קראו דוגמא מהפסיקה בנושא ביטול לימודים במכללה עקב מצב רפואי: 1. ביום 23.6.2011 נרשמה התובעת ללימודים בקורס, שהציעה הנתבעת במכללתה בתל אביב-יפו. היא שילמה דמי הרשמה ולימוד בסך של 9,300 ש"ח, מרביתם מסכום הפיקדון, העומד לרשותם של חיילים משוחררים. הלימודים החלו ביום 13.7.2011 ובתאריך 15.8.2011 הודיעה התובעת על הקפאתם - הנתבעת הודיעה כי היא מאפשרת זאת - בשל נסיעתה של התובעת לחו"ל. למרבה הצער, מחוץ לישראל נפגעה התובעת מפריצת דיסק ולאחר ששבה, והתברר לה כי מצבה הרפואי אינו מאפשר ישיבה ממושכת בכיתת-לימוד, ביקשה לבטל את ההתקשרות ולקבל את כספה בחזרה. הנתבעת מיאנה לאפשר זאת. הוצעו תחליפים שונים וכן החזר כספי חלקי למדי, אולם את מרביתו של שכר הלימוד לא נכונה הנתבעת להשיב. לטענתה, עמדה זו אחוּזה היטב בשניים: ראשית, בהוראות חקוקות באשר לזכות לבטל התקשרות מן הסוג האמור; ושנית, במוסכם בכתב בין הצדדים. 2. באשר לחקיקה. סעיף 14ו לחוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981 מאפשר לצרכן לבטל עסקה למתן שירות, בתנאים, שחלקם קבוע בתקנה 2(3) לתקנות הגנת הצרכן (ביטול עסקה), תשע"א-2010. זו מורה כי "צרכן רשאי לבטל הסכם לרכישת שירות כאמור בפרט 8 ו-9 לתוספת - בתוך 14 ימים מיום עשיית ההסכם ובלבד שהביטול ייעשה 14 ימים שאינם ימי מנוחה לפחות, קודם למועד תחילת השירות". ביטול כדין, מוסיפה תקנה 3 וקובעת, יוביל להחזר מלא של התמורה, בניכוים של דמי ביטול ככל שנקבעו. פרט 9 לתוספת לתקנות מדבר ב"חוגים וקורסים". לאמור - ביטול של קורס, והחזרו של שכר-הלימוד, אפשריים ובלבד שהביטול נעשה עד שבועיים קודם לתחילת הלימודים. התקנות, וכמותן גם החוק המסמיך, אינם מתייחסים למצב, שבו נאלץ הרוכש לבטל התקשרות בשל ענין שלא חזה מראש, כפגיעה הגופנית שממנה סובלת התובעת דכאן. גם במצב דברים כזה חלים כללי הביטול, שפורטו לעיל, והיעדר יכולת ליטול חלק בקורס בשל נסיבות, שאירעו לאחר תחילתו, אינו מזכה בזכות ביטול שלפי דיני הגנת הצרכן. 3. סעיף 36 לחוק הגנת הצרכן מוסיף וקובע כי הוראותיו "יחולו על אף כל ויתור או הסכם נוגד". לאמור, אפילו נקשר רוכש השירות, מתוך הבנה מלאה ובגמירת דעת, בהסכם, שבו הוא מוותר על זכותו לבטל את ההתקשרות, הרי שאותה זכות, על מאפייניה שבחוק ובתקנות, תגבר. הנתבעת הציגה את הסכם ההתקשרות שבין הצדדים, וכותרתו "טופס הרשמה". בראש ההסכם נרשם כי ניתן להירשם לאחד משני מסלולים. "מסלול ללא אפשרות להחזר כספי", ובו בחרה התובעת לאחר שהצהירה כי היא מבינה, הוצע תמורתו של הסכום הנזכר - 9,300 ש"ח. תנאי המסלול היו אלה: "בחלוף 14 ימים מיום חתימת טופס הרשמה זה, לא יינתן החזר כספי כלשהו. בכל מקרה, לא יינתן החזר כספי כלשהו 7 ימי עסקים או פחות לפני מועד תחילת הקורס. במקרה של הפסקת הלימודים מכל סיבה שהיא לסטודיו 6B תהא הזכות לגבות את מלוא שכר הלימוד אשר טרם נתקבל. בכל מקרה של ביטול, בכפוף לכל דין, לא יוחזרו דמי הרישום, על סך 500 ש"ח. במידה וסומנה אופציה זו - הנני מאשר כי קראתי והבנתי תוכנו של סעיף זה". עוד הוצע מסלול חלופי, "עם אפשרות להחזר כספי בעת ביטול הלימודים בקורס". במה שרלוונטי לעניננו אומר כי שכר הלימוד שנגבה במסלול זה היה גבוה יותר, לפחות ב-1,000 שקלים מזה שבמסלול שבחרה התובעת. "חתמתי על החוזה הזה", הסבירה התובעת, "כי רציתי מאוד ללמוד. לא יכולתי להוסיף 1,000 ש'ח, כי לא היו לי. אף אחד לא הכריח אותי להתקשר איתם בחוזה באופן הזה, וגם אם הייתי רוצה [לבחור באופציית הביטול לאחר תחילת הלימודים], לא היו לי עוד 1,000 ש'ח להוסיף" (פרוטוקול, בעמ' 1, ש' 19-16). במסלול, שלא נבחר, התאפשר החזר כספי עם ביטול מראש או הפסקת הלימודים בעיצומם. בכל מקרה נדרש המתקשר, במסלול זה או באחר, לשלם את מלוא התשלום תוך שבעה ימים מיום החתימה על טופס הרשמה. 4. מן המפורט כבר ברור, כי לא היה יסוד להגבלה, שהושתה בהסכם זה, על זכות הביטול של התובעת. אותה הגבלה, כי לא יינתן החזר "בחלוף 14 ימים מיום חתימת טופס הרשמה זה", ככל שהיא מצמצמת את זכות הביטול שלפי החוק והתקנות, אינה תקפה. כך גם באשר לאי-החזרתם של דמי הרישום, ענין המנוגד לשיעורם של דמי-הביטול הקבועים בתקנה 5(א) לתקנות. 5. אלא, שלא בחוקיותו של ההסכם עוסקת תובענה זו. עיקר הוא בכך, שאפילו התעלמנו מהמגבלות שביקש הסכם זה להטיל על התובעת, לא אִפשר הדין ביטול לאחר תחילתו של הקורס מחמת מצבה הבריאותי של התובעת. מהוראותיהם של דיני הגנת הצרכן הבאתי לעיל, וכבר נכתב כי אלה אינם מקנים זכות לבטל לאחר תחילתם של הלימודים. הדין אינו שולל, אמנם, התקשרות בהסכם, המרחיב את זכויותיו של צרכן אף מעבר לקבוע בחוק הגנת הצרכן. כך מתחייב, להשקפתי, ממהותם של דיני הגנת הצרכן, שענינם, ראש וראשונה, בשמירה על זכויותיו של הצרכן והוא, דרך הכלל, הצד החלש בהתקשרויות עם גורמים מסחריים. הסכם-מיטיב שכזה הוא, כנדמה, זה שהציע המסלול האחר שבטופס ההרשמה. אלא, שכנגדה של ההטבה שבאותו מסלול נקבע שכר לימוד גבוה יותר. לאמור, עבור רכישתה של זכות טובה מזו, שמציעים דיני הגנת הצרכן, נדרש לשלם. התובעת לא חפצה לעשות כן ולפיכך לא קמה - אפילו נמצא כי המסלול שבו בחרה הוצע לה שלא כדין - בינה לבין הנתבעת התקשרות לפי המסלול האחר. 6. מהותה של העסקה שנקשרה בין הצדדים היא, בסיכום הדברים, הקצאתו לתובעת של מושב בקורס, שקיימה הנתבעת בתאריכים שנִּקבו בהסכם, תמורת תשלום מלא מראש. זכות הביטול שלפי דיני הגנת הצרכן הייתה לחלק בלתי נפרד מהסכם זה. ההתקשרות התייחסה, כמובן, עוד לטיבו של השירות שנרכש אך שאלה זו אינה מעניננו כאן. 7. סעיף 41 לחוק הגנת הצרכן קובע כי "חוק זה בא להוסיף על כל דין ולא לגרוע ממנו". משמעות הדבר היא כי בענין ביטולו של הסכם לרכישת שירות חלים, ככל שאין בדבר לקפח את זכותו של צרכן לפי חוק הגנת הצרכן, גם הכללים, הנוהגים כרגיל בביטולן של התקשרויות לפי דיני החוזים. האם באלה האחרונים, או בדיני החיובים בכלל, מצוי מקור אשר מקים לתובעת זכות לבטל את ההסכם ולקבל בחזרה את כספה אפילו לאחר שהחלו הלימודים? ככל שתרתִי אחר מקור כזה, לא עלה בידי למוצאו. סעיף 18(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 קובע כך: היתה הפרת החוזה תוצאה מנסיבות שהמפר, בעת כריתת החוזה, לא ידע ולא היה עליו לדעת עליהן או שלא ראה ושלא היה עליו לראותן מראש, ולא יכול היה למנען, וקיום החוזה באותן נסיבות הוא בלתי אפשרי או שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים, לא תהיה ההפרה עילה לאכיפת החוזה שהופר או לפיצויים. זהו ראשה האחד של דוקטרינת הסיכול בדיני החוזים. כנקודת מוצא שולל הוא מתן סעד בגין חוזה שהופר עקב חוסר היכולת לקיימו. הראש האחר קבוע בהמשכה של הוראת הסעיף, ויוצק שיקולים של צדק ושל מידתיות לסמכותו של בית-המשפט להורות, בכל זאת, על השבתה של התמורה החוזית. אלא, שברעיון זה אין לדבר כלל קודם שאירעה הפרה של החוזה בידי מי מהצדדים. אינני סבור כי ניתן לראות באי-מתן השירות בידי הנתבעת, מסיבותיה הרפואיות של התובעת, הפרה של החוזה. עוד ברי, כי אי-השבתו של שכר-הלימוד, לאחר שהחלו הלימודים, אף היא אינה הפרה. ובאשר לתובעת, הרי אפילו פירוש מרחיק לכת, ולפיו סעד בעקבות הפרה יוכל לבקש גם המפר, לא יסייע בידה. התובעת לא הפרה את החוזה. יסוד-מוסד בו היה תשלום, מראש, של התמורה, ותנאי זה קיימה התובעת במלואו. סירובה להתייצב ללימודים ודאי-וודאי שאיננו הפרה של תנאי ההסכם, וכך גם בקשתה להחזר. יסודות הצדק והיושר שבדוקטרינת הסיכול נותרים אפוא מחוץ לענינם של הצדדים שבפנַי. 8. כזה הוא גם גורלו של רעיון ההשבה מכוחם של דיני עשיית העושר, כפי שהוא מגולם, בפרט, בסעיף הראשון לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979. "מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת", נקבע בסעיף 1(א) לחוק, "שבאו לו מאדם אחר חייב להשיב למזכה את הזכיה...". לאור מהותה המפורטת של ההתקשרות, לא יכול להיות ספק כי דמי הלימוד באו לידיה של הנתבעת כדין. גם החלטתה להותיר את אלה בידיה איננה הופכת את הזכייה בהם לזכייה שאינה כדין. התובעת לא יכׂלה להשיב לידי הנתבעת דבר. את המקום שהוקצה שוב לא ניתן היה למלא בעיצומו של הקורס. השבה לא הייתה מעמידה את הנתבעת במקום, שבו הייתה עומדת אלמלא נקשר החוזה. היא הייתה מותירה אותה בחסר. להתקשרות היו, אמנם, שני יסודות נוספים: בהסכם נרשם כי "ניתן לחזור על לימודי שנה נוספת במכינה ללא תשלום נוסף". הנתבעת אף הסכימה, כמצוין בראשית הדברים, ל"הקפאת" הלימודים בידי התובעת לפרק הזמן שבו שהתה זו מחוץ לישראל. אלא, שמכאן אין להבין כי השבתה של התמורה החוזית - בפרט בדרך של הוצאת כסף מכיס הנתבעת להבדיל, למשל, ממתן זיכוי לקורס חלופי - לא תסב לנתבעת הפסד. אין אפוא כל צידוק בהשבה, אפילו מתוך הבנה למצב הלא נעים שבו נותרה התובעת. 9. יישומם של כללי פרשנות מרחיבים, המבקשים להתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים אף מחוץ ללשונו המפורשת של החוזה, לא יוביל לתוצאה אחרת. כאמור, מהותה של העסקה הייתה להקצאתו של מקום בקורס, ואין לקרוא אל החוזה תנאי, שלפיו אם מסיבות שאינן תלויות בתובעת היא לא תוכל לנצל הקצאה זו יהא נדרש להשיב לה את כספה. אדרבה, תנאי שכזה סותר את מהותה של ההתקשרות, ובגדרה חשוף מוסד לימודי כמו הנתבעת לסכנה שבביטול קורס לאחר שהחל, ושוב לא ניתן לשווקו לאחרים. הדין מגן על אינטרס זה של הנתבעת - אם בהגבלתו של מועד הביטול ואם בהוספתה של תניה בהסכם, שלפיה ביטול לאחר תחילת הקורס כרוך בדמי הרשמה גבוהים יותר. עמידתה של הנתבעת על ענינה זה לא תוכל, בשום פנים, להיחשב כשימוש שאינו תם לב בזכויותיה החוזיות. על תום הלב מעידה עוד נכונותה להתגמש באשר למועדי הלימוד והצעתה קורסים חלופיים, בכל זמן, לפי בחירתה של התובעת. 10. אחרון - לסוגיות הנוגעות לְטעות ולְהטעיה. ברי כי אילו ידעה התובעת, מבעוד מועד, כי תלקה בבריאותה באופן שלא יאפשר לה להשתתף בקורס, היא לא הייתה נקשרת בחוזה. אולם, אינני סבור כי אותה התקשרות שלכתחילה עלתה כדי "טעות" מצדה, במובנה המשפטי. ואילו הנתבעת ודאי-וּודאי שלא יכלה לדעת - דרישתו הנוספת של סעיף 14(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 - על אותה פריצה עתידית של הדיסק. הטעיה מצד הנתבעת, במובן המקים עילה לביטול החוזה לאחר שהחלו הלימודים, אף היא לא הייתה כאן. 11. סיכומו של דבר הוא כי עם כל ההבנה למצבה של התובעת, שנותרה בלא הכסף ששילמה ובלא יכולת, כנטען ולפחות בעת הזו, להשתתף בקורס, שהנתבעת עודנה מציעה לה, לא קם בסיס משפטי לתביעה. נכונותה של הנתבעת להשיב לידיה של התובעת סכום כסף חלקי נותרה תחומה להסדר פשרה, שהציעה הנתבעת קודם לדיון אך התובעת מיאנה לאמצו. אין בכוחה של אותה נכונות לפשרה להשפיע במאום על ההכרעה השיפוטית, אשר באה לעולם משכשלו ניסיונות הפישור. ככל שהנתבעת עדיין מוכנה להחזיר את מקצתו של הסכום ששולם, על כך ניתן יהיה רק לברך. התביעה נדחית. לפנים משורת הדין ולאור הנסיבות - לא אחייב את התובעת בהוצאות. השכלה גבוההמכללהרפואהביטול קורס / החזר שכר לימוד