים, לא פנו העותרים למשרד הפנים ולא העלו כל טענה כי הם זכאים לקבלת מעמד בישראל כיהודים מכוח שבות. ה. (1) ביום 10.12.07 הוגשה העתירה דנא, אולם לא הומצאה לפרקליטות המדינה. בעתירה נטען כי העותרת היתה נשואה לאחד ליאוניד סימנוביץ, יהודי, שהעותר הוא בנו, והאב השוהה בארה"ב נכון לבדיקת DNA וחתם לעניין אבהותו על הצהרה בפני נוטריון ציבורי. כן נטען, כי סבה וסבתה של העותרת - הורי אמה היו יהודים, אף שאין לה מסמכים בעניין זה, ועל כן גם היא יהודיה. מכאן טענת הזכאות על פי שבות. (2) בשל הימצאות העותרים במשמורת נתבקשה תשובת המשיבה תוך שלושה ימים, אך ביום 17.12.07, כשבעה ימים לאחר הגשת העתירה וארבעה ימים לאחר המועד שנקבע למתן תגובה, הודיעה מנהלת מחלקת הבג"צים כי אין באפשרותה של המדינה להתייחס לעתירה, משזו לא הומצאה לפרקליטות. ביום 19.12.07 החלטתי כי אם לא תהא מסירה ללא דיחוי לא יהא מנוס מלשקול דחיה על הסף. במקביל פעלו הרשויות להרחקת העותרת מישראל. כנטען, העתירה הומצאה לפרקליטות המדינה ביום 19.12.07 אחר הצהריים. העותרת הורחקה מישראל באותו יום בשעות אחר הצהריים. לטענת המשיבה בתשובה שהוגשה ביום 20.12.07, לא זו בלבד שהעתירה הומצאה במועד שלא איפשר לעכב את הרחקתה של העותרת מישראל, אלא גם לא היה מקום לכך, שכן הרחקתה נעשתה כדין. צוין כי העותר מצוי עדיין במשמורת, והמשיבים פועלים על מנת להשיג תיעוד, שיאפשר את הרחקתו. ו. לטענת העותרים בעתירה הופסק הטיפול בבקשותיהם לאזרחות בעיצומו, לאחר שפניות משרד הפנים לפי כתובתם הידועה לא הגיעה לידיהם, אלא לידיו של בן זוגה של העותרת, וזה לא העביר לידיהם את המכתבים; נוכח האמור לא ידעו העותרים על הצו לגירושם. ז. לטענת המשיבה בהודעה מיום 20.12.07 דין העתירה להידחות על הסף, שכן העותרים לא פנו בכל פניה מוקדמת למשרד הפנים בעניין טענת יהדותם, ולא מיצו את ההליכים. כן נטען כי לא היה מקום לשחרר את העותרים מהמשמורת בה הם מוחזקים, וכן לעכב את צוי ההרחקה שהוצאו נגדם, שעה שהיתה פתוחה בפניהם דרך חלופית לתקיפת הרחקתם מישראל והחזקתם במשמורת, אולם הם לא נקטו בה. טענתם היחידה של העותרים, קרי כי הם זכאים לקבלת מעמד בישראל מכוח חוק השבות כיהודים, הועלתה - כך נאמר - בשיהוי כבד ביותר, אף שהיו לעותרים הזדמנויות רבות מספור להעלותה בעבר. יתרה מכך, טענת העותרים בדבר יהדותם הועלתה ללא ביסוס, תוך שלגבי העותרת אף לא נעשה ניסיון לבססה, ולגבי העותר צורפו לעתירה מסמכים בהם רב הנסתר על הגלוי. נטען איפוא, כי ככל שהעותרים יבקשו לקבל מעמד כלשהו בישראל, יוכלו להגיש בקשה מתאימה ומבוססת במדינת מוצאם, והבקשה תישקל. בכל הנוגע להמשך החזקתו של העותר במשמורת יוכל הוא לפנות, ככל שימצא לכך עילה, לבית המשפט לעניינים מינהליים בערעור מינהלי על החלטת בית הדין לביקורת משמורת לאשר את צו המשמורת שהוצא בעניינו; ובידיו לפנות בעתירה מינהלית לאותו בית משפט, כנגד צו ההרחקה נגדו. עוד הוסיפה המשיבה, כי בירור ראשוני שנערך על ידה העלה שגם שעה שקיבלו העותרים לראשונה מעמד בישראל, במסגרת "ההליך המדורג", לא טענו לזכאות שבות. יתרה מכך, על פי מידע שנמסר למשיבה מלשכת הקשר, בתעודת הלידה של העותר 2 שהוצגה לעת ההיא, שיש שוני בין שם אביו של העותר לבין שמו של מי שנטען במסגרת העתירה הנוכחית כי הוא אביו. זאת ועוד, בסעיף הלאום של אביו ואמו נרשם אותה עת "אוקראיני". ח. ביום 24.12.07 הגיש העותר בקשה לשחרורו ממתקן כליאה, בטענה כי העותרת - אם העותר - היתה נשואה ומנישואיה הראשונים נולדה בת שנשאה את שם האב סלסטוחין. העותרת התגרשה ממנו והכירה את אבי העותר ליאוניד סמיינוביץ נאיזבסטני, והם הביאו לעולם את העותר, אך בטרם נולד נפרדו הוריו, ועל כן העניקה לו האם את שם משפחת בעלה הראשון, כדי שישא שם משפחה כמו בתה. שם אביו נרשם כליאנוידוביץ' על שם אביו הביולוגי. בגלל אנטישמיות לא בחרה לרשום את בנה כיהודי. אביו הביולוגי מתגורר בארה"ב ומוכן לבדיקת DNA. ט. ניתנה החלטה ב-25.12.07 בזה הלשון: "הסיפור שבתשובה מטעם העותר מיום 24.12.07 (שהוגשה ללא רשות) מעורר תמיהות. ראשית, העותרת מסרה עם העתירה תצהיר (לא חתום) שלפיה היתה נשואה למר ליאוניד סימנוביץ. עתה נטען בלא תצהיר כי לא היתה נשואה לו (ושם משפחתו הוא נאיזבסטני). יוצא כי השם ליאוניד המופיע כאבי העותר משותף הן לבעלה הראשון סלסטוחין, שעל פי הנאמר בחרה את שם משפחתו לבנה העותר בגלל השם שנשאה בתה הבכורה, והן לאביו הנטען של העותר, שלגביו נטען כי הוא יהודי. העותרת לא הזכירה כל זאת בשימועים. העותר, אדם מבוגר, בן 23, לא 'הבהיר' לבא כוחו בעתירה קודמת כי הוא יהודי - דבר הנראה תמוה. חרף זאת, וכיוון שאין תיעוד לגירסת העותר עצמו בחומר השימועים שבתיק - תתבקש תגובת המדינה בתוך שבוע להודעה הנוכחית. העותר לא יורחק עד להחלטה נוספת" (ההדגשות במקור). ב-27.12.07 הגיש העותר "בקשה למתן הוראות", וביקש כי ישוחרר בערבות, ותבוצע בדיקה של העותר ואביו לעניין אבהות. י. בהודעה משלימה של המשיבה מיום 2.1.08 נאמר, מעבר לטענות בדבר הגשת הודעות ללא רשות על-ידי העותר, כי לא מוצו ההליכים ו"אין מקום כי בית המשפט העליון יהיה המסגרת באמצעותה תוגשנה לראשונה בקשות לקבלת מעמד בישראל, כאשר הבירור העובדתי של טענות המבקש (שבמקרה זה הן טענות סבוכות המצריכות בדיקה מקיפה) ייעשה במסגרת עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק". המדינה חוזרת על דבריה, כי "טענת בנו של יהודי" הועלתה לראשונה בעתירה זו, הגם שהוגשה עתירה קודמת וגם קוים הליך שימוע, וזאת שנים לאחר שבגר העותר ויכול היה לעמוד על דעתו. עוד צוינו תמיהות העולות מן החומר, לרבות היעדר ציון שמו של האב הביולוגי בתעודת הלידה, שבה מופיע שמו של סלסטוחין - מי שנטען כי התגרש מאמו בטרם לידתו. אך לפי תעודת הגירושין של האם עולה כי נתגרשה מסלסטוחין ב-29.5.84, בעוד העותר נולד ב-5.4.84. מועלות גם טענות נוספות, ולבסוף נאמר, כי בקשת שחרור ממשמורת מקומה בבית המשפט לעניינים מינהליים ולא בבית משפט זה. י"א. (1) אציין תחילה, כי הגם שפורמלית היה בידי המדינה להרחיק את העותרת 2, סבורנו כי כיבוד בית המשפט בשעה שעתירה תלויה ועומדת לרבות בקשה לצו ביניים, גם אם טרם הומצאה אך ניתנו החלטות שיפוטיות לתגובה (10.10.07) ולהחשת המסירה (19.10.07), הצדיק שלא להרחיק לעת ההיא את העותרת 2. הדברים נאמרים גם אם איננו נעתרים לעתירה זו, זאת אם בדיעבד היתה ההרחקה מוצדקת משפטית, ומטרתם צופה פני עתיד. כל זאת נוכח ההחלטות השיפוטיות שניתנו - אף אם הומצאה העתירה לפרקליטות, שלא כראוי, באיחור רב. (2) אשר לעתירה לגופה, מצאנו ממש בטענות המשיבה כולן - קרי, כי העתירה לוקה בשיהוי, כי אין כל הסבר מדוע לא הועלתה כלל בעבר טענת הזכאות לפי חוק השבות - טענה "טבעית" ראשונה בכגון דא - לרבות בשימועים ובבית הדין למשמורת ובפני הרשויות. אכן לא צורפו כל מסמכים באשר לעותרת (ולכאורה יכלה להציג מאמץ להשיג מסמכים כאלה אם אינם ברשותה, מה שלא נעשה). ובאשר לעותר, אף לאחר קריאת כל החומר נותרים סימני שאלה מובהקים, ואכן רב הסתום על הגלוי. סימנים אלה נמנו הן בהחלטה מ-25.12.07 והן בתגובתה המשלימה של המדינה, ואיני רואה צורך לחזור עליהם. ברי כי התמיהות מצריכות בדיקה מעמיקה, שאינה יכולה להיעשות בראשונה במסגרת עתירה זו, בבית משפט זה ככתובת ראשונה. הבדיקות יכולות להיעשות גם בעת שהותם של העותרים בחו"ל. וכפי שצוין, באשר למשמורת הכתובת השיפוטית לעותר היא בית המשפט לעניינים מינהליים, בלא שנביע דעה לגופם של דברים. לכן אין העתירה מגבשת עילה להותרת העותר 2 בישראל לעת הזאת מכוח שבות. (3) אין בכל האמור כדי למנוע מן העותרים, כפי שציין המשיב, לנסות להוכיח מחו"ל את זכאותם לשבות. (4) נוכח כל אלה איננו נעתרים לעתירה. כיוון שהעותר הובא ארצה כקטין והנסיבות שאליהן נקלע, אציע שלא לעשות צו להוצאות. תושב קבע / מעמד קבעמשרד הפנים