פסק דין בפניי תביעה על סך של 49,296 ₪ אשר הוגשה בהליך של סדר דין מהיר. התובעת הינה חברה פרטית העוסקת בסחר ובשיווק. הנתבע שמו המסחרי "שי ושות'". עסק זה הזמין מהתובעת טובין, תוך שהוסדרו תנאי אשראי מוסכמים שמועד התשלום יהיה בין 90-60 יום ממועד ההספקה. טוענת התובעת כי לאחר שסיפקה לנתבע ממוצריה נותרה לחובתו של האחרון יתרת חובה בסך הנ"ל. להוכחת טענותיה אלו מצרפת התובעת העתקי תעודות המשלוח והחשבוניות בגין המוצרים שסיפקה לטענתה לנתבעת וכן את כרטסת הנהלת החשבונות שלה. בכתב הגנתו טען הנתבע כי מתוך סכום התביעה חובו מסתכם בסך של 20,657 ₪ בלבד. כן טען הנתבע כי הוזמן לבצע עבודות איטום, קרמיקה ושיש עבור חברת הקבלן "האחים אדרי" (להלן: "הקבלן") והמליץ לקבלן לרכוש את המוצרים מהתובעת וכך היה תוך שנוכחותו של הנתבע בחנות התובעת הייתה על מנת להחליט מהי הכמות הנדרשת לביצוע העבודה שהוזמנה אצל הקבלן. הנתבע טען כי הקבלן מסר שיק על סך 30,000 ₪ לתובעת כנגד המוצרים, וכן טען הנתבע כי אינו חתום על תעודות המשלוח שבחלקן צויינה כתובתו של הקבלן ולא של הנתבע. התביעה, כפי שלהלן, נוהלה על פי "סדר דין מהיר" ועל כן יהיה פסק דין זה מנומק בתמצית בלבד כהוראת תקנה 214טז.(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984. דיון אין מחלוקת באשר להספקת הסחורה ע"י התובעת, אך חלוקים הצדדים בעניין תנאי התשלום. נטל השכנוע הטוען טענה החשובה לעמדתו במשפט נושא בנטל השכנוע להוכחתה, כך תובע המבקש סעד, נושא בנטל השכנוע שנתקיימו העובדות המהוות את עילת התובענה, קרי, עובדות אשר את התקיימותן מתנה הדין המהותי על מנת לזכות בסעד המבוקש, (ראה ע"א 642/61 טפר נ' מרלה פ"ד 1000, 1005 - 1004 וכן עא 641/66 שפיר נ' קליבנסקי פ"ד כ"א (2) 358, 364). אך במקרה דומני שהנטל הועבר לכתפי הנתבע. הטעם לכך הינו, כי הנתבע מודה שחייב כספים לתובעת אך הוא טוען שהסכום צריך להיות סך של 20,657 ₪ בלבד כיוון שיתרת המוצרים הוזמנו עבור צד ג' ובאחריותו היא מסוג טענת "הודאה והדחה". המדובר בסיטואציה בה מודה הנתבע בעובדות המהותיות של עילת התביעה, אך מציין עובדות נוספות אשר בעטיין גורס הוא כי התובעת אינה זכאית לסעד המבוקש. במצב זה מוטל על הנתבע נטל השכנוע לגבי העובדות "המדיחות" הנטענות על ידו. וכאשר היא אינו מרים נטל זה, מתקבלת גרסת התובעת, שכן הנתבע הודה בה (ע"א 642/61 טפר נ' מרלה, פ"ד טז 1000, 1004; רע"א 3592/01 עיזבון המנוח סימן טוב מנשה נ' ע. אהרונוב קבלנות בניין (1988) בע"מ, פ"ד נה(5) 193, 194; י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995, ש' לוין עורך) 321-320). לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בעדויות הצדדים בפני ביהמ"ש זה, ובסיכומי הצדדים אשר הונחו בפני, נחה דעתי כי יש לקבל תביעה זו וכפי שיפורט להלן: טענת הנתבע כי לא הוא חתום על החשבוניות ותעודות המשלוח ולכן אין כל מקום לחייבו נסתרה שעה שהודה כי "מי שמקבל את הסחורה הוא החותם על תעודת המשלוח. הבן שלי חותם, אני (הכוונה לנתבע), הסינים, הערבים, כל מי שנמצא בשטח". (עמוד 1 לפרוטוקול מיום 10/10/04). הנתבע לא הכחיש את תעודות המשלוח ומשהתבקש בתצהיר גילוי המסמכים להציג את הדוחות המפורטים של המע"מ לחודשים הרלוונטיים לעיסקאות לא היה מוכן לעשות זאת. הנתבע לא המציא את חוזה העבודה שערך עם הקבלן, לא המציא את הצעת המחיר שנתן, לא המציא את תכניות האדריכל או דו"ח כמויות ממהנדס הקבלן. הלכה פסוקה היא כי "מעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה". (ע"א 548/78 שרון נ' לוי פד"י לה (1)760,736 וחזרו על הלכה זו בע"א 2273/90 לימה בע"מ - פרל רוזנברג פד"י מז (2) 615 ,605). כך גם מציין קדמי בספרו" על ראיות" שכלל הוא כי "הימנעות מהבאת ראיה... מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון החיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה היתה פועלת לחובת הנמנע" (ראה י' קדמי, על הראיות, חלק שני (תל אביב, 1991), בעמוד 917). עדותו של הנתבע היתה רצופה בלבולים ולא אמינה בלשון המעטה, הנתבע לא ידע באילו סכומים ביצע הזמנות, לא ידע מתי איפס את חשבונו, ואף טען "גם אני בקושי זוכר את החשבונות שלי".(עמוד 7 לפרוטוקול). הנתבע לא הביא לעדות את רו"ח שלו בתקופה הרלוונטית ולא צירף מסמכים מתאימים להוכחת טענותיו ולסתירת טענת ב"כ התובעת המלומד בדבר שימוש החשבוניות במס הכנסה ובמע"מ. על כך אוסיף שעדותם של נציגי התובעת היו אמינות והשתלבו עם מהלך ההגיוני של הדברים ובמיוחד עדותה של הגב' ענת פרץ שהבהירה כי הנתבע אישית הוא שנתן את השיק לתובעת במשרדיה וזאת לאחר בקשות חוזרות ונישנות, וכן מקובלת עלי גירסתה כי אין זה נהוג לפתוח כרטיס חשבון ללקוח של לקוח, ולכן גירסתו של הנתבע אינה אמינה. לאור כל האמור לעיל מצאתי לנכון לקבל את התביעה במלואה. כמו כן הנתבע ישלם לתובעת, הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד בסך של 3,500 ₪ + מע"מ. סדר דין מהירחוב