פסק דין 1. הנתבעת עירית נהריה ( להלן "העיריה" ) יזמה הקמת פארק שעשועים לילדים בשם "מדינת הילדים" בסמוך לחוף הים. ביום 1.5.96 הוציאה הוועדה המקומית היתר להקמת הפארק. לשם מימוש הפרוייקט התקשרה העיריה עם קבלנים וספקים שונים לביצוע העבודות, וביום 3.2.97 חתמה עם התובעת על חוזה לבניית מתקני ומבני עץ בפרוייקט הנ"ל. 2. בסמוך לאחר החתימה על החוזה נודע לעיריה כי השטח נגוע באסבסט, אשר הגיע, ככל הנראה, ממפעל "איתנית" הסמוך. העמותה למען איכות הסביבה עתרה בפני הממונה על המחוז כנגד חוקיות ההיתר שהוצא על ידי הוועדה המקומית, וכן בעניין בעיית האסבסט שהתגלתה במקום. ביום 29.5.97 הורתה הוועדה המחוזית לוועדה המקומית להפסיק לאלתר את העבודות בשטח ולבטל את ההיתר לשימוש חורג, אך התירה את המשך הבניה בפועל. לאחר דיונים נוספים החליטה הוועדה המחוזית להפקיד "תכנית מדינת הילדים" וזאת לאחר שפטרה את העיריה מהגשת תסקיר השפעה על הסביבה. העמותה לאיכות הסביבה עתרה לבית המשפט לעניינים מנהליים לביטול ההחלטה הנ"ל, וביום 9.8.98 נתקבלה עתירתה הנ"ל. למקרא החלטתה של כב' השופטת וסרקרוג בעתירה הנ"ל עולה כי עבודות התשתית שבוצעו על ידי העיריה בשטח הנ"ל החלו למעשה ללא היתר כדין, וכי השטח שעליו תוכנן הפארק היה שטח ציבורי פתוח שעל פי הוראות תכנית המתאר הארצית לחופי הים התיכון ( תמ"ה 13 ), היה אסור לבניה. 3. חרף ידיעתה, כבר בשלב המקדמי של הקמת הפרוייקט ובסמוך לחתימת החוזה עם התובעת, על הבעיות התכנוניות ועל בעיית האסבסט במקום, הורתה העיריה לתובעת, בחודש 12/97 לרכוש חומרי גלם ( ראה נספח ג' לתצהיר התובעת ת/1 ) ( להלן "הסחורה או העצים" ). התובעת רכשה עצים מסוגים שונים לביצוע העבודה בעלות של 209,381 ₪ ( ראה ת/2 ). 4. בשל הבעיות כמתואר לעיל, עוכב ביצוע הפרויקט והעיריה נאלצה לבצע עבודות פינוי וניקוי השטח מהאסבסט. בעקבות המצב שנוצר, הגיעו התובעת והעיריה לידי הסכמה, בדומה להסכמה שהגיעה אליה העיריה עם שאר הקבלנים והספקים על פי הנטען, ולפיה החוזה ביניהן לא יבוטל, וכי העיריה תעביר לתובעת כספים בגין רכישת הסחורה, אך הסחורה הנ"ל תשאר בחצריה של התובעת עד להסרת המכשול וההתחלה בביצוע הפרוייקט, וזאת כנגד הפקדת ערבות בנקאית מתאימה על ידי התובעת לטובת העיריה, לצורך הבטחת הסחורה הנ"ל. העיריה שילמה לתובעת סך של 200,000 ₪ על פי הסיכום הנ"ל, והאחרונה המציאה לידי העיריה ביום 14.6.98 ערבות בנקאית על אותו סכום ( ראה נספח י"ד לתצהיר התובעת ת/1 ) ( להלן "הערבות הבנקאית" ). 5. הפרויקט לא יצא אל הפועל עד היום. התובעת פנתה אל העיריה בדרישה להשבת הערבות הבנקאית כנגד השבת העץ שהוחזק על ידה, אולם דרישותיה לא נענו. על כן, היא עתרה בתביעה זו להורות לעיריה להשיב לה את הערבות הבנקאית ולחייבה ליטול לידיה את הסחורה, וכן לשלם את הוצאות הערבות הבנקאית, הוצאות אחסון ופיצוי בגין אובדן רווח קבלני עקב הפרת החוזה על ידי העיריה. 6. העיריה טענה לעומתה כי כל אשר בוצע היה במסגרת החוזה ו/או ההסכמות שהיו בין הצדדים וכי התובעת הסכימה לשאת בעלויות הנטענות על ידה. כן טענה כי הפרוייקט לא בוטל כי אם עוכב וכי הצדדים עדיין קשורים בחוזה על כן אין מקום לפיצוי בגין אובדן רווחים. לעניין השבת הערבות הבנקאית - לאחר שנתאפשר לעיריה, במהלך הדיון, לבדוק את העצים המאוחסנים בחצרי התובעת, הגישה העיריה כתב הגנה מתוקן ובו טענה כי קמה לה זכות לחלט את הערבות לאחר שהתברר לה לטענתה כי העצים לא נרכשו על ידי התובעת ו/או לא אוחסנו על ידה ו/או נגרמו להם פגמים כתוצאה מתנאי אחסון ליקויים. 7. דיון הערבות הבנקאית בעקבות שינוי הנסיבות שנוצר, קרי גילוי האסבסט בשטח והבעיות התכנוניות שנוצרו, נכרת חוזה חדש בין הצדדים, פרי הסכמה מרצון, על פיו התובעת תאחסן את הסחורה בחצריה עד לחידוש העבודה בפרוייקט, כנגד הפקדת ערבות בנקאית בידי העיריה כמתואר בסעיף 4 לעיל ( להלן "החוזה החדש" ). ההסכמה הנ"ל התבססה על המצג אותו הציגה העיריה בפני הקבלנים ובכללם התובעת, ולפיו הפרויקט עומד בפני מימוש וכי המדובר בהפסקת עבודה זמנית שעומדת על פתרונה ( ראה עדותו של מר גבריל עמ' 27 ש' 1-7 לפרוטוקול ), וכן על העובדה שלעיריה לא היה מקום לאחסן את הסחורה שנרכשה לצורך ביצוע הפרוייקט ( ראה סיכום ישיבה מיום 3.6.98, סעיף 6.2 שסומן כנספח ט' לתצהיר התובעת ת/1, וכן עדותו של מר גבריל גבריל ששימש כמהנדס עירית נהריה, עמ' 27 ש' 19 ). 8. כאן המקום לציין כי התובעת טענה כי המצאת הערבות הבנקאית על ידה נבע מתוך אילוץ או כפיה של העיריה. אולם, לא השתכנעתי בטענותיה הנ"ל. טענות אלה אינן עולות מהמכתבים שנשלחו על ידי התובעת לעיריה ( ראה המכתבים שסומנו י', י"א, י"ב לתצהיר התובעת ת/1 ). גם העובדה שהתובעת לא בחרה להודיע על ביטול הערבות בסמוך לאחר נתינתה, אף היא תומכת במסקנה כי הדבר לא נעשה תוך כדי אילוץ או כפיה. קשה להלום כי התובעת עמדה בפני מצב של "חוסר ברירה" או שלילת רצונה החופשי, כי הרי יכלה היא לסרב לאחסן את הסחורה בחצריה וכיוצא מזה לסרב להמצאת הערבות הבנקאית. גם אם המדובר בהפעלת לחץ כלכלי על ידי העיריה, לא השתכנעתי כי המדובר בלחץ בלתי לגיטימי ואשר לעניינו יזעק המשפט להעניק סעד לאדם, כי אם בהתנהגות הנמצאת בגדר אורחות חיי המסחר הרגילים ( ראה לעניין זה ע"א 1569/93 יוסי מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ ו-5 אח', פ"ד מח(5), 705). 9. ובכן, על רקע הנסיבות הנ"ל, קרי מצג העיריה כי המדובר בהפסקה זמנית מחד, והמחסור במקום לאחסון הסחורה על ידה מאידך, נוצר החוזה החדש שבמסגרתו סוכם כאמור כי התובעת תאחסן את הסחורה כנגד המצאת ערבות בנקאית על ידה להבטחת הסכומים ששולמו על ידי העיריה עבור הסחורה הנ"ל. המסקנה העולה מכך היא כי המצאת הערבות הבנקאית על ידי התובעת נבע מצורך של העיריה לפתור בעיית אחסון שנתקלה בה לאחר שהפרוייקט עוכב, וכי אלמלא בעיה זו, יכלה העיריה לקבל לידיה את הסחורה ששילמה עבורה, ולחסוך מהתובעת הוצאת הערבות הבנקאית על כל ההוצאות הכרוכות בכך. 10. אולם, וכפי שצויין לעיל, הפרוייקט לא יצא אל הפועל עד עצם היום הזה. נשאלת איפוא השאלה: האם קמה לתובעת, בנסיבות הנ"ל, הזכות לבטל את החוזה "החדש" ולתבוע את הנזקים שנגרמו לה בעקבותיו? כבר נפסק כי כשמוטל חיוב על צד לחוזה, עליו לקיימו תוך זמן סביר מעת כריתת החוזה (סעיף 41 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973), ומהו זמן סביר לעניין זה ייקבע על-פי נסיבותיו של כל מקרה ( ראה בעניין זה ע"א 611/80 ציון צדקה ואח' נ' שמעון בן ארצי הכהן, פ"ד לז(4), 313 ). בנוסף, אין חולק כי קיומו של החוזה החדש היה מותנה בקבלת היתר כדין מהרשויות המוסמכות ובניקוי השטח מהאסבסט על ידי העיריה. אם כן קבלת ההיתר מהווה תנאי מתלה לקיומו של החוזה, שבלעדיו, החוזה לא יכול היה להתממש. אין ספק כי העיריה לא קיבלה עד עצם היום הזה היתר כדין, ומשכך, לא התקיים התנאי המתלה לקיומו של החוזה. סעיף 29 חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 קובע: "היה חוזה מותנה בתנאי והתנאי לא נתקיים תוך התקופה שנקבעה לכך, ובאין תקופה כזאת - תוך זמן סביר מכריתת החוזה, הרי אם היה זה תנאי מתלה - מתבטל החוזה ......." לא יכולה להיות מחלוקת כי הזמן שחלף מאז ועד היום - כשבע שנים - עולה בגדרו על הגדרת זמן סביר לקיום התנאי. משכך, התבטל החוזה החדש שנכרת בין הצדדים. 11. מכאן עולה השאלה - מהן התרופות המגיעות לתובעת בנסיבות המקרה? התובעת עתרה להורות לנתבעת להשיב לידיה את הערבות הבנקאית כנגד השבת הסחורה לידי הנתבעת, וכן עתרה למתן סעד של פיצויים. 12. לעניין השבת הערבות הבנקאית - אין חולק כי עם ביטול החוזה, זכאית התובעת להשבת הערבות הבנקאית כנגד מסירת הסחורה לידי העיריה. לכך גם עתרה התובעת בתביעתה. אולם, התברר כי לא כל הסחורה נמצאת ברשותה של התובעת. חלקה של הסחורה מסוג עץ "רב שכבתי" נמצא בחצריה של חב' עץ ועצה בע"מ, אם כי נטען כי סחורה זו שייכת לתובעת עצמה. חלקה השני מסוג "איפאה-רד סידר" נמצא בחצרי התובעת, אם כי במצב רעוע על פי חוות דעת שהוגשה על ידי העיריה. 13. האם אחראית התובעת על אובדן או נזק שנגרם לסחורה הנ"ל הנמצאת בהחזקתה כאמור? משהסכימה התובעת לאחסן את הסחורה בחצריה, הפכה היא לשומרת שכר על פי חוק השומרים, תשכ"ז-1967, ועליה חלים החובות המוטלות על שומר שכר בחוק זה ( ראה סעיף 2 (ב) לחוק המגדיר את אחריותו של שומר שכר ). אולם הוכח כי התובעת פנתה אל העיריה מספר פעמים בדרישה להוציא את הסחורה ממחסניה, אולם דרישותיה לא נענו. בנסיבות אלה, אחריותה של התובעת הינה אחריות של שומר חינם על פי סעיף 11 לחוק השומרים הקובע: "שומר הזכאי להחזיר את הנכס לבעלו ועשה את המוטל עליו כדי להחזירו, אלא שבעל הנכס לא קיבלהו, רשאי לבקש מבית המשפט הוראות מה יעשה בנכס ויהא פטור מכל אחריות אם פעל בתום לב לפי הוראות בית המשפט; ואם היה שומר שכר או שואל, תהא אחריותו לאבדן הנכס או לנזקו וזכותו לשיפוי כשל שומר חנם, אף בלי שביקש הוראות מבית המשפט. " שומר חינם אחראי לאובדן או לנזק שנגרם ברשלנותו ( ראה סעיף 2 (א) לחוק ). בענייננו, הוכח כי העץ מסוג "איפאה-רד סידר" שהיה מאוחסן בחצריה של התובעת, ניזוק כתוצאה מתנאי איחסון ליקויים ( ראה חוות דעתו של מר צבי גלידואני נ/4 ). כן הוכח כי נמצאו בחצרי התובעת 11.5 קו"ב של עץ מסוג סידר במקום כ-17 קו"ב שהיו אמורים להיות על פי ההזמנה המקורית. 14. בנסיבות אלה, כאשר האחריות למצב העצים ושלמותם מוטלת על שכם התובעת, הנני קובעת כי השבת הערבות הבנקאית לידי התובעת מותנית במסירת הסחורה שלהבטחתה הומצאה הערבות, קרי עצים מסוג וכמות המופיעים בחשבון ת/2, או לחילופין בשיפוי העיריה בגין הנזק שנגרם לה עקב אובדן או נזק שנגרם לעצים ו/או לחלק מהם. 15. לעניין סעד הפיצויים - התובעת תבעה הן פיצויי הסתמכות שהתבטאו בהוצאות הערבות הבנקאית והוצאות האחסון, והן פיצויי קיום שהתבטאו בפיצוי בגין אובדן רווח קבלני. 16. לעניין הוצאות בגין הערבות הבנקאית - התובעת חוייבה בתשלומי עמלות בנקאיות בגין הוצאת הערבות הבנקאית וחידושה מדי שנה, בסך של 14,452 ₪ כמפורט בסעיף 15 לתצהיר התובעת ת/1. בנוסף, חוייבה התובעת להפקיד בבנק סך של 200,000 ₪ כנגד הוצאת הערבות הבנקאית וחידושה ( ראה סעיף 6 לכתב הערבות נספח י"ד לת/1 ). הנזק שנגרם לתובעת עקב הגבלת יכולתה הפיננסית בגין ההפקדה הנ"ל נאמד על ידי מומחה מטעמה מר שלמה מדהלה, בסך של 52,714 ₪ ( ראה חוות הדעת ת/3 ). אציין כי מימצאי המומחה עמדו במבחן החקירה הנגדית ותשובותיו היו ענייניות ומשכנעות. אמנם, הוכח כי החישוב לגבי הריבית נעשה על בסיס שנתי ולא יומי, אולם לא השתכנעתי כי היה בכך בכדי להביא לשינוי משמעותי בשיעור הנזק שהוכח, לאור הימים המועטים שבהם עמד חשבונה של התובעת ביתרת זכות. בנוסף, לא הוגשה כל חוות דעת נגדית מטעם העיריה המפריכה את החישוב שהוגש על ידי התובעת. לעניין שיעור המס - אכן הוכח כי לחיוב התובעת בריבית יש השלכה על שיעור מס החברות המשתלם על ידה, אולם, לא השתכנעתי כי יש לזקוף הפרש זה לזכות העיריה. אין חולק כי ההוצאות שפורטו לעיל - תשלום עמלות וריביות יתר - הוצאו עקב כריתת החוזה ולצורך מימושו ועל סמך המצג שהוצג על ידי העיריה כי המדובר בהפסקת עבודה זמנית. על כן, זכאית התובעת להחזר הוצאות אלה בגבול הסכום שנתבע על ידה בכתב התביעה והמסתכם בסך של 63,619 ₪. 17. לעניין הוצאות האחסון - העיריה לא חלקה על העובדה כי ההסכמה אליה הגיעה עם הקבלנים ובכללם התובעת, לאחר עיכוב ביצוע הפרויקט, התבססה על העובדה שלא היה לה מקום לאחסן את הסחורה שנרכשה על ידי הקבלנים על פי הוראותיה, לצורך ביצוע הפרויקט. נציג התובעת העיד כי העצים נשוא התביעה אוחסנו אצל התובעת עד למועד הגשת התביעה ( 3.5.01 ). עדותו היתה אמינה בעיני והיא לא הופרכה על ידי העיריה ( ראה עדותו בעמ' 6 ש' 23-30 ). גם המכתבים שנשלחו על ידי התובעת לעיריה בשנת 2000 תומכים בעדותו הנ"ל ( ראה נספחים י"א ו-י"ב לתצהיר התובעת ת/1 ). לאחר המועד הנ"ל, ולאור אי היענות העיריה לדרישות התובעת לקבלת העצים, ולאור השטח שנתפס עקב איחסון העצים ואשר גרם להפרעה בשימוש במפעל, וכן מחשש להתבלות העצים, החלה התובעת לעשות שימוש בחלק מהעצים מסוג "הרב שכבתי" כמלאי מתגלגל, ואילו החלק השני מסוג "איפאה-רד סידר", נשאר מאוחסן בחצריה. יש לציין כי השימוש שנעשה בחלק מהעצים היה צעד נכון, אף לעמדת מומחה העיריה מר גלידואני, שנועד להקטין את הנזק של התובעת. 18. הוצאות האחסון של התובעת הינן בגדר נזק שנוצר עקב כריתת החוזה ועקב ההסתמכות של התובעת על מצגה של העיריה לעניין קיום החוזה. על כן נכללים הם בגדר פיצוי הסתמכות המגיעים לתובעת על פי דין ( ראה סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 ). בנוסף, אין ספק כי איחסון העצים במחסני התובעת כאמור, חסך מהעיריה הוצאות אחסון ואחזקה לתקופה ממושכת. יוזכר, כי אי קיומו של מקום לאחסנת הסחורה אצל העיריה היווה אחד השיקולים המרכזיים בהתקשרותה של העיריה עם הקבלנים ובכללם התובעת, בחוזה החדש כמתואר בסעיף 7 לעיל. כן יוזכר כי איחסון העצים על ידי התובעת התבסס על המצג אותו הציגה העיריה כי המדובר בהפסקת עבודה זמנית. יוצא איפוא, כי העיריה קיבלה שלא על פי זכות שבדין, טובת הנאה שהתבטאה באי תשלום דמי אחסון לתקופה ממושכת, על סמך מצג שהתברר בדיעבד כמצג שווא, והתעשרה שלא כדין על חשבון התובעת, על כן, עליה לפצות את התובעת בשווי הזכיה שזכתה בה שלא כדין על פי סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979. יודגש כי התובעת פנתה אל העיריה מספר פעמים בדרישה לקבל את הסחורה לידיה, אולם העיריה התעלמה מפניות אלה בגלל המחסור במקום לאחסון הסחורה אצלה ( ראה עדותו של מר גבריל גבריל, עמ' 27 ש' 19 שהוזכרה לעיל ). 19. נשאלת איפוא השאלה - מהו שווי דמי האחסון המגיע לתובעת? הוכח כי הסחורה אוחסנה אצל התובעת עד למועד הגשת התביעה ( ראה סעיף 15 לעיל ). אמנם, חלק מהסחורה מסוג "איפאה-רד סידר" נשאר מאוחסן אצל התובעת גם לאחר הגשת התביעה כפי שהתברר במשפט, אולם, לעניין חישוב הוצאות האחסון, ולאור התשתית הראייתית שהובאה על ידי התובעת, תלקח בחשבון התקופה שבה אוחסנה הסחורה עד למועד הגשת התביעה. התובעת הגישה חשבון 854 ( שצורף לנספח י"ב לתצהיר התובעת ת/1 ) ובו פירוט החישוב של הוצאות האחסון. חשבון זה צורף למכתב שנשלח לעיריה ביום 2.10.00. היא גם חזרה על חישוב הוצאות האחסון בסעיף 15 (ב) לתצהירה ת/1. נציגה של התובעת לא נחקר כלל בעניין ההוצאות הנ"ל, ולא הובאה על ידי העיריה כל ראיה לסתור את החישובים הנ"ל. במצב דברים זה, הנני קובעת כי התובעת זכאית להוצאות אחסון בגבול הסכום הנתבע בכתב התביעה והמסתכם בסך של 140,400 ₪. 20. לעניין פיצויי קיום - התובעת עתרה לחייב את העיריה בפיצוי בגין אובדן רווחים עקב אי קיום החוזה. אולם, לא השתכנעתי, כי המקרה דנן נופל בגדר המקרים החריגים בהם זכאית התובעת לפיצוי זה ( ראה ע"א 6370/00 קל בנין בע"מ נ' ע.ר.מ. רעננה לבניה והשכרה, פ"ד נו(3), 289 ). אמנם, ניתן לייחס לעיריה מחדלים כאלה ואחרים, הן לעניין אי בדיקת השטח בטרם קבלת ההחלטה על הקמת הפרוייקט, והן לעניין אי מיצוי הליכי התכנון במלואן בטרם ביצוע ההתקשרויות עם הקבלנים השונים ובכללם התובעת, אולם, לא השתכנעתי כי העיריה נהגה, בכל מה שקשור למימוש הפרוייקט, בחוסר תום לב המצדיק חיובה בפיצויי קיום. בנוסף, לא הונחה תשתית ראייתית מטעם התובעת לפסיקת פיצוי זה. 21. סוף דבר - לאור כל מה שנאמר לעיל, הנני מחליטה לקבל את התביעה באופן חלקי כדלקמן: א. התובעת רשאית לקבל חזרה לידיה את הערבות הבנקאית כנגד אספקת הסחורה נשוא התביעה לידי הנתבעת ( ראה סעיף 14 לעיל ). ב. הנתבעת תשלם לתובעת סך של 63,619 ₪ עבור הוצאות הערבות הבנקאית ( סעיף לעיל 16 לעיל ). ג. הנתבעת תשלם לתובעת סך של 140,400 עבור הוצאות אחסון ( סעיף 19 לעיל ). כאן המקום לציין כי התובעת לא שיתפה פעולה במהלך הדיון לעניין בדיקת הסחורה נשוא התביעה, ויצרה מצג, בשלביו המקדמיים של המשפט וכפי שהדבר משתקף בכתב התביעה, לפיו הסחורה נמצאת ברשותה. הדבר נבע ככל הנראה, וכפי שהתברר בדיעבד מעדות נציגה, כתוצאה מהשימוש שנעשה על ידה בחלק מהסחורה לאחר הגשת התביעה כמתואר לעיל, אולם, יודגש כי להתנהגותה הנ"ל של התובעת לא היתה שום הצדקה, על כן, הנני קובעת כי הסכומים שפורטו בס"ק א ו-ב הנ"ל ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל, ולא מיום היווצרות החיוב. ד. הנתבעת תשלם לתובעת אגרת משפט בשערוך ליום תשלומה בפועל. 22. לעניין חיוב בשכ"ט עו"ד - אין ספק כי התעלמותה של העיריה מדרישותיה של התובעת לקבל חזרה לידיה את הסחורה ולהשיב את הערבות הבנקאית, היא שהולידה את התביעה דנן. העיריה היא זו שיזמה את הקמת הפרוייקט מבלי לבדוק כראוי את המצב הסביבתי והתכנוני של המקום, היא זו שהתקשרה עם הקבלנים ובכללם התובעת, והורתה להם לרכוש סחורות חרף ידיעתה על קיום מכשולים בהקמת הפרוייקט, היא זו שנטעה בלב התובעת ציפיה כי הפרוייקט עומד בפני מימוש וכי המדובר בהפסקה זמנית של העבודה, היא זו שדרשה את אחסון הסחורה מחוסר מקום אצלה, ו"אילצה" את התובעת להמציא ערבות בנקאית כמתואר לעיל. אין חולק כי התובעת, ולאחר שהסתבר לה כי הפרוייקט בושש לקום, פנתה אל העיריה מספר פעמים בדרישה שהאחרונה תקבל לידיה את הסחורה ותשיב לה את הערבות הבנקאית, אולם דרישותיה לא נענו על ידי העיריה. התעלמותה של העיריה מכל דרישותיה ותחנוניה של התובעת לבוא וליטול את העצים שלה, הינה התנהגות שרירותית וחסרת תום לב שאינה תואמת את אמות המידה לפיהם על רשות ציבורית לנהוג. העיריה סירבה לקבל חזרה את העצים בגלל בעיית אחסון שלה, כשידה בעניין זה הינה על העליונה עקב קיום כתב ערבות לטובתה, וזאת חרף העיכוב הממושך בביצוע הפרוייקט שנבע כתוצאה ממחדליה. אף בכתב ההגנה, לא הביעה העיריה נכונות לקבל את הסחורה לידיה, והדבר עלה רק בעקבות הצעה שהועלתה על ידי בית המשפט. במחדלה הנ"ל "אילצה" העיריה את התובעת להמשיך להחזיק את הסחורה עם כל ההוצאות הכרוכות בכך, והתעלמותה המתמשכת מדרישות התובעת היא זו שהביאה את המחלוקת לפתחו של בית המשפט. בנסיבות אלה, ולאור תוצאת פסק הדין, הנני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסך של 35,000 ₪ בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. בניהפרויקט בניהאסבסט