התובעת טענה כי הנתבעות התרשלו בטיפול הרפואי כלפיה בכך שלאחר גילוי הממצא בכליה לא טופלה ובסופו של יום נדרשה לעבור ניתוח חירום וכריתה מלאה של הכליה. התובעת טוענת כי לו הייתה מטופלת כראוי והיה מתבצע מעקב אחר מצבה, ניתן היה להציל את כלייתה ולא הייתה נדרשת כריתה מלאה שלה ולהיותה בסכנת חיים. לטענתה היה על הנתבעות להפנותה לטיפול באמבוליזציה. ##להלן פסק דין בנושא כריתת כליה - רשלנות רפואית:## 1. עסקינן בתביעה לנזקי גוף שנגרמו לתובעת, ילידת 1960, לטענתה בגין טיפול רשלני של הנתבעות במהלך שנת 1990 ואילך. לטענתה פרטי הרשלנות נודעו לה לראשונה ב - 1995. התובעת העמידה את תביעתה על סך של 500,000 ₪. ואלה העובדות שאינן שנויות במחלוקת: 2. התובעת הייתה מטופלת של הנתבעת 1 (להלן: הנתבעת או ד"ר אלג'ם) במסגרת היותה של האחרונה רופאת משפחה במרפאת "בארי" של הנתבעת 2 (להלן: קופ"ח). 3. ביום 3.6.90 פנתה התובעת לנתבעת בשל כאבים במותן שמאל ובחילות שהחלו שלושה ימים קודם לכן. התובעת נשלחה על ידי הנתבעת לבדיקת אולטרה-סאונד כליות ודרכי שתן וכן קיבלה טיפול תרופתי עם הנחיה לשתיה מרובה. 4. ביום 6.6.90 פנתה התובעת שנית לנתבעת עם תלונות על חום קל וכאבים במפשעה ובצד שמאל. התובעת הופנתה לבדיקה אצל גניקולוג עם מכתב מאת הנתבעת ובו פירוט התלונות והממצאים. 5. ביום 7.6.90 שבה התובעת לנתבעת לאחר שנבדקה על ידי גניקולוג ודיווחה לה על ממצאיו. דיווחה של התובעת היה בעל פה שכן הגניקולוג לא צייד את התובעת במכתב תשובה. וכך נרשם בכרטיס הטיפולים של התובעת בקופ"ח: "נבדקה ע"י רופא נשים ד"ר באלי (אין מכתב) בוצע גם סונר אגן. לדבריה נאמר לה שהשחלה השמאלית מעט מוגדלת אך לא נראה לו שזו הסיבה לחום. בינתיים ממשיך חום וכאבי בטן כנ"ל. רגישות מעל המותן." לתובעת ניתן מרשם לטריויד והנתבעת מציינת בכרטיס גם חשש לממצא של אבצס כלייתי בספק. 6. ביום 10.6.90 מבצעת התובעת בדיקת אולטרה-סאונד של דרכי הכליות ובממצאיו נרשם כך: "הממצאים בכליה השמאלית יכולים להתאים לאנגיומיוליפומה, לא ניתן לשלול תהליך ראשוני בכליה או בנוסף הפרעה אורומכנית. יש לבצע CT של הבטן והכליות במיוחד בשאלה של אנגיומיוליפומה. 7. ביום 17.6.90 מבצעת התובעת בדיקת CT בטן וממצאיה מופנים לנתבעת. על פי ממצאי הבדיקה הממצא מתאים לאנגיומיוליפומה של הכליה השמאלית. ראה נספח ב' לתצהיר התובעת. 8. ביום 18.6.90 מגיעה התובעת שוב לנתבעת עם ממצאי בדיקת ה - CT ואז מציינת הנתבעת בכרטיס כך: "ממשיך חום עד 37/4 בערב. בבוקר אין חום. אין כאבי בטן וגב. דחוף - אקו של הלב. שאלה של SBE. ואח"כ אשפוז!! קיים ממצא בסונר בטן בכליה שמאל ביצעה CT בטן - חשד לאנגיומיוליפומה של כליה שמאל. להתייעצות אורולוגית - דחופה!!!" באותו יום מציידת הנתבעת את התובעת במכתב לד"ר פרידמן לצורך בדיקת האקו לב. באותו מכתב מפרטת הנתבעת את עברה הרפואי של התובעת לרבות העובדה שסבלה בילדותה המוקדמת מ - FEVER RHEUMATIC . 9. ביום 20.6.90 שבה התובעת לנתבעת עם תוצאות בדיקת אקו לב שביצעה והנתבעת מציינת בכרטיס שתוצאות בדיקת האקו תקינות וממשיך חום קל. היא מוסיפה כך: "להתייעצות עם פרופ' בנק." באותו היום מציידת הנתבעת את התובעת במכתב מפורט בן 3 עמודים לפרופ' בנק. במכתב מציינת הנתבעת את כל השתלשלות הדברים למן המועד שבו פנתה התובעת לראשונה עם תלונותיה הנוכחיות, כשלושה שבועות קודם לכן. כמו כן מציינת הנתבעת את הבדיקות שעברה התובעת ותוצאותיהן. במכתבה מציינת הנתבעת תוך הדגשה את תוצאות בדיקת ה - CT שהראתה ממצא של כנראה אנגיומיוליפומה. את המכתב היא מסיימת כך: "אחרי כשבועיים וחצי - נראה לי שיש מקום להמשך בירור - אישפוז? 10. בו ביום פונה התובעת לפרופ' בנק ונבדקת על ידו. פרופ' בנק משיב לנתבעת כי לעניות דעתו סבלה התובעת ממחלת חום וירלית. הוא מסביר מדוע אינו סבור כי מדובר במחלה בדרכי השתן. הוא מוסיף כי לאור בדיקתו את התובעת הרגישות באזור המותן היא די חיצונית ועל קצה הסחוס של הצלע ה 12 ומוסיף: "כך שאני חושב שהכאבים נובעים מ CHONDRITIS RIB 12TH תופעה שהיא מצויה וגורמת לכאבים חזקים לתקופות ארוכות.... העובדה שהחום עדיין נמשך - לפרקים עד 37 עד 37.5...... גם מצביע על זהום וירלי. בלב אין ממצא הדופק איטי וסדיר, אין כל סימנים כפי שאת מציינת ל SBE. אני בדעה שהממצא הכליתי הוא מקרי בלבד ולא שייך לתמונה הקלינית. היא עדיין חלשה, יש לה מעט סחרחורת אך נקווה שאלה יעברו. בכל אופן יהיה כמובן כדאי לחזור על שקיעת הדם לראות אם היא תחזור לערכים נורמליים. המקרה טעון מעקב." 11. ביום 22.6.90 נרשמת לתובעת חופשת מחלה בת 21 ימים החל מ - 4.6.90 ועד 24.6.90. 12. ביום 11.7.90 מגיעה התובעת לנתבעת ונרשם בכרטיסה כי בסה"כ חום קל שנמשך 5 שבועות וכעת היא מרגישה יותר טוב. 13. בחודש דצמבר של אותה שנה מגיעה התובעת פעמיים לנתבעת עם תלונות על חום קל. הנתבעת בודקת את התובעת ולא מוצאת ממצא בבדיקה הגופנית. התובעת מבצעת בדיקות דם, לרבות שקיעת דם, ומצוין שספירת הדם תקינה לחלוטין. 14. במהלך שנת 1991 ביקרה התובעת אצל הנתבעת 3 פעמים ונשלחה לבצע בדיקות דם. במהלך השנים 1992 - 1993 ביקרה התובעת פעמים ספורות אצל הנתבעת וזאת בשל דלקת גרון וכאבים בכפות הידיים וקיבלה טיפולים בהתאם. 15. ביום 15.4.91 נבדקת התובעת שוב על ידי פרופ' בנק אשר מפנה מכתב לנתבעת ובו הוא מציין כי כבר בשנת 1990 כאשר בדק אותה סבר שיתכן והיא סובלת ממחלת התשישות הכרונית ועתה הוא מוצא תופעות נוספות המכוונות לאבחנה זו.הוא מציין כי מחלה זו יסודה בוירוס שלא ידוע בוודאות איזה הוא. הוא מציין כי אין למחלה זו טיפול ספציפי אך הוא הורה לתובעת על טיפול בויטמינים כמו 6B, E, C . 16. ביום 10.3.94 נבדקת התובעת שוב על ידי פרופ' בנק ומכרטיסה אצלו עולה שבאה לביקורת. בסופה של הבדיקה הוא מציין שהיא ב.מ.פ. ורק הרפלקסים קצת מוגברים. 17. ביום 22.3.94 התלוננה התובעת בפני הנתבעת על התקפי כאבי בטן ושלשולים עם חום של 37.3-37.4 ולחץ בחזה. התובעת נבדקה על ידי הנתבעת ובדיקת הבטן נמצאה תקינה לחלוטין. התובעת נשלחה למספר בדיקות כולל צואה לתרבית ולפרזיטים וכן לבצע סונר בטן. לצד הרישום של הבדיקה של סונר בטן ישנו רישום נוסף: "לא בוצע" 18. ביום 27.2.95 מגיעה התובעת לנתבעת ומציינת כי נבדקה על ידי כירורג עקב הפרשה מהפטמה וכן מציינת: "מוסרת לי שנמצאת במעקב פרטי של פרופ' בנק ....אנדוקרינולוג." 19. ביום 14.6.95 נבדקת התובעת שוב על ידי פרופ' בנק שמפנה מכתב לנתבעת ובו הוא מבקש להפנות את התובעת לבדיקת MRI על מנת לראות את יותרת המוח והמוח כולו לאחר שבזמן האחרון התובעת הבחינה גם בהפרעה בדיבור. 20. ביום 19.6.95 מפנה הנתבעת את התובעת לבדיקת MRI בתל השומר ומציינת במכתב ההפניה כי הוא נעשה על פי המלצת פרופ' בנק. תוצאות בדיקת ה - MRI נשלחות לנתבעת והן תקינות. 21. ביום 2.9.95 הגיעה התובעת לבית חולים איכילוב בשל כאבים חזקים במותן מאתמול. התובעת נבדקה ושוחררה לביתה לצורך ביצוע בדיקת CT בטן במסגרת קופת החולים לאחר שמסרה כי בעברה ממצא בכליה . 22. ביום 4.9.95 מודיעה אמה של התובעת לנתבעת טלפונית על הטיפול במיון בית החולים שעברה התובעת. ביום 5.9.95 נרשם בכרטיס התובעת כי הנתבעת ערכה ביקור בית אצל התובעת ויעצה לה לפנות למיון במקרה של החמרה. בהמשך אותו רישום מצוין כי התובעת עברה ניתוח דחוף לכריתת הכליה עקב גידול מדמם וכי הנתבעת ביקרה אותה בבית החולים. בסוגריים נרשם כך: "פנתה עפ"י עצתי מה 5.9.95". 23. מתוך גיליון הניתוח (נספח יט' 1 למוצגי התובעת), עולה כי התובעת אושפזה כבר ביום 5.9.95 וכי את הניתוח עברה ביום 7.9.95. מתוך המסמך לא ניתן ללמוד על שעת הגעתה של התובעת לבית החולים ביום ה - 5.9.95. יש לציין כי בסיכום המחלה המודפס (נספח כ' למוצגי התובעת) נרשם כי התקבלה למיון ביום 6.9.95 לכאורה. 24. ביום 3.12.95 ישנו רישום על ביקור נוסף של התובעת אצל הנתבעת ושם מצוין כי מצבה יציב וכי היא נמצאת בביקורת של אורולוג מבית חולים איכילוב. 25. ביום 18.2.96 מופיע ביקור נוסף אצל הנתבעת שבו נרשם כי התובעת מסרה לה שקיבלה יעוץ להגיש תביעה כנגד בית החולים איכילוב בשל רשלנותו בשחרורה מהמיון ביום 2.9.95 וכי אין לה טענות כלפי הנתבעת. 26. ביום 25.3.96 מגיעה התובעת שוב לנתבעת בשל תלונות על צינון וחום. התובעת נבדקת ומקבלת טיפול אנטיביוטי במוקסיפן. זהו ביקורה האחרון של התובעת אצל הנתבעת כפי שעולה מכרטיס הטיפולים. 27. ביום 26.3.01 עורך פרופ' בנק חוות דעת עבור התובעת שעניינה שיעור נכותה ויכולת תפקודה. באותה חוות דעת (נספח ד' 3 למוצגי הנתבעת), מציין פרופ' בנק את השתלשלות האירועים והבדיקות בגינם הגיעה התובעת אליו החל משנת 1990. הוא מציין גם את ממצאי בדיקת האולטרה-סאונד וכן את ממצאי בדירת ה - CT אשר הראו גידול שאובחן כאנגיומיוליפומה ומוסיף כך: "התמונה הקלינית לא התאימה לממצא הרנטגני ואולטרה-סאונד בכליה השמאלית ומאידך ענתה על הקריטריונים האבחנתיים של התסמונת התשישות הכרונית. אי לכך החלה לקבל טיפול מסייע בויטמין 6B וויטמין E.גם הוסבר לה פשר התופעות ושאין טיפול אשר יכול להפסיק את התופעות הקליניות ושעליה להתמודד עד כמה שאפשר. עד 1995 היתה פחות או יותר יציבה עם עליות וירידות קלות במצב כך שיכלה לתפקד עד כדי 50 עד 80% מהכושר הנורמלי שלה. באותה שנה בספטמבר נתקפה בכאבים עזים במותן שמאל ואחרי שעברה CT וכשהופיעה אנמיה והתגברות הכאבים נותחה בגלל המטומה גדולה סביב הכליה השמאלית. הכליה נכרתה. אחרי הנתוח נמשכו כאבים בבטן והיו אפיזודות של סתימת מעיים חלקיות. חל גם מפנה במצבה הכללית. חלה החמרה בולטת מבחינת התסמונת התשישות הכרונית. העייפות התגברה והתשישות נהפכה לדבר של קבע...... מאחר ועקבתי אחרי מחלת התשישות הכרונית אצלה מתחילת התסמונת, היה ברור שהמחלה החמירה בצורה דרסטית בעקבות הסיבוך הכלייתי והניתוח שעברה.... לפי ניסיוני - ממקרים רבים של תסמונת זאת ולפי הידוע בספרות, מאורע טראומטי הן גופני והן נפשי יכול להביא להתלקחות ולהחמרה של התסמונת. במקרה של גברת יגר הייתה בדרך להתאוששות ממחלתה והייתה מסוגלת לתפקד ובגלל הסיבוך הדרמטי במחלת הכליה... חלה החמרה והתלקחות מחודשת של התסמונת..." (ההדגשה שלי ח.ו.ו.) 28. כתוצאה מניתוח כריתת הכליה יש לתובעת נכות רפואית בשיעור של 30% על פי מבחני המל"ל לקביעת נכות. טענות התובעת כלפי הנתבעת 29. התובעת טוענת כי הנתבעות התרשלו כלפיה בכך שלאחר גילוי הממצא הכלייתי לא טופלה ובסופו של יום נדרשה לעבור ניתוח חירום וכריתה מלאה של הכליה. התובעת טוענת כי לו הייתה מטופלת כראוי והיה מתבצע מעקב אחר מצבה, ניתן היה להציל את כלייתה ולא הייתה נדרשת כריתה מלאה שלה ולהיותה בסכנת חיים. לטענתה היה על הנתבעות להפנותה לטיפול באמבוליזציה. להוכחת טענתה זו הגישה התובעת חוות דעת רפואית של מומחה באורולוגיה, ד"ר קורצ'ק. 30. התובעת טוענת עוד כי הנתבעת התרשלה ברישום הממצאים בכרטיס הרפואי שלה ועל כן נעדרים ממנו רישומים שונים כמו למשל ממצאי בדיקתה אצל ד"ר הרשקו, האורולוג ממרפאת זמנהוף אשר בדק אותה לטענתה עוד בשנת 1990. להוכחת טענתה זו הגישה התובעת דפים מיומנה לאותה תקופה ובו רישומים על מעשיה והבדיקות שעברה. התובעת טוענת כי ברישומים בכרטיסה אצל הנתבעת נעשו בדיעבד תוספות. 31. התובעת טוענת כי כתוצאה ממחדלי הנתבעות נגרמו לה נזקים בשל כאב וסבל, אובדן הכנסה, סירוב חברות ביטוח לבטח אותה להשתלה ועוד. טענות הנתבעות 32. הנתבעות דוחות את טענת התובעת למעשה או מחדל רשלני מצידן. לטענת הנתבעת הפנתה את התובעת לכל הבדיקות הנחוצות מיד עם הגיעה אליה בתלונה על מיחושים בבטנה ובמותן. התובעת היא שבחרה בשלב מסוים לפנות לייעוץ אצל פרופ' בנק שהיה אמון עליה. פרופ' בנק ראה בממצא בכליה ממצא מקרי בלבד. התובעת היא שהעדיפה לפנות לפרופ' בנק במקום להיבדק אצל אורולוג כפי שנשלחה על ידי הנתבעת. התובעת הבהירה לה שהיא נמצאת במעקב פרטי אצל פרופ' בנק. 33. הנתבעות טוענות עוד כי התביעה הוגשה לאחר תקופת ההתיישנות ובכל מקרה בשיהוי ניכר. 34. עוד טוענות הנתבעות כי לא היה כל מחדל ברישום בכרטיס הטיפולים וכי אין ממש בטענה לתוספות של רישומים בדיעבד. 35. הנתבעות טוענות כי גם אם הייתה התובעת עוברת את הניתוח בשלב מוקדם יותר לא היה בכך כדי להצילה מכריתה מלאה של הכליה וכי במועדים הרלוונטיים לא היה מקובל טיפול באמבוליזציה. להוכחת טענותיה אלו הגישו הנתבעות חוות דעת של פרופ' הולצמן בתחום הנפרולוגיה וכן של ד"ר ליבוביץ בתחום האורולוגיה. דיון הטענה להעדר רישום מלא 36. טענותיה של התובעת במישור זה עיקרן שתיים: האחת כי הרישום על ביקורה של התובעת אצל האורולוג ד"ר הרשקו לא נרשם בכרטיסה; השנייה כי הנתבעת לא טרחה לרשום במדויק את כל תלונותיה של התובעת בעת ביקוריה אצלה. 37. התובעת טוענת כי נבדקה על ידי ד"ר הרשקו ביום 19.6.90 אך זה לא צייד אותה במכתב אל הנתבעת אלא הסתפק באמירה בעל פה כי אין כל קשר בין הכאבים והחום מהם היא סובלת לבין מצב הכליה וכי אין בתוצאות הבדיקות של האולטרה-סאונד וה - CT כדי להצביע על ממצא הדורש טיפול. הוא הוסיף כי אין צורך בטיפול אורולוגי ובהמשך מעקב על ידו. ראה סעיף 7 לתצהירה של התובעת. 38. התובעת מלינה על כי אין בכרטיסה כל תיעוד אודות בדיקתה זו. 39. מנגד טוענת הנתבעת כי התובעת לא הביאה לה כל מידע על בדיקתה על ידי אורולוג הגם ששלחה אותה להתייעצות דחופה אצל אורולוג וכי תחת זאת העדיפה לפנות לייעוץ לפרופ' בנק שכן בשלב הזה, קרי 20.6.90, טרם הייתה אבחנה ברורה באשר למקור הבעיה. 40. כאן המקום לציין כי לא הומצאו כל מסמכים ממרפאת זמנהוף הנוגעים לביקורה של התובעת שם. התובעת טענה כי פנתה לקבלת התיק הרפואי בשנת 1996 ולא נענתה וזאת מאחר ולטענת המרפאה לא נמצא תיק על שם התובעת במרפאה. 41. עוד יש לציין כי הסתבר שד"ר הרשקו נפטר עובר לשמיעת הראיות בתיק זה. 42. לאחר שעברתי על כל המסמכים ושמעתי את עדויות התובעת והנתבעת לעניין זה אני סבורה כי התובעת לא הצליחה להוכיח כי אכן ביקרה אצל אורולוג במרפאת זמנהוף ביום ה- 19.6.90 כדבריה. ואלה הסיבות שהביאוני למסקנתי זו: 43. עיון בכרטיסה של התובעת אצל הנתבעת מלמד כי הנתבעת מקפידה על רישום דבריה של התובעת גם כאשר לא הומצאו לה מסמכים. כך היה למשל בעניין הבדיקה על ידי הגניקולוג אשר אף הוא לא מסר בידי התובעת מכתב לרופאה המטפלת ובכל זאת פרטי בדיקתו ומסקנותיו נרשמו בכרטיס. אם נרשמו דברים אלה מדוע שלא יירשמו דבריו של האורולוג? לכך לא בא כל הסבר. 44. הנתבעת אף טרחה לחזור על ממצאי הבדיקה אצל הגניקולוג גם במכתבה המפורט לפרופ' בנק. במכתב זה פירטה הנתבעת באופן סדור ומדויק את כל הבדיקות אליהן הפנתה את התובעת ותוצאותיהן. בין היתר היא מציינת כי שלחה את התובעת לצילום בית חזה וסרולוגיה ועדיין לא קיבלה תשובות. לו הייתה התובעת מביאה בפני הנתבעת את תוצאות בדיקתה אצל האורולוג אך סביר הוא שהנתבעת הייתה מציינת זאת במכתבה לפרופ' בנק. זאת בעיקר לאור טענתה של התובעת כי האורולוג לא ייחס משמעות של ממש לממצא בכליה ולא הפנה למשך טיפול ומעקב כטענתה. 45. גם בכרטיסה הרפואי של התובעת אצל פרופ' בנק אין כל זכר לתוצאות בדיקתה על ידי האורולוג. זאת הגם שהוא מציין כי על פי אולטרה-סאונד שחלה שמאלית מוגדלת. זהו ממצא שהתובעת הביאה מבדיקתה אצל הגניקולוג ללא מכתב. אם הייתה התובעת מוסרת לפרופ' בנק כי נבדקה על ידי אורולוג וממצאי בדיקתו הם כפי שצוין בתצהירה, חזקה על פרופ' בנק שהיה מציין זאת בכרטיסה אצלו כפי שציין דברים נוספים. 46. כך גם בכתב התביעה אין כל אזכור של שמו של האורולוג אשר בדק את התובעת. הוא מוזכר באופן סתמי כאורולוג זאת ותו לא. רק בתצהיר עדותה הראשית מופיע לראשונה ד"ר הרשקו כאורולוג שבדק את התובעת במרפאת זמנהוף. זאת כאמור בדצמבר 2003 מועד החתימה על התצהיר ו - 13 שנים לאחר אותו ביקור נטען. 47. עוד ראיתי לציין כי בכתב התביעה לא מעלה התובעת כל טענה כלפי האורולוג ואף לא טוענת כי הנתבעת 2, קופת החולים, אחראית למחדליו אחריות שילוחית, כפי שמצאה לטעון ביחס למחדלי הנתבעת 1. התובעת גם לא ראתה לנכון לתבוע את ד"ר הרשקו כפי שפעלה ביחס לנתבעת 1. זאת הגם שעל פי טענתה בסעיף 7 לתצהירה היה הוא הגורם הראשון שהתרשל כלפיה. 48. ראיתי להעדיף את עדותה של הנתבעת אשר עשתה רושם אמין ביותר. ניכר היה כי היא פעלה מתוך אחריות ודאגה רבה לתובעת. במכתבה לפרופ' בנק כמו גם בהפניות אחרות נמצא תיאור מפורט של כל העובדות הרלוונטיות או שעשויות להיות רלוונטיות לנושא הבדיקה המבוקשת. הנתבעת נתנה הסברים הגיוניים ומניחים את הדעת גם לשאלות הקשות של ב"כ התובעת כמו למשל באשר להעדר רישום מפורט בכרטיס באשר לממצאי הבדיקות אצל רופאים מקצועיים, דוגמת רופא הנשים והיא השיבה כי באותה תקופה בה נערך הרישום בכרטיס קרטון ולא במחשב היו מתייקים את התשובות מן הרופאים ולא נדרשו להעתיקן לכרטיס של המרפאה עצמו. ראה עדותה בעמ' 39 לפרוטוקול בתחתית העמוד. הוא הדין באשר להעדר רישום בכרטיס של הפניית התובעת לביצוע בדיקת CT הגם שאין מחלוקת שהפניה כזו נעשתה. הסברה של הנתבעת היה שהכרטיס עצמו לא היה בפניה באותו היום שכן לתובעת לא נקבע תור לבדיקה והיא הגיעה ללא תור באופן דחוף. במצב דברים זה דאגה לרשום את תוצאות הבדיקה מיד במועד שהגיעה אליה שוב, ביום 18.6.90 יום לאחר הבדיקה. ראה עדותה בעמ' 40 - 41 לפרוטוקול. לעומת זאת בעדות התובעת נפלו סתירות דווקא בעניין זה. בחקירתה בבית המשפט לשאלת בית המשפט השיבה כך: "לשאלת בית המשפט למה לא הלכתי לרופא אחר אחרי שפרופ' בנק גם לא נתן תשובות חד משמעיות מה יש, אני משיבה לאורולוג והוא אמר לי שאין בעיה, וזה לא היה טעם ללכת למומחה אחר בתחום זה." ראה עדותה בעמ' 18 לפרוטוקול בראשית העמוד. משמע, צודקת הנתבעת כי בעת שהתובעת הציעה לפנות לפרופ' בנק טרם פנתה לבדיקת האורולוג למרות שנשלחה אליו מספר ימים קודם לכן (ראה עדותה של הנתבעת בעמ' 43 לפרוטוקול). טענה זו אינה מתיישבת אף עם עדותה של התובעת עצמה לפיה עוד ביום 19.6.90 הייתה בבדיקה אצל האורולוג במרפאת זמנהוף כפי שאף רשום ביומנה. 49. מכל הדברים האלה ראיתי לקבוע כאמור כי לא הוכח בפניי ברמת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי שהתובעת אכן נבדקה על ידי אורולוג כפי שנתבקשה לעשות על ידי הנתבעת וכי מסרה לנתבעת את תוצאות הבדיקה. 50. לאור דבריי שלעיל לא ראיתי לקבל גם את טענת התובעת כי הרישומים בכרטיסה אצל הנתבעת לקו בחסר באופן שיש בו כדי להצביע על טיב הטיפול הרפואי שקיבלה ו/או להעביר את נטל הבאת הראיה לידי הנתבעות. הרישום בכללו הינו מפורט ויש לזכור שמדובר בשנת 1990 כאשר הרישומים כולם נעשו בתיקי קרטון אשר הכילו גם את העתקי ההפניות ואת תוצאות הבדיקות שחזרו למרפאה. בזמנים אלו לא היה נוהג לרשום כל פרט בכרטיס הידני שמנוהל על ידי הרופא המטפל כפי שהדבר נהוג כיום בכרטיס הממוחשב. התובעת לא יכולה להישמע בטענה כי יש להעביר את נטל הבאת הראיה אל הנתבעות, בשל חסר זה או אחר של מסמכים, כאשר היא זו שבחרה להגיש את תביעתה 7 שנים לאחר הניתוח וכ - 12 שנים לאחר המאורעות נשוא התביעה. הטענה להוספת רישומים כוזבים בדיעבד 51. גם טענה זו דינה להדחות. אם היה ממש בטענה זו של התובעת כי אז הרישום הראשון שהיה מוסף לכרטיס היה נוגע לביקורה של התובעת אצל האורולוג, תוצאות בדיקתו והמלצותיו. רישום כזה לא קיים הגם שהוא בעל משמעות של ממש במחלוקת שבין הצדדים בתיק זה. 52. לגבי חלקם של הרישומים הבהירה הנתבעת כי הם נעשו בפעם הראשונה כשהכרטיס עצמו הונח בפניה לאחר קבלת המידע. ראה דבריה בעמ' 40 לפרוטוקול. 53. מקובלת עלי עדותה של הנתבעת ולפיה משרשמה בכרטיס כבר ב - 18.6.90 כי היא שוקלת אשפוז לא היה מקום לרשום זאת שוב ב - 20.6.90 בעת שהתובעת ביקשה לפנות להתייעצות אצל פרופ' בנק. יחד עם זאת אותה שאלה או המלצה לאשפוז מופיעה בסיפא למכתבה של הנתבעת לפרופ' בנק. 54. על כן ראיתי לדחות הטענה לפיה הוסיפה הנתבעת רישומים בדיעבד ולצורך התביעה שבפניי. האם הייתה התרשלות בטיפול הנתבעת בתובעת 55. אין חולק כי הנתבעות חייבות כלפי התובעת בחובת זהירות מושגית מעצם מערכת היחסים של מטופל - רופא ונותן שירותים. על כך נראה שאין צורך להכביר מילים. כל שיש לבחון במקרה זה הוא האם במקרה שלפניי, כפי שתואר בהרחבה לעיל, היה בהתנהגות הנתבעת משום מחדל העולה כדי התרשלות כלפי התובעת. 56. לצורך בחינתה של שאלה זו בעיקר פורטו בהרחבה כל מעשי הנתבעת כפי שעולים מן הרשומות הרפואיות ומעדויות הצדדים בפרק המבוא לפסק הדין. 57. מתוך הרשומות הרפואיות, כמו גם מעדויות התובעת עצמה והנתבעת, עלה כי בטווח של שבועיים מיום הגעתה של התובעת למרפאה, ביום 3.6.90, עם התלונות על כאבים במותן שמאל, פעלה הנתבעת לשליחת התובעת למספר רופאים מומחים ולבדיקות רבות ושונות. התובעת נשלחה לביצוע בדיקות דם וכן אולטרה-סאונד כליות ומשם לבדיקת CT בטן. עם קבלת התוצאות של בדיקות אלו נשלחה התובעת בטווח ימים בלבד לבדיקת רופא נשים, בדיקת אקו לב ובדיקה על ידי אורולוג. כל זאת בתוך 14 ימים בלבד. 58. התנהלות זו, כפי שהעידה הנתבעת, נבעה מן הרצון לאתר את מקור הבעיה עליה התלוננה התובעת ואשר באה לידי ביטוי בחום לא גבוה במיוחד אך מתמשך וכאבים במותן. הנתבעת העידה כי לאחר קבלת תוצאות בדיקת ה - CT נבהלה שמה חרף הממצא בכליה מדובר בבעיה לבבית וזאת לאור העובדה כי התובעת סבלה מראומטיק פיבר מספר שנים בילדותה. לצורך שלילת בעיה לבבית שלחה את התובעת לבדיקת אקו לב. 59. התנהגות זו של הנתבעת, שהינה רופאת משפחה המטפלת בתובעת במסגרת קופת החולים, עמדה לדעתי בכל קריטריון של התנהגות סבירה ואחראית של רופא כלפי מטופל. הנתבעת בהיותה רופאת משפחה עשתה כדי לכסות את מירב התחומים שיכולים להיות קשורים לתלונות התובעת ולא חסכה בדיקות או הפניה לרופאים מקצועיים. הנתבעת, בתפקידה כרופאת משפחה, צריכה לפעול לכיסוי כל תחום שיכול לבוא בחשבון ואזי להפנות את המטופל לרופא המומחה בתחום הנדרש. 60. ביום 20.6.90 הגיעה התובעת אל הנתבעת לאחר שנשלחה לבדיקת אורולוג. בסופה של הפגישה יוצאת התובעת עם מכתב הפניה מפורט לפרופ' בנק לצורך התייעצות פרטית עמו. 61. הצדדים חלוקים בשאלה האם ההפניה לפרופ' בנק נעשתה לאחר שהתובעת ביקשה לפנות אליו בהיותו רופא שאמון עליה וזאת בטרם נבדקה על ידי אורולוג , או שמא הייתה זו הנתבעת שאמרה לתובעת כי היא אובדת עצות לאור ממצאי הבדיקות שהביאה התובעת כולל ממצאי האורולוג כפי שטוענת התובעת. כאמור לא שוכנעתי ברמת ההוכחה הנדרשת כי אכן נבדקה התובעת על ידי אורולוג במועד של ה 18.6.90. כפי שיוצג להלן אין למחלוקת זו חשיבות רבה לשאלה שבדיון. 62. אם צודקת התובעת בטענתה כי נבדקה על ידי אורולוג וזה ציין בפניה כי אין כל קשר בין הכאבים והחום לבין מצב הכליה וכי אין צורך בהמשך מעקב אורולוגי, כי אז לא היה על הנתבעת להוסיף ולבצע דבר במישור הטיפול האורולוגי. שהרי עסקינן ברופאת משפחה ולא ברופאה מומחית לאורולוגיה. אילו פעולות נוספות בתחום האורולוגי היה על הנתבעת לבצע אם המומחה בתחום סבר שאין צורך בכל מעקב? במצב דברים עובדתי זה לא דבק בפעולת הנתבעת דבר. זאת אולי למעט עצם העדר הרישום בכרטיס התובעת על ממצאי בדיקת האורולוג. 63. אלא, שכפי שציינתי לעיל, לא שוכנעתי כי אכן הביאה התובעת תשובות אלו מן האורולוג. גם במצב דברים זה לא ראיתי כי היה בהתנהגות הנתבעת משום התרשלות. 64. שני הצדדים הסכימו כי פרופ' בנק הינו אוטוריטה בתחום הרפואה הפנימית. במועדים הרלוונטיים לתביעה שימש פרופ' בנק כמנהל מחלקה בבית החולים שיבא. מכתבה של הנתבעת לפרופ' בנק הינו מפורט ביותר וכולל את ממצאי בדיקת האולטרה-סאונד וה - CT כמו גם שאלה האם במצב דברים זה אין מקום להמשך בירור באשפוז. כל מסכת הבירורים שערכה הנתבעת לתובעת הייתה פרושה בפני פרופ' בנק בעת שהתובעת נבדקה על ידו ביום 20.6.90. 65. בסיכומה של הבדיקה מפנה פרופ' בנק מכתב לנתבעת. מתוך המכתב עולה כי עיקר דאגתו נוגעת לממצאי שקיעת הדם של התובעת שהצביעה על ערכים לא תקינים. בסיומו של המכתב הוא מבקש לחזור על שקיעת הדם על מנת לראות אם היא חזרה לערכים נורמאליים. זהו למיטב הבנתי המעקב שאליו התכוון בסיימו את המכתב תוך ציון כי המקרה טעון מעקב. פרופ' בנק אינו מייחס לממצא בכליה משמעות מיוחדת. חרף העובדה שתוצאות בדיקות האולטרה-סאונד וה - CT היו בפניו, אינו מבקש המשך מעקב כל שהוא בשטח האורולוגי. כל שהוא מציין בעניין זה מסתכם באמירה כי לדעתו הממצא בכליה הינו מקרי בלבד. 66. הנתבעת שבה ומפנה את התובעת לבדיקות דם כפי שעולה מן הכרטיס הרפואי הן בחודש דצמבר 1990 והן במרץ 1991. ספירת הדם הייתה תקינה כפי שנרשם בכרטיס. 67. בנסיבות העניין ראיתי לקבוע כי הנתבעת עשתה את המוטל עליה כרופאת משפחה ופעלה על פי המלצות המומחה אליו פנתה התובעת. 68. לעניין זה יפים דבריה של כב' ס. הנשיא בלהה גילאור כתוארה אז בפסק הדין בעניין ת.א. (חי) 959/00 אבילפזוב סמירה ואח' נ' קופ"ח של ההסתדרות הכללית, (פורסם בנבו). בפסק הדין מציין בית המשפט כי תפקידו המיוחד של רופא המשפחה הינו לבצע אבחנות אפשריות ראשוניות לצורך הפניית המטופל לבירור מקצועי. תפקידו של רופא המשפחה מסתיים אם אכן העלה את האפשרויות השונות ופעל על פי הממצאים. והיא מוסיפה ומציינת : "אפשרויות הבירור של רופא המשפחה הן מוגבלות ויש לבצע את הבירור בהדרגה. אין להפנות את החולה לכל הבדיקות האפשריות." ובהמשך: "... אין להחיל על רפואת המשפחה בקהילה רף נורמטיבי גבוה מידי שאינו מתאים לפעילותה של מערכת הרפואה הציבורית בישראל, ושיהיה בו הקפדה (צריך להיות - הכבדה כנראה - ח.ו.ו.) בלתי סבירה על בתי החולים וחדרי המיון ..." במקרה שם נקבעה בסופו של יום אחריותה של הרופאה המטפלת בשיעור של 30% בלבד בשל העובדה שלא ערכה לתובעת שם בדיקה גופנית מקיפה בעת בדיקתה השנייה אצלה, בדיקה של הלב שיכלה לאותת על קיומה של המחלה הנדירה ממנה סבלה. לעומת זאת במקרה שבפנינו בדקה הנתבעת את התובעת בדיקה גופנית ואף ערכה אבחנות מבדלות ממספר תחומים ושלחה את התובעת להתייעצויות אצל מומחים בתחומים אלה. לא עלתה טענה כי על הנתבעת היה לעקוב בעצמה באמצעות בדיקה קלינית של התובעת, על מצבו של הממצא של אנגויומיוליפומה. ואילו שליחתה של התובעת לבדיקות חוזרות מסוג CT ואח' לא נתבקשו על ידי המומחים לדבר. 69. כפי שנאמר לא אחת: "המבחן אשר על בית-משפט לבחון בו מעשה או מחדל פלוני של רופא תוך כדי טיפולו המקצועי, אם יש בו או אין בו משום רשלנות, איננו מבחן של חכמים לאחר המעשה אלא של הרופא הממוצע בשעת מעשה; רופא בשר ודם עשוי לטעות, ולא כל טעות מהווה רשלנות." ראה ע"א 280/60 פרדו נ' חפץ - פלדמן בתור יורשת ובשם עזבון ד"ר ר. חפץ ואח' פ"ד טו 1974 ,בעמ' 1977. וכן ע"א 323/89 פכרי קוהרי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה (2) 142 בעמ172. וכן יפים לענייננו דבריהם של המלומדים ד"ר עדי אזר ז"ל וד"ר אילנה נירנברג בספרם רשלנות רפואית וסוגיות בנזיקין, בעמ' 231: "הרופא חייב לדעת את הנדרש מרופא, לרבות מבנה גוף האדם, המחלות והתהליכים השונים, סימני אזהרה על מחלות או תהליכים, אופן בדיקה נאות, וכן על הרופא לדעת מה הוא אינו יודע, ולהפנות את החולה לרופא המתאים בעל המומחיות לטפל במחלתו." 70. טענת התובעת כי על הנתבעת היה להוסיף ולעקוב אחרי הממצא בכליה באופן יזום מצידה נראית לי במקרה הזה כדרישה בלתי סבירה. לא ניתן לאלץ אדם לפנות לרופא אם אינו מעוניין לעשות כן. ככל שהתובעת העדיפה לפנות לפרופ' בנק במקום לסיים את הבירור האורולוגי כאשר פרופ' בנק הינו מנהל מחלקה פנימית, אין לה אלא להלין על עצמה. ראוי לציין כי התובעת הוכיחה בעת עדותה כי היא מאד מעורה בנעשה עמה ויודעת לפנות כל אימת שמתעורר בה חשד לבעיה רפואית כזו או אחרת. כך גם עלה מן המסמכים כי התובעת הוסיפה להיות במעקב פרופ' בנק ופעלה על פי עצותיו גם בתקופה שלאחר ה - 20.6.90. לא ראיתי לקבל את טענתה כי לא הייתה במעקב של פרופ' בנק שכן גם אם לא היה מדובר במעקב צמוד במרפאתו הפרטית, הרי שהתובעת פנתה לטיפול במרפאת עייפות בבי"ח שיבא, בו כאמור עבד פרופ' בנק הגם שהיא תושבת תל-אביב. במרפאה זו הייתה מטופלת במשך זמן לא מבוטל. כך גם במועד ה - 15.4.91 שבה התובעת אל מרפאתו הפרטית של פרופ' בנק וגם בבדיקתה זו אין הוא שב לממצא בכליה ואינו מבקש או מפנה להמשך מעקב או חזרה על בדיקות רלוונטיות. הוא הדין במועד 14.6.95 בו הפנה מכתב לנתבעת וביקש בדיקת MRI מוח. 71. אם יש מקום לטעון למחדל בתקופה זו בטיפול בתובעת הרי שיש להעלותו למול פרופ' בנק. פרופ' בנק, אליו הגיעה התובעת עם מכתב מפורט מן הרופאה המטפלת בה בקופת החולים, בחר להתייחס אך ורק לתמונת הדם של התובעת כממצא מחשיד ופתר כלאחר יד את הממצא הקיים בכליה . הוא לא ציין כי על התובעת להוסיף ולהיבדק על ידי אורולוג ואפילו לא כי יש לחזור על בדיקות האולטרה-סאונד של הבטן כפי שהוא מציין במפורש ביחס לבדיקות הדם החוזרות המתבקשות. את מחדלו של פרופ' בנק מבקשת התובעת להטיל על הנתבעת ולא היא. 72. כך גם על מנת שתוכר רשלנות יש להוכיח קשר סיבתי בין המחדל לנזק. האם ניתן היה להימנע מכריתת הכליה לו הייתה התובעת במעקב 73. טענה זו הינה נושא המחלוקת שבין המומחים מטעם הצדדים. 74. מתוך חוות הדעת שהוגשו על ידי הצדדים אין מחלוקת כי הגידול בכליה אצל התובעת היה בגודל של כ - 3 ס"מ בשנת 1990 ואילו בעת הניתוח בשנת 1995 הגיע לגודל של 5 ס"מ. כך גם עולה כי הגידול הורכב ממספר גידולים ו/או ציסטות כפי שעולה מתוך תוצאות בדיקת האולטרה-סאונד: "כליות - שמאלית - מוגדלת ....בחלק העליון מוקדים אקוגניים חזקים האחד בקוטר 1.6 ס"מ והשני כ - 3 ס"מ ממצאים דומים בקוטב התחתון עם הרחבה של מע' מאספת..." 75. התובעת טענה כי לו הייתה מטופלת כראוי ניתן היה לטפל בגידול באופן שהיה משמר את כלייתה או לחילופין משמר אותה חלקית. לטענתה, כפי שעולה מחוות הדעת של ד"ר קורצ'ק, ניתן וצריך היה לטפל באנגיומיוליפומה בדרך של אמבוליזציה. 76. לשיטתו של ד"ר קורצ'ק קיימת הסכמה בספרות שיש להתייחס לגודל הגידול כך שביחס לגידולים עד 4 ס"מ אין צורך בהתערבות כירורגית אלא במעקב בלבד ואילו בגידולים מעל 4 ס"מ או גידולים קטנים יותר אך הגורמים לכאב יש לבצע אמבוליזציה. אם פעולה זו נכשלת מומלץ לעשות ניתוח משמר היינו כריתה חלקית של הכליה. לו היה מתבצע מעקב אחר הגידול אצל התובעת כי אז היה האורולוג יכול לקבל החלטה לבצע אנגיוגרפיה ואמבוליזציה ולהציל חלק ניכר מן הכליה. ד"ר קורצ'ק מסכים כי בשנת 1990 לא היה צריך לערוך כל טיפול בגידול אלא לעקוב אחריו. עוד הוא מסכים כי רק בשנת 1995 החל הגידול לדמם והצריך ניתוח. ראה עדותו בעמ' 8 לפרוטוקול באמצע העמוד. 77. לשאלות בית המשפט השיב ד"ר קורצ'ק כי אכן גם אם הגידול היה גדל בחצי ס"מ ויותר במשך הזמן לא היה סבור כי יש לבצע אמבוליזציה כל עוד התובעת הייתה אסימפטומטית. מנגד השיב כי הסיכוי להציל את הכליה היה קיים בביצוע פעולה אלקטיבית ולא במקרה חירום כפי שקרה במקרה זה. בהמשך הוא מודה שאינו מבין את השיקולים שהביאו את הרופאים במיון בבי"ח איכילוב לשחרר את התובעת לביתה ביום 2.9.95 ראה דבריו בעמ' 9-10 לפרוטוקול. 78. ד"ר ליבוביץ מטעם הנתבעות טוען כי טיפולי אמבוליזציה לא היו מקובלים כטיפול שגרתי בארץ בסוף שנות ה - 80 תחילת שנות ה - 90. כך גם לא היה מקובל לתת טיפול מונע כסטנדרט שגור. 79. ד"ר ליבוביץ מציין בחוות דעתו כי אין ספק שהתובעת הייתה צריכה להיות במעקב הדוק בשל האנגיומיוליפומה הסימפטומטית מאז 1990. אלא שהתובעת בחרה לפנות לפרופ' בנק וזה לא ראה צורך במעקב אחר הממצא שהתקבל בבדיקות ההדמיה. והוא מוסיף בחקירתו הנגדית כך: "... הטיפול באנגיומיוליפומה הוא טיפול של אורולוגים ולא של רופא משפחה. אני לא מצפה מרופא משפחה לא ב - 1990 ואפילו לא היום להיכנס לדקויות של הטיפול באנגיומיוליפומה. אני מצפה שהוא יתייעץ וזה אכן מה שהיא עשתה. היא התייעצה עם אורולוג ועם פרופ' בנק. אתה אומר לי שהתובעת פנתה לפרופ' בנק שהוא פנימאי, אני משיב לך שהוא נחשב באותה תקופה לאחד הפנימאים הגדולים שהיה בארץ. אם הוא כשל בגישה לאנגיומיוליפומה מה אנחנו רוצים מהנתבעת?" ראה עמ' 56 לפרוטוקול. 80. ד"ר ליבוביץ מוסיף וטוען כי גם מעקב הדוק אחר הגידול לא היה מונע את הכריתה המלאה בסופו של דבר וזאת בין היתר בשל העובדה שהכליה נשאה אנגיומיוליפומות מרובות. האירוע הפתאומי של הדימום הוא שהביא לצורך בטיפול ללא תלות בגודל הגידול. 81. לאחר שהמומחים נחקרו בבית המשפט ולאחר ששבתי וקראתי את חוות הדעת על נספחיהן, ראיתי לקבל את חוות דעתו של ד"ר ליבוביץ כחוות הדעת שאמונה עלי. ד"ר ליבוביץ לא ניסה ליפות את המציאות וציין באופן מפורש כי היה צורך לעקוב אחר האנגיומיוליפומה ממועד גילויה. עמדתו באשר לשכיחות של טיפולי אמבוליזציה באותה תקופה נסמכת ונתמכת בספרות המקצועית שהביא. ראה למשל טבלה מס' 4 בעמ' 1122 במאמר של אוסטרלינג ולפיה לא נעשו טיפולי אמבוליזציה ו/או כריתה משמרת במטופלים שגודל האנגיומיוליפומה שלהם הייתה קטנה מ - 4 ס"מ. גודלו של הגידול של התובעת במועד גילויו לראשונה היה קטן מ - 4 ס"מ כך שעל פי הפרקטיקה שנהגה אז לא היה מקום להתערבות כירורגית. בסופו של יום גם ד"ר קורצ'ק לא סבור שכך היה צריך לעשות. 82. גם בחקירתו הנגדית נותר ד"ר ליבוביץ איתן בדעתו כי גם אם היה נערך מעקב כפי שראוי היה שיהיה, לא היה בכך כדי לשנות מן התוצאה וכדבריו בעמ' 57-58 לפרוטוקול: "את מבקשת שאבהיר למה התכוונתי שמבחינה פרקטית למעקב אחר גודל הגידול לא הייתה משמעות ביחס לגורל הכליה והאדם, אני משיב לך שלדעתי בין אם נעשה מעקב ובין אם לא, הכליה הזו נדונה לכריתה מלאה.אם הייתי מטפל בה ב - 1990, יתכן שהייתי מגיע כבר אז למסקנה הזו. בשנת 95 כאשר ראינו כליה שמעורבת על ידי גידולים רבים ולכן האפשרות לטפל בה על ידי אמבוליזציה או כריתה חלקית אינם מעשיים. בכל מקרה הכליה הייתה מגיעה לכריתה מלאה." 83. גם ד"ר קורצ'ק מסכם שלא היה מקום לפעולה כירורגית כלשהיא כל עוד התובעת לא הייתה סימפטומאטית וכי בשנת 1990 לא היה מקום להתערבות. מכאן שעד להתפרצות הכאב והדימום ב - 1995 גם לשיטתו לא היה צריך לנקוט פעולה אקטיבית. משאירע האירוע - שהינו אירוע חירום גם לדבריו - לא היה מנוס מכריתה מלאה. סיכום שאלת האחריות 84. מן המקובץ עולה כי בסופו של יום כשלה התובעת בהוכחת טענתה ולפיה היה במעשי או מחדלי הנתבעות משום התרשלות שהביאה לנזק ומכאן לאחריותן כלפיה. 85. ראיתי לציין כי בכתב התביעה לא העלתה התובעת כל טענה כלפי הטיפול האורולוגי שניתן לה על ידי ד"ר הרשקו ועל כן היא מנועה מלהעלות טענה זו בסיכומיה. גם הטענות כלפי הנתבעת 2 מתמצות כולן לאחריותה השילוחית למעשי הנתבעת 1. טענת ההתיישנות 86. הנתבעות טענו כבר בראשית הדרך כי התובעת הגישה תביעתה בחלוף תקופת ההתיישנות. הן שבו על טענתן זו בפתח סיכומיהן הגם שבקצרה. 87. התובעת טוענת בתשובה לסיכומי הנתבעות כי התביעה הוגשה בטרם חלפה תקופת ההתיישנות שכן הנזק של אובדן הכליה אירע רק ב - 7.9.95 בעת הניתוח שעברה התובעת בבי"ח איכילוב ואילו התביעה הוגשה ביום 2.9.2002. 88. צודקת התובעת כי מאחר ותביעתה נסמכת על הנזק שלנגרם לה מאובדן הכליה, מתחיל מרוץ ההתיישנות מן המועד שבו נכרתה הכליה ועל כן התביעה הוגשה 4 ימים לפני תום תקופת ההתיישנות. באשר לשיהוי שבהגשת התביעה ותוצאותיו כבר חיוויתי דעתי לעיל. שאלת הנזק 89. למעלה מן הצורך אתייחס בקצרה גם לשאלת גובה הנזק. 90. המומחים מסכימים כי נכותה הרפואית של התובעת כתוצאה מכריתת הכליה עומדת על 30% נכות. המומחים חלוקים בשאלה אם יש בנכות זו כדי לפגוע בכושר תפקודה של התובעת בחיי היום יום. 91. לאחר ששמעתי את המומחים, כמו גם את התובעת, אני סבורה כי התובעת רואה לייחס לאירוע שפקד אותה משמעות שהינה הרבה מעבר למתחם הסבירות. איני סבורה כי התובעת לא יכלה להמשיך בשגרת חייה ולהוסיף ולעבוד באותה עבודה שבה עבדה עובר לניתוח. גם המומחה מטעמה ד"ר קורצ'ק מציין בחקירתו בעמ' 12 כך: "את שואלת אם אני מסכים איתך שאנשים עם כליה אחת יכולים לתפקד רגיל באופן מלא, ואני משיב לך שהחולה עם כליה אחת מתפקד כרגיל, הוא יכול להוולד ולמות עם כליה אחת בלי שהוא ידע, אבל עוד פעם, אנחנו חייבים לעקוב אחרי כליה כזאת והיא מהווה פוטנציאל לכל דבר, יכול להיות בה גידול ובגלל זה נותנים אחוזי נכות. זה מעלה את הסיכון שבמקום 2 כליות יש כליה אחת ואין רזרבה וזאת הסיבה שאנחנו מבקשים לשמר ככל הניתן." התובעת לא הכחישה כי אובחנה כסובלת מתסמונת התשישות הכרונית וזו יכול שתסביר את בעיות התפקוד שלה. 92. מכאן שנכותה של התובעת אינה תפקודית וזאת מאז 1995 ועד היום במשך 11 שנים. עובדה זו מלמדת כי הנזק, תולדת האירוע נשוא התביעה, ככל שקיים עוסק רובו ככולו ברכיב כאב וסבל. כאמור דיון זה הינו תיאורטי לאור מסקנתי שלעיל. סוף דבר 93. ראיתי לדחות את תביעת התובעת לאחר שהתובעת כשלה להוכיח כי הנתבעות התרשלו כלפיה במסגרת טיפולה של הנתבעת 1 בה. 94. בנסיבותיו של תיק זה ובשים לב לנסיבותיה האישיות של התובעת לא הייתי פוסקת הוצאות. אלא שמאחר והתבטאויותיה של התובעת כלפי הנתבעת 1 היו בוטות, תוך שהיא מייחסת לנתבעת רישומים כוזבים וכיוצב', ואלה פגעו בנתבעת 1 ללא כל הצדקה, זאת בעיקר כאשר התובעת בחרה לתבוע את הנתבעת 1 באופן אישי ולא הסתפקה בהגשת התביעה כנגד מעבידתה של הנתבעת 1, לא ראיתי כי במישור יחסים זה יש מקום לוויתור על הוצאות. על כן ראיתי לפסוק לנתבעת 1 הוצאות משפט שנגרמו לה בשל הצורך בניהול ההליך בסך של 3,500 ₪ בצירוף מע"מ. כנגד הנתבעת 2 לא ראיתי לעשות צו להוצאות בנסיבותיו של תיק זה כאמור לעיל. 95. ההוצאות ישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל. רפואהתביעות רשלנות רפואיתרשלנות