קראו דוגמא מהפסיקה בנושא אחריות בעלי מחסנים בגין נזק לסחורה: לפני תביעה כספית, בגלגולה השני כנגד הנתבעת 2, כשסכום התביעה עומד נכון ליום 19.5.13, על סך של 141,853 ₪, בגין נזק שנגרם לתובעות עקב מטען שאוחסן במחסני הנתבעות 1 ו- 2 ואשר נגנב על ידי הנתבע 4, שעבד בזמנו אצל הנתבעת 1. רקע בשני מועדים שונים בשנת 2000, הגיעו לידי הנתבעת 1, באמצעות תובלה אווירית של הנתבעת 3, שני משלוחים נפרדים של סחורה שהוזמנה על ידי התובעת 1. המשלוחים נמסרו על ידי נתבעת 1 לאחסנה במחסני הנתבעת 2. לאחר שהסתבר כי הסחורה אבדה או נגנבה, הגישו התובעות בשנת 2001, את תביעתן בתיק דנא (שמספרו אז היה 19308/01), כנגד הנתבעים, לקבלת פיצוי בגין נזקיהם (התובעת 2 בגין סכומים ששילמה כמבטחת לתובעת 1 עבור אחד המשלוחים והתובעת 1 בגין נזקיה היא בגין המשלוח השני, שלא קיבלה עליו כל שיפוי). הנתבעות 1 ו-3 הגישו הודעת צד ג' כנגד הנתבע 4. בירור ההליך התעכב זמן רב עקב הליך פלילי שהתנהל בזמנו כנגד הנתבע 4 בגין המקרה נשוא התביעה. בסופו של דבר ולאחר שהנתבע 4 הורשע בגניבת אחד המשלוחים ומשהפך פסק הדין לחלוט, התבררה התביעה וניתן ביום 28.6.10, פסק דינו של בית משפט זה (כב' השופטת ד"ר דפנה אבניאלי). לפי פסק הדין, חויב הנתבע 4 לשלם לתובעות את מלוא סכום התביעה. בכל הנוגע לנתבעות 1 - 3, בית המשפט קבע כי כולן נחשבות כמוביל אווירי כמשמעותו של מושג זה באמנה לאיחוד כללים בדבר תובלה אווירית בין-לאומית באוויר ("אמנת ורשה"). בהתאם לכך, ועל רקע האחריות הכמעט מוחלטת לפי האמנה, אולם גם על רקע מגבלת האחריות הקבועה באמנה, חייב בית המשפט את הנתבעות 1 - 3 בסכום זניח של מאות דולרים לכל אחת מהתובעות. הודעת צד ג' של הנתבעות 1 ו-3 כנגד הנתבע 4 התקבלה במלואה. על פסק הדין הוגשו שלושה ערעורים. ערעור הנתבעות 1 ו-3 נדחה והוא ממילא אינו רלוונטי לענייננו. ערעור הנתבעת 2, שלפיו לא היה מקום כלל לחייב אותה בסכום כלשהו, לאור חיובו של הנתבע 4, נדחה. ערעור התובעות לפיו לא היה מקום לראות בנתבעת 2 כמוביל אווירי שהאמנה חלה עליו, התקבל, תוך כך שבית המשפט קובע (ס' 29 לפסק הדין), כי מאחר ובית משפט השלום לא הכריע בשאלת האחריות של הנתבעת 2 כשומרת שכר או לפי דיני הנזיקין, יש מקום להחזיר את התיק לערכאה הדיונית לצורך הכרעה בעניין זה. לאחר שהתיק חזר לבית משפט זה (בפני כב' השופט בן חיים), הצדדים הגיעו להסדר דיוני שלפיו ההכרעה תינתן על יסוד החומר שנמצא בתיק ועל יסוד סיכומים בכתב. המותב הקודם אישר את ההסדר. לאחר מכן התיק עבר אליי, לפי הוראות כב' סגנית הנשיאה. דיון טענות הצדדים טענת התובעות בתמצית הנה כי הנתבעת 2 הנה שומרת שכר וכי הוכח בעדויות של נציגי הנתבעת 1 כי המטען היה שמור בחזקתה. בנסיבות אלה, ומשלא הביאה הנתבעת 2 עדים מטעמה בגלגול הראשון של התביעה, לא עלה בידיה להוכיח כי אובדן הנכס נגרם מסיבות שלא היה עליה לחזותן מראש ולא הייתה יכולה למנוע תוצאתן (כנדרש לפי סעיף 2(ב) לחוק השומרים, התשכ"ז-1967). כמו כן נטען כי חל הכלל הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) ההופך את נטל הראיה ואילו הנתבעת 2 לא הוכיח כי לא התרשלה בכל הנוגע לאובדן הסחורה בשל גניבתו. הנתבעת 2 מנגד טוענת כי בית המשפט בגלגול הראשון של התיק, קבע כי הנתבע 4, הוא והוא בלבד, אחראי למקרה, כך שערעור התובעות הוגש בחוסר תם לב. עוד נטען כי בית המשפט המחוזי קיבל מסקנה זו כמובן מאליו. לפיכך, טוענת הנתבעת 2, כי לא היה כל מקום להחזיר את התיק לבית משפט זה. מעבר לכך, טוענת הנתבעת 2 כי אין לה כל אחריות לפי דיני השומרים או מבחינה נזיקית, שכן הנתבעת 1 הייתה השומרת האמיתית וכי הסחורה הייתה בעת גניבתה בחזקת הנתבעת 1 ולא בידיה היא. עוד נטען כי הנתבעת 2 הייתה לכל היותר מחזיק שלא מרצונה וגם מסיבה זו אין לייחס לה אחריות לפי דיני השומרים. לחילופין, נטען כי לא הוכח כל פגם בשמירה של הנתבעת 2 על הסחורה, בפרט כשהגנב היה עובד הנתבעת 1, שפעל בצורה מתוחכמת ובאופן שלא ניתן היה למנוע זאת. הנתבעת 2 מוסיפה כי חיוב ביחד ולחוד כפוף לכך שייקבע כי הנתבעת 2 ביצעה עוולה גם היא ומשלא כך פני הדברים, דין התביעה להידחות. הכרעה לאחר שעיינתי בחומר שלפניי ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי יש לקבל את התביעה במלואה כנגד הנתבעת 2 ולחייב אותה לשלם לתובעות את מלוא יתרת הסכום המוסכם של התביעה. טענת הנתבעת 2 שלפיה בערכאה הראשונה נקבע כי הנתבע 4, הוא והוא בלבד אחראי למקרה, דינה להידחות מכל וכל. אין זכר לקביעה כזו בפסק הדין. בית המשפט חייב את הנתבע 4 ובמקביל מצא לנכון לחייב את הנתבעות 1 - 3 לפי אמנת ורשה. כפי שבית המשפט המחוזי קבע (בסעיף 29 לפסק דינו), בית המשפט השלום לא ערך כל דיון בשאלת האחריות של הנתבעות 1 - 3 לפי דיני השומרים או פקודת הנזיקין. כיצד ניתן אם כן לומר כי נקבע שהנתבע 4 הנו האחראי הבלעדי?! אם לא די בכך, הנתבעת 2 גם מטעה, ממש כך, עת טוענת היא כי בית המשפט המחוזי קיבל קביעה זו (שהנתבע 4 אחראי בלעדי), "כמובן מאליו". אין כל זכר בפסק הדין לקביעה כזו. הסעיף בפסק הדין שהנתבעת 2 מפנה אליו בהקשר זה, אינו קובע זאת (כל שנקבע בסעיף זה הנו כי פסק הדין הפלילי כנגד הנתבע 4 הנו חלוט, משמחק ערעורו על פסק זה). העיקר - עצם העובדה שערכאת הערעור קבעה כי בית המשפט לא הכריע בשאלת האחריות של הנתבעת 2 לפי דיני השומרים ופקודת הנזיקין והחזיר את התיק לערכאה הדיונית לשם הכרעה בכך, הרי היא הנותנת כי בית המשפט המחוזי לא סבר כי הנתבע 4 הנו אחראי בלעדי או כי כך נקבע בערכאה הדיונית. מכאן שיש לדון בשאלת האחריות לגופה והיא - האם יש לראות בנתבעת 2 כאחראית לאובדן המטען אשר הוכח כי נגנב על ידי הנתבע 4. בעניין זה, שוכנעתי כי יש לקבל את טיעוני התובעות ולדחות את טיעוני הנתבעת 2. התובעות טוענות בסיכומיהן כי הנתבעת 2 מקבלת שכר עבור השירותים שהיא נותנת וביניהם אחסנה ושמירה (ס' 18 לסיכומים). התובעות גם הפנו לפסיקה שקבעה זאת (ס' 19 לסיכומיהן). טענה זו לא הוכחשה על ידי הנתבעת 2. על כן, יש לקבוע כי הנתבעת 2 הנה שומרת שכר. טוענת הנתבעת 2 כי הנתבעת 1 הייתה השומר "הממשי" והיא לא ניהלה את מסוף חבילות הבלדרות אשר נוהל על ידי הנתבעת 1 וחברות בלדרות אחרות, אולם באותה נשימה מודה היא כי המחסן הגדול הכללי הוא של ממן (ס' 9 לסיכומיה). בנסיבות אלה ועל רקע הציטוטים בסיכומי התובעות מתצהירו של נציג הנתבעת 1, שלפיהם עולה כי המטען היה גם היה בחזקת הנתבעת 2, הועבר למחסניה והיא גם הייתה מעורבת ישירות בכל הנוגע לאחסנתו והחזקתו, יש לקבוע כי המטען הוחזק בידי הנתבעת 2 ולכל הפחות הוחזק יחד על ידי הנתבעות 1 ו-2. הדברים שציין בתצהירו נציג הנתבעת 1, מר לניאדו ואשר צוטטו בסיכומי הנתבעת 2, מחזקים אף הם מסקנה זו. הטענה שלפיה הנתבעת 2 החזיקה את המטען שלא מרצונה, שכן לא ידע כלל על המטען ועל קורותיו, מוטב היה שלא תועלה כל. הנתבעת 2, גוף אשר כל מטרתו להחזיק ולאחסן סחורות ומטענים בתמורה לשכר, יכולה להיחשב כמי שמחזיקה סחורות שלא מרצונה?! גם הנימוק שלפיו לא ידעה על המטען או על קורותיו הוא אבסורדי, שכן לפי פרשנות זו, לעולם לא תהא אחראית הנתבעת 2 על אובדן סחורות, למרות שתפקידה הוא בעיקר לשמור ולאחסן אותם. ממילא הוכח כי תעודת המשגור, בה נרשמים פרטי המטען, הנה של ממן (ס' 21 לסיכומי התובעות). הטענה שלפיה לא הוכח כל פגם בשמירה שביצעה הנתבעת 2 דינה להידחות אף היא. משאין מחלוקת כי הנתבעת 2 הנה שומרת שכר, הנטל עליה להוכיח כי אובדן המטען של התובעות נגרם מסיבות שלא היה עליה לחזותן מראש ולא הייתה יכולה למנוע תוצאתן (כנדרש לפי סעיף 2(ב) לחוק השומרים, התשכ"ז-1967). הנתבעת 2 לא עמדה בנטל זה וזאת שעה שלא הביאה כל עד מטעמה בגלגול הראשון של התביעה וגם הגיעה להסדר דיוני עם התובעות בגלגול הנוכחי, לקבלת פסק דין ללא הבאת עדים. משלא הביאה הנתבעת 2 עד כלשהו שיעיד על האופן שבו היא פעלה בזמנים הרלוונטיים לתביעה, לשם מניעת גניבות, כיצד אם כן יכול בית המשפט לקבוע כי הוכיחה היא שגניבת המטען נגרם מסיבות שלא היה עליה לחזותן מראש ולא הייתה יכולה למנוע תוצאתן. יתרה מכך - לא יכול להיות חולק וממילא לא הוכח אחרת ואף לא נטען, כי גניבה בכלל וגניבה בידי עובד בפרט, הנו דבר שלא ניתן לחזות אותו. כדי להוכיח שלמרות שניתן היה לחזות מראש אפשרות של גניבה בידי עובד, לא ניתן היה למנוע את התוצאה במקרה הנוכחי, היה על הנתבעת 2 לפרוס בפני בית המשפט את כל מערך האבטחה והביטחון שהיא הפעילה, ככל שהפעילה, בזמנו ואשר נועד בין היתר למנוע גניבות כאמור ולהראות כי הפעילה את כל אמצעי הזהירות האפשריים והסבירים וחרף זאת המטען נגנב. הנתבעת 2 לא פעלה כך ויתרה מכך וכאמור - היא לא הביאה כל עד מטעמה בכלל. עובדה זו אכן פועלת לרעתה ותוצאתה הנה כי הנתבעת 2 לא עמדה כאמור בנטל להראות שהיא פטורה מאחריות לפי הסיפא לסעיף 2(ב) לחוק השומרים. יתרה מכך - לדעתי, מקום שהמטען הוחזק על ידי הנתבעת 2 ולא על ידי התובעות, יש אכן להחיל את הכלל הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש). גם מכוח עובדה זו, מתהפך הנטל ומוטל היה על הנתבעת 2 להראות שלא התרשלה, משימה שלא עמדה בה כאמור. משהוכח כי הנתבעת 2 ביצעה עוולה גם היא, אין כל מניעה או בעיה עם החלת האחריות עליה ביחד ולחוד עם הנתבעים האחרים ויש לדחות מכל וכל את טענת חוסר תם הלב כלפי התובעות מקום שהן רשאיות לקבל פסק דין על מלוא נזקן כנגד כעל המזיקים כשברור שהגביה בפועל מכל המזיקים יחד לא תעשה מעבר לסכום הנזק הכולל שנגרם לתובעות ושנפסק להן כנגד הנתבע 4. לסיכום, דין כל טענות הנתבעת 2 להידחות. סוף דבר אשר על כן, הנתבעת 2 תשלם לתובעות 141,853 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 19.5.13 ועד לתשלום בפועל. כן תשלם הנתבעת 2 לתובעות הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 20,000 ₪. כל הסכומים ישולמו תוך 30 יום מהמצאת פסק הדין לנתבעת 2. סחורהמחסן