ניתוח לייזר להסרת משקפיים - סיכונים

פסק דין 1. תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף, אשר לטענת התובעת נגרמו לה כתוצאה מניתוחי לייזר לתיקון ראייה בשיטת P.R.K שעברה. הנתבע מס' 1 (להלן: "הנתבע") הינו הרופא אשר ביצע את הטיפול בשתי עיניה של התובעת, והנתבע 2 הינו המרכז הרפואי שבו נערכו הטיפולים. 2. התובעת, רווקה ילידת 1958, עבדה עובר לניתוחים כמזכירת בית ספר. למן ילדותה, סבלה מקוצר ראיה בשתי עיניה ובבדיקה שנערכה סמוך לפני הניתוחים אובחנה כסובלת ממיופיה (קוצר ראיה) בשיעור של 13.5- בעין ימין ובשיעור של 13- בעין שמאל. התובעת גם סבלה מילדות ממחלת פוליו. מחלת הפוליו, הקשתה על התובעת במהלך השנים את השימוש בעדשות מגע, ולכן השתמשה בעדשות "קבועות" אשר החלפתן נעשית לעיתים רחוקות יותר והשימוש בהן הינו פחות שכיח בקרב הציבור. הדבר הביא לדלקות חוזרות ונשנות בעיניה של התובעת, ומשום כך פנתה אל הנתבעים לבדיקת האפשרות לתיקון המיופיה באמצעות ניתוח לייזר. ביום 18.11.92 עברה התובעת את ניתוח הלייזר הראשון בעין שמאל. ביום 6.1.93 עברה ניתוח נוסף, הפעם בעין ימין. אין מחלוקת, כי חודשים ספורים לאחר ביצוע הניתוחים, התגלו דימומים ברשתיות בשתי עיניה של התובעת. תחילה אובחנה ירידה בחדות הראיה בעין ימין ביום 4.2.93, וביום 24.3.93 אובחן דימום ברשתית אותה עין. ביום 23.5.93 אובחן דימום גם ברשתית עין שמאל. בעקבות הדימומים התדרדרה ראייתה של התובעת בשתי עיניה, עד אשר ביום 22.11.95 הוצאה לה תעודת עיוור על ידי משרד הבריאות. 3. התובעת טוענת, כי הנזק נגרם לעיניה כתוצאה מניתוחי הלייזר שעברה ובשל רשלנותם של הנתבעים. לשיטתה, ברמת מיופיה גבוהה כגון זו שסבלה ממנה, אסור היה לנתבעים לבצע בעיניה ניתוחי לייזר מסוג P.R.K. לביסוס טענותיה בנדון, הוגשה חוות דעתו של פרופ' ניימן מיום 25.8.97: המומחה קבע, כי התובעת סובלת מצלקת גליאלית גדולה באזור המקולה (מרכז הרשתית) בשתי העיניים. כמו כן, במקטע הקדמי של שתי העיניים ישנה צלקת עדינה במרכז הקרנית. כחודשיים וחצי לאחר הניתוח בעין ימין וכחמישה חודשים לאחר הניתוח בעין שמאל, הופיעו דימומים במרכז הרשתית עם ירידה פתאומית בחדות הראיה. כתוצאה מסיבוך זה, התעוורו שתי העיניים לצמיתות. על פי האמור בחוות הדעת, קיימות בספרות הרפואית הרלבנטית התייחסויות לשלושה סוגי כישלונות של ניתוחי לייזר מסוג PRK בעיניים עם מיופיה גבוהה: נסיגת התוצאות לאורך זמן, עכירות במרכז הקרנית, וכן פגיעה בכלי הדם הנמצאים מתחת למקולה המביאה להצטלקות במרכז הרשתית. בכל הנוגע לפגיעה ברשתית, מודה המומחה, כי מבחינה תיאורטית, קרני הלייזר מסוג Excimer המשמשות לביצוע הניתוח, אינן חודרות מעבר לקרנית וודאי שאינן מגיעות למרכז הרשתית, אולם המומחה מעלה אפשרות לפיה יריות הלייזר גורמות להלם אקוסטי-מכני הפוגע בכלי הדם אשר הינם שבריריים במיוחד בעיניים הסובלות ממיופיה גבוהה. אפשרות זו הועלתה במאמרים של Seiler, שהינו מומחה ידוע ברמה הבינלאומית בתחום רפואת העיניים, אשר נכתבו בשנת 1995 וחוות הדעת הפנתה אליהם. יש לציין, כי במסגרת פרסומים אלה, התיאוריה בדבר הלם אקוסטי-מכני הועלתה כהשערה, אשר מטרתה להסביר מקרים של הופעת דימומים ברשתית תקופה קצרה לאחר ביצוע טיפול בלייזר בקרנית העין, אך לא הוכחה במחקר רטרוספקטיבי מקיף. גם פרופ' ניימן אשר הפנה אל הפרסומים במסגרת חוות דעתו, מתייחס אליה כאל הסבר אפשרי. המומחה מפנה למאמר נוסף, מאת Brancato, המדווח על שלושה מקרים שבהם אירע שינוי במקולה בעקבות PRK, אולם לא ברור מהו פרק הזמן שחלף בין הטיפול להופעת השינויים. לדעת פרופ' ניימן, ניתן אם כן לקשור בין הניתוחים שבוצעו בעיניה של התובעת לבין הדימומים אשר הופיעו במרכזי הרשתיות, אשר בעקבותיהם התעוורו שתי עיניה לצמיתות. עד לטיפולים, נהנתה התובעת מחדות ראיה כמעט מלאה בכל עין. המומחה מציין, כי ידוע לו על מקרים נוספים בישראל, בהם היה סיבוך דומה (שש עיניים סך הכול, כולל שתי עיניה של התובעת), וכי המשותף לכולם הוא פרק זמן של מספר שבועות עד חודשים אשר חלף בין מועד הניתוח לבין הופעת השינויים במרכז הרשתית. כמו כן, מדגיש פרופ' ניימן, כי אחת מתכונותיו של מכשיר הלייזר אשר נעשה בו שימוש בניתוחה של הנתבעת (מכשיר ה- Summit) היא שעוצמתו גדולה יחסית לזו של מכשירים אחרים: mJ 185 לסמ"ר לעומת mJ 120 לסמ"ר. בנוסף לכך, כל "ירייה" של המכשיר פוגעת בשטח גדול המכסה עיגול מרכזי של הקרנית, שקוטרו הולך וגדל במהלך הטיפול, בעוד ביתר המכשירים ה"יריות" הן על שטח קווי קטן בהרבה. חוות דעת משלימה מיום 2.5.99 הוגשה בתגובה לחוות הדעת מטעם הנתבעים, לפיה לו היה קשר בין טיפול הלייזר לבין השינויים במקולה, היו שינויים אלה מופיעים בתוך מספר ימים עד שבועיים. בחוות הדעת המשלימה מציין פרופ' ניימן, כי מדובר בזעזוע אקוסטי שעשוי לגרום לא רק לנזק ישיר לכלי הדם אלא בעיקר לקרעים בממברנה ושעקב זאת, צומחים כלי דם פתולוגים אשר בהמשך נפרצים ומדממים ותהליך זה יכול בהחלט לארוך מספר חודשים. טענותיה של התובעת מופנות בין היתר גם לכך, שהניתוח בוצע במכשיר שלא אושר על ידי משרד הבריאות הישראלי. אישור של ה- F.D.A האמריקאי ניתן למכשיר רק בשנת 1995, וזאת רק במנותחים שסובלים ממיופיה ברמה מקסימלית של 6-. בנוסף לכך, לא הוצגו נתונים סטטיסטיים בנוגע למידת ההצלחה המיוחסת לשימוש במכשיר, בטיפולים בעיניים הסובלות ממיופיה בשיעורים גבוהים. יתירה מזו, הניתוחים בשתי העיניים בוצעו בהפרש של מספר שבועות בלבד, למרות שעל פי הנהלים יש להמתין פרק זמן של שלושה חודשים לפחות בין ניתוח אחד למשנהו, כפי שנכתב גם בטופס ההסכמה לניתוח אשר נוסח על ידי הנתבעים עצמם. לאור הסיכון הקיים בביצוע ניתוחים בעיניים עם מיופיה גבוהה, סיכון להיווצרות עכירות ולירידה בחדות הראיה, נדרש מן הנתבעים, לטענת התובעת, להמתין פרק זמן ארוך ממספר שבועות בטרם יבוצע הניתוח השני, וזאת על מנת שניתן יהיה להיווכח מהן תוצאותיו של הניתוח שבוצע בעין הראשונה. התובעת מוסיפה וטוענת, כי לא קיים תיעוד רפואי מסודר המתאר את הטיפולים שעברה - לא של כל פרטי מצבה הרפואי בעת הפגישה הראשונה בינה לבין הנתבע, לא של הניתוח עצמו, ואף לא של השתלשלות האירועים לאחריו. מצב דברים זה יצר נזק ראייתי, ומעביר את נטל ההוכחה לאי קיומה של רשלנות אל הנתבע. לטענת התובעת, אין כל תיעוד רפואי לכך שמחלה ניוונית גרמה לנזק בעיניה. יתירה מזו, הנתבע עצמו לא איבחן מחלה ניוונית בעיניה בבדיקה שערך עובר לניתוח. לכן, לו היה מצב קודם כזה, הרי שהנתבע התרשל בכך שלא גילה זאת. לשיטת התובעת, העובדה, כי העיוורון נוצר בסמוך לאחר הניתוחים (בעוד שבטרם בוצעו הטיפולים קיימה התובעת אורח חיים נורמלי), מורה על קשר סיבתי סטטיסטי בין הניתוח לבין הפגיעה שנגרמה. כמו כן נטען, כי התובעת לא הוזהרה בטרם בוצע הניתוח, כי מדובר בטיפול חדשני וניסיוני, וכי אין ניסיון רב בביצוע הניתוח באמצעות מכשיר זה במטופלים בעלי מיופיה גבוהה כשלה. טופסי ההסכמה עליהם חתמה התובעת, הוצגו בפניה כשעה לפני הניתוח, מבלי שהיתה לה אפשרות אמיתית לקרוא בעיון את הדפים עמוסי המידע אשר עליהם הוחתמה על ידי פקידה. בנוסף לכך, טופסי ההסכמה לא אושרו באמצעות חתימת רופא כנדרש, ולא ברור מי הסביר לה את הדברים, אם בכלל. יתירה מזו, לאור אופיו החדשני והניסיוני של הטיפול, טוענת התובעת, כי היה צורך לקבל ממנה הסכמה מיוחדת לביצועו, דבר אשר לא נעשה. 4. הנתבעים גורסים, כי לא היתה כל התרשלות מצדם, וכי בכל מקרה לא ניתן לקשור בין הטיפולים שעברה התובעת לבין הפגיעה ברשתית עיניה. הגורם לירידה בחדות ראייתה של התובעת, הינו הדימומים אשר הופיעו ברשתית עיניה. הנתבעים תמכו גירסתם באמצעות חוות דעתו מיום 15.9.98 של פרופ' מרין. לדבריו, הירידה הקשה בחדות הראיה בשתי העיניים נגרמה כולה על ידי המקולופתיה המיאופית שהופיעה בשנת 1993, כלומר, פגיעה במקולה עקב קוצר הראיה הגבוה ממנו סבלה התובעת. מדובר בתופעה המשלבת צמיחה של כלי דם מתחת לרשתית עם ניוון של האפיתליום הפיגמנטי והיפר פיגמנטציה. ישנה שכיחות גבוהה בישראל של חולים אשר התעוורו כתוצאה ממקולופתיה על רקע מיאופי (כ- 10% מכלל הנרשמים החדשים כעיוורים). פרופ' מרין שולל באופן חד משמעי את האפשרות שהטיפול בלייזר גרם, תרם, או השפיע על הופעת המקולופתיה המיאופית. למול המקרים הספורים אשר ציין פרופ' ניימן, בהם הופיעו דימומים ברשתית לאחר טיפול בלייזר, קיימים מאות ואלפי מקרים של מקולופתיה מיאופית עם ראיה ירודה אצל חולים שלא עברו טיפול בלייזר. בנוסף לכך, טוענים הנתבעים, כי הספרות הרפואית תומכת בגישתם השוללת קיומו של קשר סיבתי. הנתבעים הדגישו במיוחד פרסום מאוחר יותר מאת פרופ' Seiler, אשר המומחה מטעם התובעת הסתמך על מאמריו המוקדמים, ואף מכתב תשובה שהתקבל ממנו בתגובה לפניית הנתבעים. הן במכתב זה והן במאמר משנת 2001, מסקנתו של Seiler הינה, כי לא ניתן לראות קשר סיבתי בין טיפול PRK לבין הופעת דימומים ברשתית. האפשרות לפיה הלם על קולי גורם לדימום במקולה, הוגדרה על ידי פרופ' מרין כאפשרות בסבירות נמוכה, ואף אם היתה השפעה כזו, הסימנים לכך היו מופיעים סמוך לטיפול (תוך מספר ימים עד שבועיים), ולא חודשים לאחר מכן. באשר לעוצמת הלייזר והאפשרות שהעלה פרופ' ניימן, לפיה העוצמה המוגברת יכולה לגרום למקולופתיה, פרופ' מרין חיווה דעתו, כי יש סיבות להניח שהטענה איננה נכונה. הטענה לא נבדקה באופן רציני על ידי חוקר כלשהו, ובנוסף עוצמת המכשיר איננה גבוהה משמעותית מעוצמתם של מכשירים אחרים (כפי שטען פרופ' ניימן) אלא מדובר בעוצמה ממוצעת, וישנם מכשירים בעלי עוצמה גבוהה יותר. לטענת הנתבעים, הבסיס תחת תביעתה של התובעת נשמט, מאחר ומומחים שונים ברפואת עיניים בארץ ובעולם, ובכללם גם המומחית שמונתה על ידי בית המשפט, הגיעו למסקנה, כי אין ולא יכול להיות כל קשר סיבתי בין ניתוחי הלייזר המבוצעים בקרנית (חלקה הקדמי של העין) לבין הדימומים אשר הופיעו ברשתית (חלקה האחורי של העין) של התובעת. באשר לטענת התובעת בנוגע לעכירות בקרנית, הרי שהגורם העיקרי לירידה המשמעותית בחדות ראייתה, הינם הדימומים שהופיעו ברשתית עיניה. הנתבעים מודים כי הופעת עכירות בקרנית הינה תופעה נפוצה וידועה לאחר ניתוח לייזר, אולם אין הדבר מעיד על רשלנות בביצוע הניתוח, והתובעת הוזהרה מפני אפשרות זו בטרם הטיפול. בכל מקרה, אצל התובעת אין משמעות לעכירות בקרנית, מאחר וכתוצאה מהדימום ברשתית אין לעכירות זו כל השפעה על חדות הראיה. עוד טוענים הנתבעים, כי אחד מן הסממנים האופייניים של קוצר ראיה גבוה - מחלה ממנה סבלה התובעת עובר לניתוחים - הינו דימומים הנוצרים ברשתית העין, ובהמשך הופכים לצלקות הגורמות לירידה בחדות הראיה, עד כדי עיוורון מוחלט. מהלך טבעי זה התרחש גם בעיניה של התובעת, ללא כל קשר לטיפולי הלייזר שעברה. בטרם בוצע הניתוח, עברה התובעת בדיקה מקיפה אשר כללה בדיקת ראיה, בדיקת לחץ תוך עיני, בדיקת קרניות, בדיקת הרשתיות ועוד. בהתאם לממצאי הבדיקה, נקבע כי התובעת מתאימה לביצוע הניתוח. יתירה מזו, במקרה של התובעת היתה אינדיקציה מיוחדת לביצוע הטיפולים, מאחר והינה סובלת ממחלת הפוליו אשר הקשתה עליה את השימוש בעדשות מגע, והצריכה שימוש בעדשות קבועות אשר גרמו לדלקות קשות בעיניה. מוסיפים הנתבעים וטוענים, כי אין בקוצר הראיה ממנו סבלה התובעת, כדי למנוע מבחינה רפואית את ביצועו של הטיפול. ההעדפה הקיימת לנתח מטופלים הסובלים ממיופיות נמוכות, נובעת אך ורק משיקולים של אחוזי הצלחת הניתוח, מבחינת הבאת המטופל למצב בו לא יזדקק כלל למשקפיים. מאחר והתיקון המקסימלי שניתן היה לבצע במכשיר המדובר הוא של 10 דיופטר, במיופיה גבוהה מ- 10- התוצאה הצפויה היא של שיפור בלבד, ולא של הסרה מוחלטת של המשקפיים. באשר לטענת התובעת, לפיה היה על הנתבעים להמתין לפחות שלושה חודשים לאחר הניתוח בעין שמאל בטרם נותחה עין ימין, טוענים הנתבעים, כי אין לטענה זו כל בסיס. לא קיימת מגבלה רפואית המחייבת המתנה. השיקול המרכזי העומד מאחורי זמן המתנה בין ניתוח לניתוח, הינו לאפשר בחינה של תוצאות הניתוח הראשון לצורך כיוונו של המכשיר ודיוק מירבי בעת ניתוח העין השניה. הדבר רלבנטי בעיקר במיופיה ברמות נמוכות, כאשר יש בניתוח כדי להביא להסרתם המוחלטת של המשקפיים, ולא במקרה דנן. יתירה מזו, הנזק לרשתית הופיע תחילה בעין ימין, אשר נותחה שניה, ואילו הנזק בעין שמאל התגלה רק מאוחר יותר, לאחר שעברו מעל שלושה חודשים מיום הניתוח. הנה כי כן, גם לו ניתן היה לקשור בין הניתוח לבין הנזק, כפי שטענה התובעת, גם אז לא היתה כל משמעות להמתנה ארוכה יותר בין ניתוח העין הראשונה לבין ניתוח העין השניה. לטענת הנתבעים, אין מקום לטענת התובעת בדבר אי קיומו של אישור משרד הבריאות למכשיר. במועד עריכת הטיפולים, ואף כיום, אין צורך בקבלת אישור כלשהו למכשירי הלייזר בהם מבוצעים הניתוחים מסוג הניתוח נשוא התביעה. בנוסף לכך, טוענים הנתבעים, כי המכשיר דנן הינו טוב, מתאים לסוג ניתוחים זה, והיה המכשיר הראשון אשר אושר על ידי ה- FDA. עוצמתו של המכשיר, איננה חזקה מן המקובל. כמו כן, בניגוד לטענות התובעת בדבר היות הטיפול ניסיוני וחדשני, במועד ביצוע הניתוח כבר היה לנתבע ניסיון רב בניתוחים מסוג זה ומיומנותו היתה גבוהה. בנוסף לכך טוענים הנתבעים, כי בכל הקשור לטיפולים שעברה התובעת, בוצע רישום רפואי ראוי על פי הסטנדרטים המקובלים ועל פי המצופה מרופא סביר. בכרטיסה הרפואי של התובעת קיים פירוט של הבדיקות הקפדניות שבוצעו לפני הניתוח, ואף קיים רישום של הניתוח עצמו, אשר הינו ניתוח אוטומטי שבו הפעולה הכירורגית מבוצעת על ידי מכשיר הלייזר ולא על ידי הרופא, ועל כן לא נדרש יותר מאשר תיעוד ביצועה של הפעולה והעובדה כי הוסרו במהלכה 9.9 דיופטר. עוד נטען, כי בכל מקרה, גם לו היה חסר כלשהו בתיעוד הרפואי, לא נגרם לתובעת נזק ראייתי בגין חסר זה, מאחר ואין כל טענה בעניין רשלנות במהלך ביצוע הניתוח, אלא השאלה מתמקדת בנזקים שקרו - לטענת התובעת - בעקבות הניתוח. לחסר מסוג זה, גם אם היה, אין משמעות ראייתית באשר אין ברישום הרפואי כדי להשפיע על העובדות השנויות במחלוקת, ומשום כך אין בסיס להעברת נטל הראיה לשכמם של הנתבעים. באשר לסוגיית הסכמתה מדעת של התובעת לביצוע הניתוחים בעיניה, גורסים הנתבעים, כי ניתנה הסכמה כנדרש. הנתבע נוהג כדבר שבשגרה להסביר למטופליו מהם הסיכונים הכרוכים בניתוח, ואף התובעת אישרה, כי בטרם ביצוע הניתוח השיבו על כל שאלותיה. התובעת קיבלה הסבר מפורט על הטיפול בפגישה מקדימה שנערכה כשבוע לפני הניתוח, ובנוסף לכך חתמה על טופס הסכמה ביום הניתוח. 5. שלא בהסכמת ב"כ הצדדים החלטתי למנות את פרופ' אילה פולק כמומחית מטעם בית המשפט. להלן עיקרי חוות דעתה מיום 21.9.00: לאחר הטיפול בלייזר שעברה התובעת, ראייתה היתה טובה אף ללא תיקון אופטי, אולם כעבור פרק זמן חל שינוי והתרחשו שני דברים: האחד, חלה נסיגה בתשבורת וחזר הצורך בתיקון אופטי. השני, הופיעה ירידה משמעותית בראיה. הגורם לראיה הלקויה הוא המקולופטיה - שינויים במקולה, המהווה את מרכז הראיה בעין וממוקמת ברשתית העין. שינויים כגון אלה, מוכרים במקרים של קוצר ראיה. יתר על כן, במקרים של קוצר ראיה גבוה (כמו אצל התובעת) השינויים במקולה מהווים את אחת הסיבות השכיחות לעיוורון. לדברי פרופ' פולק, יש להפריד בין דימום מיידי המתפתח מיד לאחר הטיפול, לבין דימום מאוחר המתפתח פרק זמן לאחר הטיפול. במקרה דנן, אין נתונים התומכים בדימום שהתפתח מיידית לאחר הטיפול, כי אם נתונים על הופעה מאוחרת בלבד. נכון ליום מתן חוות הדעת, וכל שכן נכון לשנת 1992 עת בוצעו הטיפולים, אין נתונים בספרות המוכיחים באופן חד משמעי, כי ניתן לקשור את הדימום המאוחר לטיפול בלייזר. נהפוך הוא, המומחית חיוותה דעתה, כי הדינמיקה של המקולופטיה קשורה למהלך טבעי הנובע מקוצר הראיה הגבוה. מסקנתה של פרופ' פולק הינה, כי התובעת סובלת מנכות בעיניה בשיעור של 90% לפי סעיף 52(1)(8)ח לתקנות הביטוח הלאומי, אולם הדימומים יכולים להתאים למהלך הטבעי של מחלת קוצר הראיה ממנה סבלה התובעת עובר לטיפולים. 6. כעולה מחוות הדעת השונות, יש הסכמה בקרב המומחים לעניין מצב עיניה הנוכחי של התובעת. אין מחלוקת, כי הדימומים ברשתיות יצרו צלקות, שלאחר מכן פגמו בחדות הראיה. אין גם מחלוקת, כי פגימה זו ממוקמת ברשתית בלבד - כלומר בחלק האחורי, בקרקעית העין. פרופ' ניימן, המומחה מטעם התובעת, מצביע על כך שבנוסף לפגימה ברשתית, קיימת גם צלקת עדינה במרכז הקרנית. יש לציין, כי הנתבעים אינם מכחישים את העובדה שלאחר ביצוע הניתוחים נוצרה עכירות בקרניות עיניה של התובעת. עם זאת נטען, כי מדובר בתופעה נפוצה וידועה אשר מוזכרת גם בטופס ההסכמה לניתוח, ובכל מקרה - הפגיעה באיכות ראייתה של התובעת אינה נובעת מעכירות זו, אשר השפעתה זניחה בהשוואה לדימומים ברשתיות. גם המומחית מטעם בית המשפט, ציינה במפורש בחוות דעתה, כי הגורם לראיה הלקויה הינו השינויים במקולה (מרכז הראיה הממוקם ברשתית העין). יתרה מזו, המומחה מטעם התובעת מחווה אף הוא את דעתו, כי למרות שזיהה עכירות במרכז הקרנית הנראית כהצטלקות ופוגמת בחדות הראיה, תרומת הצלקות לירידה בחדות הראיה במקרה דנן הינה שולית ובלתי משמעותית (עמ' 3 לחוות הדעת). 7. השאלה המרכזית נוגעת, אם כן, לפגיעה ברשתיות עיניה של התובעת. כפי שפורט לעיל, המומחים חלוקים בדעתם באשר לסבירות הקשר בין הטיפול בלייזר לבין הדימומים ברשתית. בעוד שלדעת פרופ' ניימן ניתן לקשור בין הטיפול לבין הופעת הדימומים, גורס פרופ' מרין, כי קשר כזה איננו קיים. פרופ' פולק, לאחר שעיינה בשתי חוות הדעת הנ"ל, ואף ערכה בדיקה לתובעת, חיוותה דעתה, כי נכון להיום אין נתונים התומכים בקיומו של קשר בין הטיפול להופעת דימומים ברשתית. המומחית מציינת בחוות דעתה, כי לא נערך בנושא מחקר מקיף אשר יבחן שאלה זו ויספק לה תשובה, ועל כן תיאוריות המועלות בדבר קיומו של קשר כזה, כמו לדוגמא התיאוריה שהזכיר פרופ' ניימן בחוות דעתו, הן בגדר השערה בלבד שלא אומתה על ידי נתונים מדעיים. 8. אין להתעלם מן העובדה, שהניתוח בוצע בחלק הקדמי של העין - הקרנית - בעוד הפגימה אשר הביאה בסופו של דבר לעיוורונה של התובעת, הינה דווקא ברשתית העין, שהינה החלק האחורי, אשר לטענת הנתבעים אין קרני הלייזר באות במגע עמו ואין אפשרות שייגרמו לנזק בחלק זה. יחד עם זאת, הופעתם של אותם דימומים ברשתית, בסמיכות זמנים גדולה כל כך לניתוחים שבוצעו בעיניים, מעוררת ספק באשר להיות הדבר מקרי בלבד. עולה מכך הצורך לבחון האחת מול השניה את סבירותן של שתי האפשרויות, זו הקושרת קשר סיבתי בין הניתוח לבין הנזק שנגרם, וזו השוללת קשר כזה. בין המומחים שוררת הסכמה עקרונית, כי בקרב הסובלים ממיופיה גבוהה, קיימת תופעה של הופעת דימומים ברשתית המובילה לפגיעה בחדות הראיה ואף לעיוורון. פרופ' מרין אף ציין בחוות דעתו, כי כ- 10% מכלל הנרשמים החדשים כעיוורים בישראל, התעוורו כתוצאה ממקולופתיה על רקע מיאופי. אל נתון זה יש לצרף נתון נוסף המתייחס לחתכי הגילאים של המתעוורים כתוצאה מהמהלך הטבעי של המיופיה, וזאת לצורך קבלת מושג (מבחינה סטטיסטית) באשר לסבירות היות עיוורונה של התובעת קשור אף הוא למהלך הטבעי של המחלה ממנה סבלה עובר לניתוח. במסגרת עדותו של פרופ' ניימן, נאמר (בעמ' 67 לפרוטוקול), כי כ- 2% בלבד מן המתעוורים על רקע מיופיה גבוהה, שייכים לחתך הגילאים שבין 30 ל-50. בבחינת קבוצת הגיל המתייחסת לאנשים מעל גיל 50, עולים האחוזים בצורה ניכרת, ואילו בקרב אנשים בני למטה מ-30, מדובר באחוזים אפסיים. מדברים אלה עולה, כי גילו של האדם הסובל ממיופיה גבוהה הינו בעל משמעות רבה, באשר קיים מדרג ברור מבחינה סטטיסטית, על פיו בגילאים צעירים יחסית אחוז המתעוורים קטן בצורה ניכרת. בעת הופעת הדימומים ברשתיות, בשנת 1993, היה גילה של התובעת כ-35 שנים. בהתאם לנתונים הסטטיסטיים אשר הובאו לעיל, סיכוייה להיכלל בקבוצה אשר עיוורונה נובע מן המיופיה הגבוהה, נמוכים ביותר. לכך יש לצרף גם נקודה נוספת שאותה הזכרתי, והיא סמיכות הזמנים שבין ביצוע הניתוח לקרות הנזק. אל הסיכויים הנמוכים באופן כללי, מצטרף נתון זה של הופעת הדימומים בטווח של שבועות עד חודשים ממועד הניתוחים, ומפחית את האפשרות למקריות גרידא אף יותר. נכון הדבר כי אין די בהסתברויות סטטיסטיות ובקירוב זמני אירועים בלבד, כדי להוות בסיס מספיק להקמת חבות הנתבעים בנזיקין, אולם יש בהם כדי לתמוך במסקנה זו, בצירוף קיומן של ראיות נוספות, כדוגמת חוות דעת מומחים. כך החליט בית המשפט העליון בדונו בע"א 522/04 מרכז לייזר לניתוחי קרנית בע"מ נ' דיראוי (פסק דין מיום 28.6.05 - פורסם באתר האינטרנט של הרשות השופטת). לאור הדמיון העובדתי השורר בין נסיבות המקרה דנן לנסיבות פסק הדין שניתן בעניינו של דיראוי, יש מקום לסקרו בקצרה: מדובר בתביעה אשר נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב (ת.א. 1599/97). התובע סבל למן ילדותו מקוצר ראיה בדרגות גבוהות, ובאוקטובר 1994 נותח באמצעות לייזר בשיטת PRK בעינו השמאלית. כחודשיים וחצי לאחר הטיפול, חלה התדרדרות משמעותית בכושר ראייתו עקב דימומים ברשתית, עד למצב של עיוורון. בית המשפט המחוזי קבע, כי התקיים קשר סיבתי בין הניתוח לבין הנזק שנגרם לעינו של התובע. קביעתו התבססה בין היתר על ניתוח סטטיסטי של סיכויי התרחשות הנזק גם אלמלא הטיפול בלייזר, והמסקנה היתה, כי ההסתברות לקיומו של קשר כזה הינה גבוהה מהיעדרו. בעקבות פסק הדין, הגישה הנתבעת ערעור לבית המשפט העליון, בו נטען, כי לא קיים קשר סיבתי בין הניתוח לבין הנזק, וכי הנזק יסודו בהתפתחות טבעית של המיופיה ללא קשר לניתוח. כב' השופט ריבלין דן בטענה זו וקבע, כי דינה להידחות. מסקנתו, כי קיימת זיקה סיבתית, התבססה על סמיכות הזמנים וההסתברות הסטטיסטית, אשר אליהן חברו חוות דעת מומחה אשר תמכה בקיומו של קשר סיבתי וכן ראיות נוספות, כגון נתונים לגבי ההגבלות שהציב ה- FDA האמריקאי בעניין השימוש במכשיר הלייזר בו בוצע הטיפול. הסוגיה בה עסקינן נדונה בבית המשפט העליון במקרה נוסף. מדובר בפסק דין מיום 16.6.05 שניתן בע"א 9817/02 ווינשטיין נ' ד"ר דוד ברגמן ואח' (פורסם באתר האינטרנט של הרשות השופטת), ימים אחדים לפני מתן פסק הדין בפרשת דיראוי, בהרכב אחר. גם בעניינו של ויינשטיין, מדובר היה בתובע שסבל ממיופיה גבוהה בשתי עיניו. הוא עבר ניתוחים במכשיר לייזר לשיפור הראיה ולאחר שנה נתגלה נזק ברשתיות, שבגינו ראייתו הפכה להיות מוגבלת באופן משמעותי ונקבעה לו נכות בשתי עיניו בשיעור של 55%. תביעתו שנדונה בבית המשפט המחוזי בחיפה (ת.א. 11120/97) נדחתה, מהטעם שלא הוכח קשר סיבתי בין הטיפול הרפואי לבין הנזק. בית המשפט קבע, כי הנזק נגרם דווקא מתהליך ניווני שהתרחש כתוצאה מקוצר ראייה גבוה. בערעורו שנתקבל באופן חלקי נקבע, שהמערער זכאי לפיצוי בסכום של 150,000 ₪ בגין הפגיעה באוטונומיה, בכך שהמשיב לא התריע בפניו על קיום חשש לעכירות בקרנית ושמדובר בניתוח חדשני יחסית בארץ. מאידך, בכל הנוגע למחלוקת בעניין קיום קשר סיבתי בין הניתוחים לבין הנזק, סבר בית המשפט העליון שאין מקום להתערב בקביעתה של הערכאה הדיונית. כעולה מפסק הדין, מסקנתה של כב' השופטת נאור התבססה, במידה רבה על העובדה שבית המשפט המחוזי דחה את תביעת המערער, בהעדיפו את חוות הדעת של המומחה שנתמנה על ידי בית המשפט ושל המומחה מטעם הנתבעים. "אין זה", כך נפסק, "מסוג העניינים שערכאת הערעור נוהגת להתערב בהם". כמו כן יוחסה חשיבות לעובדה, כי הנזק ברשתית נתגלה רק שנה לאחר הטיפול. ריחוק זמנים זה, היווה תמיכה למסקנה בדבר העדרו של קשר סיבתי. 9. בדומה לפרשת דיראוי, גם במקרה שלפניי נתמכת גירסת התובעת בדבר קיומו של קשר סיבתי בין ניתוחי הלייזר לנזק, בחוות דעתו של מומחה. המומחה מטעם התובעת, חולק אמנם, לא רק על דעת המומחה מטעם הנתבעים, אלא גם על דעתה של המומחית שמונתה מטעם בית המשפט, אך בחינת מכלול הנתונים מעלה, כי מעבר לביסוס הרפואי שהינו הכרחי בכל חוות דעת רפואית, גישתו של פרופ' ניימן הינה הסבירה מבין שתי הגישות. כאמור, הנתונים הסטטיסטיים וסמיכות הזמנים מעלים ספק בלתי מבוטל בדבר אי-קיומו של קשר סיבתי. בהינתן הסבר רפואי אפשרי להיווצרותו של קשר כזה, כפי שניתן על ידי פרופ' ניימן, עולה הסבירות לקיומו אף יותר. מצטרפת לכך סוגיית אישורו (או אי אישורו) של המכשיר בו נעשה שימוש בניתוח. מקובלת עליי טענת הנתבעים, כי לא קיימת חובה לקבל את אישורו של משרד הבריאות הישראלי למכשיר בטרם השימוש בו, אולם בהיעדר אישור כזה, דומני, כי ניתן ללמוד מן האישור אשר ניתן שנים מספר לאחר ביצוע הניתוחים על ידי ה- FDA. המכשיר אושר לשימוש, כאשר קיימת הגבלה מפורשת לטיפול בעיניים הסובלות ממיופיה ברמה של עד 7- ולא מעבר לכך. ניסיונם של הנתבעים לתת הסבר להגבלה זו, על פיו ההתייחסות היא לסיכויי הצלחה ולא לבטיחות, אין בו כדי לשכנעני. הגדרת ה- FDA הינה כי עד לתחום זה של קוצר ראיה, המכשיר הוא “Safe and effective”, כלומר ההתייחסות איננה רק ליעילותו של הטיפול, כי אם גם לבטיחותו. יש לציין, כי הנתבעים הציגו ספרות מקצועית אשר שוללת לטענתם קיומו של קשר סיבתי. מעבר למאמריו של Seiler, אשר הוזכרו לעיל, הוגשו מאמרים נוספים המתארים מחקרים שמסקנתם היתה, כי לא ניתן לקשור בין ניתוחי הלייזר המבוצעים בקרנית העין לדימומים המופיעים ברשתית. עם זאת, למעט באחד מן המאמרים שהוגשו, לא קיימת אבחנה בין עיניים הסובלות ממיופיה נמוכה, לעיניים הסובלות ממיופיה בשיעורים גבוהים כגון אלה שסבלה מהם התובעת עובר לניתוחים. בהיעדר אבחנה כזו, פוחתת באופן משמעותי הרלבנטיות של המסקנות המוצגות במסגרת מאמרים אלה, באשר אין כל טענה לפיה נזק עלול היה להיגרם גם במיופיה נמוכה, וטענותיה של התובעת לעניין הקשר הסיבתי בין הניתוח לנזק, נובעות באופן ישיר מביצוע ניתוח בעיניים שסבלו ממיופיה בשיעורים גבוהים. רק במאמר אחד שהוגש קיימת התייחסות לגובה המיופיה. מדובר במאמרם של Ruiz-Moreno ואח' משנת 2000, הסוקר מחקר שבוצע בספרד וכלל 5936 עיניים, אשר מתוכן 1925 עיניים הוגדרו כעיניים בעלות מיופיה גבוהה. מסקנת מחברי המאמר הינה, כי לא ניתן לקשור בין ניתוח הלייזר לבין הופעת דימומים ברשתית, וזאת לאחר שדימומים כאלה הופיעו רק בעין אחת מתוך כלל העיניים שנבדקו. חשוב לציין, כי במסגרת מאמר זה מיופיה "גבוהה" הוגדרה כמיופיה בערכים גבוהים מ- 6-, בעוד הטווח הכולל נע בין 1- ל- 14- בלבד. העין היחידה שבה הופיעו דימומים ברשתית, סבלה טרם הטיפול ממיופיה בגובה 12-, אולם לא ברור ואין כל מידע כמה מבין יתר העיניים סבלו ממיופיה בשיעורים דומים או גבוהים מכך. המיופיה בעיניה של התובעת היתה בשיעורים של 13.5- ו- 13- שהם שיעורים המתקרבים לקצה הטווח אשר נבדק במחקר. עובדה נוספת בעלת חשיבות הינה, כי כל העיניים אשר נכללו במחקר זה נותחו אמנם בשיטת ה- PRK, אולם באמצעות מכשיר VISX שהוא שונה מזה שנעשה בו שימוש לצורך הניתוחים בעיניה של התובעת (Summit). בהעדר כל נתונים על השונה והדומה בין המכשירים, קיימת בעייתיות בהסקת מסקנות לענייננו מתוצאות מחקר שבוצע על מכשיר שונה. בנוסף לאמור לעיל יש חשיבות לעובדה, שלא הוצגו בפני בית המשפט נתונים הנוגעים לתוצאות הניתוחים, בקרב מטופלים הסובלים ממיופיה גבוהה ברמה דומה לזו שסובלת ממנה התובעת, אשר טופלו על ידי הנתבעים. פרופ' ניימן ציין מספר מקרים הידועים לו אישית, אשר בהם מטופלים אשר סבלו ממיופיה גבוהה ועברו ניתוחי לייזר בעיניהם, סבלו מנזק דומה. הנתבעים מצדם טענו, כי מדובר במקרים ספורים בלבד, ולמולם מצויים מטופלים רבים אשר לא ניזוקו, ועל כן מדובר במקריות גרידא. אלא שהנתונים אודות מספר המטופלים הכולל (הסובלים ממיופיה גבוהה) לא הוצגו בפניי, וזאת למרות שנתונים אלה מצויים בלי ספק בחזקתו של הנתבע 2, בנוגע למטופלים אשר נותחו אצלו. בשוקלי את האמור הן בפסק הדין בעניין וינשטיין והן בפסק הדן בעניין דיראוי, מצאתי כי נימוקי האחרון מקובלים עליי, מה גם שישנה התאמה רבה יותר בין נסיבותיה של פרשת דיראוי לנסיבות המקרה דנן. מסקנתי ממכלול הנתונים אשר פורטו לעיל הינה, כי יש להעדיף את הדיעה לפיה קיים קשר סיבתי בין הניתוחים שבוצעו בעיניה של התובעת לבין הדימומים אשר הופיעו בעיניה ובסופו של דבר הביאו לעיוורונה. סבירות קיומו של קשר כזה, עולה על סבירות היעדרו. 10. כאמור, התובעת טוענת, כי על הנתבעים לפצותה בשל רשלנותם בביצוע הניתוחים בעיניה. משנקבע כי מתקיים קשר סיבתי בין הניתוחים לנזקה של התובעת, עולה השאלה, האם התרשלו הנתבעים בבצעם את הניתוחים. לדעתי, יש להשיב על כך בשלילה. מסקנה זו מתבססת בעיקר על הפער הניכר שבין הידע הרפואי הקיים היום, לבין זה שהיה קיים במועד ביצוע הניתוחים. בכל חומר הראיות לא ניתן למצוא אינדיקציה לכך שבסוף שנת 1992 או בתחילת 1993, היו נתונים או אף השערות בדבר אפשרות הופעת דימומים ברשתית כתוצאה מניתוח לייזר בקרנית העין. הפעם הראשונה שאפשרות זו הועלתה במסגרת מאמר רפואי, היתה רק לאחר ביצוע הניתוחים. הדבר נובע, קרוב לודאי, מכך שטיפולים מסוג זה היו עדיין בראשית דרכם באותה תקופה, ובעניין זה עוד ארחיב במסגרת הדיון בסוגיית ההסכמה מדעת, אולם לא ניתן לומר כי בשלב זה היתה בעולם הרפואי ידיעה אודות הנזק האפשרי. מאחר ויש לבחון את מעשיהם של הנתבעים בהתאם לידע שהיה קיים באותה עת, אין מקום לקבוע כי היתה התרשלות. בהקשר זה יש מקום להוסיף, כי טענותיה של התובעת בדבר פרק הזמן הקצר שחלף בין שני הניתוחים, אין בהן ממש. התובעת טענה כי הנתבע התרשל בכך שלא המתין שלושה חודשים בין ניתוח עינה השמאלית לניתוח עינה הימנית. גם אם היה צורך רפואי בהמתנה בת שלושה חודשים (דבר אשר לא הוכח), הרי שבנסיבות הספציפיות הנוגעות לענייננו, לא היתה לכך כל משמעות. זאת, מאחר והדימומים הופיעו תחילה דווקא בעינה הימנית של התובעת, ורק מאוחר יותר בעינה השמאלית שנותחה ראשונה. למעשה, חלפו כשישה חודשים בין ניתוחה של העין הראשונה לבין הופעת הדימומים בעין זו, ועל כן גם המתנה בת שלושה חודשים לא היתה משפיעה במאום. כמו כן אציין בקצרה, כי טענות התובעת בדבר יצירת נזק ראייתי עקב היעדר תיעוד רפואי מספק, דינן להידחות. מקובל עליי טיעונם של הנתבעים, לפיו אין משמעות ראייתית לחסר הנטען הנוגע למהלך הניתוח עצמו, וזאת מאחר וכלל לא נטען קיומה של התרשלות בביצועו של הטיפול, אלא הטענות מתמקדות בהחלטה לבצעו, בהתחשב במיופיה הגבוהה ממנה סבלה התובעת. משכך, ממילא אין צורך לדון בשאלה, האם קיים חסר כלשהו, ובכל מקרה אין כל בסיס להעברת נטל הראיה. 11. הצדדים נחלקו בסוגיית ההסכמה שניתנה על ידי התובעת בטרם בוצע הטיפול. סוגיה זו קשורה קשר ישיר לעיקרון אשר השתרש זה מכבר במשפט הישראלי, תחילה במסגרת הפסיקה ומאוחר יותר אף מתוקף חקיקה, המכיר בזכותו הבסיסית של כל אדם לקבל את ההחלטות הנוגעות לגופו. קיומה של זכות זו כרוך בצורך בקבלת מלוא המידע הרפואי הרלבנטי, על מנת שבחירותיו של המטופל ישקפו את רצונו האמיתי ואת האוטונומיה שלו על גופו. הנה כי כן, בחינתה של הסכמה שניתנה לביצועו של טיפול רפואי, מחייבת בחינתם של המידע וההסברים אשר ניתנו עובר לטיפול. במסגרת זו יש לדון בשאלה, האם נמסר לתובעת המידע הרלבנטי אשר היה על הנתבעים למסור לה, על מנת שהסכמתה לביצוע הניתוחים אכן תהווה הסכמה מדעת. 12. בטרם נותחה התובעת (בכל אחת משתי עיניה) היא חתמה על טופס הסכמה לניתוח, אשר בין היתר נכתב בו: "ב. סיכונים אפשריים קיימת אפשרות שהניתוח לא ישפר את הראיה ועלולות לקרות התופעות הבאות: בעקבות הניתוח, מיד לאחר ביצועו או מאוחר יותר, תיתכן עכירות של הקרנית עקב הניתוח, וזאת בשל נזק שעלול להיגרם לקרנית. יודגש כי על פי המחקרים, רמת הסיכון של הנזק הינה נמוכה, אם בכלל, וברוב המקרים הוא חולף לגמרי עם הזמן. קיימת אפשרות שחדות הראיה שהושגה מיד אחרי הניתוח תשתנה. קיימת אפשרות שהתוצאות הרצויות של הניתוח לא יושגו... קיימת אפשרות שיהיה צורך במשקפיים... קיימת אפשרות שהמנותח יהפוך לרחק-ראי... ...... ...... זיהומים: בעקבות הניתוח תיתכן הרעה בראיה, וזאת בשל זיהום אשר לא ניתן לטפל בו בתרופות אנטיביוטיות או באמצעים אחרים. במקרה זה יתכן איבוד העין. כמו כן ריפוי אי רגולרי עלול לעוות את פני הקרנית. במקרה זה יזדקק המנותח להרכבת עדשות מגע... בעקבות הניתוח תיתכן רגישות לאור... ...... ...... השפעתו ארוכת הטווח של הניתוח אינה ידועה כיום ועלולים להתרחש בעתיד סיבוכים שהינם בלתי ידועים ובלתי צפויים. כמו בכל תהליך ניתוחי התהוות צלקות אפשרית כתוצאה של הטיפול ברקמה חיה... ...... ג. סיבוכים אפשריים בעת הניתוח או לאחריו (כללי) בניתוח זה כבכל סוגי הניתוחים, קיימת אפשרות של סיבוכים עקב ההרדמה, רגישות - לתרופות ו/או גורמים נוספים הקשורים באיברי גוף אחרים. הואיל ואין אפשרות למנות את כל הסיבוכים בעקבות ניתוח הרשימה המופיעה במסמך זה אינה מלאה." בסעיף 11 לתצהיר עדותה הראשית, מציינת התובעת, כי הוחתמה על הטופס הנ"ל דקות ספורות לפני הניתוח, מבלי שהוסבר לה מה נאמר בו ומבלי שקראה את תוכנו. יש לציין, כי למרות שבטופס ההסכמה ישנו סעיף הכולל הצהרה של המטופל, לפיה קיבל את כל ההסברים הדרושים מרופא אשר שמו אמור להופיע על גבי הטופס, ולמרות שבנוסף לכך, על הטופס להיחתם על ידי הרופא אשר הביא לידיעת המטופל את המידע הכלול בדף, וכן סיפק כל הסבר נוסף שנדרש, למרות כל זאת - אין הטופס חתום על ידי רופא ושם הרופא כלל אינו מופיע על גבי הטופס. הטופס נחתם על ידי התובעת, ועל ידה בלבד. הנתבעים לא הכחישו, כי בסמוך לפני הניתוח, ובטרם הוחתמה התובעת על טופס ההסכמה, לא ניתן לה ההסבר הנדרש כפי שרשום בטופס עצמו. בכל מקרה, לא הציגו הנתבעים כל ראיה לכך שטופס ההסכמה נחתם על ידי רופא. העותקים היחידים של טופסי ההסכמה אשר הוגשו לתיק בית המשפט, הם טפסים החתומים רק על ידי התובעת. יחד עם זאת, הנתבעים טענו, כי ניתן לתובעת הסבר מפורט לגבי הטיפול אותו היא עומדת לעבור. אמנם ביום הניתוח לא הסביר לה רופא את תוכנו של טופס ההסכמה, אולם ההסבר ניתן לה בפגישה קודמת, אשר במסגרתה ניתנה לה גם האפשרות לשאול שאלות ולבקש הסברים נוספים. אכן, התובעת העידה בחקירתה הנגדית, כי כאשר שוחחה עם ד"ר לוינשטיין ופרופ' לזר, הם "ענו לי על כל שאלה" (עמ' 121 לפרוטוקול). אלא שבכך לא די, ועל מנת לקבוע האם עמדו הנתבעים בחובתם לקבל את הסכמתה מדעת של התובעת לטיפול, יש צורך לבחון האם הקפידו לא רק לענות על שאלותיה, אלא אף לספק לה את המידע הרלבנטי הנדרש. 13. סעיף 13 לחוק זכויות החולה, תשנ"ו - 1996, קובע כדלהלן: "הסכמה מדעת לטיפול רפואי (א) לא יינתן טיפול רפואי למטופל אלא אם כן נתן לכך המטופל הסכמה מדעת לפי הוראות פרק זה. (ב) לשם קבלת הסכמה מדעת, ימסור המטפל למטופל מידע רפואי הדרוש לו, באופן סביר, כדי לאפשר לו להחליט אם להסכים לטיפול המוצע; לעניין זה "מידע רפואי", לרבות - (1) האבחנה (הדיאגנוזה) והסכות (הפרוגנוזה) של מצבו הרפואי של המטופל; (2) תיאור המהות, ההליך, המטרה, התועלת הצפויה והסיכויים של הטיפול המוצע; (3) הסיכונים הכרוכים בטיפול המוצע, לרבות תופעות לוואי, כאב ואי נוחות; (4) סיכויים וסיכונים של טיפולים רפואיים חלופיים או של העדר טיפול רפואי; (5) עובדת היות הטיפול בעל אופי חדשני." בעת שנותחה התובעת, טרם נחקק חוק זכויות החולה, אולם נוסח החוק מבוסס על פסיקה והלכות שנקבעו בשנים שקדמו לחקיקתו. כידוע, העקרונות המעוגנים בו התגבשו כבר בשנים אלה והטילו על רופאים את החובה למסור את כל המידע הרפואי הרלבנטי למטופל ולקבל את הסכמתו מדעת בטרם יבוצע טיפול (ע"א 3108/91 רייבי נ' וייגל, פ"ד מז(2) 497; ע"א 4384/90 ואתורי נ' בית החולים לניאדו ואח', פ"ד נא(2) 171; ע"א 560/84 נחמן נ' קופת החולים של הסתדרות העובדים בארץ ישראל, פ"ד מ(2) 384; ע"א 323/89 קוהרי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(2) 142; ע"א 81,67/66 בר חי נ' שטיינר, פ"ד כ(3) 230). יש לציין, כי כאשר מדובר בטיפול אלקטיבי - כדוגמת הניתוחים שבוצעו במקרה דנן - ההסבר הנדרש לקבלת הסכמה מדעת הוא אף רחב יותר ו"נכלל ברף העליון של חובת הגילוי" (ע"א 6153/97 שטנדל נ' שדה, פ"ד נו(4) 746, 759). בין היתר, עומדת בבסיס עיקרון זה ההנחה, שכאשר מדובר בניתוחים אשר אין להם הכרח רפואי מיידי, לא קיימת בעיה של דוחק זמן, ועל כן יש לצפות מן הרופאים לספק מידע רב ומפורט באופן יחסי. כמו כן יש להניח, כי בניתוחים מסוג זה, רמת הסיכון לה יהא מוכן להיחשף מטופל סביר הינה נמוכה יותר, ומכאן עולה הצורך ליידעו גם באשר לסיכונים אשר הסיכוי להתרחשותם אינו גבוה. 14. שילובו של עיקרון זה עם האמור בחוק זכויות החולה (ובפסיקה שקדמה לו), מוביל למסקנה, כי בענייננו נדרש הסבר רחב ומפורט באשר לטיפול אשר עמד להתבצע בעיניה של התובעת, וזאת על מנת שהסכמתה לניתוחים תהא הסכמה מדעת. כאמור לעיל, הועלו טענות בעניין טופס ההסכמה שעליו הוחתמה התובעת, אשר לא לווה בהסבר של רופא (למעשה לא לווה בהסבר כלל) ואף לא נחתם על ידי רופא. אלא שהתובעת הודתה, כי נערכה עמה שיחת הסבר בפגישה שהתקיימה ביום אחר, ואף קיבלה מענה על שאלותיה בפגישה זו. הנתבעים טוענים, כי ההסברים שניתנו באותה פגישה היו ממצים ומספקים לצורך קבלת הסכמתה המודעת של התובעת, וכי בחותמה על טופס ההסכמה ביום הניתוח, אישרה זאת התובעת עצמה. קיימת בעייתיות הנובעת מכך שאותה שיחת הסבר שנערכה עם התובעת אינה מתועדת, אולם בכל מקרה יש לומר כבר עתה, כי הסתמכותם של הנתבעים על כך שכל שאלה של התובעת נענתה (כך לדבריה) איננה מספיק משכנעת. החובה למסור מידע רפואי מלא אודות טיפול עתידי, כולל כמובן מתן מענה לכל שאלותיו של המטופל, אולם בודאי שאין בכך די. המבחן האמיתי נוגע למידע אשר נמסר - או לא נמסר - למטופל ביוזמת הרופא המטפל, ולא רק כתגובה לשאלותיו. בהקשר למידע אשר נמסר לתובעת בנוגע לסיכונים אפשריים של הטיפול, כמו גם סיכויי הצלחתו, נאמר ע"י התובעת בתצהיר עדותה הראשית (ת/8), כי בתשובה לשאלתה אודות סיכונים אפשריים, ענה לה הנתבע, כי אין בניתוח כל סיכון וכי ראייתה תשתפר באופן ניכר. כמו כן נאמר לה, כי למרות שמקובל הדבר שבעיות הראיה מחמירות בגיל מבוגר יותר, הרי שכתוצאה מן הניתוח שתעבור, ליקוי הראיה ממנו היא סובלת לא יחמיר. התובעת הוסיפה, בסעיף 9 לתצהירה, כי: "בשום שלב של השיחה לא נאמר לי כי אין למכשירים אישור משרד הבריאות, לא נאמר לי כי התחילו לא מכבר לבצע את הניתוחים מסוג זה, לא נאמר לי כי קיים סיכון שאאבד את ראייתי, לא נאמר לי כי ליקוי הראיה שלי הוא גבוה מזה המתאים לניתוח מסוג זה אלא כל שנאמר לי זה שהניתוח הוא חסר כל סיכון וההצלחה מובטחת". העיד גם אחיה של התובעת, מר ניסן נאמן, אשר התלווה אל אחותו במרבית פגישותיה עם הנתבע, לפני הניתוח ואחריו. בתצהיר עדותו הראשית נאמר שגם הוא ביקש מן הנתבע הסברים על הניתוח, וכי: "תשובותיו של פרופ' לזר היו כי הניתוח אינו מסוכן ואין כל סיכון וסיכוי כי מצבה של אחותי יתדרדר... למרות שביקשתי מפרופ' לזר כי יאמר לנו אם קיים איזה שהוא סיכון בניתוח הוא תמיד ענה ואמר כי אין כל סכנה וכי הראיה תשתפר באופן ניכר ביותר". (סעיף 4 וכן סעיף 6 לתצהיר). עוד הוסיף ואמר בתצהירו בסעיף 7: "בשום שלב לא נמסר לי כי המכשירים באמצעותם מבוצע הניתוח בעין אינם מאושרים על ידי משרד הבריאות וכי אין כל ניסיון ממשי ורב שנים בניתוחים מהסוג שבוצע לאחותי". אל מול גרסה זו אשר הובאה על ידי התובעת, עומדת גרסתו של הנתבע. לדבריו, מעולם לא טען בפני התובעת כי אחוזי ההצלחה של הניתוח הינם 100%, וזאת מאחר ולטענתו, הוא: "...תמיד מקפיד להסביר לחולה שאין הצלחה של 100%, ושבכל ניתוח יש סכנה של סיבוכים..." (עמ' 126 לפרוטוקול). מעבר לאמירתו הכללית המתייחסת להסבר שניתן על ידו לכל מטופליו, העיד הנתבע, כי במקרה של התובעת, ד"ר לוינשטיין ערכה את הבדיקה הראשונה ועל כן היא זו שבאה בדברים עמה. הנתבע הוסיף ואמר, כי ד"ר לוינשטיין נוהגת למסור למטופלים הסברים מספקים ואף הסבירה לתובעת בצורה מפורטת ביותר לגבי הטיפול אשר בוצע בעיניה. יש להדגיש, כי דברים אלו נמסרו במסגרת עדות הנתבע, וכי ד"ר לוינשטיין עצמה לא זומנה למתן עדות בעניין. הדבר פוגם בצורה משמעותית במהימנותה של ראיה זו, ובהתאם לכך אין לייחס לה משקל רב. יתרה מזו, לו אכן ניתן הסבר מפורט על ידי ד"ר לוינשטיין, ולאור הטענות אשר הועלו על ידי התובעת באשר לסוגיית הסכמתה לטיפול, מצופה היה מהנתבעים להזמין את ד"ר לוינשטיין לעדות על מנת לאשש את גרסתם, והימנעותם מלעשות כן נזקפת לחובתם. במסגרת חקירתו הנגדית, הודה הנתבע (בעמוד 144 לפרוטוקול), כי ה- FDA האמריקאי אישר ביצוע ניתוחים במכשיר דנן רק בשנת 1995 וגם אז קבע שהינם “Safe and effective” לצורך ביצוע ניתוחים במיופיה של עד 6- או 7- בלבד. הנתבע ציין כי הסביר לתובעת נושא זה לפני שנותחה, והוסיף, כי הסביר לה גם אודות קיומו של סיכון להיווצרות עכירויות בקרנית בעקבות הניתוח. כאמור, גם בטופס ההסכמה לניתוח אשר עליו הוחתמה התובעת, מוזהר המטופל מפני קיומו של סיכון להיווצרות עכירות בקרנית, אם כי יש מקום לציין כי נוסחו של הטופס מבקש להמעיט מערך סיכון זה ולהציג את הסיכויים להתממשותו כבלתי משמעותיים, וגישה זו אינה מתיישבת עם עדויותיהם של המומחים השונים, לפיהן מדובר בתופעה נפוצה יחסית. יחד עם זאת, יתכן כי דעת המומחים בעניין זה מבוססת על הידע הרפואי העכשווי ולא בהכרח על מידע שהיה קיים בעת ביצוע הניתוח, ובכל מקרה החשיבות שיש לייחס לקיומה של עכירות בקרנית מתגמדת במקרה זה, לנוכח מצבן של רשתיות עיניה של התובעת. לאור הדימומים והצלקות ברשתית, קיומה או אי קיומה של עכירות בקרנית הינה למעשה חסרת השפעה לחלוטין, בכל הנוגע לאיכות ראייתה של התובעת. יש להדגיש, כי אף אם הוסברו לתובעת באופן הנדרש כל הפרטים המופיעים בטופס ההסכמה, הרי שבכל מקרה לא הוזהרה התובעת מפני אפשרות של עיוורון או פגיעה משמעותית בראייתה, מעבר לאותה עכירות בקרנית שהוזכרה לעיל. בטופס ההסכמה מוזכרת האפשרות של הרעה בראייה, אולם אך ורק בהתייחס לסיכון של היווצרות זיהומים, נושא אשר איננו רלבנטי בענייננו. 15. הנתבע נחקר גם לגבי השאלה, האם הוסברה לתובעת עובדת חדשנותו של הטיפול אותו עמדה לעבור, ובעניין זה העיד (בעמוד 154 לפרוטוקול): "ש. זאת אומרת שהייתם בתקופת הלימוד עדיין. ת. כן, היינו בתקופת ההתחלה. ש. ואת זה אמרתם לגב' נאמן שאתם בתקופת לימוד בהתחלה? ת. לא אמרנו" (ההדגשות אינן במקור). מעבר לכך שבהתאם לעדותו של הנתבע, החלו הנתבעים לעשות שימוש במכשיר בפברואר 1992, ובעת ביצוע הניתוחים בעיניה של התובעת היו עדיין במסגרת התקופה הראשונית של שימוש בו, עולה השאלה, כמה ניסיון נצבר באותה עת בביצוע ניתוחים במטופלים אשר סובלים ממיופיה גבוהה כמו זו של התובעת. כאשר נשאל הנתבע בעניין זה, לא ידע לתת לכך תשובה, ולמרות שטען כי הנתונים מצויים בידיו, לא סיפק אותם ולא הציגם בפניי. בהעדר נתונים מדויקים ניתן להניח, כי בפרק זמן כה קצר, ולאור העובדה שהניסיון בסוג ניתוח זה היה מועט באופן כללי, לא התבצעו ניתוחים בעיניים הסובלות ממיופיה גבוהה, בהיקף רחב. בהקשר זה, מן הראוי לציין, כי גם פרופ' פולק אישרה בעדותה, כי בשנת 1992 ניתוחים מסוג זה שעברה התובעת היו בשלבים ראשוניים (בעמ' 26 לפרוטוקול), ויתירה מזו, כי בתקופה המדוברת ניתוחים של עיניים הסובלות ממיופיה גבוהה של 13- לא היו שכיחים (עמ' 35 לפרוטוקול). מן האמור לעיל עולה, כי בעת שבוצע הניתוח בתובעת, השימוש במכשיר היה בשלבים ראשוניים יחסית, והיווה טיפול חדשני - הן באופן כללי וודאי בכל הנוגע לעיניים הסובלות מקוצר ראיה גבוה, אשר מעצם טבען הינן בעלות רגישות גבוהה יותר. עובדה זו, צריכה היתה להיחשף בפני התובעת בטרם ניתנה הסכמתה לטיפול, על מנת שתוכל לשקול באם רצונה לעבור טיפול אשר מעצם היותו חדשני, קיים סיכון גבוה מהרגיל, כי לא ידועות עדיין כל השלכותיו, קצרות הטווח וארוכות הטווח. כאמור, גם הנתבעים אינם חולקים על כך שמידע זה לא הובא לידיעתה של התובעת עובר לניתוחים. 16. מכלול הדברים מביא אותי למסקנה שהנתבעים לא עמדו בדרישה לספק לתובעת את כל המידע הרפואי הדרוש לה על מנת שהסכמתה לביצוע הניתוח תהא הסכמה מדעת. ראשית, סיכונים משמעותיים, של אפשרות איבוד הראיה, לא הוצגו בפניה כלל. שנית, גם אם ניתן לקבל את הטענה כי סיכון שכזה לא היה ידוע לרופאים בזמנו, ועל כן לא ניתן לדרוש כי יתריעו את מטופליהם בדבר קיומו, הרי שלא ניתן לטעון טענה דומה בדבר היות הטיפול חדשני. למעשה, מעצם היות הטיפול חדשני נובע, כי לא כל הסיכונים האפשריים הכרוכים בטיפול זה ידועים באותו שלב. כאמור, השימוש במכשיר ובטכניקה הניתוחית שבהם נעשה שימוש על עיניה של התובעת, היה בראשית דרכו. כך על פי דבריו של הנתבע עצמו. המסקנה הבלתי נמנעת הינה, כי היה על הנתבעים להבהיר לתובעת עובדה זו. זאת לא עשו, ובכך הפרו את חובתם לספק לתובעת את כל המידע הדרוש לה לגיבוש החלטה מושכלת באשר לטיפול הרפואי אשר יבוצע בה. חובה זו "מהווה חלק מחובת הזהירות המוטלת על הרופא כלפי החולה המטופל על ידיו. אם הופרה החובה, ועקב כך נגרם לחולה נזק, עשויה ההפרה להעמיד לחולה זכות לפיצויים בעילה של רשלנות" (ע"א 4384/90 ואתורי נ' בית החולים לניאדו ואח', פ"ד נא(2) 171, 183). 17. לאור המסקנה, כי הופרה החובה, יש לבחון קיומו של קשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק. בהקשר זה, השאלה הנשאלת הינה, האם העובדה שלא נמסר לתובעת כל המידע הרפואי שצריך היה להימסר, השפיעה על היווצרות הנזק, ובמילים אחרות, האם היתה מתקבלת החלטה שונה באשר לביצוע הטיפול, לו היו ידועים בעת קבלת ההחלטה אותם פרטי מידע אשר אי מסירתם היוותה את הפרת החובה. התובעת הצהירה (וכך גם אחיה), כי לו היה נמסר לה המידע המלא אודות הטיפול, לא היתה בוחרת בביצוע הניתוח. ברור הדבר, כי במקרים מעין אלה, קשה ההפרדה בין ההחלטה שאכן היתה מתקבלת בזמן אמיתי, לבין חוכמה שלאחר מעשה. לעניין זה, רלבנטיים דבריו של כב' הנשיא דאז שמגר בפרשת רייבי (ע"א 3108/91 רייבי נ' וייגל, פ"ד מז(2) 497, 509): "ככל שהדברים נוגעים לדרישה, כי עובר לביצוע של מהלך רפואי תינתן לכך הסכמה של החולה, לא אומץ במשפטנו כלל, הנותן מעמד בכורה לקיום פראקטיקה רפואית מוכחת. בפסיקה אשר עסקה בדרישה, הקרובה לענייננו, כי הסכמתו של חולה לטיפול רפואי תהא הסכמה מדעת, עוצב סטנדרד הגילוי הנדרש מרופא תוך התחשבות, בראש ובראשונה, בזכות היסוד של הפרט לאוטונומיה. לאור זאת נקבע, כי יש לגלות לחולה את כל הסיכונים אשר אדם סביר היה מייחס להם חשיבות בהחלטתו להסכים לביצוע הטיפול..." עניין זה נדון אף בפרשת ואתורי הנ"ל. בעמ' 191 נאמר: "בכגון דא עשוי בית המשפט לשקול ולקבוע, על יסוד מכלול נסיבותיו של המקרה, כיצד עשוי היה החולה להגיב אילו קיבל את המידע והוצב בפני הברירה אם להיזקק לטיפול או להמנע ממנו. לצורך קביעה זו רשאי בית המשפט להיזקק לדרך האומדן השיפוטי ולבסס הערכתו על ההתנהגות שבנסיבות העניין ניתן היה לצפותה מחולה סביר". בהחילנו את המבחן האמור, מבחן האדם הסביר, על נסיבותיו של מקרה זה, התוצאה הינה שקיים קשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות לבין הנזק. עובר לניתוחים, התובעת סבלה מקשיים שונים, כמו גם מאי נוחות, אולם עדיין היתה מסוגלת לתפקד בצורה כמעט מלאה ובאופן עצמאי. מעבר לכך, התובעת סבלה מקוצר ראיה במשך שנים רבות, למן ילדותה, ולכן אין מדובר בסיטואציה שבה מצבה הרפואי הלך והתדרדר והטיפול נדרש על מנת לבלום את אותה התדרדרות. אין ספק שהתובעת היתה מעונינת לשפר את איכות חייה, ומשום כך אף פנתה לנתבעים, אולם במצב דברים זה, אין הגיון רב בטענה שמטופל סביר היה בוחר להתעלם מן הסיכונים ומחוסר הוודאות הכרוכים בטיפול חדשני. מכאן המסקנה, כי קיים קשר סיבתי, וכי הנתבעים חבים לפצות את התובעת בגין הנזק שנגרם לה כתוצאה מן הטיפול שבוצע בה ללא הסכמתה מדעת. גובה הנזק 17. הפסד השתכרות (א) התובעת עובדת ותיקה במועצה המקומית חצור הגלילית. בשנת 1977 היא החלה לעבוד כמזכירה בשרות הפסיכולוגי במסגרת של חצי משרה. בשנת 1982 היא הועברה לעבוד כמזכירה בבית ספר במשרה מלאה. בשנת 1998 חזרה התובעת לעבוד בשרות הפסיכולוגי של המועצה, ללא שינוי בהיקף משרתה. כעולה מטופס 106 לשנת המס 2001, שכרה החודשי הממוצע עמד באותה שנה על 4,861 ₪. סכום זה בתוספת הפרשי הצמדה מגיע כיום ל- 5,157 ₪. בתצהיר עדותה הראשית של התובעת נאמר, כי "עקב העיוורון" אין היא מסוגלת לבצע את תפקידה כמזכירה. עוד נטען, כי מאז הניתוחים "הפסדתי ימי עבודה רבים וכיום אני חוששת מאוד שלא ימשיכו להעסיק אותי כמזכירה בשל מגבלותיי ובינתיים מתחשבים בי, אך עד גבול מסויים". בהתייחס להפסדים שנגרמו לה בגין הטיפול הרפואי שקיבלה מהנתבעים נאמר, בין היתר, כי "מעל לכל קיימת סכנת הפסקת עבודה ואזי נזקי עולה עשרות מונים..." בא כוחה של התובעת חזר על טענות אלה בסיכומיו, אך הוא גם הוסיף וטען שהתובעת "ירדה בדרגתה" ומבצעת כיום רק פעולות פקידותיות כעובדת זוטרה וזאת מתוך התחשבות במצבה, כשסכנת פיטורין מרחפת מעליה. בהתייחס להפסד השתכרותה של התובעת נטען, שהיא זכאית לפיצוי מלא עבור שנתיים בהן היתה באי כושר מוחלט וכלל לא עבדה. כן נטען, שהתובעת חזרה לעבודה בחודש ינואר 1995, במצב של מוגבלות ביכולת ההשתכרות ושהחל ממועד זה יש לחשב את הפסדיה בשיעור של 40%, לפי בסיס שכר של 7,000 ₪. בנוגע להפסד השתכרותה של התובעת בעתיד נטען, כי יש להביא בחשבון את שיעור נכותה הגבוה (90%), חוסר סיכוייה למצוא תעסוקה אחרת למקרה שתפוטר ואי יכולתה לעבוד בהיקף שעות כבעבר. עוד נטען, שבגין הפגיעה בעיניה, איבדה התובעת את סיכוייה הטובים להגדיל את משכורתה. ב"כ התובעת סבור שלאור מכלול הנסיבות ראוי לפצותה, בפריט זה של הפסד השתכרות בעתיד, בסכום גלובאלי של 400,000 ₪. (ב) הנתבעים טוענים, כי התובעת לא הציגה כל תשתית ראייתית להוכחת הפסד השתכרותה בעבר. כן נטען, כי שכרה היה נמוך בצורה ניכרת מן השכר הממוצע, ועמד על כ- 4,000 ₪ לחודש בלבד, לפי ערכים נכונים להיום. באשר להפסד השתכרותה לעתיד, הנתבעים טוענים, כי מאחר והתובעת ממשיכה לעבוד במשרה מלאה גם כ-10 שנים לאחר ביצוע הניתוחים, הרי ששכרה לא נפגע ואינו צפוי להיפגע. לגישת הנתבעים, עוד בטרם הניתוחים סבלה התובעת מקושי בתפקודה היומיומי, וזאת בשל מחלת הפוליו וכן בשל קוצר הראיה הגבוה ממנו סבלה. (ג) התובעת נמנעה מלהגיש ראיות כלשהן בדבר גובה שכרה עובר לניתוחים. בא כוחה טען אמנם בסיכומיו, שחל שינוי במעמדה של התובעת בעבודה, אולם אין כל ראיה לכך שהיתה פגיעה בשכרה. אין חולק, שהתובעת ממשיכה לעבוד במועצה המקומית גם כיום, שנים רבות לאחר קרות הנזק. כאמור, שכרה הממוצע בשנת 2001 עמד על 4,681 ₪ לחודש ולא הוכח שקודם לכן שכרה היה גבוה יותר. התובעת גם לא הציגה כל ראיה, לפיה במשך שנתיים או במשך כל תקופה אחרת, סבלה מאי כושר עבודה מלא או חלקי, כפי שנטען בסיכומי בא כוחה. בעמ' 124 לפרוטוקול נרשם מפי בא כח התובעת: "בעקבות שאלת בית המשפט אני מבהיר שאין לתובעת טענות על הפסד השתכרות בעבר, למעט תקופות אי כושר לאחר הניתוחים. לכן, לא הגשתי תלושי שכר לגבי כל השנים שחלפו. אני אסתפק בהצגת תלוש מייצג מהזמן האחרון וזאת על מנת שישמש בסיס לקביעת הפסדי ההשתכרות בעתיד שאני טוען להם". במצב הדברים המתואר, דין הטענות לגבי הפסד השתכרות בעבר, להדחות. באשר לעתיד, לא ניתן להתעלם מהעובדה שמאז קרות הנזק הקשה, חלפו יותר מתריסר שנים והתובעת, אף אם הדבר נובע מטעמים הומניטריים, ממשיכה לעבוד באותו מקום, ללא כל גריעה בהיקף ההשתכרות. מנגד, יש להתחשב באפשרות שהתובעת בכל זאת תאבד את מקום העבודה. אם כך יקרה, חלילה, סיכוייה להשתלב בעבודה אחרת קלושים מאוד וכנראה, שאף למטה מזה. דומני, שאין צורך להכביר מילים בקשר לכך. במצב זה של חוסר וודאות, מקובל לפסוק סכום גלובאלי, כפיצוי בגין הפסד השתכרות בעתיד בדרך של אומדן. בנסיבות הענין, נראה לי שיש להעמיד את הפיצוי בראש הנזק הזה בסכום כולל של 300,000 ₪. 18. הוצאות נסיעה וניידות א. תצהיר עדותה של התובעת כולל התייחסות לענין זה. לדבריה, במשך כ- 4 שנים היא עברה טיפולים וביקורות רפואיות במרכז הארץ. על פי האמור בסעיף 29 (ו) לתצהיר הנסיעות היו "כמעט כל שבוע, שבועיים במשך תקופה ארוכה ובעלות של כ- 200 ₪ נסיעה וכלכלה של 200 ₪". כן נטען, שהיו לה הוצאות טיסה ממקום מגוריה בחצור הגלילית לתל אביב. לדבריה, אחיה ליווה אותה בכל נסיעותיה אלה. גם אחיה, ניסן נאמן, העיד על נסיעותיו עם התובעת כמלווה. בחקירתו הנגדית נאמר שהיו לפחות 12 פגישות אצל הנתבע. 5 פעמים, כך נטען, הם הגיעו לתל אביב בטיסה משדה התעופה במחניים. סיכום טענות התובעת כולל דרישה לפיצוי בסכום גלובאלי של 200,000 ₪ בגין "נסיעות במהלך הניתוחים והטיפולים", לעבר ולעתיד. בהקשר זה נטען כי התובעת עברה "אין ספור טיפולים ובדיקות" וכן שהיא "צפויה לעבור בדיקות תקופתיות רבות" בעתיד. דרישה נוספת לפיצוי הינה עבור נסיעותיה במשך "כל ימות השבוע" לעבודתה (הלוך ושוב) על ידי אחיה או במוניות. ההוצאות בעבר (על בסיס 2,000 ₪ לחודש) מגיעות לפי חישוב בא כח התובעת לכדי 156,000 ₪. באשר לעתיד נדרש לפצות את התובעת בסכום גלובאלי של 150,000 ₪. (ב) הנתבעים טוענים, כי התובעת לא הוכיחה את נזקיה בכל הקשור להוצאות נסיעה שנגרמו לה, הן לצורך טיפולים והן למקום עבודתה, שכן לא הוצגו כל ראיות באשר להוצאות אלה. על פי עדויות של התובעת ואחיה, היא נעזרת בהוריה ובבני משפחה לצורך נסיעותיה, ועל כן לא נגרמו לה בפועל הוצאות נסיעה מוגברות. עוד טוענים הנתבעים, כי בכל הקשור לניידות, יש להניח, כי במידה והתובעת נזקקת להוצאות ניידות כלשהן, הדבר נובע, רובו ככולו, כתוצאה ממחלת הפוליו ממנה היא סובלת, וללא כל קשר לניתוחים. (ג) יש לקבל כי בגין הניתוחים שהתובעת עברה בעיניה היו לה הוצאות נסיעה מחצור הגלילית לתל אביב ובחזרה. אחיה דיבר על לפחות 12 פגישות אצל הנתבע. מסתבר, שנתון זה עולה בקנה אחד עם הרישום בתיקה הרפואי של התובעת, כמפורט בחוות דעתו של פרופ' ניימן. אין ראיות על נסיעות נוספות לצרכים רפואיים. כן יש לקבל שבעקבות העיוורון, ניידותה של התובעת מוגבלת בהשוואה לאדם שמסוגל לראות. צרכי הניידות, מאז כשלון הטיפול הרפואי בעיניה, נראים לי גם גבוהים בהשוואה למצבה קודם לכן. בין היתר, דרוש להביא בחשבון גידול בהוצאות, כגון בנסיעות מחוץ לעיר, שלהן נזקקת התובעת למלווה. עם זאת, היקף הנסיעות לטיפולים רפואיים כפי שהוצג על ידי התובעת מנוגד לחלוטין לחומר הראיות. באשר לנסיעות לעבודה במוניות, לא הובאו כל ראיות וגם לא שוכנעתי, שהוצאות התובעת בראש נזק זה, הינן בשיעור כה גבוה כפי שנדרש בסיכום הטענות שהוגש על ידי בא כוחה. בהעדר נתונים מדוייקים, הפיצוי בראש נזק זה יפסק בסכום גלובלי ובדרך של אומדן. להערכתי יש להעמיד את הפיצוי בסכום כולל של 180,000 ₪, לעבר ולעתיד. 19. עזרת צד שלישי (א) לפי עדות התובעת במצבה הנוכחי היא זקוקה לעזרה צמודה לצורך ביצוע כל העבודות היומיומיות וכן בעת יציאתה מהבית לכל מקום. עד שאיבדה את ראייתה, כך נטען, היא היתה עצמאית לחלוטין בתפקוד היומיומי ובכל ענין אחר. באשר למחלת הפוליו שממנה סבלה מילדות, נטען שהיא הסתגלה לנהל שיגרת חיים רגילה למרות מומה. גם אחיה טען בעדותו שעד לניתוחים בעיניה, התובעת היתה עצמאית לחלוטין, ביצעה את כל עבודות הבית ללא עזרה ולא נזקקה לשום עזרה בניידות. בהתייחסו למצבה של התובעת לאחר מכן נטען, שחייה השתנו באופן קיצוני, היא הפכה להיות תלותית ונזקקת לעזרה כמעט בכל תחומי החיים. סיכום טענות התובעת כולל דרישה לפיצויים בגין עזרה וסיעוד בפעולות יום יומיות, שתלך ותגדל בשנים הבאות, בסכום גלובאלי של 300,000 ₪, לעבר ולעתיד. בנוסף, נדרש פיצוי בסכום של 100,000 ₪ בגין חוסר יכולתה לעזור בניהול משק הבית, כפי שעזרה בעבר. (ב) הנתבעים גורסים, שאין להעניק לתובעת כל פיצוי בגין ראש נזק זה. באי כוחם טוענים, שהתובעת סובלת ממחלת הפוליו והוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כנכה בשיעור של 100% לצמיתות. לשיטתם, כל צורך בעזרה, אם יידרש, נובע אך ורק ממחלת הפוליו (שהינה מחלה פרוגרסיבית) וכן מהעובדה שגם לפני הניתוחים בעיניה, סבלה התובעת מקוצר ראייה גבוה. עוד נטען, שבמהלך המשפט התברר שהתובעת מתגוררת יחד עם הוריה, המסייעים לה רבות. לטענת הנתבעים, במצב דברים זה, תוכל התובעת להמשיך להעזר בהוריה ובבני משפחה. כן גורסים הנתבעים, שאם הצורך בעזרה יגדל, באופן שלא ניתן יהיה לספקו על ידי בני משפחה, תוכל התובעת לפנות אל המוסד לביטוח לאומי מהטעם, שעיקר הצורך בעזרה יהיה כתוצאה ממחלת הפוליו. (ג) גם אם התובעת הפריזה בתיאור עצמאותה בעבר, אין ולא יכול להיות ספק, כי מאז שהתעוורה חל שינוי משמעותי ביותר באורחות חייה וביכולת התפקוד. מטבע הדברים, אדם שהינו עיוור תלוי בזולת ונזקק לעזרה בתחומים רבים. טענת הנתבעים, שכה הדגישו את העזרה שהתובעת מקבלת מבלי משפחתה, דינה להידחות. כפי שנפסק אין ספור פעמים, מזיק אינו פטור מלפצות ניזוק בגין נזקים שגרם לו, בטענה שהוא נעזר או יוכל להעזר בבני משפחה, מתוך התנדבות. גם אין צריך לומר, כי בנדוננו מדובר בטירחה החורגת מעזרה רגילה שמצופה לקבל מבני משפחה בעת צרה. בכל הנוגע לניהול משק בית יש אמנם להתחשב בעובדה שהתובעת מתגוררת בבית הוריה. מאידך, לא מצאתי יסוד לפקפק בכך, שלמרות מומה מילדות, היתה לתובעת מסוגלות לסייע להוריה בחלק מעבודות משק הבית. כן נדרש להתחשב בכך, שלא רחוק היום שממנו והלאה יהיה על התובעת לנהל משק בית בכוחות עצמה. בבואי לאמוד את צרכי התובעת בראש נזק זה, אינני מתעלם מהנזקקות לעזרה , במיוחד בעבודות משק הבית, שהיתה קיימת בלאו הכי בשל מחלת הפוליו. עם זאת, יש להביא בחשבון תוספת עזרה משמעותית אשר מתבקשת עקב ההגבלות מהן סובלת התובעת בעיוורונה. בהעדר נתונים מדוייקים, יש לקבוע את הפיצוי בגין עזרת צד שלישי באופן גלובלי ובדרך של אומדן. הפיצוי בראש נזק זה מוערך על ידי בסכום כולל של 300,000 ₪, לעבר ולעתיד. 20. נזק לא ממוני נכותה הצמיתה של התובעת בגין הניתוחים שעברה הינה בשיעור של 90%. לטענתה, הפכה בעקבות הניתוחים לשבר כלי וחייה נהרסו, בעוד שלפני כן ניהלה אורח חיים נורמלי, עבדה, נהגה וטיפלה בעצמה בכוחות עצמה. איבוד יכולת הראיה הינו אבדן משמעותי אשר השפעתו על איכות החיים ויכולת ההנאה מהם, הינה רבה. מדובר במכה קשה ביותר שניחתה על אישה שהחיים לא האירו לה פנים והנתבעים ידעו על כך. יש להתחשב בחומרתה המופלגת של הפגיעה, כמו גם בכך שהנזק לעיניה של התובעת נגרם לה בהיותה אישה צעירה, כבת 35 בלבד. אני מעריך את הנזק הלא ממוני בסכום של 500,000 ₪, הכולל גם ריבית מיום היווצרות העילה ועד היום. 21. החזר הוצאות הניתוחים התובעת טוענת, כי הינה זכאית להחזר התשלומים ששילמה לנתבעים בגין הניתוחים שכשלו. התובעת הגישה קבלות בסך כולל של 8,160 ₪ אשר שולמו על ידה לנתבעים. לאור קביעתי לעניין אחריותם של הנתבעים לנזק שנגרם לעיניה של התובעת, על הנתבעים לפצותה גם בגין הוצאות אלה, אשר לאחר שערוך עומדות על סך של 27,175 ₪. 22. סוף דבר - אני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סכום של 1,307,175 ₪. לסכום זה יווסף שכ"ט עו"ד בשיעור 20% בצרוף מע"מ. כן ישאו הנתבעים בתשלום אגרת המשפט ששולמה בפתיחת ההליך (1,538 ₪) ובהוצאות שכרם של פרופ' ניימן ופרופ' פולק, לפי קבלות שיוצגו לבא כוחם. סכומים אלה ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד תשלום האגרה וההוצאות ועד התשלום בפועל. החיוב ביתרת האגרה ישלח את עו"ד אלרום והנתבעים ישאו בתשלומו. משקפייםתביעות רשלנות רפואיתרשלנות רפואית (עיניים)ניתוחעיניים