קראו דוגמא מהפסיקה בנושא ביטול עסקה מזרון: בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בירושלים (כבוד הרשם הבכיר נ' נחשון), שקיבל את תביעתה של המבקשת ופסק לה פיצוי בסכום של 1,000 ₪ מכח הוראת סעיף 31א לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 (להלן: חוק הגנת הצרכן) בגין אי-ביטול עסקה בניגוד להוראות תקנות הגנת הצרכן (ביטול עסקה), התשע"א-2010. עניינה של התביעה שהתבררה לפני בית המשפט קמא בטענה של המבקשת, אישה קשישה כבת 94 שנים, עולה מחבר העמים, כי רכשה מהמשיבה מזרן אורתופדי בעקבות שיחה טלפונית ולאחר שכנועים, ושילמה עבורו סכום של כ-1,230 ₪. המזרן סופק לה ביום 30.1.13, ואז התברר לה שאינו בעל התכונות שהובטחו לה. לפיכך הודיעה למשיבה ביום 4.2.13 על ביטול העסקה, והשיבה את המזרן לידי המשיבה ביום 10.2.13. על אף זאת, ולמרות שנציג המשיבה הבטיח כי הכסף ששילמה עד לאותו מועד יושב לה, לא נעשה הדבר. המשיבה אף המשיכה ופדתה את ההמחאות שמסרה לה המבקשת. בית המשפט קמא קבע כי בפעולה זו פעלה המשיבה בניגוד להוראות חוק הגנת הצרכן. הוא דחה את הטענה לפיה מדובר בטעות אנוש בלבד, בין היתר מהטעמים לפיהם טענה זו נטענה באופן סתמי; הוכח כי נעשו מספר פניות של התובעת ובנה למשיבה; וההמחאה החמישית הוחזרה לידי המבקשת רק לאחר שהוגש כתב התביעה (במאמר מוסגר יובהר כי בעקבות הגשת כתב התביעה השיבה המשיבה למבקשת את סכום העסקה). לנוכח כל המכלול המתואר לעיל קבע בית המשפט קמא שלא ניתן להסתפק בסעד של השבת התשלומים, ויש מקום לפסוק פיצוי לדוגמה מכח הוראת סעיף 31א לחוק הגנת הצרכן. בית המשפט קמא פרט את השיקולים המופיעים בחוק בעניין שיעור הפיצויים, ועל רקע כל אלה פסק לתובעת פיצוי בסכום של 1,000 ₪ והוצאות משפט בסכום של 500 ₪. המבקשת טוענת כי הסכום שפסק בית המשפט אינו מהווה פיצוי נאות בנסיבות העניין, אינו עולה בקנה אחד עם פסיקה של מותבים אחרים בבתי משפט לתביעות קטנות ואינו משרת את תכלית החוק, שעניינה בהרתעה של בעלי עסקים כנגד פעולה בדרך זו. המשיבה סבורה כי הפיצוי שנפסק למבקשת הוא פיצוי ראוי והוגן, ואין כל עילה לקבלת הבקשה למתן רשות ערעור. הצדדים התבקשו להודיע עמדתם בנוגע לאפשרות לפיה יפעל בית המשפט בהתאם להוראת תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, וידון בבקשה כאילו ניתנה רשות לערעור והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. המבקשת הודיעה על הסכמתה לכך ואילו המשיבה לא התייחסה לעניין זה בהודעה שנתנה בהמשך להחלטה מיום 22.10.13. בנסיבות העניין הגעתי לכלל מסקנה לפיה לא יפגעו זכויותיהם של הצדדים מדרך פעולה זו, ולפיכך תידון הבקשה כאילו ניתנה רשות לערעור והוגש על פיה ערעור. יש לזכור כי מתן רשות ערעור על פסק-דין של בית משפט לתביעות קטנות שמור למקרים יוצאי דופן, ולא בנקל ייעתר בית המשפט לבקשה מעין זו, לנוכח מהותו של ההליך בבית המשפט לתביעות קטנות (להנמקות בהקשר זה ראו בר"ע (י-ם) 375/08 ארקיע קווי תעופה ישראליים בע"מ נ' מאיר, מיום 3.4.08, שאוזכר בפסיקה פעמים רבות). די אם נאמר לעניין זה כי רשות הערעור ניתנת במשורה במקרים מעין אלה, כאשר הכלל הנוהג הוא שלא ניתנת רשות ערעור אלא שעה שמדובר ב"טעות משפטית או עובדתית גלויה, ברורה ופשוטה" (בר"ע (י-ם) 244/90 יאיר נ' פרנקל, פ"מ תשנ"א (3) 309). עם זאת, שעה שמדובר ב"שאלה עקרונית שבית המשפט לתביעות קטנות מרבה לדון בה, כאשר רצוי שלא להנציח פסק-דין מוטעה המשמש לאותו בית-משפט תקדים לתביעות דומות" יש מקום להעניק רשות ערעור (אורי גורן סוגיות בסדר הדין האזרחי (מהדורה עשירית, תשס"ט) 853). ניתן ללמוד לעניין זה, ולו בעקיפין, מהרף שנקבע להגשת רשות ערעור שלישית במקרים מעין אלה, שם סויג מתן הרשות למקרים בהם מדובר "בשאלה משפטית בדרגת חשיבות גבוהה ביותר" (רע"א 8144/04 בודקר נ' בשקירוב, מיום 20.3.05, בפסקה ט(2) להחלטה; רע"א 5343/12 צוריאל נ' אופיר אירועים, מיום 9.8.12, בפסקה 8 להחלטה). העולה מכל אלה כי שעה שמדובר בשאלה משפטית עקרונית שיש בה כדי להשפיע על התדיינויות רבות בבית המשפט לתביעות קטנות, מן הראוי שתינתן רשות ערעור. כאמור, מחלוקתם של הצדדים אינה אלא בעניין שיעור הפיצויים לדוגמה שיש לפסוק בנסיבות העניין מכח הוראת סעיף 31א לחוק הגנת הצרכן. לעניין זה יש להבהיר כי סעיף 31א לחוק הגנת הצרכן תוקן בשנת 2007 על רקע הרצון לקבוע פיצוי "מרתיע ומחנך כנגד מעשים הראויים לגינוי", ועל רקע התפיסה לפיה "קיים חוסר איזון בעמדות הכח של הצדדים" בין צרכן לעוסק (דברי ההסבר להצעת החוק, ה"ח 272 מיום 18.12.06, בעמודים 178-177). לעניין זה נאמר בדברי ההסבר כי "חולשת הצרכן באה לידי ביטוי גם בשלב מימוש זכויותיו בבית המשפט וגורמת לכך שהצרכן לרוב מוותר מראש על מימוש זכויות אלה ... כדי לשפר את הכדאיות הכלכלית של הצרכן לעמוד על זכויותיו בבית המשפט וכדי להרתיע עוסקים מניצול חולשתו של הצרכן ומהפרת הוראות החוק, מבקשת ההצעה להעניק לצרכן זכות לתבוע פיצויים לדוגמה" (שם). ממילא מטרתו של המחוקק, כפי שעולה מדברים אלה, היא לתמרץ צרכנים לעמוד על זכויותיהם ולהגיש תובענות כגון אלה, ולהרתיע את העוסקים מניצול עמדת הכח בה הם מצויים לאחר שנחתמה העסקה. אף שהביטוי "פיצויים לדוגמה" בו עשה המחוקק שימוש בהוראת סעיף 31א לחוק הגנת הצרכן אינו אלא ביטוי ששימש בפסיקה בעבר כדרך חלופית להתייחסות ל"פיצויים עונשיים" (ראו לדוגמה ע"א 81/55 כוכבי נ' בקר, פ"ד יא 225, 234 (1957); דומה כי הביטוי הנכון בו יש לנקוט הוא "תשלום עונשי" - ראו יהודה אדר התשלום העונשי כסנקציה בדיני החוזים (חיבור לשם קבלת תואר דוקטורט, האוניברסיטה העברית בירושלים, התשס"ד); גבריאלה שלו ויהודה אדר "תרופות בשל הפרת חיוב - מבט על פרק התרופות בהצעת הקודקס האזרחי החדש" קרית המשפט ו 185, 223 בה"ש 119 (תשס"ו)), הרי שמהפסיקה המאוחרת לחקיקת סעיף 31א לחוק הנ"ל עולה כי הוראה זו נחשבת כהוראה שאינה מצביעה על פיצוי עונשי קלאסי, אלא על פיצוי שהורתו ולידתו, כמו גם תכליתו, שונים במקצת. כך, מצא בית המשפט העליון לנכון לסווג את הפיצויים הנפסקים מכוחו של סעיף 31א לחוק הגנת הצרכן כ"פיצויים סטטוטוריים", תוך שהוא מבחין בין אלה לבין "פיצויים עונשיים" יצירי הפסיקה, תוך שהוא מבהיר כי בעוד הפיצוי העונשי הקלאסי משקף רציונאל עונשי והרתעתי הרי שהפיצוי הסטטוטורי "אחת מתכליותיו היא ההרתעה" (ראו הדיון בבג"ץ 2651/09 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' שר הפנים, מיום 15.6.11, בפסקה 38 לפסק-דינו של כבוד השופט דנציגר; לעניין "התמתנות" האופי העונשי של פיצוי זה ראו גם ע"א 1268/07 גרינברג נ' במירה, מיום 9.3.09, בפסקה 6 לפסק-הדין). הוראת סעיף 31א לחוק הגנת הצרכן אינה אלא חלק משורה ארוכה של הוראות שהיתוספו לספר החוקים בעת האחרונה, ומטרתן לשרת, בין היתר, מנגנונים של הרתעה ראויה. המינוח בו עושה המחוקק שימוש אינו עקבי, כך שלעיתים מוגדר הפיצוי כ"פיצוי ללא הוכחת נזק" (ראו לדוגמה סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965; סעיף 13 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999; סעיף 6(ב) לחוק למניעת הטרדה מינית, התשמ"ח-1988; סעיף 5(ב) לחוק איסור אפליה במוצרים ושירותים ובכניסה למקומות ציבוריים, התשס"א-2000), לעיתים הוגדר כ"פיצויים אף אם לא נגרם נזק של ממון" (סעיף 10(א)(1) לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988; סעיף 3 לחוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במינהל התקין), התשנ"ז-1997; סעיף 13 לחוק עבודת נשים, התשי"ד-1954; סעיף 33יא לחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957), ולעיתים מוגדר הוא כ"פיצויים לדוגמה" (סעיף 31א לחוק הגנת הצרכן; סעיף 26א לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958; סעיף 4(ב) לחוק הזכות לעבודה בישיבה, התשס"ז-2007). הרציונאליים לחקיקתם של הוראות אלה פורטו לא פעם בפסיקה, ודי אם נאמר כי אף במקרים בהם קיימים רציונאליים נוספים הנעוצים בצורך להתגבר על קשיי הוכחה, עדיין עוברת כחוט השני בפסיקה ההנמקה לפיה מטרתן של הוראות אלה היא הרתעתית (ראו, לדוגמה בלבד, ע"א 45/08 מיגדור בע"מ נ' בוריס גייל, מיום 29.12.10; ע"א 2634/09 רוטנברג נ' אלגו השקיה בע"מ, מיום 6.1.11; ע"ע (ארצי) 33680-08-10 דיזנגוף קלאב בע"מ נ' זואילי, מיום 16.11.11). עוד יש לציין כי בהוראות השונות שנזכרו לעיל נקבעו מדרגים שונים של פיצוי. המדרג הקבוע בסעיף 31א לחוק הגנת הצרכן, אף אם אינו ברף הגבוה בדומה לחוקי העבודה ולחוק למניעת הטרדה מינית, עודנו מאפשר מתן פיצוי בסכום של 10,000 ₪ בגין הפרה של החוק, ובסכום של עד 50,000 ₪ במקרה בו מצא בית המשפט כי "ההפרה היא הפרה חוזרת או הפרה נמשכת או שהיא נעשתה בנסיבות מחמירות, כהגדרתן בסעיף 23א(ב)" (סעיפים 31א(א) ו- 31א(ג)(1) לחוק להגנת הצרכן). על רקע כל אלה, ולנוכח כוונת המחוקק כפי שהיא באה לידי ביטוי ברור בדברי החקיקה הרבים שיצאו תחת ידו ככלל, והרצון להרתיע עוסקים מלנצל את עמדת הכוח בה הם נמצאים מול הצרכן לאחר שהושלמה עסקת הרכישה בפרט, הרי שיש מקום לפסיקת פיצוי משמעותי שישרת את תכליתו ההרתעתית של החוק. פסיקת סכום של 1,000 ₪ במקרה פרטני, ספק אם יש בה כדי להוות גורם הרתעתי של ממש מפני חזרה על מקרים דומים בעתיד. לא למותר לציין כי בבוא המחוקק לפרט את השיקולים של בית המשפט לשים לנגד עיניו בעת קביעת גובה הפיצוי לדוגמה, הבהיר בסעיף 31א(ה)(1)-(3) כי על בית המשפט להתחשב, בין היתר, באכיפת החוק והרתעה מפני הפרתו, עידוד הצרכן למימוש זכויותיו, חומרת ההפרה, היקפה הכספי ונסיבותיה. יישום אמות מידה אלה על המקרה שעמד לפני בית המשפט קמא, בגדרו לא השיב העוסק את כספה של אישה קשישה שאינה דוברת את השפה העברית גם לאחר פניות מספר, והמשיך לגבות כספים מחשבונה על אף פניותיה, מביא למסקנה כי מדובר בהפרה חמורה למדי של החוק (ואולי אף מתוך תקווה שהמבקשת לא תוכל לעמוד על מימוש זכויותיה). אף כי יתר אמות המידה שקבע המחוקק מצביע על מתן פיצוי בסכום מתון במקרה דנא, לנוכח שוויה הכספי של העסקה וההיקף הכספי הלא ידוע של עסקי העוסק (סעיף 31א(ה)(4)-(5)), הרי שעל פני הדברים מתן פיצוי בסכום של 1,000 ₪ בלבד אין בו כדי להוות גורם מרתיע דיו, ואין בו כדי להכווין את דרכם של עוסקים אחרים. בהתחשב בכל האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה לפיה יש לקבל את הערעור ולהעמיד את הפיצויים לדוגמה שנפסקו מכח הוראת סעיף 31א לחוק הגנת הצרכן על סכום של 7,500 ₪ חלף הסכום של 1,000 ₪ שנקבע בפסק דינו של בית המשפט קמא. ביתר חלקי פסק הדין אין מקום להתערב. ביטול עסקה (הגנת הצרכן)