הסכמה מדעת - רשלנות רפואית

מהי הסכמה מדעת ? ניתן לייחס את אי מתן ההסבר לעוולת רשלנות רפואית שכן חובתו של הרופא הסביר לתת למטופל את מלוא המידע הכולל את הסיכונים העיקריים, וכן את דרכי הטיפול החילופיות. בתי המשפט התריעו כי יש להסביר את הסיכונים העיקריים, ולא כל סיכון וסיכון שכן אחרת הדבר יכניס פחדים בלב החולים, כי הרי קיים תמיד סיכון מסוים של פגיעה חמורה או מוות, וחולים יסרבו לעבור את הטיפול הפשוט ביותר אף אם מידת הסיכון בו קטנה ביותר, ומידת חיוניותו גדולה. סעיף 13 לחוק זכויות החולה התשנ"ו-1996 קובע כדלקמן: "הסכמה מדעת לטיפול רפואי 13. (א) לא יינתן טיפול רפואי למטופל אלא אם כן נתן לכך המטופל הסכמה מדעת לפי הוראות פרק זה. (ב) לשם קבלת הסכמה מדעת, ימסור המטפל למטופל מידע רפואי הדרוש לו, באורח סביר, כדי לאפשר לו להחליט אם להסכים לטיפול המוצע; לענין זה, "מידע רפואי", לרבות - (1) האבחנה (הדיאגנוזה) והסָכוּת (הפרוגנוזה) של מצבו הרפואי של המטופל; (2) תיאור המהות, ההליך, המטרה, התועלת הצפויה והסיכויים של הטיפול המוצע; (3) הסיכונים הכרוכים בטיפול המוצע, לרבות תופעות לוואי, כאב ואי נוחות; (4) סיכויים וסיכונים של טיפולים רפואיים חלופיים או של העדר טיפול רפואי; (5) עובדת היות הטיפול בעל אופי חדשני. (ג) המטפל ימסור למטופל את המידע הרפואי, בשלב מוקדם ככל האפשר, ובאופן שיאפשר למטופל מידה מרבית של הבנת המידע לשם קבלת החלטה בדרך של בחירה מרצון ואי תלות. (ד) על אף הוראות סעיף קטן (ב), רשאי המטפל להימנע ממסירת מידע רפואי מסויים למטופל, הנוגע למצבו הרפואי, אם אישרה ועדת אתיקה כי מסירתו עלולה לגרום נזק חמור לבריאותו הגופנית או הנפשית של המטופל. " סעיף 14 לחוק זכויות החולה קובע את אופן מתן ההסכמה מדעת וזו לשונו: "אופן מתן הסכמה מדעת 14. (א) הסכמה מדעת יכול שתהיה בכתב, בעל פה או בדרך של התנהגות. (ב) הסכמה מדעת לטיפול רפואי המנוי בתוספת תינתן במסמך בכתב, שיכלול את תמצית ההסבר שניתן למטופל. (ג) נזקק מטופל לטיפול רפואי המנוי בתוספת ונמנע ממנו לתת את הסכמתו מדעת בכתב, תינתן ההסכמה בפני שני עדים, ובלבד שדבר ההסכמה והעדות יתועדו בכתב סמוך ככל האפשר לאחר מכן. (ד) במצב חירום רפואי, הסכמה מדעת לטיפול רפואי המנוי בתוספת יכול שתינתן בעל פה ובלבד שדבר ההסכמה יתועד בכתב סמוך ככל האפשר לאחר מכן". סעיף 14(ב) מחייב לכלול בטופס ההסכמה את תמצית ההסבר שניתן למטופל. חובתו של הרופא לקבל את הסכמתו של המטופל - הסכמה מדעת - לטיפול מקפלת בתוכה את הצורך למסור למטופל את המידע הדרוש לו, ובכלל זה - מידע על מהות הטיפול, על הסיכונים הכרוכים בו ועל הסיכויים הטמונים בו. המבחן למידע שחובה למסור למטופל אינו אפוא הנוהג המקובל בקרב הרופאים אלא צרכיו של המטופל למידע כדי להחליט אם לקבל את הצעת רופאו. צרכים אלה נקבעים על-פי קנה-מידה אובייקטיבי. על הרופא מוטל למסור למטופל את כל האינפורמציה שאדם סביר היה נדרש לה כדי לגבש החלטה אם להסכים לטיפול המוצע. המבחן למסירת המידע אינו טכני, כי אם מהותי. החתמת המטופל על טופס ההסכמה אינה כשלעצמה תנאי מספיק לקיומה של "הסכמה מדעת". נקבע מבחן בפסיקה כי יש לגלות לחולה את כל הסיכונים אשר אדם סביר היה מייחס להם חשיבות בהחלטתו להסכים לביצוע הטיפול. בשאלה זו קיימות שתי גישות, האחת היא גישת החולה הספציפי המטילה עליו את הנטל להוכיח בפני בית המשפט כי אילו ידע את כל המידע או הסיכונים, היה מחליט לנהוג אחרת, לעומת מבחן החולה הסביר, היינו בית המשפט הוא שמכריע בעניין זה, האם לאור המידע שלא נמסר, היה החולה הסביר משנה את החלטתו. באנגליה החילו בעניין זה את מבחני הרשלנות. היינו האם הרופא התרשל בחובתו לספק את המידע המתאים. שם לא הסכימו לבדוק את חובת הגילוי על סמך עוולות אחרות כמו תקיפה או הפרת חובה חקוקה. המבחן האמריקאי - יש להעלות בפני החולה כל סיכון שיש להניח שהחולה היה מייחס לו משמעות במסגרת שיקוליו אם לעבור את הטיפול הרפואי. בוחנים האם מדובר בסיכון מטריאלי. האנגלים הסתייגו ממבחן זה והעדיפו להיצמד למבחנים של עוולת הרשלנות. בית המשפט העליון בישראל הסתמך על עוולת התקיפה ופסק כי לפני לביצוע ניתוח בגופו של חולה חייב הרופא לקבל את הסכמתו החופשית של החולה לכך. ביצוע ניתוח שלא בהסכמת החולה הוא תקיפה, עוולה נזיקית לפי סעיף 23(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. הסכמה זו יכולה לקבל ביטוי מפורש, אך אין הכרח כי כך יהיה. ייתכן ללמוד על הסכמת החולה לטיפול גם מכללא, לאור מכלול נסיבותיו של המקרה. הקשר הסיבתי במקרים של הפרת חובת רופאים לספק הסברים לחולה אינו טעון קביעה על-פי מבחני הסיבתיות המקובלים, כמבחן "הסיבה המכרעת" וכמבחן ה"צפיות". מבחנים אלה, המיועדים לאפשר הכרעה על-פי מבחן עודף ההסתברויות, אינם יאים למקרים שבהם ניצב בית-המשפט בפני הצורך להעריך באורח היפותטי כיצד היה נוהג חולה פלוני אילו העמידוהו הרופאים מראש על הסיכון והסיכוי הטמונים בטיפול רפואי מסוים. בכגון דא עשוי בית-המשפט לשקול ולקבוע, על יסוד מכלול נסיבותיו של המקרה, כיצד עשוי היה החולה להגיב אילו קיבל את המידע והוצב בפני הברירה אם להיזקק לטיפול או להימנע ממנו. לצורך קביעה זו רשאי בית-המשפט להיזקק לדרך האומדן השיפוטי ולבסס את הערכתו על ההתנהגות שבנסיבות העניין ניתן היה לצפותה מחולה סביר. המבחן למידע שחובה למסור למטופל אינו הנוהג המקובל בקרב הרופאים אלא צרכיו של המטופל למידע כדי להחליט אם לקבל את הצעת רופאו. צרכים אלה נקבעים על-פי קנה-מידה אובייקטיבי. על הרופא מוטל למסור למטופל את כל האינפורמציה שאדם סביר היה נדרש לה כדי לגבש החלטה אם להסכים לטיפול המוצע. לצד חובת גילוי שמקורה בחובת הזהירות הכללית המעוגנת בעוולת הרשלנות, אפשר כיום לבסס את חובת הגילוי גם על החובה החקוקה שבחוק זכויות החולה, כמשמעותה בסעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. מטופל יזכה לפיצויים אם יוכיח הפרתה של חובת הגילוי, גרם נזק וקיומו של קשר סיבתי בין השניים. בכך נקבע כי יש מקום לטעון לעוולת הפרת חובה חקוקה וזאת מכוח האמור בחוק זכויות החולה. רשלנותרשלנות רפואית (הסכמה מדעת)תביעות רשלנות רפואיתרפואה