אישור תכנית מתאר חדשה

בית המשפט ציין כי לו היו נוקטות העותרות בהליכי אישור תכנית מתאר חדשה, היו נשקלות, מן הסתם, בגופים התכנוניים המוסמכים, טענותיהן בדבר שינוי הנסיבות (עקב סגירת כביש 3) והסיכונים הבטיחותיים והתעבורתיים שייווצרו עקב כך, במסגרת הדיונים שהיו מתקיימים על ידם. משלא ננקטו הליכים אלה, אין להביא טענות מעין זה לפתחו של בית המשפט ואין להמיר את בחינתן ושקילתן מבחינה מקצועית, ע"י הרשויות המנהליות המוסמכות, בשיקול דעתו של בית המשפט. קראו דוגמא מהפסיקה בנושא אישור תכנית מתאר חדשה: 1. העותרות הן עמותות רשומות, המציגות עצמן כמייצגות את תושבי השכונות מכבים ורעות, אשר הוקמו כישובים נפרדים ופעלו כמועצה מקומית עד לאחרונה, עת אוחדו (בסוף 2003) עם העיר מודיעין הסמוכה לרשות מקומית אחת, המנוהלת כיום ע"י עיריית מודיעין - מכבים - רעות (להלן: "העירייה"). בעתירות שבפני, אשר הדיון בהן אוחד, מלינות העותרות כנגד סלילת קטעי כביש שונים בתחום השיפוט המוניציפלי של העירייה. ליתר דיוק, תלונותיהן מתייחסות לשימוש שייעשה, לטענתן, בכבישים ולאופיים, אשר לנוכח שינוי נסיבות שפורטו בעתירה, ישמשו כעורקי תנועה בינעירוניים או ארציים, על אף אי התאמתם לכך, במקום השימוש לפי יעודם המקורי, היינו כבישי תנועה עירוניים בתחום העיר מודיעין. 2. בעתירה הראשונה (עת"מ 2392/05) התמקדו העותרות בכבישים המכונים כבישים 11-12. עקב שינוי נסיבות, היינו סגירת קטע הכביש הארצי מספר 3, לתנועת כלי רכב בשל פרוץ האינתיפאדה השניה (בסוף שנת 200). כביש זה, אשר בחלקו עובר בין הישוב מכבים והכפר הפלשתינאי בית סירא, נסגר בתחילה, באופן זמני, בשל הסכנות הבטחוניות הרבות לנוע עליו בתקופת האינתיפאדה, אך לאחרונה התברר כי דרך זו תחסם ותיסגר לצמיתות בשל הקמת גדר ההפרדה באזור, הקוטעת את התוואי ולא תאפשר עוד תנועת כלי רכב בכביש זה. טוענות העותרות כי משמעות סגירת כביש 3 היא: "הסתת התנועה האדירה הנעה מדרום הארץ לצפון ירושלים (ובכיוון ההפוך) שנועדה במקור לעבור בכביש ארצי מס' 3 ומאופיינת בתנועת משאיות ערה, אל עבר כבישים 11, 12 (ובהמשך לדרך יאיר פרג) ומשם לכביש 443" (סעיף 56 לעיקרי הטיעון). חרף שינוי נסיבות זה, נמנעו רשויות התכנון המוסמכות מבדיקה מחודשת של התכניות המקוריות של כבישים 11 ו-12, על מנת לברר האם הם מתאימים לשאת את עומסי התנועה הגדולים הצפויים עם פתיחתם לתנועה והאם אין בכך כדי לגרום למפגעים תעבורתיים ובטיחותיים. בהמנעות מבדיקה מחודשת של תוואי דרך זה, לאור שינוי הנסיבות הנ"ל, הפרו המשיבים, או מי מהם, את חובתם וסמכותם להפעיל שיקול דעת מחודש, לשם בחינת ההשלכות שיהיו לסגירת כביש מס' 3 ולהסתת תנועת כלי הרכב עקב כך, כאמור לעיל. שמא שיקול דעת זה היה מביא את רשויות התכנון לכלל מסקנה, או דעה, שיש להגביל את תנועת כלי הרכב הכבדים, לפחות, על ציר זה (כביש 11 ו-12). עותרות, איפוא, העותרות לסעד הצהרתי שיורה למשיבים, או למי מהם (על פי הסמכויות המוקנות לכל אחד מהם) לבחון מחדש את תכניות המתאר העוסקות בכביש עירוני 11 ו-12 לנוכח שינוי הנסיבות הנ"ל ובמסגרת זו לאפשר לעותרות להעלות את טענותיהן. לחלופין, עותרות העותרות לסעדים קונקרטיים וממוקדים יותר שיהיה בהם כדי לצמצם באופן ניכר את הפגיעה בחברי העותרות, היינו בתושבי מכבים ורעות. כך ע"י חיוב המשיבים או מי מהם להטיל איסור על תנועת כלי רכב כבדים ומשאיות על כביש זה (ע"י הצבת תמרורים מתאימים ו/או מכשולי גובה) וכך ע"י הגבלת התנועה בציר זה לתושבי העיר מודיעין-מכבים-רעות, בלבד. טוענות העותרות כי שינוי נסיבות קיצוני זה, היינו סגירת כביש ארצי מס' 3 והסתת תנועת כלי הרכב לעבר הציר שחלקו עובר בכבישים 11 ו-12 מצדיק, ואף מחייב, שיקול דעת מחודש מצד המשיבים, או מי מהם, ונקיטת אמצעים שונים על ידם על מנת להותיר את יעודו ואופיו של הציר ככביש עירוני בעיר מודיעין בהתאם לתכניות המתאר המקוריות, ולמנוע הפיכתו כציר תנועה ארצי סואן שיפגע, באופן בלתי סביר ובלתי מידתי בתושבי המקום, כתוצאה מהגברת רמת הסיכונים הבטיחותיים והתעבורתיים כתוצאה מכך. בקשת העותרות לצו מניעה זמני שיאסור על המשכת עבודות הסלילה של כבישים אלה ו/או לאסור על פתיחתם לתנועה, עד ההכרעה בעתירה זו, נדחתה, בעיקר מטעמי שיהוי בהגשת העתירה, ובשל נטייתו הברורה של מאזן הנוחיות לעבר המשיבים שהתנגדו לבקשה. (ראה החלטת כב' השופט פוגלמן מיום 16.10.05 בבש"א 32486/05). 3. בעתירה השניה (עת"מ 1190/06) שהיא, למעשה, "עתירת המשך" לעתירה הראשונה, הפנו העותרות את טרוניותיהן וטענותיהן לעבר המשך סלילתו ופתיחתו לתנועה של קטע נוסף בציר המוביל מצומת לטרון למודיעין. קטע זה (המכונה כביש מקומי 1) נסלל בהמשכו של כביש 12 ויחבר את הציר כולו לכביש מס' 443 המוביל לצפונה של ירושלים. קטע כביש זה מאפשר, או יאפשר בעתיד, תנועה בין השכונות השונות בעיר (מכבים, רעות ובוכמן) ומעבר כלי רכב מצומת לטרון לכביש 443, מעבר אשר יהפוך את הציר כולו לדרך בינעירונית סואנת, כאמור לעיל, ומסוכנת במקום דרך עירונית לפי תכניות המתאר. בקשת העותרים לאסור זמנית על סלילת קטע זה של הכביש (עד ההכרעה בעתירה) נדחתה אף היא ע"י כב' השופט פוגלמן (בש"א 30351/06) מטעמים דומים. ערעור על החלטה זו (לגבי העתירה והבקשה השניה) נדחתה ע"י בית המשפט העליון בהחלטתו מיום 30.5.06 (בר"ע 2080/06). 4. המשיבים כולם התנגדו לעתירות והעלו שורה של טענות מקדמיות ולגופן של העתירות, שיש בהן להביא לדעתם לדחייתן. עיינתי בטענות וההנמקות של באי כח הצדדים שנטענו באריכות ובפירוט, הן בכתב והן בעל-פה, במהלך הדיון שהתקיים בפני בשתי העתירות כאחת, והגעתי למסקנה כי דין שתי העתירות לדחייה. 5. הנסיבות שהוכחו בפני, ואשר לגביהן אין מחלוקת מצביעות, למעשה, על עובדות מוגמרות ועל "מעשה עשוי" במלאכת סלילת הכבישים אותה תוקפים העותרים במסגרת שתי העתירות שהגישו. העתירה הראשונה (עת"מ 2392/05) הוגשה ב-12.9.05, כ-14 חודש לאחר הוצאת היתר הבניה ותחילת עבודות הסלילה (ביולי 2004), כאשר סלילת הכבישים עמדה להסתיים. העתירה השניה (עת"מ 1190/06) הוגשה מספר חודשים לאחר מכן. בשלב זה, היינו במועד הגשת העתירה הראשונה, ובוודאי במועד הגשת העתירה השניה, הושקעו כבר בעבודות הסלילה עשרות מליוני שקלים (בין 30-40 מליון ש"ח). בין ש"העובדות המוגמרות", היינו השלבים המתקדמים, אליהן הגיעו עבודות הסלילה, תוך כדי בהשקעות עתק, נגרמו בעטיה של השתהות רבה מדי מצד העותרות בהגשת עתירותיהן, כפי שאני סבור, ובין אם בעטיין של נסיבות אובייקטיביות שאינן מצביעות על שיהוי כזה, כפי שהן טוענות, אין להתעלם ממצב עובדתי נתון לפיו, כבר בעת הגשת העתירה הראשונה מרבית עבודות סלילת הכבישים הסתיימו, או עמדו בפני גמר. מדובר, אם כך, בסיטואציה של 'מעשה עשוי' בו הושקעו עשרות מליוני שקלים בטרם נמלכו העותרות בדעתן לתקוף את ההחלטות הרלוונטיות, או את העדר ההחלטות לאחר שינוי הנסיבות. כאשר מדובר בסיטואציה של מעשה עשוי, אין מנוס, כך קבעה הפסיקה, לא אחת, אלא "לדחות את ההשגה הערעורית אף אם יש בה ממש לגופה", שהרי "באופן רגיל לא יצווה בית המשפט ... עשיית דבר שביצועו נגמר בשלמותו או בחלקו המכריע". [ראה: רע"א 8129/02 ארגיל שרותי הובלה בע"מ - רן רולידר פד"י נז (5) 481 (489) בג"צ 5023/91 פורז - שר הבינוי והשיכון פד"י מו (2) 793 (804)]. על אחת כמה וכמה במקרה זה, כאשר אף בטענות שהעלו העותרות לגופן, כנגד המשך עבודות הסלילה, אין ממש כפי שיפורט בהמשך. הגשת עתירה בשלב כה מאוחר, כאשר עבודות הסלילה הגיעו לשלב כה מתקדם ולאחר השקעה של הון עתק מהקופה הציבורית, תקשה מאוד על בית המשפט להעתר לה, ולו באופן חלקי. כאשר מדובר בשיהוי רב וכה מובהק מצד העותרות ובהתמהמהות רבה בהגשת העתירות (כשנה לפחות אם לא למעלה מכך), בעוד שלנגד עיניהם של חבריה ושל תושבי רעות ומכבים כולם, הולכות ומתבצעות עבודות הסלילה, על אחת כמה וכמה. בענין זה מקובלת עלי קביעתו של כב' השופט פוגלמן בבש"א 32486/05 עליה חזר בבש"א 30351/06, באשר לשיהוי הרב בו נגועות העתירות והבקשות לצווי ביניים שהוגשו בו זמנית, ואין מקום לחזור ולפרט את התשתית העובדתית המצביעה על כך. השפעתו של שיהוי זה הינה מהותית ביותר, אם משום תקופתו הארוכה ואם משום ההשקעות המרובות בעבודות הסלילה שנעשו במהלכה של תקופת ההשתהות. שיהוי בלתי מוצדק זה, אשר אותו לא עלה בידי העותרות להסביר או להצדיק, בטעמים של ממש, סייע רבות, אם לא באופן מכריע, להיווצרותן של 'העובדות המוגמרות', בשטח, קרי לסיום סלילת הכבישים, כמעט לכל אורכם ורוחבם וליצירת סיטואציה של מעשה עשוי, ערב הגשת העתירות. בנסיבות אלה, תהיה נגועה, לדעתי, החלטה שיפוטית לעצור, או להפסיק, את עבודות הסלילה ולמנוע בכך את סיומן ואת פתיחת הכבישים לתנועת כלי רכב, בחוסר מידתיות וחוסר סבירות. בהענות לעתירות, בנסיבות אלה, יהיה משום התעלמות בלתי מאוזנת ובלתי ראויה משיקולים ואינטרסים של כלל הציבור שיעשה שימוש בכבישים המצפה ומייחל לפתיחת ציר תנועה זה לאחר שהושקעו בבנייתו וסלילתו עשרות מליוני שקלים מכספו. הנה כי כן, חברו להם יחדיו, השיהוי המשמעותי מצד העותרות והיווצרותה של הסיטואציה של מעשה עשוי, כתוצאה מכך, כדי להביא, ולו מטעמים אלה, לדחיית העתירה. 6. עדיין לא נדרשתי לטענות שהעלו המשיבים, בדבר העדר כל אפשרות להורות קיום דיון מחודש בתכניות המתאר, לגבי כבישים 11 ו-12, לאחר שניתן להן תוקף כדין והן זכו למעמד סטטוטורי. בהעדר תכנית מתאר חדשה ובקשה של העותרות לתקן או לשנות את התכניות הקיימות, על אף שהוצע להן לעשות כן, אין רשויות התכנון השונות, והמשיבים בכלל זה, מוסמכות לערוך שינויים, או לשנות תכניות מאושרות שדינן כדין חקיקת משנה, לאחר שקיבלו תוקף ולאחר שהסתיימו הליכי התכנון. טענות אלה בדין יסודן ומשכך אין בית משפט זה מוסמך להעניק לעותרות את הסעדים המבוקשים ולהורות על קיום דיון מחודש בתכניות המתאר המתייחסות לכבישים 11 ו-12, דיון שאין למשיבים סמכות לקיים. ודאי שנעדרי סמכות הם לשנות תכניות כתוצאה מכך, אלא בדרך של אישור תכנית מתאר חדשה כדין. (ראה סעיף 133 לחוק התכנון והבניה, וכן ע"א 6291/95 בן יקר גת בע"מ - הועדה המיוחדת לתכנון ובניה מודיעין - פד"י נא (2) 825. 7. העותרות צרפו לעתירתם חוות דעת של מומחה בתחום התעבורה, באמצעותה הן מבקשות לשכנע את בית המשפט בצדקת טענותיהן בדבר בדבר קיומם של סיכונים בטיחותיים ותעבורתיים שייווצרו עם פתיחת כבישים 11 ו-12, בשעה שכביש מס' 3 סגור לתנועה, כאמור לעיל. בין שיש ממש בקביעותיו של המומחה ד"ר בקר, קביעות שהמשיבים חולקים עליהן, ובין אם לאו, אין הן יכולות להטות את כף ההכרעה השיפוטית לכיוון העותרות. נקבע לא אחת, כי בית משפט זה אינו ממיר את שיקול דעתו המקצועי, אף אם יש לו הידע והכלים לכך, בשיקול דעתה המקצועי של הרשות המנהלית, המוסמכת להפעלתו על פי הדין, אלא בוחן את סבירות ההחלטה ואת שיקול הדעת שהפעילה הרשות, על פי אמות המידה והעקרונות מתחום המשפט המנהלי (סבירות, מידתיות, שוויון, העדר משוא פנים וכיוצא באלה עקרונות וכללים). לו היו נוקטות העותרות בהליכי אישור תכנית מתאר חדשה, היו נשקלות, מן הסתם, בגופים התכנוניים המוסמכים, טענותיהן בדבר שינוי הנסיבות (עקב סגירת כביש 3) והסיכונים הבטיחותיים והתעבורתיים שייווצרו עקב כך, במסגרת הדיונים שהיו מתקיימים על ידם. משלא ננקטו הליכים אלה, אין להביא טענות מעין זה לפתחו של בית המשפט ואין להמיר את בחינתן ושקילתן מבחינה מקצועית, ע"י הרשויות המנהליות המוסמכות, בשיקול דעתו של בית המשפט. 8. את סלילת כביש פנימי מס' 1 תוקפות העותרות (בעת"מ 1190/06) בטענה כי הועדה לבניה למגורים (ול"ל) שדנה ואישרה את התכנית המפורטת, אשר במסגרתה אושרה סלילתו של כביש פנימי מס' 1 כהמשך לכביש 12 (תכנית גז/מד/במ/4/177) לא היתה מוסמכת לדון ולאשר סלילת קטע כביש זה, כחלק מהתכנית כולה, וזאת משום שועדה מעין זו מוסמכת לאשר הקמת בתים למגורים ומבנים למסחר ותעשיה בלבד ולא סלילת דרכים. בטענה זו אין ממש. משהוסמכה ועדת תכנון סטטוטורית על פי חיקוק לדון להחליט בדבר אישור תכניות שעניינן הקמת שכונות מגורים חדשות (מעל 200 יחידות מגורים בתחומי עיריות ומועצות מקומיות ומעל 100 יחידות בתחומי מועצות אזוריות), ברור כי הסמכה זו, אשר נקבעה בחיקוק (סעיף 4(א) לחוק הליכי תכנון ובניה (הוראת שעה) התש"ן-1990) כוללת תכנון ואישור תכניות מפורטות להקמת התשתיות הראויות הנדרשות לאותן יחידות דיור שיוקמו, או השכונות שייוצרו, עם סיום ההקמה, על מנת לאפשר לרוכשי הדירות לתפקד בחיי היום יום ולנהל אורח חיים סדיר כמתבקש וכמתחייב. לא יעלה על הדעת להניח כי בחוקקו את החוק הנ"ל, נמנע המחוקק מלהסמיך את הועדה (ול"ל) לתכנן, או לאשר, תכניות לסלילת כבישי גישה לשכונות המגורים או בתוכן, באופן שסמכות זו תיוותר בידי הרשות התכנונית המוסמכת לפי חוק התכנון והבניה (הועדה המקומית או הועדה המחוזית). תכליתו של חוק הליכי תכנון ובניה הנ"ל, אשר חוקק כהוראת שעה, (אשר תוקפו פג זה מכבר), היתה לקדם במהירות פתרונות דיור ותעסוקה במדינה "לקליטת עליה, זוגות צעירים ומחוסרי דיור ותעסוקה במדינה" (ראה סעיף 1 לחוק). לשם כך מצא המחוקק לחוקק הוראת שעה שתקצר את הליכי התכנון והבניה תוך דילוג על מספר משוכות והליכים תכנוניים וקיצור תקופת התמשכותם. כך כאשר מדובר היה בהקמת שכונות, או קבוצות גדולות של יחידות דיור, אשר ההליכים התכנוניים להקמתן התמשכו, על פי הדין שהיה קיים, על פני זמן רב. כאשר קיצור הליכים תכנוניים וזירוזם עמדו לנגד עיניו, בלתי סביר להניח כי את תכנון הכבישים, או כבישי הגישה לשכונה, הותיר המחוקק לסמכותן של ועדות התכנון לפי חוק התכנון והבניה כמימים ימימה. אם תגרוס אחרת, כפי שגורסות העותרות, תימצא מסכל, באופן מוחלט, את כוונת המחוקק להקים במהירות האפשרית שכונות חדשות למגורים, ואת תכליתו של החיקוק הנ"ל, לקצר את הליכי התכנון על מנת לענות על הצרכים הדחופים בתחום זה שהתעוררו באותה עת. שהרי מהי התועלת שתצמח מהקמת שכונת מגורים בנות מאות יחידות דיור בהליכים מזורזים, אשר תיוותר ללא כבישים, או כבישי גישה, בשל התמשכותם הארוכה יותר, של הליכי התכנון "הרגילים" שיש לנקוט במסגרת חוק התכנון והבניה הקיים. פתרונות דיור מהירים לזוגות צעירים ולקליטת עליה לא היו מושגים, מכל מקום, בדרך זו ובכך היתה מסוכלת כוונת המחוקק ותכליתו של החוק הנ"ל, שחוקק במיוחד על מנת לענות על הצרכים הנ"ל. אימוץ הפרשנות שמציעות העותרות, לפיה הוראות סעיף 4 לחוק הליכי תכנון ובניה אינה מסמיכה את ועדת הול"ל לתכנן, או לאשר, תכניות לסלילת כבישים במסגרת השכונה או קבוצת יחידות הדיור, כמפורט בחוק, היה משבש או מסכל אף את כוונת המחוקק לזרז הליכי תכנון של מבני תעשיה והיה עושה לפלסתר, או לחסרת כל ערך, את הסמכות שהוענקה לועדה (בסעיף 4 (א1) 1 לחוק), לאשר תכניות מפורטות להקמת מבנים לתעשיה בשטחים שנועדו לתעשיה בתכניות מתאר בנות תוקף. היעלה על הדעת להניח כי הועדה תוסמך לאשר הקמת מבנים מעין אלה, לרבות מבנים לתעשיות כבדות, ללא שיתאפשר לה, או ללא שתוסמך, לאשר סלילת כבישי גישה למבנים אלה, אשר בלעדיהם לא ניתן יהיה לעשות כל שימוש במבני התעשיה, כמו גם ביחידות הדיור, שבנייתן, או הקמתן, אושרה בהליכים מזורזים, כאמור לעיל. יהיה, איפוא, צורך להמתין פרקי זמן נוספים לאישור הקמתם, או סלילתם, לפי חוק התכנון והבניה ועד אז ייוותרו מבני התעשיה, או יחידות הדיור, שבנייתם הסתיימה לפי ההליכים המזורזים כ"אבן שאין לה הופכין". מה, אם כך, הועילו "חכמים בתקנתם". בחינת הוראות החוק ולשונו, על פי תכליתו, כאמור לעיל, מחייבת פרשנות על פיה הוסמכה הועדה המיוחדת שהוקמה על פיו (הועדה לבניה למגורים לפי סעיף 4 לחוק), לדון ולאשר אף תכניות מפורטות להקמת כבישים וכבישי גישה לשכונה או לקבוצת יחידות הדיור, או מבני התעשיה, אשר תכנונם נעשה לפי חוק הליכי תכנון ובניה הנ"ל. 9. אין חולק כי כביש פנימי מס' 1 הוקם על פי תכנית מפורטת גז/4/177, שהיא תכנית המשך לתכנית שקדמה לה גז/3/177 ואשר אחת ממטרותיה (המטרות זהות בשתי התכניות) היתה "להתוות מערכת דרכים, חניות ושבילים להולכי רגל". תכנית זו אושרה ע"י הול"ל במסגרת הסמכות שהוענקה לה בחוק הליכי התכנון הנ"ל ועל כן בת תוקף היא. לציין כי הועדה לבניה למגורים היתה אף מוסמכת לדון ולאשר את הקמת כביש מס' 1 אף לפי התכנית הקודמת גז/3/177, אשר כללה אף היא הוראות בדבר "התווית מערכת דרכים", ודאי שהיתה היא מוסמכת לאשר סלילת מערכת דרכים, וכביש פנימי מס' 1, בכלל זה, על פי תכנית ההמשך שהותוותה על ידה גז/4/177, מכח הסמכות שניתנה לה בסעיף 133 לחוק התכנון והבניה המסמיך כל מוסד תכנוני המוסמך לאשר תכניות (הול"ל הוא מוסד כזה) לשנותן ואף לבטלן בכפוף למתן זכות שימוע או טיעון למגיש התכנית החדשה. יש לציין כי סלילתו של כביש פנימי מס' 1 אושרה ע"י הול"ל במסגרת אישור תכנית להקמת 550 יחידות דיור בשכונת רעות ב', לפי תכנית גז/4/177, אותה היתה מוסמכת הועדה לאשר (סעיף 4 א' לחוק הנ"ל). על כן היתה היא רשאית, ואף מוסמכת, לאשר את סלילת הכביש אף במסגרת תכנית גז/4/177, כעומדת בפני עצמה, ולא רק כתכנית המשך של גז/3/177, בעלת מטרות זהות בהקשר זה. 10. מוסיפות וטוענות העותרות, כי תוקפה של התכנית (גז/4/177), פקע, בשל חלוף הזמן (3.5 שנים) מיום אישורה ועד תחילת עבודות הסלילה, לאור הוראת סעיף 6(א) לחוק הנ"ל. אף טענה זו יש לדחות. הוראות המעבר בסעיף 6(ב) ו-6(ג), קובעות כי אף אם חלף הזמן שנקבע לתחילת ביצוע התכנית, תוקפה אינו פוקע, כל עוד לא שונתה התכנית (לאחר חלוף הזמן), ע"י הועדה המחוזית לתכנון ובניה ו/או לא בוטלה או הותלתה. אין חולק כי הועדה המחוזית לא שינתה ולא ביטלה את תכנית גז/4/177 ועל כן נותרה היא בתוקף על אף חלוף הזמן. זאת ועוד: טענה זו בדבר חלוף הזמן המוקצב (בסעיף 6(א)1 לחוק) לתחילת ביצוע התכנית, לא הוכחה כלל. בענין זה מקובלת עלי טענת ב"כ המשיבים 3-4 עו"ד גדרון, אליה הצטרפה ב"כ המשיבים 1-2 עו"ד אנגלרד לפיה: "שכונת רעות ב' המונה, כאמור, 550 יחידות דיור הוקמה בתום תקופת תוקפה של תכנית גז/4/177 ועל פיה. משהקמת כל מבני המגורים על פי תכנית גז/4/177 הוקמה בתוך 3.5 שנים ממועד אישור התכנית, עמדה התכנית בתנאי סעיף 6 לחוק הליכי התכנון והבניה ואין עוד מגבלות/הגבלות על תקופת תוקפה, לשם ביצוע חלקים שוליים ממנה". (עמ' 11 לסיכומים) וביצוע סלילת כביש פנימי מס' 1 שהוא חלק אינטגרלי ממנה, בכלל זה. מכל מקום, תשתית עובדתית אחרת, או סותרת, לא הונחה ע"י העותרות. 11. באשר לסעדים המבוקשים מרשות התמרור המקומית (משיבה 3), הרי שאלה (הצבת תמרורים וקביעת הסדרי תנועה שימנעו את הפיכת כביש 11 ו-12 מכביש עירוני לעורק תחבורה בינעירוני כמפורט לעיל), אינם נתונים כלל לסמכותה, אלא לסמכות רשות התמרור המרכזית הפועלת במשרד התחבורה. עם זאת, רשמתי בפני את הצהרת בא כוחה (סעיף 83.3 לסיכומיו), לפיה במידה ולאחר פתיחת הכבישים לתנועה יתעורר צורך לקבוע הסדרי תנועה מיוחדים, תפעל המשיבה 3 אצל רשות התמרור המרכזית להסדרת הענין. 12. לאור כל האמור לעיל, מתבקשת המסקנה לפיה לא עלה בידי העותרות להצביע על טעמים או נימוקים שיצדיקו הענקת הסעדים (או חלק מהם) שהתבקשו על ידן בשתי העתירות, עתירות העותרות (בעת"מ 2392/05 ועת"מ 1190/06) נדחות. העותרות (יחד וכ"א מהן לחוד) תשלמנה לכל אחת משתי קבוצות המשיבים שיוצגו בנפרד, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך -.30,000 ש"ח בצרוף מע"מ ובצרוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום עד התשלום בפועל. תכנית מתארבניהתוכנית בניה